בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האיש שיושב ליד שלי

באופן מסורתי, בעבודה לא מציינים שמות יריבים פוליטיים. בן גוריון לא הזכיר את שמו של בגין, יחימוביץ' לא מזכירה את שמו של ליברמן. היא עוד תשלם על זה

44תגובות

זה זמן מה אני עוקב אחר תהליך הגיבוש של שלי יחימוביץ' לדמות של מנהיגה, שהציבור תולה בה תקוות להשיב את עטרת מפלגת העבודה ליושנה. ואמנם, כשבודקים את הטקטיקה הרטורית שלה, לא קשה להבחין בחיתוך הדיבור הלוהט והפסקני, המזכיר לאנשים בני גילי, ואף לזקנים ממני, את המדריכים הכריזמטיים מתנועות הנוער, שידעו לסחוף אחריהם חניכים ללכת לעזור בקטיף תפוחי עץ או באיסוף תפוחי אדמה בקיבוצים. המדריכים האלה, שבהתבגרם נהפכו לעסקני המפלגה, השתמשו בהצלחה באותה רטוריקה כדי לשכנע את ההמונים להצביע למפלגות הפועלים. עד שההמונים התפכחו פתאום ואמרו: מה אלה מבלבלים לנו את המוח?

אחת השיטות לגיבוש שנרכשה בתנועה היתה ללעוג ולרמוס עד עפר, בהבל פה ובלי רחמים, את מי שאינו במחנה שלך. בדבר זה נראה בבירור שיחימוביץ' היא ממשיכה מובהקת של אבותיה המפלגתיים. רק כך אפשר להסביר, למשל, את אסופת המלים שבחרה כדי לתאר את עריקתו של עמיר פרץ ממפלגתה והצטרפותו למחנה ציפי לבני. "הציבור המום וסולד מהשפל המוסרי בפוליטיקה, שכל פעם הוא חושב שהגיע לשיא, וכל פעם נשבר שיא חדש".

הבה ננתח באופן קר את הטקסט שלעיל. ראשית, אין יחימוביץ מזכירה את שמו של היריב. זהו טריק ידוע מבית מדרשה של מפא"י. בן גוריון הצטיין בכך, כשנמנע באופן שיטתי מלהזכיר את שמו של מנחם בגין והיה מכנה אותו "הג'נטלמן היושב לימינו של מר באדר". וההיסטוריה לימדתנו מה המחיר ששילמה לימים מפלגת העבודה על ההשפלות וההעלבות הקטנות האלה.

גם אני, כיחימוביץ', אין לי הרבה דברים טובים לומר על עמיר פרץ. אבל בהעצמת העצמי שלה על ידי דה-פרסוניפיקציה של יריבה, חטאה יחימוביץ' בחטא שמבחינתו של פוליטיקאי גרוע מחטאים מוסריים: היא מסרבת ללמוד מן ההיסטוריה ומן הכישלונות שאליהם הובילו הטריקים הרטוריים הזולים של מנהיגים קודמים ממפלגתה.

לתאר את העריקה של פרץ במלים בוטות כל כך כמו "שיא של שפל מוסרי" הוא בעיני דבר העומד על הגבול שבין הגיחוך וההכעסה. כי אם זה כבר השיא של השפל המוסרי, מה יישאר לה בלקסיקון כדי לתאר דברים אחרים שיכעיסו אותה בעתיד? בקצב הזה, היא תיוותר לבסוף רק עם קללות בערבית וברוסית כדי לבטא את שאט הנפש שלה.

היה זה הפילוסוף הדני קירקגור שאמר שאחת הקלקלות הגדולות של האנושות היא הנטייה של בני אדם להעמיד את עצמם כאמת מידה להתנהגות הנאותה ולהשוות את הזולת אליהם כדי להתגדל בעיני עצמם. כשאדם שופט את הזולת ואומר - כמו יחימוביץ' על פרץ - שהוא הגיע לשיא של שפל מוסרי, הכוונה העמוקה של הדובר, על פי שיטת קירקגור, היא לומר "אני, יחימוביץ', שיא של הטוהר המוסרי".

אבל גם בלעדי קירקגור לא קשה לאבחן את משפטה הנמהר על פרץ כנגוע בהתחסדות. מאותו מחסן לא טהור של התחסדויות רטוריות, שהחזירה יחימוביץ' לשימוש, יצאה התבטאות בוטה אחרת שלה בעניין שר החוץ אביגדור ליברמן. גם כאן עלי לציין שאין לי הרבה דברים טובים לומר על ליברמן, ושאני מגנה אותו על דברים רבים שעשה ואמר, כולל על מה שאמר על ה"ווייבערס", ואני שמח שמשטרת המידות המקומית עשתה לו במקהלה נו-נו-נו כיאה לו. ויחד עם זאת, שרירי הפנים שלי לא יכלו שלא להתכווץ בעווית מסוימת של גועל, כשקראתי את ההכרזה של יושבת ראש מפלגת העבודה שלי יחימוביץ', "לא אשב בממשלה עם אדם שיושב על ספסל הנאשמים".

הנה לנו שוב אותה תחבולה רטורית חבוטה של העצמת העצמי ומוסריותו, על ידי דה-פרסוניפיקציה והורדה של היריב למדרגה של "אדם שיושב על ספסל הנאשמים". ראשית, לטובתה שלה, מן הראוי היה שיחימוביץ' תגוון את הטקסטיקה, שאם לא כן, עלול קהל הבוחרים שלה, שעדיין מתלהב מן הרוח החדשה שהביאה, להתעייף ממנה.

אבל סלידתה העקרונית מלהיות במגע "עם אדם שיושב על ספסל הנאשמים" מדאיגה מבחינה נוספת: נכון שראוי שהנאשם בעבירה על החוק לא יכהן כשר בממשלה, אך הבעת הסלידה האישית שלה ממנו כנאשם, מקומה לא יכירנו. מפני שממנה קצרה הדרך לדה-לגיטימציה של אנשים רק על שום שהם נמצאים בקונפליקט כלשהו עם החוק.

על כל המשפטים הדמגוגיים הזולים האלה, הטומנים בחובם סכנה מוסרית, שיצאו מפיה של יחימוביץ', לא קם איש למחות. כי אלה הם חיינו: מה שמותר ליופיטר אסור לשור. ועל כן, כאשר ניסה השור (ליברמן) להשתמש באותה טקסטיקה ירודה של דה-פרסוניפיקציה שנקט יופיטר (יחימוביץ') והעז לקרוא לה ולחברותיה "ווייבערס", הוא חטף על הראש. על השימוש הרטורי המגונה לא פחות שעשתה יחימוביץ', איש לא העלה על דעתו לדרוש ממנה להתנצל.

אין צדק בעולם. בכך אין כל חדש. מחסן הנשק הרטורי של השמאל ימשיך לספק למנהיגיו כלים לשוניים העושים רושם בטווח הקצר ופוגעים בו כבומרנג בטווח הארוך. האין די מקרים קודמים של מנהיגים, שהפילו את עצמם ואת מפלגתם בגלל פה הגדול שלהם?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו