בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השנה ה-20 שלי

"לטלפון כבר אין חוגה, לצמיגי המכוניות כבר אין פנימיות, אנחנו פה מלפני נפילת חומת ברלין והזמן שלנו עומד במקום". האסיר הביטחוני ואליד דקה כותב מהכלא

תגובות

עכשיו הוסיפו לוח פרספקס מחורר, בנוסף על שתי סבכות הברזל המרוחקות זו מזו. אפילו אצבע כבר אי אפשר ללחוץ. ראש שירות בתי הסוהר, רב גונדר יעקב גנות, הוא גיבור ידוע על חלשים. קודם על מהגרי העבודה, כמפקד משטרת ההגירה, ועכשיו הוא מכביד ידו על האסירים הביטחוניים. בממשלה ובאווירה הציבורית הנוכחית זה עוזר לקריירה.

הרעש בחדר הביקורים הוא נורא ואי אפשר לשמוע מלה. סוהרים משני צדי המתרס, למרות גדר ההפרדה האטומה, שומרים בקפדנות. כך נפגשה ביום חמישי שעבר הישראלית סנא סלאמה-דקה, תושבת טירה, עם בעלה, ואליד דקה. אחת לשבועיים, 45 דקות, מעבר לסבכה. הם נישאו בכלא באוגוסט 40 ,1999 אורחים וכיבוד, בזמן ששלמה בן עמי היה שר המשטרה ועוד מותר היה לחשוב גם על האסירים הביטחוניים כעל בני אדם, ומאז לא נפגשו ללא הסבכה. בלי יום חופשה אחד, גם לא כדי להיפרד מאביו הגוסס, בלי טלפון אחד הביתה, בלי קציבת העונש, בלי רגע אחד של התייחדות עם אשתו, האסיר ואליד דקה בשנתו ה-20 בכלא.

ב-1986 הורשע דקה, בן בקה אל גרבייה, בהשתתפות בחוליה של החזית העממית לשחרור פלשתין שרצחה את החייל משה תמם שגופתו נמצאה בפרדס ליד התנחלות מעלה דותן. דקה הורשע בבית דין צבאי על סמך עדות של אחד מחברי החוליה שהפלילה אותו ועל סמך הודאתו בחקירה. מאז הוא מכחיש בתוקף שהשתתף ברצח. אילו הוא היה יהודי שרצח פלשתינאי היה משתחרר לפני שנים; אילו הוא היה יהודי שרצח יהודי, היה משתחרר ודאי לפני כשנתיים, בניכוי שליש; אילו היה פלשתינאי מהשטחים, היה משתחרר באחת מעסקות האסירים. אבל דקה הוא ערבי-ישראלי, ואותם איש לא סופר. 22 אסירים ביטחוניים ישראלים כלואים עוד מלפני הסכמי אוסלו, והעונש של מרביתם אפילו לא נקצב. שיינמקו.

פגשתי אותו בראשית 2001 בכלא שאטה, לשיחה שלא הותרה לפרסום. קודם היה כותב לי מכתבים שבהם מעולם לא העלה את עניינו שלו, אלא רק את מצוקותיהם של חבריו: האסיר העיוור, עלא אל בזיאן, שלא נותנים לו לגעת בבני משפחתו, האסיר המצרי החולה, מחמוד אל סורקה, שנשכח ונעזב לנפשו והילדים האסירים באגף המעבר בכלא רמלה.

עכשיו הוא בכלא ניצן. צבע לשעבר, שעבד בתל אביב ובאילת, שסייד בין השאר את קירות מלון סונסטה טאבה, נכלא בן 24 וכבר הוא בן 44. לפני כמה שבועות כתב לידידו, ח"כ עזמי בשארה, שמכונה על ידו "אבו עומר", את המכתב הבא, שמובא כאן ברשותו.

אחי היקר אבו עומר, היום אני מתחיל לספור את השנה העשרים שלי בכלא, וזהו גם יום הולדתו העשרים של אחד הבחורים כאן. היום הזה, יום מעצרי ויום הולדתו של החבר, מזכירים לי את לינא: בת כמה היא היום? שמעתי שהיא כבר אמא לשני ילדים. ונג'לא, האמא לשלושה, בת כמה היא? וחנין, האמא לתינוקת? ומה גילם של אחייני ואחייניותי, אלה שהיו תינוקות ביום מעצרי ואלה שנולדו שנים ספורות אחריו? מה גילם של אחי הקטנים, שכבר התחתנו והיו להורים?

בעבר לא שאלתי. לזמן לא היתה משמעות בשבילי. לא היה חשוב לי כמה זמן עבר, במובן הרחב של המלה. עניינו אותי רק הדקות שחלפו מהר בזמן הביקורים הקצרים של המשפחה, הדקות שלא הספיקו לשאול את כל השאלות שרשמתי על כף ידי ואת המטלות שיחייבו את סנא במאמצים רבים, לא רק כדי לבצען, אלא כדי לזכור את כולן. כאן אסור להשתמש בנייר ועט במהלך הביקורים. הזיכרון הוא האמצעי היחיד שלנו. אני שוכח להתבונן בקווים שהתחילו להיחרט לפני שנים בפניה של אמי, שוכח להביט בשערותיה, שאותן החלה לצבוע בחינה כדי להסוות את הלבן, שלא אשאל לגילה האמיתי. ומהו גילה האמיתי? אינני יודע מה גילה האמיתי של אמי. לאמי יש שני גילים: הגיל הכרונולוגי, שאיני מכיר, וגיל המעצר - הגיל המקביל, שהוא 19 שנים.

אני כותב לכם מהזמן המקביל. איננו משתמשים ביחידות הזמן הרגילות שלכם, כמו דקות או שעות, מלבד ברגעים שבהם נפגש הזמן שלנו עם הזמן שלכם ליד חלון הביקורים. אז אנחנו נאלצים להתייחס לאותן יחידות זמן. הרי זה הדבר היחיד שלא השתנה מהזמן שלכם, ואנחנו עדיין זוכרים איך להשתמש בו.

אחד מצעירי האינתיפאדה שבא אלינו סיפר שדברים רבים בזמן שלכם השתנו. לטלפון כבר אין חוגה והוא פועל בכרטיסים ולא באסימונים, לצמיגי המכוניות אין פנימית ויש צמיג טיובלס. בעיני מוצאת חן המערכת הזו של הצמיגים, שמכילים חומר האוטם את הפנצ'רים בעצמו ומונע את בריחת האוויר.

היא מוצאת חן בעיני כי היא דומה לאסיר הנאבק במסמרי הסוהר. אין לו דרך אחרת מלבד אותה מערכת המתקנת את עצמה בעצמה. הנהגים שלנו לא מפספסים אף מסמר; על כולם הם עולים, לא היה אף מכשול בדרך שהם לא עלו עליו. כנראה חשבו שכך הם מקצרים את הדרך וחוסכים מאמצים. הנהגים שלנו אינם פזיזים; הם פשוט משתמשים באותם צמיגים, כאילו אין מדובר בצמיגים מבשר ודם ואין להם כל יעד או מטרה, עד כדי כך שהפכנו למטבע עובר לסוחר. השוק הוא התהליכים המדיניים: קח צמיג ותן קצת רכב.

מה שווים הצמיגים ללא הרכב?

אני מייחל להנהגה הפלשתינית והערבית שתשתכלל. אני מייחל לעמים שלנו ולהנהגה הפוליטית שתאמץ מערכת של תיקון עצמי, ושלא תצטרך את האמריקאים והאחרים שמעמידים פני מתקני פנצ'רים ובה בעת מלבים את הסכסוכים בלבנון כיום.

אנחנו האסירים חיים בזמן מקביל: רואים ולא נראים, שומעים ולא נשמעים, כאילו קיר בידוד מזכוכית אטום מצדו האחד, הצד שלכם, חוצץ בינינו כמו במכוניות של אנשים חשובים. אנחנו תקועים בזמן המקביל עוד מלפני סיום המלחמה הקרה והתפרקות ברית המועצות והגוש הקומוניסטי. אנחנו פה עוד מלפני נפילת חומת ברלין, לפני מלחמת המפרץ הראשונה והשנייה והשלישית. לפני מדריד ולפני אוסלו ולפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה והשנייה.

הגיל שלנו בזמן המקביל הזה הוא כגיל המהפכה, לפני הולדת חלק מפלגיה. לפני תחנות הלוויין הערביות והפצת תרבות ההמבורגר בערי הבירה שלנו. אנחנו אפילו מלפני המצאת הטלפונים הניידים, מערכות התקשורת המודרניות והאינטרנט. אנחנו חלק מההיסטוריה, וההיסטוריה היא בחזקת סיטואציה ושורש עבר שתם. אבל אנחנו שורש עבר מתמשך ולא נגמר. אנחנו מדברים אליכם בלשון הווה, כדי שלא יהפוך לעתיד שלכם.

הזמן שלנו, שעומד במקום, העלים מהשפה שלנו את המושגים הרגילים של זמן ומקום; אם להשתמש במלים שלכם, הוא בילבל אותם. אצלנו, למשל, לא שואלים מתי ואיפה ניפגש. נפגשנו ואנחנו ממשיכים להיפגש באותו מקום. הלוך ושוב אנחנו מהלכים פה בגמישות על ציר העבר וההווה. בשבילנו כל רגע שאחרי ההווה הוא עתיד בלתי ידוע שאיננו מסוגלים להתייחס אליו. בדומה לעמים הערביים אין לנו שליטה על עתידנו, אך בהבדל מהותי אחד: הכיבוש שלנו זר, הסוהר שלהם ערבי. נעצרנו פה כי חיפשנו את העתיד, ושם העתיד נקבר בעודו בחיים.

בזמן המקביל שלנו, רובנו אפילו לא ענינו על השאלה המופנית לילדים: מה תרצו להיות כשתהיו גדולים? אני, אף שכבר מלאו לי 44 שנים, עדיין איני יודע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול.

אנחנו הזמן הנאבק עם המקום תוך כדי סתירה פנימית. היינו ליחידות זמן. מגדירים אותנו כנקודות על ציר הזמן בכל פעם שפלוני נעצר ואלמוני מגיע לכלא ושלישי משתחרר. אלה קואורדינטות חשובות בחיים שלנו בזמן המקביל. אנחנו יודעים לקבוע את השעה, היום והתאריך לפי יחידות הזמן שלכם, אבל אלה יחידות שאינן בשימוש. אצלנו כך וכך קרה כאשר פלוני הגיע או לפני שאלמוני השתחרר. מאחר שאיננו יודעים מתי יעצרו את פלוני או מתי יועבר מכלא אחד לאחר, כאשר מדברים על העתיד אין לנו במה לקבוע קואורדינטה חדשה על ציר הזמן, ואז אנו משתמשים ביחידות הזמן שלכם בהשאלה.

בזמן המקביל, למדנו לפתח יחסים מוזרים עם החפצים והדברים שרק מי שנאסר יבין אותם. אחרת, איך אפשר להבין את היחסים הרגשיים בין אסיר לגופיה, רק משום שהיתה הדבר האחרון שלבש ברגע המעצר? איך אפשר להסביר את היחסים העמוקים שלנו עם דברים שאובדנם יגרום לנו לעצב, אפילו לבכי לפעמים? מצית או קופסת סיגריות מסוימת מקבלים חשיבות רגשית מיוחדת. הם ההוכחה שבאחד הימים היינו מחוץ לזמן המקביל הזה, שהיינו שייכים לזמן שלכם. הם הקש של הטובע בים הזמן המקביל.

ב-1996 שמעתי, לראשונה זה עשר שנים, קול צופר של מכונית סובארו, ובכיתי. לצופר בזמן שלנו יש שימוש אחר מאשר הזהרת הולכי רגל. בזמן שלנו, הצופר יכול לעורר תחושות עמוקות.

יחסינו עם המקום יכולים להיות לא פחות מוזרים מיחסינו עם חפצים. כאן אפשר לפתח יחסים מיוחדים עם כתם שנגרם מדליפת מים או לחות על קיר הצינוק. אפשר לפתח יחסים עם חור בקיר או חריץ בדלת. מי יכול להבין את הדיאלוג הרגשי הזה, את התחושות, את הנתק ואת התיאורים, כאילו מדובר בגן עדן ובשער אליו, לא בשיחה על צינוק והחורים בקירותיו.

אסיר ראשון: "אין כמו מחלקה ארבע... איפה הימים ההם במחלקה ארבע".

אסיר שני: "נכון, אבל הדבר הכי טוב במחלקה ארבע הוא צינוק שבע".

אסיר ראשון, משחרר את האוויר מריאותיו, בצער על אותם ימים: "אני יודע. אני יודע למה אתה מתכוון. באותו צינוק אתה שומע, ממש עם שחר, את קול המכוניות על הכביש המהיר".

אסיר שני, נכנס לדברי חברו: "לא רק זה. אתה מכיר את דלת הצינוק? הדלת! בין הדלת לקיר, ממש ליד ציר הדלת, יש חריץ גדול ברוחב שני סנטימטרים שדרכו אתה יכול לראות. כשאתה יושב ככה על המיטה שלך אתה יכול לראות עד ס-ו-ו-ו-ף הפרוזדור", הוא אומר סוף ומושך את המלה כאורך הפרוזדור.

אסיר ראשון: "אין מה לומר, הכי טוב מחלקה ארבע".

כמה פשוטים החלומות, כמה גדול האדם. כמה קטן המקום, כמה גדול הרעיון.

האמת היא שלא תיכננתי לכתוב ביום כזה על הזמן והמקום, לא על פוליטיקה ולא על פילוסופיה. היה בי רצון עמוק לכתוב על מה שמטריד אותנו. על מה שאני אוהב ומה שאני שונא. אבל הכתיבה הלא-מתוכננת שלי דומה לחיי הלא-מתוכננים. אני מודה שלא תיכננתי דבר, לא תיכננתי להיות מונאדל (לוחם חירות), ולא תיכננתי להיות חבר בפלג או מפלגה, אפילו לא לעסוק בפוליטיקה. לא כי אלה דברים לא נכונים, ולא כי הפוליטיקה אסורה ומאוסה, כפי שיש הטוענים, אלא משום שבשבילי אלה היו דברים גדולים ומסובכים. אינני מונאדל ולא פוליטיקאי בכוונה תחילה ובזדון.

יכולתי להמשיך את חיי כצבע או מתדלק בתחנת דלק, כפי שעשיתי עד מעצרי. יכולתי להתחתן בגיל צעיר עם אחת מקרובות המשפחה, כפי שרבים עושים, והיא היתה יולדת לי שבעה או עשרה ילדים. יכולתי לקנות משאית ולהתמצא בסחר במכוניות ובשערי המטבעות. כל זה היה אפשרי. אבל ראיתי את זוועות מלחמת לבנון ואת הטבח בסברא ושתילא, והם גרמו לי הלם.

להפסיק להרגיש את ההלם ואת הטראומה. להפסיק להרגיש בעצב של בני האדם, כל אדם. קהות חושים אל מול הזוועות, כל הזוועות, היא כמו סיוט בשבילי. זה המדד לאי-הכניעה שלי ולרצון שלי. להרגיש את האנשים, לחוש בכאב האנושות - זו תמצית הציוויליזציה. הרצון הוא מהותו של האדם התבוני. העשייה היא מהותו הגופנית, הרגש הוא מהותו הרוחנית, ואילו התחושה - לחוש את האנשים ולהרגיש בכאבם - היא מהות התרבות האנושית כולה.

ודווקא מהות זו היא המטרה שנגדה פועלים בכלא במשך השעות, הימים והשנים. לא אתה כסובייקט פוליטי חותר, לא אתה כסובייקט דתי או צרכני ששוללים ממנו את התענוגות החומריים של החיים. אתה יכול לאמץ כל תפישה פוליטית שתרצה, לקיים את הפולחן הדתי שלך, להשיג הרבה מצרכים. המטרה היא האדם שבתוכך, כל קשר שתוכל לקיים עם בני האדם והטבע, אפילו הקשר שלך עם הסוהר כאדם. הם יעשו הכל כדי לגרום לנו לשנוא אותם. המטרה שנגדה פועלים היא האהבה, האסתטיקה והאנושיות.

עכשיו, בשנה העשרים שלי כאסיר, אני מודה שאני עדיין שמח כמו ילד בגלל דברים פשוטים מאוד, מתמלא אושר מכל מלת עידוד או מחאה או סתם מלה טובה שאני שומע. אני מודה שלבי הולם בחזי למראה פרח שאני רואה בטלוויזיה, או נוף או ים. אני מאושר למרות הכל, ואין בי געגועים לתענוגות החיים, מלבד שניים: הילדים והפועלים; מראה הילדים, כשהם באים מכל כיוון בדרכם לבית הספר, ומראה הפועלים, מגיחים מתוך הסמטאות והשכונות בשעות הבוקר המוקדמות של יום חורפי ערפילי וקר, הולכים למרכז הכפר מוכנים לנסוע למקומות העבודה. אני מודה עכשיו שכל הרגשות האלה, כל האהבה הזאת, לא היו נשארים בי ללא אהבתי לפרדה אמי, לסנא אשתי, לחוסני אחי, ללא התמיכה של בני המשפחה, וללא התמיכה של החברים בי ובהם.

אני אדם הנאחז באהבתו כמו מי שמחזיק גחלים בידו, אבל אמשיך להחזיק בה. אמשיך לאהוב אתכם, כי האהבה היא הניצחון היחיד והצנוע שלי על הסוהר. *



ואליד דקה ואשתו סנא סלאמה-דקה. נישאו בכלא באוגוסט 40 ,1999 אורחים וכיבוד


דקה ואמו, פרדה. שוכח להביט בשערותיה, שאותן החלה לצבוע בחינה כדי להסוות את הלבן, שלא אשאל לגילה האמיתי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו