בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרבה טאו נגד הרב טאו

הרבה אוולין גודמן-טאו, אחת הרבות האורתודוקסיות היחידות בעולם ואחותו של מנהיג הזרם החרד"לי הרב צבי טאו, מתריעה שהסרבנות הפסיווית לפינוי התנחלויות שאחיה מטיף לה מסוכנת ועלולה לגרום לכאוס בצבא

4תגובות

בצום גדליה, ממש למחרת סוף השבוע הארוך של ראש השנה, צילצל הטלפון. על הקו היתה הד"ר אוולין גודמן-טאו, מרצה למחשבת ישראל. היא קראה את הכתבה שפורסמה בעמודים אלה (גיליון "הארץ השנה", 15.9) על ישיבת "הר המור" של אחיה, הרב צבי טאו, וביקשה להתראיין כנגד "הקו המסוכן" שלדעתה הוא מוביל. לא בלב קל צילצלה, היא אומרת. היא התלבטה קשות, מחשש לפגיעה ביחסיה עם אחיה. היא לא היתה רוצה שזה יקרה, מכיוון שהיא ממשיכה לחוש כלפיו אהבה וכבוד. לכן גם הקפידה שלא לומר שום דבר אישי נגדו. גם המחלוקת האידיאולוגית שעליה ביקשה לדבר אינה דבר חדש ביניהם.

אפשר לומר שהם כמעט שני הפכים: הוא מוביל את הקו החרד"לי - זה שמקפיד אף יותר מרוב הציבור החרדי בהלכות צניעות, בהדגשת חלוקת התפקידים המסורתית בין גברים לנשים ובהסתגרות מפני התרבות החילונית והאקדמית, במיוחד בתחום מדעי היהדות. ואילו היא הולכת בלא כיסוי ראש, מרצה למחשבת ישראל, שאף הוסמכה לפני שנים אחדות לרבה אורתודוקסית והנהיגה במשך שנה קהילה רפורמית בווינה, אוסטריה. סלון ביתה מלא בספרי פילוסופיה ואמנות. גם עמדותיהם הפוליטיות מקוטבות: הוא מתנגד לכל פשרה בארץ ישראל ולאחרונה אף הנחה את תלמידיו שבצבא לומר למפקדיהם ש"אינם מסוגלים" למלא פקודת פינוי - ואילו היא תומכת בתוכנית ההתנתקות והסתייגותה היחידה ממנה באה דווקא משמאל: היא חושבת שהפינוי לא צריך להיות חד-צדדי אלא מתוך משא ומתן עם הפלשתינאים.

מדוע, אם כן, התקשרה דווקא עכשיו? בגלל תחושת הסכנה: "כשאני שאלתי אותו לאחרונה מה הוא חושב על סירוב פקודה לפינוי, הוא אמר לי: 'אסור להפר פקודה, אבל מוכרחים לשכנע את המפקדים שלא לעשות את זה'. לדעתי, זו גישה אפילו יותר מסוכנת מסרבנות כי זה אקט שיוצר כשלעצמו כאוס בצבא. לכן אני מרגישה צורך לדבר, בגלל החשש מפירוק הממלכתיות, שהוא פירוק האחדות שלנו".

כדי להצדיק את יציאתה הפומבית נגד אחיה, היא מצטטת את הפסוק "עת לעשות ל-ה' הפרו תורתך", משמע: בזמני סכנה משתמשים לעתים באמצעים שאינם מקובלים בזמנים רגילים.

השמלה של אמא

כמרצה למחשבת ישראל, היא מנתחת את המחלוקת שלה אתו גם במונחים תיאולוגיים, לא רק של פוליטיקה אקטואלית: "הבעיה שלו היא שהוא לא מכיר במתח שקיים בין הנצח וההווה, בדיאלקטיקה שבין הערכים הנצחיים וההכרעות הזמניות שצריכים לקבל כאן ועכשיו. מבחינה אינטלקטואלית, הוא חש שהמשיח כבר פה ועכשיו רק צריכים לסדר את הפרטים. החיבור של החורבן הגדול של השואה, מצד אחד, ושל הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים מצד שני, הולידו את התחושה הזו. אני זוכרת שאחרי ששת הימים הוא היה באופוריה, ואני שאלתי אותו: צבי, ומה עם 700 ההרוגים? והוא אמר: את לא מבינה את התהליך ההיסטורי הגדול".

המחלוקת ביניהם מקיפה גם את היחס לתרבות החילונית: "בתור נער הוא קרא הכל - קפקא, דוסטוייבסקי, טולסטוי. הוא היה ילד פתוח ומקסים, שכל הזמן מחייך. ילד מאוד שמח", היא מתארת. "היום הוא מחביא את הספרים האלה ומחנך את התלמידים שלו נגד לימודי חול. לילדים שלו לא היו ספרי ילדים רגילים, רק משניות. זאת מנטליות חרדית שבה המקורות מכתיבים את החיים. אני חושבת שהוא כבר עלה לארץ עם המנטליות הזאת ולכן רצה מיד ללמוד בישיבה ואחר כך אצל הרב צבי-יהודה (ראש ישיבת 'מרכז הרב', שהרב טאו נעשה תלמידו הקרוב, י"ש). המנטליות החרדית התקשרה גם ללאומנות".

חשוב לה להדגיש שהרקע שבו גדלו שניהם היה אמור להצמיח גישה שונה לגמרי, הגישה שהיא הלכה בה. בית המשפחה אכן היה בית יהודי בעל מנטליות אירופית מודגשת. המשפחה ברחה מגליציה לווינה בשנות מלחמת העולם הראשונה והאב אברהם, "שקרא לעצמו אדולף", כדבריה, היה בנקאי אמיד, שהיה חבר הוועד המנהל של "הגימנסיה היהודית ההומניסטית" מיסודו של הרב צבי פרץ חיות, רב הקהילה בווינה: "זה היה מוסד מאוד פתוח, ובכלל, כך היתה האווירה במשפחה שלנו. היו תקופות שאבא לא היה דתי, אם כי תמיד הקפיד להניח תפילין. אמא הלכה לאופרה עם שמלה חשופה. היינו חלק מהתרבות האירופית".

אבל כמו כלל יהודי אירופה התרבות הזאת בגדה בהם. עם סיפוחה של אוסטריה לרייך השלישי, ב-1938, ברח טאו האב מווינה להולנד וכעבור חודשים אחדים הצליח לצרף אליו את בני משפחתו. הם חיו בעיירה הילדרסום, פרוור של אמסטרדם, שם המשיך האב בעסקיו גם בזמן המלחמה. עד שבסוף 1941 נצטוו כל יהודי הולנד להתרכז באמסטרדם והם עקרו לשם. "ביוני 1943 היתה אקציה (ריכוז היהודים לשם גירושם להשמדה, י"ש) גדולה, ואנחנו ניצלנו בזכות אמא, שהיתה כימאית. היא הצליחה לחפש אותנו לחולי אדמת וגם תלתה שלט על הבית: זהירות, מחלה מידבקת". בתום האקציה שוב ברחה המשפחה להילדרסום, שם שכרה בית באמצעות קשרים עם המחתרת ההולנדית. בבית זה התגוררו בשקט עד תום המלחמה. לאחר המלחמה הם אף קנו את הבית מידי בעליו והמשיכו להתגורר בו עוד כ-20 שנה.

הטלית של אבא

ב-1955 נפטרה האם, יהודית, מסרטן. כשנה לאחר מכן נסעה אוולין, האחות האמצעית (מתוך שלושה ילדים), עם האב לארה"ב, וצבי, האח הצעיר (אז בן 19), ניצל את ההזדמנות ועלה לישראל. "אבי עודד אותנו לעלות לארץ, אבל אמר לצבי: קודם תגמור בגרות, כי השכלה היתה הדבר הכי חשוב לו", היא נזכרת. "אך צבי לא רצה אפילו לעשות בגרות. שלחו אותי לארץ לברר מה שלומו, והוא היה אצל הרב יעקב ברמן ב'ישיבת הדרום' ברחובות. אני חושבת שמלכתחילה הגיע לארץ לא מטעמי ציונות, אלא כדי ללמוד בישיבה".

את התנכרותו של אחיה לתרבות המערבית שעליה גדל, היא מסבירה כ"ביטוי של אכזבה עמוקה מאותה תרבות אירופית, בעקבות השואה". אצל אחותה הבכורה, ד"ר גרדה אילתה-אלסטר (מרצה בגמלאות, בתחום הספרות המשווה, באוניברסיטת בן-גוריון), התפתחה דווקא תגובה הפוכה: "היא אימצה לגמרי את התרבות האקדמית המערבית". ואילו על עצמה היא אומרת ש"כילדת סנדוויץ', בחרתי בדרך ביניים: הלכתי למסלול אקדמי, אבל לא יכולתי להסתפק בו ובחרתי גם בכיוון רבני".

הדרך שהלכה בה אכן היתה מורכבת ופתלתלה. היא בילתה שנים ארוכות בלימודי מחשבת ישראל באוניברסיטה העברית והתקשתה מאוד בסיום הדוקטורט; לדבריה, "משום שהמתודה של המחקר פה לא נראתה לי. לא יכולתי לקבל את ההפרדה המוחלטת בין המחקר הטקסטואלי-ההיסטורי לבין הרלוונטיות הרוחנית של הטקסטים לימינו". היא חיפשה מחקר שיש בו גם נשמה ורלוונטיות להווה, ובסופו של דבר סיימה את הדוקטורט, על הרעיון המשיחי ביהדות, בגיל 59, באוניברסיטת קאסל שבגרמניה.

כשחיפשה מורה רוחני התייעצה עם אחיה והוא הפנה אותה, כצפוי, לרב צבי-יהודה, אבל הרב הפנה אותה בחזרה לאחיה. בסופו של דבר מצאה שני מורים אחרים: הרב יהודה אשכנזי המכונה "מאניטו", ואיש ברסלב, הרב גדליה קניג. בשנות התשעים הקימה מחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת האלה שבגרמניה, ליד לייפציג, ובמשך שש שנים עמדה בראשה, עד שלדבריה גורשה משם על ידי מחליף קתולי שלא קיבל את הכיוון הרוחני שלה ורצה ללמד במסלול המחקרי-האקדמי המקובל. היא התנחמה בשנת הוראה בהרווארד, ואחר כך התבקשה לכהן ברבנות בקהילה רפורמית בווינה.

לא היתה לה סמיכה לרבנות והיא רצתה דווקא רבנות אורתודוקסית. היא מצאה את הרב יהונתן צ'יפמן, רב אורתודוקסי ירושלמי, שהסכים ללמד ולהסמיך אותה, וכך נהפכה לאחת הרבות האורתודוקסיות הראשונות בעולם. לווינה באה כרבה אורתודוקסית האמורה לכהן בקהילה רפורמית: "את טקס ההכתרה שלי ביקשתי לערוך באופן מפואר, דווקא משום שמשפחתי ברחה מווינה ורבים מבניה הושמדו בשואה, וכך עשינו את הטקס באולם המפואר ביותר של הספרייה הלאומית בווינה, ובטקס לבשתי את הטלית של אבא שלי".

אבל בסופו של דבר גם הרבנות הרפורמית לא סיפקה את מאווייה הרוחניים: "הם רצו רבנות של דרשות ועיון אינטלקטואלי, בלי שירים וחיפוש רוחני". כעבור שנה עזבה את תפקידה. מאז החלה להרצות באוניברסיטת וינה וגם אירגנה כמה כנסים על תרומת היהדות לתרבות האירופית (היא עובדת בעניין זה בשיתוף עם הד"ר פניה עוז-זלצברגר מאוניברסיטת חיפה והשתיים אף ערכו קובץ מאמרים בנושא). במקביל, הקימה בכמה ערים באירופה (וינה, ברלין והעיר בוכן שבדרום גרמניה) קבוצות לימוד של נשים יהודיות, הנושאות את הכותרת המשותפת "אם כל חי", שבהן הנשים גם עורכות טקסי תפילה לעצמן. ביתה הקבוע הוא בירושלים. היא בת 70, נשואה ואם לחמישה.

ומה אומר אחיה על כל הפעילות הזאת? "אנחנו לא מדברים על זה", היא אומרת. "עוד כשהלכתי לרבנות לא התייעצתי אתו כי לא רציתי להביך אותו. בכלל, דווקא בגלל המחלוקות הגדולות בינינו אנחנו משתדלים שלא להתווכח הרבה. למעשה, בגלל הנסיעות הרבות שלי לאירופה, אנחנו לא נפגשים הרבה והוא בעיקר מצלצל לברך לפני החגים. במשך הרבה זמן, גם כשחלקתי על עמדותיו, עדיין המשכתי לראות אותו כסמכות. אבל מאז שאני רבנית בעצמי, כבר אין לי את התחושה הזו".

האם, אחרי ככלות הכל, הטראומה המשותפת שחוו בשנות השואה לא מצדיקה דווקא את בחירתו להתנכר לתרבות המערבית ולא את בחירתה לדבוק בדיאלוג אתה? לא, היא אומרת, "אני חושבת שאסור לתת להיטלר את המתנה הזו. התרבות שלנו היא חלק בלתי נפרד מהתרבות האירופית. למעשה, היא בין הכוחות שעיצבו את התרבות האירופית, ואני לא אוותר על הנכסים שלי בגלל ההשמדה. אף אחד לא יגזול מאתנו את השורשים שלנו, כי אז

פירוש הדבר שהיטלר הצליח לא רק לבער את היהודים מאירופה אלא גם את היהדות. אדרבה, אני רואה בפעילות שלי 'ועידת תביעות' רוחנית", היא מסכמת, ברמז לארגון היהודי המנהל את המשא ומתן עם גרמניה על פיצויי השואה.



הרב צבי טאו והרבה אוולין גודמן-טאו במפגש משפחתי. "כשהלכתי לרבנות לא התייעצתי אתו כי לא רציתי להביך אותו. אנחנו לא מדברים על זה"


הרבה גודמן-טאו בטקס ההכתרה שלה לראשות הקהילה הרפורמית בווינה באולם הספרייה הלאומית, "ביקשתי לערוך את הטקס באופן מפואר, דווקא משום שמשפחתי ברחה מווינה ורבים מבניה הושמדו בשואה"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו