בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה שיש לך סמארטפון לא אומר שאתה חכם, או מוסרי

תמונות קשות מהתאונה שאירעה למשאית שהובילה תרנגולי הודו לא יהפכו אנשים לצמחונים, אלא לצרכנים של זוועה מצולמת

55תגובות

על מי נרחם השבוע? בשבוע שעבר ריחמנו על הנשים המוטרדות מינית. לפני שבועיים ריחמנו על ניצולי שואה קשישים; עוד קודם לכן ריחמנו לרגע על פעוטות שנתגלה כי הגננת שלהם נהגה בהם בגסות איומה; זמן מה ריחמנו על הפליטים מאפריקה ואחר כך הפסקנו לרחם כי לא מגיע להם, עם כל האלימות שלהם. כך היה גם עם רחמינו על הפלסטינים. ברגע מסוים זה פשוט נמאס ומחפשים מישהו חדש לרחם עליו. על מי נשאר לרחם שלא ריחמנו כבר?

ריחמנו על כלבים עזובים ועל חתולי רחוב, על עכברי מעבדה, על אווזים מפוטמים, על התרנגולות שמוחזקות בלולים בתנאים נוראים. רק תרנגולי ההודו נשארו בצד ולא תבעו את מנת הרחמים שלהם. עד שרצה הגורל ואור ליום שני התהפכה משאית של חברת זוגלובק שהובילה כלובים של תרנגולי הודו למשחטה. למרות שעת הלילה המאוחרת, התקבץ אין יודע מאין המון של רחמנים בני רחמנים שצילמו והפיצו ברשת סרטונים ותיאורי זוועה של המשאית ההפוכה וסביבתה, וכיצד עופות מדממים, פצועים ושבורי איברים נדחסו בחזרה לכלובים יחד עם הפגרים. גברים קשוחים שבקשוחים תועדו כשהם מבטיחים חגיגית שאחרי מה שראו, יותר הם לא נוגעים בבשר. ומכל עבר עלתה ברשת הנהמה שבשר זה רצח, ושכולנו אשמים בג'נוסייד העופות הזה מעצם היותנו אוכלי בשר.

איני יודע כיצד הייתי אני נוהג אילו הייתי עובד במשחטת עופות שסחורתה נפלה מהמשאית וניזוקה. ברור שלא הייתי לוקח כל תרנגול הודו שנפל מהמשאית לווטרינר כדי שירפא אותו, שהרי התרנגול ממילא נועד לשחיטה. גם יש להניח שמי שעובדים שנים בענף כזה אינם מפתחים יחסים אישיים עם סחורתם, ואין לזה ולא כלום עם אכזריות.

לעומת זאת יש דבר מה ביזארי בלהיטות היתר של אלה הרואים לעצמם חובה לתעד במצלמות שלהם תרנגולי הודו מתבוססים בדמם ומפרפרים פרפורי גסיסה ולהפיץ את ממצאיהם ברשת. פעם קראו לאנשים האלה, המצטופפים סביב מקום תאונה, "קהל סקרנים", והדבר היה נחשב מגונה ואף וולגרי. לא כן בעידן הסמארטפון. "עצם זה שאני מחזיק בכלי תקשורת חכם אוטומטית עושה גם אותי חכם", סבור מחזיק הסמארטפון. "ולא רק חכם, אלא בעל תודעה מוסרית ויכולות של עיתונאי חוקר ולוחם חירות כאחד. הנה, קליק במצלמה, ועוד קליק לשליחה, ומילאתי את חובתי היומית למלחמה נגד הרוע שבעולם, על ידי זה שהפצתי את האמת על זוועות הג'נוסייד הזה של תרנגולי הודו ולא עמדתי מנגד".

הכשל  היחיד במסכת זו של שכנוע עצמי הוא ההנחה המוטעית שצילומי זוועה או סרטוני זוועה המופצים ברשת מסיבות הומניות מעוררים סלידה במי שצופה בהם ומשפיעים עליו להיטיב את דרכיו, שכן ברוב המקרים הסרטונים ממלאים פונקציה בידורית גרידא. מביטים בהם תוך כדי היקסמות מן הזוועה, וחוזרים ומביטים, ולאט לאט נעשית הצפייה בזוועה מין התמכרות שמחפשת לה זוועות חדשות להתרגש מהן.

החוק מכיר בפוטנציאל הפורנוגרפי של צילומי זוועה ועל כן, במקרים רבים, סרטוני זוועות שמעורבים בהם בני אדם מצונזרים ומסולקים מהרשת. מתי מעט, בני מזל, שהצליחו לצפות בזוועות בטרם יוסרו מהרשת או יטושטשו, מתהלכים בעולם בגאווה של נבחרים שזכו לראות את אלוהים פנים אל פנים. אחרים מתגאים בכך שזיהו את השכנה שלהם או את חברם מהצבא, אף שפניהם טושטשו, ומצקצקים בלשונם שהם לא מאמינים שהשכנה או החבר מהצבא יהיו מסוגלים לעשות מה שעשו.

אבל תאונת המשאית של תרנגולי הודו, עם כל המראות הקשים, היא מסוג הדברים שהחוק אינו מתייג כזוועה אסורה בצפייה, מפני שאלה עופות בסך הכל: לא פלסטינים שהושפלו על ידי חיילים, לא מהגרי עבודה, לא ניצולי שואה ולא פעוטות שהגננת נהגה בהם בגסות. על כן, הבה נהנה מהזוועה, נצפה בה שוב ושוב, ונפיץ לחברים. הרי לא ממניעים זולים או פורנוגרפיים אנחנו  נמשכים לדם ולפרפורי הגסיסה, אלא כחלק מהמודעות המוסרית שלנו לעוולות הסובבות אותנו.

לפני זמן לא רב שודרה כתבת זוועה ב"כלבוטק" על התעללות של עובדי משחטה בבני בקר, שנדחפו שבורי גפיים אל מותם. במשך שבוע היה כל העם מאוחד ברחמיו על העגלים. שמעתי אנשים שהבטיחו חגיגית שבבשר בקר הם לא נוגעים יותר. רק בעוף והודו. אז נגמר שבוע הרחמים והחל שבוע רחמים חדש, שבו אנשים הבטיחו חגיגית שאחרי הזוועה שראו הם לא שולחים יותר את הילדים שלהם לגן, ושבוע אחר כך – שהם לא שולחים את הילדים לבית הספר ולא לצבא, אחרי כל הזוועות שמתרחשות בשטחים. היו שהכריזו שהם עוזבים את הארץ אחרי הזוועה התורנית, אבל עד מהרה שכחו מהכרזתם וחזרו מקץ סופשבוע של כיף בברצלונה וסיפרו כמה טעים היה הצלי של חזיר בן יומו, הנחשב שם למאכל הלאומי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו