בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גם כוכב "ערב איידול", לא יוציא את הפלסטינים מהבוץ

תקווה, גם במקרה של הפארק באיסטנבול וגם במקרה של הזכייה ב"ערב איידול", אינה אלא מושג ריק מתוכן אם אין מאחוריה פרוגרמה מסודרת להגשמתה

18תגובות

מצבו של העם הפלסטיני בכל רע ואין בכך כל חדש. ברור לכל בר דעת שהתקווה שיהיה לו אי פעם טוב יותר היא תקוות שווא. ואף על פי כן רווחת הדעה – המרושעת, הצינית והמתנשאת כאחת – שחשוב שתהיה לפלסטינים תקווה, כי אנשים בלי תקווה מסוגלים למעשים נוראים, ואילו כשמפתים אותם בתקווה הם נרגעים.

התקווה היא אמצעי שליטה המוכיח את עצמו כאפקטיבי ביותר, לא רק בנוגע לפלסטינים. שכן בהיות התקווה מושג מופשט אפשר לעשות בה אין-ספור מניפולציות. לכן טועה מי שחושב שרק הדיקטטורות מהנוסח הישן הלעיטו את נתיניהן בתקוות שווא והיום, כביכול, אנשים נעשו פיקחים יותר ופתוחים לעולם ושוב אי אפשר לשלוט בהם באמצעות סוכריית התקווה.

ההפך הגמור קרה: הדיקטטורות הישנות אמנם קרסו או נמצאות בתהליך קריסה, אבל מה שתפס את מקומן זו התקווה עצמה, שנהפכה לרודן אימתני וחוצה גבולות לאומיים המפיל את פחדו על הכל.

בדיקטטורה זו של התקווה, הנשענת כל כולה על אמצעי התקשורת האלקטרוניים והרשתות החברתיות, משכנעים, למשל, את ההמונים לראות מעין אתחלתא דגאולה בכך שהרבה אנשים בעולם שלחו הרבה אס-אם-אסים והביאו לזכייתו של הזמר הצעיר מרצועת עזה, מוחמד עסאף, בתחרות לכישרונות צעירים הנודעת בשם "ערב איידול". או אז יוצאים ההמונים הללו לרחובות, צוהלים ויורים באוויר לאות שמחה ואומרים זה לזה: "הנה, הצלחנו, אחד משלנו זכה בתחרות הזמר הזאת. סימן שאיננו עלובים ולא-יוצלחים כל כך. יש לנו תקווה".

בעבר נטו דיקטטורות להרים את המורל לנתיניהן האומללים על ידי כך שזרקו להם עצם בצורת כוכב זמר שיצא כביכול מתוכם והמייצג אותם בעולם בגאווה. בני גילי זוכרים את חוזליטו, ילד הפלא הספרדי, שזמרתו המרטיטה השכיחה מן הבריות את יד הברזל של הגנרל פרנקו.

לכאורה, המקרה של מוחמד עסאף, זמר החתונות העזתי שזכה בתחרות ה"ערב איידול" בשבוע שעבר, שונה לחלוטין. מפני שכאן, שום מכונת תעמולה של שום משטר לא עמדה מאחוריו. הצלחתו היא תוצאה של כישרונו ותושייתו ושל רצון ההמונים בעולם הערבי להכתירו למלך הזמר של אותה תחרות.

מה שקרה כאן, אם כן, הוא שפולחן התקווה השתחרר מן האנשים והגופים האינטרסנטיים שהיו מעוניינים בו ונהיה לשליט ריבוני כשלעצמו. באיסטנבול קיימו לא מכבר את פולחן התקווה כמה רבבות בני אדם שיצאו להפגנות נגד הפיכתו של פארק גזי לקניון. עומד אדם ותוהה מה קסמו של אותו פארק מוזנח שבגינו פרצה המחאה, ולמה לא פרצה המחאה על מעשים רבים אחרים של הרס הנוף.

וכך גם במקרה הזכייה ב"ערב איידול". עומד אדם ותוהה: "מה אתם מתלהבים כל כך מזכייתו של מוחמד עסאף בתחרות הזמר? הוא אולי יעשה קריירה, אבל העם הפלסטיני עצמו יישאר בבוץ. העובדה שכולם התאחדו לערב אחד של שמחה משותפת אינה אומרת שגורלם השתנה". התשובה שנותנים לאותו תוהה היא: "אתה לא מבין שום דבר. חשוב שזה נותן להם תקווה".

תקווה, גם במקרה של הפארק באיסטנבול וגם במקרה של הזכייה ב"ערב איידול", אינה אלא מושג ריק מתוכן אם אין מאחוריה פרוגרמה מסודרת להגשמתה. בלי שיש עמה פרוגרמה, תקווה היא בעלת מסר ריאקציוני, רומנטי וכוזב.

קודם כל מפני שאשליה היא להסיק ממקרה אחד יוצא דופן של הצלחה, שכל מי שקשור אתנית לאותו זמר מצליח יש לו חלק בהצלחה שלו. שנית, מפני שלקדש את התפרצות הרגש לעצמה, ואת דמות האמן כמין חצי-אל או כמין נביא היכול להביא בשורת גאולה, הוא דבר רומנטי. נכון שהתפרצויות של שמחה ענקית אחרי זכייה בתחרויות ספורט או זמר קורות במדינות רבות. אבל כאן חוסר הפרופורציה הוא טרגי: בחור בעל קול יפה שר שיר שמצא חן בעיניהם של צופים רבים. נחמד מאוד. לתלות בזכייה הזאת כל כך הרבה תקוות לאומיות, זה כבר בגדר כסילות.

אבל במסגרת ההיגיון העקום של דיקטטורת התקווה, מה שחשוב כיום הוא ההתפוצצות של אושר רגעי, שזוכים בה בבת אחת המון אנשים. וככל שאקסטזת האושר קצרה ורבת משתתפים יותר, ומקבלת יותר לייקים בפייסבוק, הרי זה משובח. מי חושב על המחר.

המחשבה על המחר היתה יכולה רק לקלקל את מפגני השמחה שפרצו בעזה ובגדה לאחר זכייתו של מוחמד עסאף בתחרות "ערב איידול". בדיוק כמו שבהפגנות ההמוניות שפרצו בטורקיה סביב פארק גזי, המחשבה על המחר מילאה רק תפקיד משני. בתפקיד הראשי שיחקה ומשחקת עצם ההצלחה לגייס כמה שיותר אנשים למשהו, ולא משנה מהו, תחת הדגל של העריצות החדשה, האמורפית, ושמה התקווה.      



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו