בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבידן בן 17

תר אבידן היה בן שבע כשנפטר אביו, דוד אבידן, מגדולי המשוררים הישראלים, בדיוק לפני עשור שנים. מאז גדל עם אמו, צפורן לוטם, ושתי בנותיה הגדולות בשלל בתים עד שהגיעו אל המנוחה בישוב האנתרופוסופי הרדוף. הוא רך מכדי להתוודע לגדולתה ופראיותה של רוח אביו אבל שלם מכדי לתת לה לרדוף אותו

תגובות

"רק זה חסר לי שיופיעו לי פתאום ילדים בישימון הזה ואולי אפילו יפרו אותו למשך שנים אחדות ואז כבר לא אצא ממנו לעולם" ("שירים שימושיים", 1973-1970)

אתה כועס על אבא שלך?

"כועס? ממש לא".

אז מה?

"בעיקר מוזר לי לקרוא לו אבא כי אני לא זוכר אותו יותר מדי כאבא. מרגע פטירתו הוא הפך לדוד אבידן המשורר, הסופר, הגדול, דוד אבידן ודוד אבידן. היום יש לי רצון בעיקר להיפגש אתו. אין לי מושג מה אני רוצה להגיד לו".

בדיוק לפני עשר שנים, ב-11 במאי 1995, נפטר דוד אבידן, מגדולי המשוררים הישראלים והוא בן 61 בלבד. מי שנחשב לגדול הווירטואזים בשפה העברית מצא את מותו בבדידות עלובה. ההזנחה בה חי בשנותיו האחרונות, כשהוא מכור לסוגים שונים של ממריצים ומרדימים, ננעצה בזיכרון הקולקטיווי כאשר כתבת הערוץ הראשון, קטי דור, תיעדה אותו שוכב על סף עילפון במיטתו בדירתו ברחוב שמשון בתל אביב, נפוח מכדורים ומתבוסס בלכלוך וקיא. 11 חודשים מאוחר יותר, למרות הצעקה שקמה, המאמצים לשקמו וגיוס כספים, נמצא אבידן ללא רוח חיים, נטוש ככלב.

מספר אירועים יתקיימו החודש לציון עשור למות אבידן. הבולט בהם הוא שידור הסרט התיעודי שביים יהודה קווה על אבידן, "אבידניום 2005", בערוץ הראשון (ראו מסגרת). בחוג המשפחה תיערך האזכרה המסורתית כמדי שנה. "זה השתנה עם השנים", מספרת צפורן לוטם, אמו של תר אבידן ומי שהיתה בת זוגו של אבידן משך שלוש שנים. "עם השנים פחות ופחות אנשים באים לאזכרה. היום אנחנו הגרעין הקשה הכולל את מנחם בן, רוני סומק. היו שנים שנתן יונתן היה מגיע, גבריאל מוקד היה מגיע. כשתר היה קטן היה לו קשה מאוד באזכרות, הוא מאוד סבל. תמיד חם ועומדים שם הרבה זמן, קוראים שירים של דוד ומדברים. לאט לאט, ככל שהוא התבגר, הוא התחיל להקשיב למה שאומרים על אביו".

"אני בדרך כלל שומע על אבא באזכרות", אומר תר, שהיה בן שבע כשנפטר אביו. "בבית לא מדברים על זה כל כך. יש את השירה שלו בבית אבל עליו פחות מדברים. באזכרות אני פוגש את 'חברי אבידן', חברים שלו שבדרך כלל מספרים סיפורים משעשעים שדי חוזרים על עצמם כל שנה".

איזה סיפורים מספרים?

"יש תמיד הסיפור על אדיסון. הבת של אחד מהחברים, כשהיתה קטנה, היתה אומרת אור ומצביעה למעלה. יום אחד אבא לקח אותה לחדר אחר ואז היא יצאה, הצביעה למעלה ואמרה: 'אדיסון'. זה מאוד שיעשע אותם. מנחם בן מספר תמיד איך הוא ואבא שלי היו בטריפ, אחרי שהם לקחו איזה אל-אס-די ומה קרה להם בזמן הטריפ, איך הם כתבו תוך כדי".

קראת את "דו"ח אישי על מסע אל-אס-די" שאביך הוציא ב-1968?

"ניסיתי וזה היה לי מוזר".

למה קראו לך תר?

"שאלתי את אמא שלי למה תר. היא אמרה לי: 'כי זה מה שאתה'. היא ואבא שלי החליטו על זה ביחד. תר זה מחפש, מסייר בעולם".

וזה מה שאתה?

"אני עוד לא יודע. אני רק בתחילת דרכי".

מנין לך האומץ

על הנשים בחייו של אבידן אפשר למלא גיליון שלם. ארבע היו דומיננטיות בחייו. את אשתו הראשונה, העיתונאית ברוריה אבידן, הכיר בשנת 1958; אשתו השנייה, לילי (סיגל) אבידן, הכיר ב-72'; ב-86' הכיר את ציפורן לוטם שהיתה לאם בנו יחידו ובערוב חייו, ב-93', נישא בניו יורק לדפנה שחורי, משוררת בתחילת דרכה בת 23.

פרשות האהבים שלו, נישואיו ופרידותיו תועדו בעשרות כתבות בירחונים פופולריים ובעיתונים יומיים. נדמה שהשיא היה כאשר נישא בשנית, אז הוזמנה העיתונות כולה אל מיטת הכלולות של הזוג הצעיר אבידן-סיגל, משל היו ג'ון ויוקו, בכדי שיחלקו עם כל בית ישראל את חוויותיהם הסוערות, כולל תמונה של אבידן בתחתונים פרחוניים במיוחד.

היתה לו מאניה לנשים. צעירות. פעם כתבו עליו שכל מי שמגיעה לגיל 28 מקבלת את השכל לעזוב אותו. שעות היה יושב ב"כסית", זומם על נערות תל אביב האמיצות שהיו מעיזות להתקרב אל מאורת המשוררים. "המטרה של אבידן היתה לצאת מכאן עם זיון", מספר מנחם בן בסרטו של קווה, "אני הייתי נער השליחויות".

"היינו יושבים ב'קפה שטרן'", ממשיך ראובן דותן, "והוא הביט על מישהי. התרכז. העינים שלו חדרו מבעדה וכמו לפפו אותה בחבלי קסם עד שהיתה מביטה לעברו ואז העסק היה למעשה פתור".

"כאשר בחורה סירבה לו", נזכר נתן זך, "הוא היה כמו משוגע. הוא היה מסתובב סביב ביתה. הוא לא קיבל את זה, מי תעיז לסרב לאבידן?"

מכל נשותיו אומרים שהיחידה שבאמת אהבה אותו ועמה היה איזשהו סיכוי כי ישנה את עורו ויהיה אדם מהישוב היא לוטם. את אבידן היא הכירה בעקבות מודעת דרושים למגיהה שפירסם בעיתון. אבידן כבר לא היה צעיר, בן 51, ונשבה בקסמיה של הצעירה, בת 26, היפה כמו פיה. לוטם היתה אז בהליכי גירושין מבעלה הראשון ומטופלת בשתי בנות, לילה (היום בת 23) והיאם (21). "לא ידעתי עליו הרבה", סיפרה לקווה, "היו לי תמונות מטושטשות שלו מהעיתונות. לא ידעתי איך זה לפגוש את האדם האמיתי, הממשי. באתי לתל אביב, טיפסתי 70 מדרגות למעלה ופתחתי את הדלת והוא נראה נורא. ברגע שהוא ראה אותי, הוא אמר: 'תחכי לי רגע, אני חייב לחפוף את הראש'".

לוטם עברה להתגורר בת"א והם חיו יחדיו בעוד אבידן ממשיך במקביל לנהל את חייו מדירת הסטודיו ברחוב שמשון. לאחר שנתיים של חיים משותפים החליטו להביא לעולם ילד. "אם רציתי אי-פעם ילד מאשה כלשהי, האשה הזאת היא בדיוק צפורן ולא מישהי אחרת", כתב אבידן לאחר לידת תר. "לא הכרתי שום אשה לפניה שרציתי ממנה ילד באורח ודאי כל כך. אולי אפילו סמכתי עליה טיפה יותר משסמכתי על עצמי, וזה יותר משסמכתי אי פעם על מישהו בעניין כלשהו".

יחסו לאבהות היה מורכב. בסרטו של קווה מספרת לילי אבידן על אותה הפעם שביקשה ממנו ילד. "לדוד היתה בבית מכונת חישוב. הוא אמר לי: 'בואי, אני אעשה לך חשבון. 250 אלף דולר יעלה לך לגדל ילד עד הצבא'. הוא אמר לי שאם אסכים למכור את ירושתי ואת כל מה שיש לאמי ואתן לו 250 אלף דולר, הוא יסכים לעשות לי ילד".

"הייתי עוקב בהתעניינות אחרי תהליך התרבות הצופן הגנטי שלי בקבוצת ניסוי", אמר באחד הראיונות הרבים שנתן, "אבל לא אני הייתי צריך לפרנס אותו". ב"מין", אחד מאותם סרטים פנאטיים שיצר על אודות עצמו, אמר את המשפט המצמרר: "הדבר הראשון שיקרא לי אבא, אני יורה בו", ואז נראה בועט בילד. ובכל זאת, האיש שטען שנישואים הם מוסד מיותר וילדים הם בזבוז של אנרגיה השתנה עם לידת תר.

"הוא יצא אל העולם, כמשהו מובן מאליו", כתב האב לאחר לידת בנו, "בלי להתרגש, כעובר דרך דלת אלקטרונית. כאשר השכיב אותו הרופא על גבו, איטב וכרת את חבל הטבור, כבר היה תר - גבר שבגברים - תושב קבע בעולם. האחות המיילדת הניחה אותו על צפורן והוא גישש מיד אחר הפטמות. האם והילד היו פתאום מקשה אחת. בפסק הזמן שבו נהפכתי, לחלקיק שנייה, שוב לצופה, יכולתי רק להיזכר בשאלות הבנאליות: 'מנין יש לך האומץ להביא עכשיו ילד לעולם?' שטויות, דרוש הרבה יותר אומץ לא להביא עכשיו ילד לעולם".

דע מה להשיב

אבידן וצפורן לוטם אחרי לידת תר. היתה תקופה שחשבתי שההריון אתי היה טעות
צילום: יוסי צבקר
תר נולד בשישה במארס 88', במזל דגים. אביו, יליד 21 בפברואר 34', היה גם הוא בן מזל דגים, וכמאמין גדול באסטרולוגיה ראה בכך חשיבות. "יש בינינו קשר קארמי", אמר על בנו. "הוא זכה רק במה שמעטים זוכים לו. התינוק הזה יצא לזרועותי. אני דגים ואופק דלי, הוא דגים ואופק בתולה. הוא מעשי ממני ויוכל למסחר את יצירותי. במפת המתאם והחפיפה בינינו יש 80% חפיפה ולכן אף אחד לא יוכל לסכסך בינינו".

אילו חי היום לבטח היה אבידן אב גאה. תר, תלמיד שביעית בן 17, גדל להיות נער יפה, גבה קומה וחסון שחולם להתגייס ליחידת החילוץ 669. נדמה שמשאלת הלב של אבידן, שסגד לגופו ושאף לבריאות ושלמות פיזית, הגשימה עצמה אצל בנו. הוא נער ביישן ומלא חן, האוהב להלחין באמצעות מחשב, לצייר, לעסוק באומנות הקפוארה וגם ללמוד מתמטיקה. דיבורו אטי, כבד ראש ואצילי. הוא מתגורר עם אמו ושתי אחיותיו בהרדוף, הישוב האנתרופוסופי בצפון הארץ המונה כ-200 משפחות ומציע לתר אורח חיים המהווה אנטיתזה גמורה לאורח חיי אביו.

תר נדד עם אמו ושתי אחיותיו למחצה בין שלל בתים שכורים, בעוד לוטם מתמודדת לא אחת עם קשיי פרנסה. לפני שנתיים מצאו את מקומם בישוב הקטן, בעקבות עבודתה של לוטם כמחנכת ומורה בבית הספר האנתרופוסופי שבמקום והרצון להשתייך לקהילה. הם מתגוררים בקרוואן גדול שמשרה על הנכנס בו אווירה רגועה עד כדי קסם. שטיחים ארוגים בשלל צבעים, ריהוט עץ פשוט ומרפסת עמוסה בעציצים, ממנה נשקף נוף פראי, צהוב וירוק, המתערבב עם קולות המואזין מהכפר הסמוך.

תר צעיר במעט מהגיל בו רכש אביו את תהילתו כמשורר. בן 18 בלבד היה אבידן כשספרו "ברזים ערופי שפתיים" חרך את ניירות השירה הישראלית. עכשיו נכנס תר לחדרה של אמו, שם, בארון ישן עם דלתות זכוכית, מוחזקים כתביו של אביו. הוא מוציא את "אבידניום 20". "ספר נדיר", הוא מציין ומעלעל באטיות, מחפש את השיר שהוא אוהב, "דע מה להשיב":

אשה כלכך יפה - וגבר כלכך מכער

והיא נשואה לו,

פשע.

בגלל כספו?

שטויות. יש לה די כסף משלה.

אזמה? פקחותו?

היא יכולה למכור עשרה כמוהו.

מין?

מה שהיא טעמה לפני הנישואים -

הוא לא קרא אפילו בספרים.

אזמה?

כעורו. פשוט כעורו.

למה אתה מתחבר לשיר הזה?

"השיר מדבר אלי כי אני מבין ממנו שכל דבר טוב בא מתוך דבר רע ויש בעולם איזון. כשקורים דברים רעים אז הם צריכים לקרות, ואם דברים רעים לא יקרו אז שום דבר לא יתפתח ויצמח".

אתה מפחד ממשהו רע שיקרה?

"לא, להיפך. שיבוא. מדברים רעים צומחים דברים טובים וזה מפתח אותך לכיוון מסוים, גם אם אתה לא הכי מאושר. אדם שכל הזמן טוב לו אז בעצם לא טוב לו. הוא לא מרגיש. עד שאתה לא מאבד משהו אתה לא יודע יותר מדי מה הערך שלו".

ממה אתה התפתחת?

"בחיים שלי היו תקופות שהיו טובות ותקופות שלא היו טובות והן צמחו אחת מתוך השנייה. לא מזמן היתה לי תקופה לא טובה. לא היה לי חשק ללכת לבית ספר כי לא הרגשתי שאני מסוגל באמת ללמוד. דיברתי עם המחנכת שלי, אמרתי לה שחבל שאני אבוא סתם. הרגשתי שאני צריך לעשות עם עצמי משהו יותר פיזי".

אז עזבת את הלימודים ומה עשית?

"הלכתי לעבוד שבוע במכולת".

וזה עזר?

"כן. לשבת ולבכות כשרע זה לא בשבילי".

מתי נחשפת לגדולת כתיבתו של אביך?

"הייתי תמיד מודע למי שהיה אבא. אני זוכר את עצמי כילד קטן, כשהייתי נפגש עם חברים בחוץ, בעיקר בתקופה שגרנו בקרית חרושת, הישוב ליד טבעון, הייתי אומר להם: 'אתם יודעים מי אני? אני הבן של דוד אבידן'. וכולם היו שואלים: 'מי? מי זה?' הייתי מסביר להם שהוא סופר ומשורר חשוב. זה היה לי מוזר שכל המבוגרים יודעים מיהו דוד אבידן ורק הילדים לא יודעים. לכתיבה שלו נחשפתי יותר רק בשנה-שנתיים האחרונות, קראתי יותר. אין בזה כרגע חלק שמושך אותי. בכלל שירה לא מושכת אותי יותר מדי. יוצא לי מדי פעם לקרא אותו ואני כן נהנה מהשירה שלו ומאוד אוהב את התחכום שלו. זה תמיד גורם לי לחייך".

איזה שיר גורם לך לחייך?

"אני אוהב את השיר 'שמשון הגיבור'. זה שיר ארוך שמביא את סיפור שמשון הגיבור ודלילה. תמיד גם הקריאו אותו בבית. זה שיר נחמד. אמא שלי ומנחם בן הציגו לי אותו לבר מצווה. הם הציגו את זה בצורה מאוד משעשעת ומנחם בן היה עם פאה ג'ינג'ית מצחיקה".

רוב השירים של אבא שלך ממש לא נחמדים ולא משעשעים בדרך כזאת.

"השנה למדנו על 'החטא ועונשו' בשיעורי ספרות. המורה שלנו סיכם את הרגשות של רסקולניקוב בציטוט משיר של אבא שלי: 'מה שמצדיק יותר מכל את הבדידות, את הייאוש הגדול, היא העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת'. זה שיר פסימי. כמו עוד שירים שלו. אין לי אותם מחשבות או הגיגים כמו שהיו לו. אני מתאר לעצמי שבהרבה דברים אני די דומה, אבל לא בפסימיות שהיתה בו".

במה אתה כן דומה לו?

"אומרים שאני ציני כמוהו".

בכלל, איך אתה מרגיש כשמורה בכיתה מלמד את אבידן או מצטט שירים שלו?

"את יודעת, בעיקר כולם מסתכלים עלי".

נוסעים לאילת

תקופה קצרה לאחר לידת תר נפרדו הוריו. "נורא רצינו את ההריון הזה", מספרת לוטם לקווה, "וכשסוף סוף נכנסתי להריון, פתאום נבהלתי. אמרתי לדוד: 'איך נסתדר? ממה נחיה?' אני זוכרת אותו אומר לי: 'מה זאת אומרת? הבן של דוד אבידן יוולד - יורש העצר יוולד. כל הארץ תחגוג'. דוד היה בטוח שכשיוולד לו ילד העיר תכוסה דגלים, וכולם יביאו תשורות ומתנות ואני נתתי לעצמי להאמין ולהישען על זה. כמובן שזה לא קרה".

שבעה חודשים לאחר לידת תר היא ביקשה מאבידן לעזוב. "זה הביא לפרידה", היא מספרת לקווה. "אי אפשר להחזיק תינוק ועוד תינוק. היה לו מאבק עם הילד שיצא ממנו. תחרות. מאוד אינפנטילי. וזה הפך להיות עינוי, עד שלא יכולתי יותר לסבול ואמרתי לו שיילך. והוא לא רצה ללכת".

בחדרו של תר, בין מדפי הספרים, המחשב והפסנתר, עומדת תמונה ממוסגרת ובה צילום של תר, ילד בן ארבע עם סנדלים, מחזיק את אביו. מזכרת מטיול מיוחד של האב והבן באילת. "היתה תקופה שחשבתי שההריון אתי היה טעות", אומר תר, "הריון לא רצוי. עודדתי את עצמי שילדים שמגיעים בטעות הם יותר מוצלחים מילדים רגילים. היום אני יודע שהייתי רצוי".

מה הזיכרונות הישירים שלך מאביך?

"אין לי הרבה זיכרונות ממנו. כשהייתי בן ארבע הוא לקח אותי לטיול לאילת. טסנו לשם ואני זוכר שעברנו מעל הים. ישנו במלון 'אורכידאה', אני אפילו זוכר את החדר במלון. אני זוכר את הטיול הזה בצורה מאוד חיובית. אני זוכר שרכבנו שם על גמלים, שנכנסנו לצוללת ואני זוכר שזו היתה הפעם הראשונה שהלכתי לישון ב-12 בלילה ומאוד התלהבתי מזה. זה אחד הזיכרונות היחידים שיש לי ממנו. יש לי שלושה-ארבעה זיכרונות ממנו, לא יותר.

"אני זוכר את התקופה שגרתי עם אמא בחיפה והוא היה בא לבקר. זה נראה לי פעם בהרבה זמן. חיכיתי לו. נדמה לי שזה היה פעם בשבועיים. כשהוא היה בא הייתי מכריח אותו ללכת אתי למגדלי פנורמה, שם היו משחקי וידיאו ושעות היינו יושבים שם. היום אני יודע שהוא מאוד סבל מזה. אני זוכר פעם אחת שהלכנו לטיול, אני לא זוכר איפה זה היה, היה שם הרבה דשא. אני זוכר במעורפל את הדירה שלו. בעיקר המון ספרים. מדפים עם ספרים, ומכונת כתיבה עם ערימות של נייר מסביבה. והיתה הנסיעה לאילת".

מי שהתלהבה פחות מאותה נסיעה היא האם המודאגת. לוטם: "זה היה רעיון של דוד, לקחת את תר לאילת. אני לא הייתי מעלה רעיונות כאלו. וזה היה מאוד קשה לי. דוד לא בדיוק ידע מה עושים עם ילד. אבל בסופו של דבר מאוד שמחתי שהם עשו את זה. זה זיכרון חזק מאוד שנשאר לתר. מה שהיה מדהים זה שאחרי כמה שנים נסענו לסיני וכשהגענו למקום תר ממש זכר אותו. זה היה מרגש. הוא זכר את זה בגוף. את החוויה, את הריחות".

איזה אבא היה אבידן?

לוטם: "כשתר נולד הרגשתי צורך לגונן על תר מפניו ולכן עזבתי. דוד עבר עם האבהות תהליך ארוך שבו הוא גדל והתפתח. הוא בסך הכל היה אבא די מסור, כמו שהוא יכול להיות. הוא לא היה מחתל או משהו כזה, אבל בסך הכל הוא דאג לתר גם במישור הארצי. שיהיה לו ציוד שהוא צריך, מיטה, עגלה. היתה בו פתאום דאגה חומרית שמאוד לא באה לידי ביטוי בחיים המשותפים שלנו. הוא פתאום כן לקח אחריות.

"הוא עבר עם האבהות כל מיני דברים. לאחר הפרידה היו תקופות שהוא היה בא יותר, כמה פעמים בשבוע, והיו תקופות שהוא לא בא. תלוי בתקופות שהוא עבר. דוד היה מאוד מסוכסך בנפשו. היו לו תקופות קשות ותקופות יותר קשובות ורכות. הוא חי בקטבים. מבחינה רוחנית הוא היה איש ענק, מבחינה נפשית הוא היה איש פגוע מאוד, חולה מאוד".

יש דברים בתר שמזכירים לך את אבידן?

"החוכמה שלו. המבריקות. הוא קיצוני כמו אביו. הוא עושה את הדברים הכי טוב. גם את הדברים הרעים שהוא עושה, הוא עושה הכי טוב. לשמחתי הוא הרבה יותר מאוזן מאבא שלו, יותר מפותח ובריא".

היו לך חששות שהוא יהיה סוער באופיו כמו אביו?

"תר סוער אבל מרוסן. יש תורשה, אבל לא הכל זה תורשה. תר הוא עצמו. אינדיווידואל. ככה הוא גם גדל. תמיד אנשים שהיו קשורים לדוד, או אפילו סתם אנשים שרוצים לדעת, שואלים אותי אם תר דומה לאבא שלו. זה מסוג הדברים שאנחנו אף פעם לא חיים אותם בחיים שלנו. לא בהקשר של דוד, לא בהקשר של אבא של הבנות ולא בהקשר שלי. כל אחד הוא אינדיווידואל בפני עצמו".

מוסיקה בקצב שלו

בהרדוף כולם מכירים את כולם, אווירה של קיבוץ. חלק מהתושבים מתגוררים בקרוונים, חלק בבתים העטופים בצמחייה עבותה ובמורד הישוב "השכונה החדשה", שורות שורות של בתי קרקע חדשים וכתומים הנבנים במהירות. ב-20 דקות הליכה מקיפים את כל היישוב, שרוב תושביו חיים אורח חיים אנתרופוסופי וידועים בשל התוצרת האורגנית שהם משווקים, המסעדה המשובחת והחינוך הנלמד במוסדותיהם.

התורה האנתרופסופית נולדה ממשנתו של הפילוסוף והמדען יליד הונגריה, ד"ר רודולף שטיינר (1925-1861), שסבר שהשקפת עולם המבוססת על מדעי הטבע מגבילה את נפש האדם, מונעת ממנו היכרות עם ההוויה הקוסמית שמעבר לתפישת החושים, וביקש לפתח את האנתרופוסופיה כשביל של דעת המיועד להדריך את הרוחני שבאדם לרוחני שבעולם. היום נוגעת האנתרופוסופיה כמעט בכל תחום בחיים, מרפואה ואמנות ועד חינוך. ענף מיוחד בתחום עוסק בשיקום אוכלוסייה מוגבלת.

תר אוהב את הדרך האנתרופוסופית. הוא ספג אותה מכיתה א'. "בזכות החינוך שלי אני מרגיש שאני יוצא לחיים שונה לגמרי מילדים אחרים. יש בני נוער שלא חונכו כמוני וקשה לי עם הצורה שהם רואים את עצמם ומביעים את עצמם. דרך הלמידה בחינוך האנתרופוסופי היא שונה מאוד, בבית הספר רואים בתלמידים קודם כל בני אדם שיש להם צרכים והם נותנים לנו את הכלים לפתח את עצמנו. המטרה היא לא שתשנן חומר ותדע תאריכים, כי זה לא מה שחשוב. אנחנו לא בית חרושת לציונים. אין אצלנו מבחנים. אנחנו מקבלים את הכלים לפתח את עצמנו. הלימוד הוא על פי נושאים וזה לימוד פנימי ועמוק. מי שרוצה יכול לגשת בתיכון לבגרויות ויש לימודים מרוכזים לזה".

בסיור בבית הספר הוא מסביר על הסדנאות השונות שבהן הוא לומד, סדנה לצורפות, לנצרים (עבודות קש) ולציור. "כל הלימודים משולבים באמנות, עבודת הגמר שלנו בכל שנה היא העלאת הצגה. אנחנו מאמינים שהאמנות היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו".

אבא שלך כתב שהאמנות היא ביצורים מפני החיים.

"אולי הוא הרגיש כך. אני חושב שאי אפשר בלי אמנות וזה חלק חשוב בחיים".

איפה האמן שבך?

"אני אוהב לשחק, נחשפתי למשחק בהצגות בית הספר. אני אוהב מאוד את תשומת הלב. ובעיקר אני אוהב מוסיקה, זה אחד הדברים הכי חשובים שיש. לפני שנתיים אחד החברים שלי הביא לי תוכנה למחשב שאפשר ליצור עמה מוסיקה. וככה התחלתי ליצור מוסיקת טראנס ומאוד התלהבתי. לאט לאט נכנסתי לעולם הזה, התחלתי להסתובב באינטרנט ולקרוא מאמרים, להשתתף בפורומים ולנסות ללמוד כמה שיותר. אני מלחין, בונה מלודיות".

היית רוצה להלחין שירים של אבא שלך?

"כן, האמת שיש תכנון כזה. אני חושב שזה יכול להצליח האמת גם כגימיק".

איזו מוסיקה היית מלחין לשירים שלו?

"נראה לי שמוסיקה אלקטרונית מאוד תתאים לקצב שלו".

איזה פס קול היית מלחין לחיים של אבא שלך?

"הייתי שם משהו אלקטרוני ביחד עם סימפוני. במוסיקה סימפונית אפשר להביע הכי הרבה, זה קצת קיטשי, זה לוחץ על בלוטת הרגש ואני אוהב את זה במידה. אני חושב שזה שילוב שהיה מתאים לו".

אתה לא חושש מקללת האמן? תראה איך אביך מת.

"יש העניין הזה של 'המיין סטרים'. כשאתה יוצר מוסיקה או ספרות אז אתה פונה לקהל הרחב, כי שם הקהל. ברגע שאתה לא במעגל הזה, אז אתה פונה לפחות אנשים ומתוך זה דבר גורר דבר, ואתה פחות מוערך. לא בגלל שאתה פחות טוב, אלא בגלל שאתה פחות מוכר. היום כל ילד בגילי ידע מי זה אלתרמן, אבל תגידי דוד אבידן?"

איזו מוסיקה תיצור?

"אני אעשה רק דברים שאני אוהב ואני מקווה שעוד אנשים יאהבו אותם".

הוא מצביע על הבנייה החדשה במורד הגבעה ומספר שגם הם החלו בהליך בנייה. "סוף סוף אחרי הרבה שנים של שכירות יהיה לנו בית. כל שנתיים-שלוש עברנו דירה. עד כיתה א' גרנו בחיפה ואז עברנו לקרית חרושת, בשביל שאני אלמד בבית הספר האנתרופוסופי בטבעון. אחרי תקופה עזבנו ועברנו לטבעון וגם שם עברנו כמה פעמים בתוך הישוב".

נמאס לך מבתים שכורים?

"כל אדם צריך בית. אני לא יודע אם אגור עם אמא שלי כשיסיימו את הבנייה".

איזו ילדות היתה לך?

"גדלנו כילדים מאוד עצמאים. היו תקופות שאמא היתה הרבה בעבודה והיתה חוזרת מאוחר, כשהייתי ישן. לא שאני זוכר את זה כמשהו רע".

גדלת מוקף נשים.

"כשהייתי קטן והתחלתי לדבר, דיברתי בלשון נקבה כי זה מה ששמעתי בבית. זה תמיד היה בית של בנות. יש תמיד תחושה שהן ביחד, הן בשלהן ואני בשלי. אני קצת אאוטסיידר".

כשאנחנו מגיעים לבית הנוער בישוב הוא מספר שהוא מדריך שם כבר שנה שנייה. "האמת שהתחלתי בהדרכה בגלל שחברה שלי הדריכה כאן", הוא מגלה. בחיזורו אחריה הוא גם כתב. "כתבתי לה כל מיני דברים, דברים שלי. לא הייתי משתמש ביצירה של אף אחד בשביל זה, גם לא של אבא שלי. אם הייתי רוצה להביא למישהי שיר, לא הייתי מביא לה שיר שמישהו אחר כתב, גם אם אני מזדהה אתו".

סבתא פנינה

לפני שלושה חודשים נפטרה פנינה אבידן, אמו של דוד אבידן, בגיל 103. אבידן היה הבן האהוב על אמו. היתה ביניהם מערכת יחסים טעונה וסבוכה. לא פעם סיפרה בראיונות שנתנה כיצד בעלה, דב, קינא באהבתה לדוד (פנינה איבדה את שמיעתה בבת אחת לפני 20 שנה, בשבוע שבו הוכנס דב לבי"ח לווינשטיין). בילדותו של אבידן היתה שוטפת מדי יום את קירות הבית כדי שהילד חולה האסתמה לא ינשום ולו גרגר אבק אחד. לאחר מותו של אבידן שמרו לוטם וילדיה על קשר עם פנינה ונהגו לבקרה בבית האבות בגבעתיים.

הידיעה על מותה הגיעה אל לוטם במקרה. "הפטירה שלה היתה טראומה רצינית בשבילנו", היא מספרת, "זה בעצם סיפור שחזר על עצמו. גם כשדוד נפטר לא טרחו להודיע לנו וזה נודע לנו מהתקשורת. הכל התחיל שנה קודם למותו, כאשר בערוץ הראשון פירסמו את התמונות הקשות של אבידן שנמצא בבית במצב קשה. אז התקשרתי לערוץ הראשון ונורא כעסתי. אני זוכרת את השיחה הזו. איך משדרים דבר כזה ולא מודיעים למשפחה לפני השידור? אני זוכרת שהיתה שם ארוגנטיות שלא תיאמן. דיברתי עם אחת העורכות של החדשות והיא אמרה לי: 'מה זאת אומרת? אבידן הוא אישיות ציבורית'. 'סליחה', אמרתי לה, 'אבל יש לו משפחה'.

"שנה אחרי כן קרה אותו דבר. עבדתי בעיתון בצפון, סגרתי את המחשב ועמדתי ללכת הביתה. חברה התקשרה ואמרה לי שאומרים ברדיו שדוד נפטר. לא ידעתי מה לעשות. הילדים היו לבד בבית. ביקשתי מהשכנה שתעלה הביתה ותבקש מהילדים לסגור את הטלוויזיה ושייצאו מהבית. בדיעבד התברר שהבנות ראו את זה בטלוויזיה והמזל שתר היה בחדר והן הוציאו אותו לגינת השעשועים. זו היתה נסיעה קשה, אני לא יודעת איך הגעתי הביתה.

"ועכשיו עם פנינה הכל חזר על עצמו. שוב אנחנו היינו האחרונים לדעת. יהודה קווה הגיע לפה לראות צילומים של דוד בשביל הסרט שהכין וככה ישבנו פה על הרצפה ומצאנו גם תמונות של פנינה, ופתאם הוא אומר לי: 'את יודעת שהיא נפטרה לפני שבוע'. אני הייתי בשוק. קמתי, רצתי לחדר ואמרתי להיאם ולתר שסבתא נפטרה. הרמתי טלפון לבית האבות, שם אמרו לי שהיא נפטרה לפני שבועיים. הרמנו טלפון לנדיב (אחיו של אבידן), אני לא יכולתי לדבר. תר דיבר אתו, הוא אמר לו דברים קשים".

תר: "היינו פוגשים את סבתא כל כמה שבועות. נוסעים ל'משען' בגבעתיים, עולים אצלה לחדר. האמת שנורא לא אהבתי ללכת לשם, המקום מאוד מדכא. היא תמיד שאלה אותי מתי הבר-מצווה שלי ומתי אני מתגייס ואם יש כבר חתונה. היא אף פעם לא זכרה בין כמה אני. ותמיד מאוד מאוד התרגשה כשהגעתי לביקור".

לוטם: "תמיד כשהוא היה בא היא היתה אומרת: 'אוי איך סבתא שלך מכוערת' ו'אוי איך אני נראית'. מאוד הביך אותה שתר רואה אותה כשהיא לא במיטבה. היא תמיד מיהרה להתאפר ולהסתרק. הפולניות שלה היתה חזקה מאוד. היא תמיד נתנה לנו משהו לאכול. ובסוף, כשכבר לא היה לה מה כי היא היתה במחלקה סיעודית, היא היתה מכריחה את האחיות שיביאו לנו כוס תה ואיזה עוגייה יבשה".

תר: "היא שנאה את האחיות, תמיד היתה צוחקת עליהן. היא היתה אשה גאה. ועם כל העצב של מותה, גם שמחתי בשבילה. ידעתי שהיא שמחה מאוד למות. היא רצתה למות והיא אמרה לי את זה לא פעם ולא פעמיים. היא הלכה למקום אחר שיהיה לה שם יותר טוב. זה בטוח".

היה לה יחס מיוחד לתר?

לוטם: "מאוד. בשבילה זה היה הבן של דוד".

עוד לא מוכן

תר עדיין לא החליט עם יגיד או יקרא דבר מה על קבר אביו באזכרה המשפחתית. בשנה שעברה בפעם הראשונה לקח חלק בטקס והקריא שורות מהמחזה "סירנו דה ברז'רק", אותו הציג גם בבית הספר. "לא הרגשתי כל כך בנוח", הוא מודה. הפעם האחרונה שראה את אביו היתה שלושה חודשים לפני מותו. אבידן הגיע לבקר. הוא כבר היה במצב קשה.

לאחר הלווייתו של אבידן הבליטו העיתונים את התמונה של תר, אמו וסבתו עומדים על הקבר הפתוח, עם עיניו הגדולות של הילד היפה אדומות מבכי. באחת הראיונות סיפרה לוטם שהוא התעקש להגיע להלוויה. "אני זוכר בעיקר שהיו המון טלפונים", הוא אומר. "בהלוויה היו הרבה אנשים. אחרי ההלוויה באו חברים שלנו ונתנו לי מתנה שעון. זהו".

תר הוא יורשו היחיד של אבידן ובעל הזכויות על כל יצירותיו. לאחר מותו אספה לוטם את כל הכתבים שהיו בביתו, עשרות ארגזים של דפים ומחברות שכתב. היא גם תימללה עשרות קלטות בהן הקליט את מחשבותיו. הכל נארז בארגזים ונודד עמה ועם ילדיה לכל בית. בשנה הקרובה יועבר הגנזך של אבידן ככל הנראה לשימור במחלקת הספרות של אוניברסיטת באר שבע. תר אומר שאולי יום אחד יאזור אומץ ויפתח את הארגזים. "אני לא יודע על השנים האחרונות שלו. אני חושב שאני עוד לא מוכן לדעת. יום אחד אני אבקש מאמא שתספר לי".

"הקטע הכי גדול היה עם היהלומים. נסענו לאילת. אז אני שואל את תר, בדרך לשדה דב: 'מה אתה כל כך מטריאליסטי, חושב על כסף כל הזמן?' הוא אומר: 'זה לא עניין של כסף, זה יהלומים. אני אוהב יהלומים. הם נוצצים'.

אז אני אומר לו: 'גם אני אוהב. תביא לי'. אז הוא אומר: 'בסדר'. וכאן הוא פותח בנאום שאני רוצה לפרסם באיזה ספר שירים שלי. הוא אומר ככה: 'נמכור את הרחובות. נמכור את הבתים. נמכור את העצים. נמכור את האנשים. נמכור את כדור הארץ'. פאוזה. 'נמכור את היום. נקבל יהלומים. נעבור ליקום אחר'.

אז אני אומר לו: 'ומי יקנה?'

אז הוא אומר: 'אלוהים'.

'ואם אלוהים לא ירצה לקנות?'

'אל תדאג, נמצא אלוהים אחר'".

(מתוך הראיון האחרון שנערך עם אבידן, מאת גיא אסיף, "מעריב" 19.5.95)



תר אבידן. היה לי מוזר שכל המבוגרים יודעים מיהו דוד אבידן ורק הילדים לא יודעים


תר ודוד אבידן בטיול לאילת. זה לא כסף, זה יהלומים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו