בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מהומות אוקטובר. 1990

אירועי הר הבית של סוכות תשנ"א, שבהם נהרגו 17 מוסלמים, היו האירועים המכוננים, המשמעותיים ביותר, בהתנהלות בג"ץ, המשטרה ותנועות המקדש והר הבית סביב ההר

תגובות

כמעט כמו תמיד בפורענות גדולה, החלו גם אירועי 8 באוקטובר 1990 בהר הבית (חול המועד סוכות תשנ"א) בטעות קטנה וטיפשית: שוטר מג"ב, שהיה ישוב על גב הכותל המערבי ופניו לכיוון כיפת הסלע, שמט מידיו בשגגה רימון גז, אשר התגלגל לכיוונה של קבוצת נשים סמוך לרחבת כיפת הסלע. המון המוסלמים הדרוך, שזה כמה ימים היה נתון להטפה דתית-לאומנית, הסתער לעבר חיילי מג"ב. בשעות הבאות נהפכו חצרות המסגדים בהר הבית לשדה קרב לכל דבר. בערבו של אותו יום נמנו בהר הבית 17 הרוגים מוסלמים ויותר ממאה פצועים. 34 יהודים נפצעו מאבנים וחפצים שהושלכו לעבר רחבת הכותל.

רק שלוש שנים קודם לכן (13 ביולי 1987) התרחשה במכה שבסעודיה, העיר הקדושה ביותר לאיסלאם, תקרית דומה. עשרות אלפי שיעים, עולי רגל איראנים, הפגינו באותו יום הפגנת תמיכה אלימה וסוערת באיאתוללה חומייני ומחו נגד שחיתות בבית המלוכה הסעודי, הסוני. כוחות הביטחון הסעודיים פתחו באש חיה על המתפרעים, ובתוך שלוש שעות נהרגו 402 איש, מהם 274 איראנים. האירוע בהר הבית היה "קטן" יותר, אבל הסערה שעורר בארץ ובעולם היתה חריפה פי כמה.

שני גורמים ישירים הביאו לאירועים הקשים ביותר שנרשמו בהר הבית מאז 1967. האחד - הודעת נאמני הר הבית, בראשות גרשון סלומון, כי בכוונתם להניח בהר את אבן הפינה לבית המקדש השלישי; והשני - הסתה בלתי פוסקת של החמאס והפתח, שדווקא באותם ימים, לאחר סכסוך ממושך, הגיעו ביניהם להבנות. אלא שברקע ההתרחשות עמדו שני גורמים נוספים: מחדל משטרתי ומודיעיני, והתעלמות מכוונת של הפתח, החמאס והוואקף המוסלמי מהודעות חוזרות ונשנות של ישראל, כי לנאמני הר הבית לא יותר לקיים את "טקס הנחת אבן הפינה" בהר הבית.

בפרק המודיעין של פקודת מבצע משטרתית, שנוסחה חודשים ספורים בלבד קודם לכן, נכתב כי "מאז 1967, הפך הר הבית למוקד הטומן בחובו פוטנציאל אדיר של רגישות, רגשות ואלימות מצד הערבים והיהודים כאחד, אשר לא באו לידי מיצוי במהלך ההתקוממות" (האינתיפאדה הראשונה). בבוקר של 8 באוקטובר 1990, בעת שמאות כהנים קיימו את טקס ברכת הכהנים ההמוני ברחבת הכותל, החל הפוטנציאל הזה מתממש.

1,080 שוטרים נפרשו בעיר באותו היום. רק שישה מהם יועדו להר הבית. כוח גדול פי כמה ליווה את "נאמני הר הבית", שהופנו על ידי המשטרה לנקבת השילוח שבכפר סילוואן, שם קיימו את טקס "ניסוך המים". אלפים מתושבי העיר המזרחית והגדה נהרו באותו בוקר להר הבית. יום קודם לכן סבבו אנשי חמאס רעולי פנים בכפר א-טור ובשכונות נוספות במזרח העיר והאיצו בתושבים לבוא למחרת להר הבית.

רק כמה עשרות מאמינים מוסלמים השתתפו ביום שני לפנות בוקר בתפילת השחר, ואולם בשעה שמונה בבוקר כבר שהו בהר הבית כ-2,000 איש. רובם לא נמנו עם ציבור המתפללים הקבוע במקום. המפקח ריזק גאנם, שהבחין בדבר, דיווח על כך בקשר למפקד פלוגה ג' של מג"ב, סנ"צ שלום קעטבי. מפקד נקודת המשטרה שעל ההר, ציון עזרא, ומפקד משטרת העיר העתיקה, אבי פדר, שוחחו עם אנשי הוואקף והבהירו להם כי יהודים, ובמיוחד סלומון, לא יעלו באותו יום להר הבית. למרות זאת, המשיכו המטיפים לשאת דברים שחרגו מתחום הדרשנות הדתית וגלשו לשלהוב יצרים. הם התמידו בקריאה למאמינים להגן בגופם על המסגדים מפני סלומון. שעה אחר כך, כשברחבת הכותל התאספו כבר 30,000 איש, החליט קעטבי לעבות את מערך השוטרים על ההר והגדילו ל-44 איש.

דקות אחדות לאחר שהסתיים טקס ברכת הכהנים ההמוני ברחבת הכותל, נשמט רימון הגז מידיו של חייל מג"ב, וההמון המוסלמי הסתער על חיילי מג"ב. קעטבי החל לרוץ לעבר החורשה שמול גב הכותל. הוא הניח שיעלה בידו לעצור את ההסתערות, אלא שההמון שטף אותו והוא מצא עצמו שרוע חבול על האדמה, סופג מטר אבנים ומכות ממוטות ברזל. קעטבי הפעיל את נשקו וירה כמה יריות באוויר. חבריו פינו אותו לאחור. במשך דקות ארוכות דחקו המוסלמים את שוטרי מג"ב אל גב הכותל. הם השליכו לעברם אבנים, סיפונים של כיורים, חפצים חדים, שברי זכוכית, קרמיקה ושיש, שנערמו בערימות לקראת שיפוצים שתוכננו במסגדים. השוטרים ירו לעבר תוקפיהם כדורי גומי וגז מדמיע, ואולם הללו לא נרתעו. לתוקפים הועברה כל העת אספקה שוטפת של פלחי בצל קלוף שהוכן מראש, נגד הגז המדמיע.

לא כל המוסלמים על ההר נטלו חלק בהתפרעות. בתוך מסגד אל-אקצה השתתפו כמאה איש בטקס הקבורה של מוחמד עיד ג'ולאני, בן 87, שהלך לעולמו יום קודם לכן. פייסל חוסייני והמופתי שייח סעד א-דין אל-עלמי היו ביניהם. ב-10:30 החלו האבנים ליפול על המתפללים ברחבת הכותל. אלפי יהודים פתחו במנוסה לכיוון ישיבת פורת יוסף והרובע היהודי. למעלה, על ההר, נתן קעטבי פקודת נסיגה. השוטר אלחריזי סגר אחרון את דלת שער המוגרבים, ויידוי האבנים לעבר רחבת הכותל היה למטר סוחף. קולות הירי ומראה ההר העשן מצאו את צמרת הפיקוד של המשטרה בטקס ניסוך המים של נאמני הר הבית בנקבת השילוח. מפקד משטרת ירושלים, תנ"צ אריה ביבי, עסק באותן דקות בהסדרת התנועה בכביש העופל. ביבי וקציניו הבכירים, יחד עם עשרות צלמי העיתונות וצוות התקשורת, פתחו בריצה מאזור סילוואן לעבר מתחם הר הבית.

שני שוטרים ערבים, שנלכדו בתחנת המשטרה בצפון ההר, דיווחו על מאות שרוגמים אותם באבנים. כעבור כמה דקות הועלתה נקודת המשטרה הזאת באש וקשר האלחוט עם שני השוטרים ניתק. לימים יספר ניצב אריה ביבי, כי באותן דקות עלה בדמיונו מחזה הזוועה של הלינץ' שביצעו תושבי מחנה הפליטים אלבורג' שברצועת עזה בחייל המילואים אמנון פומרנץ, שנסקל באבנים ונשרף למוות במכוניתו בעודו בחיים. ביבי חשש שגורל דומה צפוי לשוטרים הלכודים בבניין המשטרה על הר הבית. מפקד נקודת המשטרה, ציון עזרא, דיווח לו שבמקום נמצא גם נשק רב, והוא החליט לארגן את הכוחות לפריצה מיידית.

בקרב הכוח שנערך לפריצה, הכוח הנסוג של קעטבי, שררה תחושה קשה. בוועדות החקירה שהתחקו אחר השתלשלות האירועים לאחר מעשה סיפרו השוטרים כי חשו מושפלים ומובסים. לראשונה מאז מלחמת ששת הימים "כבשו" למעשה המוסלמים את ההר מחדש ואף גירשו אלפי יהודים מרחבת הכותל, בעיצומו של חג יהודי מרכזי, סוכות.

רימוני גז מדמיע נורו על ידי השוטרים בירי תלת מסלולי ובקצב מוגבר לעבר מתחם הר הבית, אבל הניסיונות לפרוץ פנימה נכשלו. המוסלמים השעינו כותרת אבן מעוטרת של עמוד אבן כבד מצדו הפנימי של שער המוגרבים. רק ציון עזרא, מפקד נקודת המשטרה שעל ההר, שניחן בכוח פיסי רב, הצליח לדחוק את השער בכובד גופו ונדחק בין הקיר לדלת. עזרא הושיט את ידו הימנית פנימה וירה באקדחו כמה יריות. ההמון מולו נרתע מעט ועזרא הצליח להיכנס פנימה. אחריו השתחלו מבעד לפתח הצר מפקד המרחב אריה ביבי ועשרות משוטרי מג"ב. ביבי פנה שמאלה לכיוון נקודת המשטרה. קעטבי פנה לעבר מסגד אל-אקצה.

שוב הותקפו השוטרים, הפעם מטווחים קצרים, במקלות, באבנים ובמוטות ברזל, אלא שהפעם הם השיבו באש חיה והמוסלמים הופתעו. זעקות הפצועים נבלעו בקריאות האימה של חבריהם. גם השוטרים שביקשו להימנע משימוש באש חיה התקשו לנהוג כך. במשך הפריצה וההתנהלות שלאחריה גילו רבים מהשוטרים שכדורי הגומי ורימוני הגז המדמיע שברשותם אזלו ובאין ברירה השתמשו באש חיה. אחרים התקשו בנשימה, מאחר שלא היו מצוידים במסיכות גז. גם אלה שהיו חבושים במסכות התקשו לתפקד, מכיוון שהראייה מבעד למשקפי המסיכות היתה מטושטשת. השוטר מאהר ראשד ירה באחד מתוקפיו מטווח אפס, לאחר שהלה הניף עליו חפץ חד. ראשד התקדם כל העת לעבר כיפת הסלע, בעודו יורה אש חיה לעבר התוקפים. במעלה המדרגות של כיפת הסלע פגש ראשד בפייסל חוסייני, שהתחנן בפניו להפסיק את הירי. ליד "הכוס", הברזייה המשמשת להיטהרות בין אל-אקצה לכיפת הסלע, היו שרועים באותו שלב ארבעה הרוגים.

האמבולנסים הראשונים החלו להיכנס בצפירות להר הבית. אל תוך מסגד אל-אקצה נגררו פצועים וגופות. חלל המסגד, שרבים ביקשו למצוא בו מקלט מהירי, התמלא בענני גז. הישאם נטשה, מהמתפללים הקבועים באל-אקצה, שנמלט אף הוא מהיריות, כמעט נחנק מהגז המדמיע, וכמו רבים מחבריו, יצא מן המסגד. כדור רובה פילח את צווארו. הוא איבד את הכרתו והתעורר רק בבית החולים אל-מוקאסד.

רבים מהשוטרים על ההר המשיכו לירות. פרנק אלבז נפל לאחר שנפגע מאבן ואז ירה כדורים חיים בבודדת לעבר עשרות ערבים שהתגודדו מול גב הכותל. אריה ביבי ושוטריו הצליחו להגיע לתחנת המשטרה בצפון ההר. ארון הברזל, שבו אוחסן הנשק, לא נפרץ, אך הוא נגרר מטרים אחדים אל מחוץ לבניין ותת מקלע עוזי ושלוש מחסניות שהיו מחוץ לארון, נעלמו. שני השוטרים, שקודם לכן זעקו לעזרה, מצאו מסתור במשרדי הוואקף הסמוכים. גם מבניין המחכמה נורתה אש לעבר המוסלמים המתפרעים שעל ההר. סגן המופתי, השייח א-ריפאעי, יעיד כעבור ימים, כי מהאש הזאת נהרגו שלושה מוסלמים.

היריות במחכמה העירו משנתו את שמעון אמור, איש מג"ב שסיים מוקדם יותר את משמרתו. אמור נטל עמו כוח קטן של שוטרים ויצא החוצה. כוח אחר בפיקודו של ג'מאל דחרוג פעל באזור שער האריות. התקדמות הכוחות הללו לוותה בהיתקלויות רבות עם מתפרעים מוסלמים, בהם רעולי פנים. גם הכוח הזה השתמש באש חיה. ב-11:25 ניתנה פקודת "חדל אש", אך רק חמש דקות אחר כך נצרו אחרוני השוטרים את אשם. בין לבין פגעו כדורים חיים בפאטמה אבו חדיר, אחות עזרה ראשונה ממזרח ירושלים, וריסקו את מרפק כף ידה הימנית, בשעה שטיפלה בפצועים באמבולנס.

כשל מודיעיני

ארבע ועדות חקירה הוקמו בעקבות האירועים. ישראל הוקעה וגונתה ברחבי העולם על התנהגותה "באחד מקודשי האיסלאם". היא הושבה על ספסל הנאשמים, נשפטה והורשעה. האו"ם החליט לשגר לירושלים משלחת חוקרת. ישראל הודיעה שלא תשתף עמה פעולה. ראש הממשלה אז, יצחק שמיר, זעם על ההצגה החד-צדדית של האירועים והתרעם על העובדה שהחלטת האו"ם לא הזכירה כלל את חלקו של הצד המוסלמי באירוע. שמיר מינה ועדת שלושה, שעליה הוטל לבדוק את השתלשלות האירועים בהר הבית, את הגורמים להם ואת פעילות כוחות הביטחון. בראש הוועדה הוצב צבי זמיר, ראש המוסד בשנים 1974-1967, והחברים האחרים בה היו הפרופ' יעקב נאמן ומנכ"ל משרד הפנים לשעבר חיים קוברסקי.

ועדת זמיר קיימה את ישיבותיה ברציפות במשך שבועיים ושמעה 124 עדים, שדבריהם השתרעו על פני 1,400 עמודים. הוועדה ריאיינה בעיקר יהודים וכמעט לא פגשה עדים ערבים, למעט פצועים ועצורים. היא הטילה את האחריות לאירועים על הצד הערבי ומנהיגיו, שהסיתו ותקפו את המתפללים ואת השוטרים הישראלים, אף שידעו היטב כי טקס הנחת אבן הפינה לבית המקדש השלישי לא יתקיים. רק עמוד וחצי מתוך 59 עמודי הדו"ח הוקדשו לאירועי הירי החי, ונכתב שם כי "תוך כדי הפריצה להר היה שימוש בלתי מבוקר באש חיה..."

עיקר הביקורת התייחס להערכה המוטעית של הפיקוד הבכיר במשטרה בנוגע לצפוי ב-8 באוקטובר. הוועדה קבעה כי המפכ"ל, מפקד המחוז הדרומי רחמים קומפורט ומפקד המרחב אריה ביבי טעו בהערכת המידע המודיעיני שקיבלו והניחו שאם קבוצת נאמני הר הבית לא תניח את אבן הפינה, הכל יעבור בשלום. חברי ועדת זמיר כינו את דרך החשיבה וההתייחסות של קומפורט וביבי שגרתית ושגויה. הם קבעו שהיה ליקוי מאורות אצל השניים. לעומת זאת, חלקו חברי ועדת זמיר שבחים לסנ"צ שלום קעטבי. ביבי הועבר מתפקידו. פרישתו של קומפורט הוקדמה.

גם הצד המוסלמי פירסם דו"ח משלו, ואולם בניגוד לדו"ח הישראלי, מחבריו אפילו לא ניסו להצטייר כאובייקטיוויים. חברי הוועדה, היו"ר השייח איבראהים סברי, השייח מוחמד יאסין, עו"ד חאסם חליל והשייח יאסר עבד אלמאג'יד אבו ע'זאלה, קבעו במסקנותיהם כי "אירועי הדמים ב-8 באוקטובר בהר הבית היו מתוכננים מראש על ידי פיקוד המשטרה ומשמר הגבול, לא היו בגדר תאונה ואף קיבלו אור ירוק מממשלת ישראל." הדו"ח המוסלמי היה מופרך על פניו, וגם הוא התבסס על עדויות צד אחד בלבד, הצד המוסלמי.

שבוע לאחר אירועי הדמים בהר, ביקשה המשטרה מעזרא קמא, שופט שלום בירושלים, לחקור את השתלשלות העניינים שהביאה למרחץ הדמים, במסגרת הליך של חקירת סיבת מוות. קמא קיים עשרים ישיבות, שמע יותר ממאה עדים, יהודים וערבים, והחליט ביולי 1991 שלא להעמיד לדין איש מהשוטרים שהיו מעורבים באירועי הר הבית. קמא קבע, שאין ראיות הקושרות בין הירי באירועים לבין מותם של הערבים, המאפשרות לצוות על הגשת כתבי אישום. הוא ציין, כי החקירה שניהל היא "חקירת מקרה המוות הקשה והסבוכה ביותר בהיסטוריה המשפטית של מדינת ישראל".

בפני קמא לא הובאו ראיות, שבמקרים רגילים הן ראיות אופייניות לחקירת סיבות מוות, כגון ראיות בליסטיות, זיהוי נשק ותחמושת, נתיחות גופה או עקבות אחרים. ההרוגים נלקחו בחופזה על ידי חבריהם לבתי החולים ומשם הובלו במהירות לקבורה, ממניעים דתיים. גם בבתי החולים לא נעשתה בדיקה מסודרת של מקום הפגיעה ואופיה. תרמילי הכדורים ושאר התחמושת שנותרה בשטח נאספו מיד לאחר האירוע, חלקה כמזכרות (על ידי המתפללים) וחלקה על ידי היורים.

קמא קבע, עם זאת, כי "היתה היסחפות של הכוחות לירי" וכי "לא בכל הנקודות והאירועים פעלו השוטרים כשהיתה סכנה ממשית לחייהם". קמא סתר בכמה נקודות מרכזיות את דו"ח זמיר. הוא האזין לסרטי הקלטה ממהלך האירוע וקבע שלא היו בהם דברי הסתה. קמא גם לא מצא ראיות לסכינים או לגרזנים שנשלפו או הונפו על ההר מול השוטרים, או לכרוזי הסתה שפוזרו לטענת המשטרה ברחבות המסגדים בשעות שקדמו לאירוע. השופט החוקר מצא סתירות רבות בין עדויות השוטרים ואנשי מג"ב, בינם לבין עצמם. גם אנשי הדת המוסלמים יצאו מלפני קמא כמי שאינם תמיד דוברי אמת. חקירת השופט ביססה עוד יותר את הרושם, כי הצד המוסלמי בחר להתעלם מהבהרות המשטרה שקבוצת סלומון לא תעלה להר, ותחת זאת העדיף להמשיך בהכנות לקדם את פני סלומון תוך כדי שלהוב יצרים.

לקחי הימים ההם

ממרחק של 14 שנה היו אירועי אוקטובר 1990 בהר הבית האירועים המכוננים המשמעותיים ביותר בהתנהלות של בג"ץ, המשטרה ואף תנועות המקדש והר הבית סביב ההר. משאבים רבים פי כמה הוקצו בעקבות האירועים לאבטחת ההר, הן בתחום הנראה לעין והן במישור המודיעיני. בעקבות האירוע, ובמשך שנים ארוכות, המשטרה ובעקבותיה גם בג"ץ שפטו לחומרה חומרי גלם מודיעיניים ולעתים אף בדלי מידע, שהעידו על אפשרות של מהומה בהר.

על הרקע הזה גם נעתר בג"ץ פעמים רבות לבקשות המשטרה לאסור על כניסת יהודים להר הבית, לעתים אף בט' באב. גם התנהלות המשטרה בפרשת העבודות והחפירות של הוואקף והתנועה האיסלאמית הישראלית בהר הבית הושפעה מאירועי אוקטובר 1990; להעלמת העין, כמו לטיפול העדין יחסית ביוזמות הבנייה והחפירה של המוסלמים בהר, היה קשר ישיר לאירועים הללו. דחיקתם של אנשי רשות העתיקות מההר, והעובדה שישראל נמנעה במשך שלוש שנים מלפתוח בכוח את הר הבית לכניסת יהודים ונוצרים - ההר נסגר כידוע בפני לא-מוסלמים, לאחר ביקור שרון בהר בספטמבר 2000 - קשורים אף הם ללקח הימים ההם.

מנגד, החדיר המספר הגדול של ההרוגים המוסלמים אלמנט של הרתעה למערכת היחסים שבין רשויות הדת המוסלמית לכוחות הביטחון הישראליים, וקו אדום חדש, בלתי פורמלי, שורטט לראשונה. הוואקף והגורמים האיסלאמיים האחרים בהר הבית הפנימו את העובדה, שישראל לא תעבור בשתיקה על פגיעה במתפללים יהודים ברחבת הכותל. בד בבד הוברר למוסלמים, שישראל נכונה לגלות איפוק והבלגה רבים פי כמה, כאשר פעילות המחאה, אף אם היא בוטה מאוד, מתנהלת בתוך מתחם הר הבית ולא חורגת ממנו, ובלבד שתהיה בלתי אלימה. ואילו חלק מתנועות הר הבית החלו, בעקבות האירועים, להקפיד על תיאום כל פעולותיהן עם המשטרה.

ובכל זאת, שני אירועים באזור הר הבית הידרדרו למהומות אלימות קשות. שניהם התאפשרו, בין היתר, כתוצאה מהערכות שגויות של גורמי הביטחון הישראליים, גם אם סביר שהמהומות היו פורצות בין כה וכה. הראשון היה פתיחת מנהרת החשמונאים בספטמבר 1996. המשטרה האמינה באותם ימים, כי היא מחזיקה בידה הבנה מול הוואקף, סוג של עסקה: פתיחת אורוות שלמה והשמשתן כמסגד על ידי המוסלמים, בתמורה לפריצת פתח היציאה ממנהרת החשמונאים. אלא שערפאת ואנשיו גרסו אחרת, והשתמשו בפריצת פתח היציאה ממנהרת החשמונאים, כדי לחולל את המהומות שנודעו לימים כ"מהומות מנהרת הכותל".

האירוע השני היה הביקור של אריאל שרון, אז ח"כ, בהר הבית בספטמבר 2000, ערב פריצת האינתיפאדה. ביקור שרון בהר התקיים, תוך אבטחה כבדה, כפי שביקורים דומים של ח"כים בהר התקיימו בעבר. למרות הניסיון המר של אוקטובר 1990, לא התנגדו גורמי ביטחון לאירוע ולא העריכו שהביקור יהיה העילה שבה יתלו הפלשתינאים את האירועים שבאו מיד לאחריהם. לימים, התברר, שהאירועים הוכנו מראש, אך ביקור שרון בהר הבית היה תירוץ נוח ושימש לפלשתינאים כפתיל להצתת האינתיפאדה.

לאירועי הר הבית היתה השפעה גם על העמדות שנקטו הצדדים והמתווכים השונים בכל הנוגע למפת הסדר הקבע בהר. גורמים בינלאומיים רבים (ואף ישראליים) תבעו לשאוב מהר הבית כל סממן של ריבונות מדינית ולהותירו כאזור בניהול דתי בלבד. החלוצה בכיוון זה היתה הפרופסור למשפט בינלאומי רות לפידות. היא גיבשה במסגרת מכון ירושלים לחקר ישראל תוכנית שהוציאה "מהמשחק" את מדינות האזור והמליצה לבחון אפשרות להותיר ב"משחק" רק את השחקנים הדתיים. גם בשיחותיהם של יצחק רבין והמלך חוסיין, השיחות שקדמו לחתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן, נידונה הפורמולה הדתית.

בשנים לאחר האירוע, עדיין הציגו המוסלמים את בגדי ההרוגים מגואלים בדם במוזיאון האיסלאם שעל הר הבית. הסטטוס קוו ששרר בהר הבית במשך 23 שנה (עד אוקטובר 1990) החזיק מעמד עוד עשר שנים, עד שפרצה האינתיפאדה השנייה, באוקטובר 2000.



מעצר של מתפרעים בהר הבית, אוקטובר 1990. חצרות המסגדים בהר נהפכו לשדה קרב לכל דבר


בריחת מתפללות מרחבת הכותל, אוקטובר 1990. יידוי האבנים לעבר רחבת הכותל היה למטר סוחף



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו