בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ממחזר אנטי-חומר

מלאכים ושדים דן בראון. תירגמה מאנגלית: נורית לוינסון. הוצאת מודן, 435 עמ', 88 שקלים

תגובות

עטתי בחדווה רבה, כרבים אחרים, על "צופן דה-וינצ'י", הספר שהפך את דן בראון האמריקאי לתושב-קבע ברשימות רבי-המכר ברחבי העולם. מה לא היה בו? רציחות יצירתיות, פרופסור שובה לב, אמנות, אחוות סודיות מן העבר, קונספירציה נוצרית, סימבולוגיה וכמובן - האשה הצעירה, היפה, האינטליגנטית, שנקלעת לכל התסבוכת הזאת שלא בטובתה ומצטרפת לעסק תוך החלפת מבטים מצועפים עם ידידנו, הפרופסור עב הבלורית והשרמנטי רוברט לנגדון.

תוך כדי קריאת "דה-וינצ'י" נתקלתי גם ב"מלאכים ושדים", שנכתב לפניו אבל זכה לפופולריות עצומה בעקבות אחיו הצעיר (והמעודן יותר, יש לומר). לקחתי את הספר לידי בהתלהבות גדולה: הטיסה הביתה מעולם לא נראתה קצרה יותר. ואולם כבר בעמוד הראשון נפל עלי בלבול קל ובעקבותיו פליאה ואכזבה: "מלאכים ושדים", מתברר, הופרד בלידתו מ"צופן דה-וינצ'י". מדובר, עקרונית, באותו ספר בדיוק - או למעשה בשתי וריאציות על נוסחה מדוקדקת אחת: שרשרת רציחות מלאות השראה, אחווה סודית שקמה לתחייה, אשה צעירה ויפה, שועים ומכובדים שמסתירים סודות אפלים, עיר אירופית מקסימה (פאריס ב"דה-וינצ'י", רומא ב"מלאכים") וכמובן, מיודענו רוברט לנגדון.

לאחר האכזבה באה הסקרנות: לא ייתכן שאין כל שוני בין שני הספרים, חשבתי לעצמי, הרי מיליוני קוראים בכל רחבי העולם לא היו עטים על כפל הגרסאות לולא היה להן ערך מוסף. לקחתי לידי את התרגום לעברית (הסביר, אך לא יותר מכך), וישבתי לקרוא. סיימתי את משימתי בפליאה גדולה עוד יותר, שלא לומר זעזוע קל שהפך לכעס של ממש. לא רק שמדובר בעבודה בעיניים (או במהלך מבריק להכפלת רווחים, אם תרצו), אלא ש"מלאכים ושדים", שנמצא גם אצלנו במקום מכובד ברשימת רבי המכר, הוא ספר גרוע, מוגזם ובלתי אמין אפילו ביחס לז'אנר שהגזמה היא לחם חוקו. חשוב ואף מטריד מכך: הספר הזה הוא ריאקציונרי ושמרני להבהיל, וכולל בין השאר רעיונות מטרידי מנוחה ורמיזות גזעניות.

נו טוב, תגידו. הנה עוד אחת שמתעקשת להפעיל את המוח באוגוסט. מה היא רוצה? זה ספר מתח שנקרא, יש להודות, בנשימה עצורה. יש בספר הזה דם? יש. יש פוליטיקה, דת, מדע, תקשורת? יש. יש רומא הנפלאה (זו אולי נקודת האור היחידה בספר: המרדף ההזוי ברחובות רומא חי ובועט, ומעורר חשק עז לעלות על הטיסה הראשונה לשם, אפילו באוגוסט). וסקס? יש סקס! (מה שהיה קצת חסר ב"צופן דה וינצ'י"). אז מה העניין?

ובכן: מי שקרא כבר את "צופן דה-וינצ'י" לא יתרשם כל כך מנפתולי העלילה ומן הרעיון שעומד במרכזה - קונספירציה דתית-היסטורית שקמה מרבצה ומאיימת לשנות ללא הכר את הסדר העולמי הקיים (הספר הזה, יש לציין, יצא לאור ב-2000, לפני עידן בן-לאדן). גם העיסוק המרכזי בסימבולוגיה, שהיה מרתק בקריאה הראשונה, מאבד משהו ממקוריותו. מי שמכיר כבר את רוברט לנגדון ואת הסיטואציות שהוא נקלע אליהן יוכל, עם קצת מאמץ, לטוות את קווי העלילה ללא צורך בקריאת הספר. סדר הקריאה אינו משנה כמובן: אם קראתם את צמד המותחנים בסדר כרונולוגי - מה שנראה חדשני ומרתק ב"מלאכים ושדים", יהיה לעוס וצפוי ב"דה-וינצ'י".

ואם כבר הזכרנו את לנגדון - שבראון מתיימר להפוך אותו לבלש אנושי, משכנע, שובר-לבבות ומעורר הזדהות - נו, טוב. אמנם מדובר בחתיך עולמי, שחיין, מומחה לתחום סקסי במיוחד (למי שנופלות שדודות מול אקדמאים) ופנוי, שנוטף קסם אקדמי בלתי מכוון (כלומר הוא קצת נבוך, קצת צנוע, ויש בו משהו א-סוציאלי). אבל לנגדון לא מצליח לעורר שום רגש מורכב ומעניין יותר אצל הקוראת המשכילה, הסקרנית והרומנטיקנית. קחו, לשם השוואה, את המפקח מורס (עליו השלום. הסופר קולין דקסטר הרג את הגיבור שלו בספר האחרון בסדרה, והשחקן שגילם אותו בסדרת הטלוויזיה, ג'ון ת'ואו הבריטי, נפטר גם הוא מסרטן כמה חודשים אחר כך): מורס הוא גבר מזדקן, רווק נצחי, נרגן, מתבודד ובעל משקל עודף - והפך בקלות רבה לא רק לגיבור משכנע ועמוק, אלא גם לסמל סקס מובהק. לנגדון שלנו, מה לעשות, נותר קישוט נאה לעין אך לא יותר מכך.

אשר ליתר הדמויות: גם כאן לא צפויות לנו הפתעות מעניינות. המנכ"ל של CERN, שמתוקף הגדרת התפקיד אמור להיות מדען קר-מזג ואתאיסט מושבע, מקבל תיבול-יתר: הוא נכה, אופורטוניסט לא-אנושי, וההסבר לדמותו ולהתנהגותו הוא חיקוי עלוב וזול של פרוידיאניות. חיילי המשמר השווייצרי הם צעירים תמים, רכי-לבב וכמובן חדורי אמונה נוצרית עד כדי עבודה עיוורת; עוזר האפיפיור - שעושה רושם שהוא אמור להיות אחת הדמויות המרתקות והמסובכות ביותר בסיפור - מונע גם הוא מתוך סיבות פרוידיאניות סבוכות ומופרכות, עד כדי זילות השימוש באמנות האלוזיה הספרותית. העלמה שבסיפור, ויטוריה - שדן בראון היה חייב להכניסה לתוככי הוותיקאן בגופייה ובמכנסיים קצרים, ועוד ברגליים שזופות - לא מתרוממת אל מעבר לקלישאה הנשית החבוטה והמוכרת. היא אפילו לא עושה רושם מעניין במיוחד בתור מדענית, והרהורי התוגה הרגעיים שלה על רצח אביה לא ממש משכנעים.

ואם לא הדמויות, אז אולי העלילה טומנת עבורנו משהו מסעיר? כאן נדמה היה שיש סיכוי לכך. הרי תמצית העלילה, כמתחייב: רוברט לנגדון, פרופסור לסימבולוגיה ודתות בהרווארד, מוזעק בשעת בוקר מוקדמת מביתו (הגדול!) שבקיימברידג', מסצ'וסטס, היישר אל מעבדות CERN בז'נווה (בטיסה של שעה אחת, הודות לכלי טיס חדיש ומעורר סקרנות), כדי לחוות את דעתו האקדמית על רצח מזוויע שאירע בתחומי המרכז האירופי לחקר הגרעין (או מאל"ג, כפי שהוא מכונה בתרגום). מהר מאוד מתברר שהרוצח מייצג אחווה סודית שנדמה היה שכבר פסה מן העולם (ה"אילומינטי", Illuminati), וכן שגנב מן המעבדה (בלהטוט מזוויע, כמובן) את פריצת הדרך המדעית הבאה (מיכל ובו "אנטי-חומר", שמעורר חיוך אצל אלה מאיתנו שזוכרים את השימוש הפארודי שעשו בו יוצרי סרט הקאלט "מופע הקולנוע של רוקי"). לנגדון מדלג חיש-קל בחברת ויטוריה וטרה, בתו של הנרצח (הנרצח, מתברר, הוא נזיר לשעבר שהפך לפיסיקאי-גרעין מהולל, ובתו המאומצת היא ביולוגית ימית, שותפה פעילה למחקרו, ומתמחה גם ביוגה!) היישר אל האנטיפוד הקלאסי של חוד החנית של המדע המודרני: קריית הוותיקאן. שרשרת הרציחות נמשכת, כמובן, בעזוז והמירוץ נגד השעון בעיצומו - הצמד טוב-המראה רוברט וויטוריה יוצאים למלחמה חסרת סיכוי ברוצח ובשולחיו. הקריאה היא כצפוי מהירה וסוחפת, והסוף כמובן טוב (לא לפני פיתול אחרון, ומוגזם בעליל, של העלילה) - אבל כל כך הרבה אלמנטים מובאים בצורה מוגזמת ומופרכת עד שקשה להאמין גם לאלמנטים העובדתיים שבראון משלב בעלילה (כמו תיאוריות פיסיקליות מסוימות, מבנהו של מאיץ החלקיקים, המבנה והאדמיניסטרציה של הוותיקאן, אי אלו עניינים היסטוריים ואפילו נשימות הפראנאימה של ויטוריה).

וכאן המקום, סוף סוף, לשחרר קיטור בעניין הרעיונות והמסרים של "מלאכים ושדים". אמת, רובנו לא נוטים להתייחס ברצינות רבה מדי לרעיונות פילוסופיים שמסתתרים בקרקעיתם של רבי-מכר ומותחנים למיניהם. קרב הראש-בראש של הדת מול המדע, שעומד בבסיס העלילה, אינו רעיון חדש, והטיפול בו לא אמור להיות מעמיק מתוקף הגדרת הז'אנר. אפשר לסבול הרבה שטויות לטובת מרדף מכונית אחד ראוי לשמו, או סצינת סקס לוהטת (ע"ע סרטי ג'יימס בונד). אבל במקרה הזה, למרות נוכחות מסוימת של מכוניות שועטות בסמטאות רומא, ולילה אחד בבית מלון, אי אפשר להתעלם מאוסף הקלישאות מעורר הקבס שביצבץ לאורך רוב הספר מתחת לפני השטח ועלה בנחשול אדיר לקראת סופו.

הנה כמה דוגמאות: בראון לא מסתפק בתיאור דמותו של הרוצח השפל כמקובל לעתים בז'אנר - צעיר, חסר-פנים, כזה שפועל בלי לשאול שאלות בשליחות כוח אפל וחזק ממנו. הרוצח של בראון הוא ערבי מוסלמי, כהה ומאיים, שמלבד היותו מוציא-להורג של קרדינלים בתענוג צרוף הוא גם סאדיסט ואנס. ובהמשך לשנאת הזרים הגלויה, גם מקומה של צדקנות דתית קתולית מהסוג השמרני ביותר לא נפקד: זו מושמת בדרך כלל בפיהם של ראשי הממסד הקתולי, אולם הרושם הברור הוא שבראון צועק מגרון הדמויות השטוחות שלו בקול גדול ורם. הנה, למשל, אפשר למצוא בחלקו האחרון של הספר אמירות בגנות המדע המתקדם המאיים על סדרי שנים עברו, ובזכות כוחה המאחד ומשכין השלום של האמונה (הקתולית כמובן).

כשנחשפים כל הקלפים, בסופו של חשבון, התדהמה גוברת עוד יותר. לא אוכל לגלותם כאן, כמובן, אבל די שארמוז על שקיפות הלהטוט הספרותי של בראון: במעין "הפוך על הפוך" רעיוני הוא מצליח בסופו של דבר לתת את זכות המלה האחרונה לקולות האפלים ביותר של הנצרות השמרנית.

אוסף הקלישאות הזה אמור לרגש ולשכנע. מילא. אבל כשהוא מגיע בצירוף רעיונות ודעות שמעודדות שמרנות דתית קיצונית, קסנופוביה, חשדנות עמוקה כלפי המדע והשלכותיו הפילוסופיות, אמונה עיוורת בסגנון מטיפי הטלוויזיה, ונסים דתיים שמאחדים את העולם כולו (באמת? מה עם היהודים, שלא נזכרים כאן אפילו במלה? ומה עם העולם המוסלמי? האם גם הוא אמור, על פי בראון, לראות נסים בשידור חי ולהחזיר עטרה ליושנה בקריית הוותיקאן?) אי אפשר להתעלם מכל זה, בעיקר כש"מלאכים ושדים" קנה לו מקום של קבע ברשימות רבי-המכר בעולם המערבי.

אם בכל זאת מתעורר בכם חשק לצלול לתוך מותחן בלשי סוחף מפרי עטו של בראון, ועומדת לפניכם הברירה, קיראו את "צופן דה וינצ'י". הכניסה ל"מלאכים ושדים", כמו שכתוב על שער הטירה ב"מופע הקולנוע של רוקי", היא על אחריותכם בלבד.

ד"ר תמר לנדאו תירגמה, יחד עם ירון תורן, וערכה, עם אביעד קליינברג, את הספר "גולה" מאת אריק ס. גרואן שראה אור בהוצאת הספרים של אוניברסיטת תל אביב




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו