בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דיוקנו של הפוליטיקאי כחתיך הורס

אולי יאיר לפיד מאמין ביכולתו לשנות את המדינה, אך אלה שבחרו בו מאמינים בעיקר בכישרון הפיתוי שלו

83תגובות

לפני כחודש או חודשיים השתתפתי בפאנל טלוויזיוני. לצדי באולפן ישבו שתי נשים דעתניות, בלתי נשיות בעליל, שלא הפסיקו לשפוך את מרי שיחן על שהפוליטיקה בישראל כבושה על ידי גברים. "מה מפריע לנשים להיכנס לפוליטיקה?" תהיתי. "יאללה, הצטרפנה".

את אמירת ה"יאללה" למדתי מנזירה צרפתייה אחת בקהיר, שטיפלה ב"זבאלין", אותם תושבי הרי הזבל הקהירים הנמקים בסבלם. איך יוצאים מהזבל? ובכן יאללה, מתחילים להיאבק, טענה הנזירה. אך על שהעזתי לצייר את מצבן של הנשים כנתון לשינוי על פי בחירתן החופשית נענשתי בכך ששתי הנשים הדעתניות שפכו עלי קיתונות זעם בעת התוכנית, ומה שגרוע יותר – גם אחריה, במונית שהחזירה את שלושתנו הביתה.

למדתי מן התקרית הזאת שמה שמותר לנזירה בקהיר, אסור בתכלית האיסור כאן. אין להעלות בימינו את עניין הבחירה החופשית כאפשרות לפתרון בעיות אישיות או חברתיות. אנשים כאן אוהבים שיאבחנו את בעייתם ויתנו לה שם לטיני נאה, אך לא תמיד רוצים שיפטרו אותם מן הבעיה, ובוודאי לא שיאמרו להם: "יאללה, הפסיקו להתפנק והתמודדו עם הבעיה". שאם לא כן, מה יישאר להם? הרי הבעיה היא כבר חלק מן הזהות שלהם, ומה יעשו בלא זהות?

והנה היו הבחירות לכנסת, ובראש הסיעות התמודדו גם נשים, ובפירוש אי אפשר לומר שמישהו הפלה סיעות לרעה על שום שעמדו בראשן נשים. הדוגמה הטובה ביותר היא מרצ, שכוחה עלה, והנה, בראשה עומדת אשה. גם מפלגת העבודה לא ניזוקה מכך שלא נבחר לעמוד בראשה מאצ'ו נפוח יוצא צבא. וכשמביטים על נסיקתה של שלי יחימוביץ' מן העיתונות למנהיגות פוליטית, אי אפשר שלא לראות זאת כמהלך המונע על ידי הרצון האישי הכן להשפיע. היא אמרה בלבה, "יאללה" והלכה לאן שהאמינה שעליה ללכת. כל אחת יכולה לעשות כמוה. ובכן מה הבעיה? אולי אין בעיה.

יש בעיה. ולדעתי היא חמורה יותר בבחירות האחרונות משהיתה אי פעם. אנסח את הבעיה כ"עלייתו המטאורית של החתיך". והכוונה היא ליאיר לפיד, שקנה את עולמו הפוליטי בזכות אותה תכונה הקרויה באנגלית "סקס אפיל", שאמנם הולבשה עליה אחר כך כעין אידיאולוגיה או השקפת עולם מובחנת, אך הבסיס לכל הוא בלי ספק הדימוי החיצוני של החתיך.

יבוא מי ויאמר, "נו, מה בכך? גם אובמה נבחר כך". זה נכון רק חלקית, שכן היותו שחור היה דומיננטי יותר מן הסקס אפיל שלו. במקרה יאיר לפיד יש לנו חתיך-נטו, לבן בן-לבנים, שאינו נכנס בנעליה של אידיאולוגיה מפלגתית ותיקה ומשתמש בקסמו האישי כדי לשכנע את הבריות בצדקתה. במקרה לפיד, לפנינו בריאה יש מאין של כעין אידיאולוגיה סביב סקס אפיל. או כפי שניסחה זאת בספונטניות אשה שעמדה בתחנת אוטובוס והביטה בכרזת בחירות שלו: "אני מצביעה לו. הוא לפחות חתיך". כלומר: ממילא כל הפוליטיקה אינה אלא שקר. אז לפחות שהשקר יהיה יפה.

וכאן תמצית הבעיה, שבלב הישראלי פנימה עדיין אין יכולת להיפרד מהמיתוס של הפוליטיקאי כמפתה. ייתכן שיאיר לפיד עצמו באמת מאמין באמונה תמה ביכולתו לשנות את המדינה על פי דרכו. אך אין זה משנה כהוא זה את הבעיה, שמי שבחרו בו, רואים אותו בראש וראשונה כמפתה ומאמינים שכשם שהצליח לפתות אותם להאמין בו, כך, בכוח קסם הפיתוי הזה, יצליח ההוקוס פוקוס שלו לפתות את הפוליטיקה הישראלית להשתנות לטובה. והאמונה הזאת בכוח המאגי של הפיתוי הגברי היא הדבר הריאקציוני והאנטי-פמיניסטי ביותר שיש, לא שיעורן של הנשים בפוליטיקה.

אין פירוש הדבר שרק נשים מאוהבות בלפיד הצביעו בשבילו. לא זה העניין. העניין השערורייתי הוא שיש יותר מדי אנשים בישראל שאין להם דעה פוליטית משל עצמם ולא בגרות פוליטית. אצל חלק מהם מתבטא חוסר הבגרות בהצבעה אוטומטית לרבנים או למי שהרבנים הורו שמוכרחים להצביע בשבילם. זה חלק אחד. החלק האחר, והמדאיג אולי יותר, הוא של אלה שלכאורה איש אינו מכריחם להצביע שלא על פי מצפונם, אך הם רואים בפוליטיקה מעין סוגה בידורית, כגון תוכנית ריאליטי של בישול, שההעדפה הציבורית הולכת בה למועמד החביב ביותר על פי מראיו והרושם שהוא עושה, וטיב התבשילים שהוא מכין בא במקום שני בלבד. וראו ערך: יאיר לפיד.

וזה המאצ'ואיזם, וזו הריאקציוניות, ובזה צריך הפמיניזם להילחם קודם כל: במאגיה החילונית המקבלת כמובן מאליו את דמות הפוליטיקאי כדון ז'ואן, ובדגש על אלמנט הפיתוי והחיזור כסגולה העיקרית הנדרשת ממנו כפוליטיקאי. ואז, כצפוי מדון ז'ואן, באה הבגידה. אבל כאשר ראיית העולם של הישראלי חסר הבגרות הפוליטית מותנית כל כך במיתוסים ותלויה כל כך מעט במחשבה עניינית, מתקבלת הבגידה שלאחר הפיתוי כדבר מחויב המציאות. עד לבחירות הבאות ולדון ז'ואן הבא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו