הפנים החדשות של ישראל

נראה שבכל זאת יש מכנה משותף בין נפתלי בנט וג’ודי ניר מוזס שלום

בני ציפר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בני ציפר

בתמונה שהעבירה אלי בתי מהפייסבוק ביום שלישי בבוקר נראה עימאד בורנאט, הבמאי ואחד מגיבורי הסרט “חמש מצלמות שבורות” (שלו ושל גיא דוידי), עומד על השטיח האדום, לבוש בטוקסידו, בדרך אל טקס האוסקר. לצדו עומד בנו, המככב גם הוא בסרט, ואשתו, בשמלה רקומה ברקמה פלסטינית מרהיבה. הסרט אמנם לא זכה באוסקר, אך לא היה אפשר שלא להשתאות לדרך החתחתים שעשה הצלם מבילעין, שאחרי ככלות הכל אינו אלא כפר פלסטיני קטן בשומרון, עד לטקס האוסקר.

למען האמת, לא יכולתי לעצור בעד דמעה שנקוותה בקצה העין, מפני שהסרט וסיפור עלילתו אחוזים בסיפורה של משפחתי שלי. גיבורו הראשי של “חמש מצלמות שבורות”, באסם אבו־רחמה, המכונה “פיל”, היה אהובה של בתי, טלילה, והשניים התעתדו להיות זה לזה, עד שבא האסון הנורא: חייל צה”ל הרג את באסם במטול גז שחדר לגופו מטווח קצר. הוא מת במקום. בסרט רואים אותו נופל מת, ומי שצילם זאת הוא עימאד בורנאט, צלם הכפר.

שמלה פלסטינית לבנה רקומה באדום, הדומה לזו שלבשה בטקס האוסקר אשתו של עימאד, לבשה בתי בחתונתו של ראני, עוד אחד מצעירי בילעין שכדור של חייל שיתק את חלק גופו התחתון. שלא כ”פיל”, הוא לא מת ואף זכה להקים משפחה, ובעת חתונתו איחלו נשות הכפר לבתי, שהחתונה הבאה בכפר תהיה שלה ושל באסם. הגורל רצה אחרת.

איור: ערן וולקובסקי

אבל גם בלי הסיפור הטרגי הזה, נדמה לי שכל מי שנשמה אנושית בקרבו, צריך להתרגש מכך שישראלי ופלסטיני עושים יחד סרט, ושהוא זוכה להיות מועמד לאוסקר. מה גם שאין זה סרט המציג את ישראל באופן שלילי במיוחד. והנה, הזדרז מנהיגה החדש של היהדות הדתית־הלאומית נפתלי בנט, שמגזין בינלאומי הכתיר אותו, כנראה בצדק, “הפנים החדשות של ישראל”, ועם היוודע תוצאות האוסקר, העיר בסטטוס היומי שלו בפייסבוק בנימה של שמחה לאיד ש”חמש מצלמות שבורות” לא זכה באוסקר והוא אינו מזיל דמעה בשל כך.

בביוגרפיה הפוליטית הקצרצרה של בנט יש כבר רשימה לא קצרה של מעידות, שנראות פחות ופחות כמעידות הנובעות מחוסר ניסיון פוליטי, ויותר ויותר כפליטות פה שיטתיות.  השיטה לפלוט דברים לא ראויים כבדרך אגב, תוך כדי קריצה, כדי שיכו שורש, ולהתנצל אחרי שהנזק כבר נעשה, היא שיטה ידועה של הימין הקיצוני. בצרפת היה זה ז’אן מארי לה־פן שהתמחה בכך (בין השאר בדברו על יהודים). באוסטריה, היה זה הרב־אמן המנוח יירג היידר. שני מורים טובים.

יום אחד עשוי בנט הלה להיות שר בממשלה. ההערה המרושעת שהוא חתום עליה בפייסבוק מבשרת על צרות האופקים התרבותית של מי שמוכן, כמו האם הלא טובה במשפט שלמה, שסרט ישראלי לא יזכה באוסקר רק כדי שלפלסטינים לא תהיה נחת. אלה יהיו כנראה הפנים החדשות של ישראל.

הראיה לכך שאין הנרגנות והקטנוניות האלה נחלתו של אדם אחד או של מגזר מסוים אלא של עוד ועוד אנשים, היתה תגובתה של הגברת ג’ודי ניר מוזס שלום על האי זכייה באוסקר של הסרט הישראלי האחר, “שומרי הסף”. ניר מוזס שלום הפכה את עצמה זה מכבר לדמות פרודית מרצון, וגם השתלחותה בעושי הסרטים שהיו מועמדים לאוסקר ובמי שמימן אותם, שלדבריה צריכים לפטרם, אינה טעונה עיבוד נוסף כדי שתועלה כמות שהיא על בימת תוכנית הסאטירה “ארץ נהדרת”. אך גם כאן, כמו במקרה בנט ופליטות הפה שלו, יש שיטה. קצת פרימיטיבית אמנם, ובכל זאת שיטה.

השיטה היא להעביר מסרים ריאקציוניים בדרך ההיתול למחצה, מפיה של דמות שאין לוקחים אותה ברצינות יתרה, שכביכול מסיחה לפי תומה ואומרת את אשר על לבה, לב חם של אשה מן השורה, האוהבת את מולדתה ואת עמה. דמות שכזאת אינה צריכה אפילו לטרוח לראות את הסרטים שהיא מדברת עליהם. די לה לדעת באופן כללי שהם לא לפי רוחה.

כשאני מעמיד זו מול זו את אשתו של עימאד בורנאט הצנועה, בשמלתה הפלסטינית הרקומה על השטיח האדום בדרך לאוסקר, ואת ניר מוזס שלום, שלא הוזמנה לשום טקס אוסקר (ואולי גם זה מקור לתסכול), לא קשה לי לדעת מי נראית ונשמעת אצילית יותר ובעלת סגנון מעודן יותר. נכון שלא כל הפלסטינים הם במאי קולנוע ולא כל הנשים הפלסטיניות הן נשים נאצלות. יש בהם מחרחרי מלחמה ורוצחים, וגם צרי עין ונרגנים מהסוג של בנט וניר מוזס שלום. ובעצם, בזכותם של אנשים כמו בנט וניר מוזס שלום אנחנו נעשים דומים יותר זה לזה. הם רוקדים על הגגות בשמחה לאידנו, אצלנו רוקדים בפייסבוק בשמחה לאידם.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ