בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא פחות ברברית מהשמדת פסלי בודהה באפגניסטאן

היכל התרבות הוא אולי הבניין המוצלח ביותר שנבנה בארץ מאז הקמת המדינה. התוכנית לשנותו שגויה מהיסוד. למה לא למדנו כלום מאסונות גימנסיה הרצליה וכיכר דיזנגוף

תגובות

מהנדס העיר תל אביב-יפו הפורש, האדריכל דני קייזר, נתלה באילן גבוה במאמרו "כבוד למורשת האדריכלית ולקהל" ("הארץ", 30.6). האילן הגבוה אינו אחר מרם כרמי, בנו של דב כרמי, שתיכנן יחד עם זאב רכטר את היכל התרבות.

קייזר מצטט פסקה קצרה המופיעה בשני מאמרים שפירסם כרמי על היכל התרבות - האחד ב"הארץ", מ-27 ביוני, הנושא את הכותרת "אל תיגעו בהיכל התרבות", והשני שכותרתו "היכל התרבות - מונומנט שאסור לגעת בו", שהתפרסם בגיליון 23 של "סקיצה", כתב עת לאדריכלות היוצא מטעם עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל. הוא כותב: "לטעמי, אולם הקונצרטים האידיאלי הוא אולם הקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית של ברלין... או אולם הקונצרטים 'דיסני' בלוס אנג'לס... אלה אולמות שבהם התזמורות ממוקמות בלב האולם והקהל מתפרש מסביב באינטימיות. אולם מסוג כזה ניתן אולי ליצור בשינויים קלים גם בהיכל התרבות..." אחרי הכותרות שאומרות מפורשות "אסור לגעת" ו"אל תיגעו", כרמי מתיר "שינויים קלים".

קייזר בוחר שלא לצטט את הפסקה הבאה במאמרו של כרמי, שבה נכתב: "בבניין הקיים, שנבנה בשלהי תקופת הצנע, רוב הכסף הושקע בעיצוב אולם הקונצרטים... אם ייהרס אולם הקונצרטים, ההשקעה בבניין תרד למעשה לטמיון. כבר מוטב היה לבנות אולם קונצרטים חדש לתזמורת הפילהרמונית ולהשאיר את האולם הזה לצעירים ברוחם". עד כאן על בחירת מובאות ועל סתירות בדעותיהם של "אילנות גבוהים".

קייזר מוביל את מהלך השינויים בהיכל התרבות בברכתו של ראש העיר רון חולדאי, שככל הנראה לא למד את לקח קודם-קודמו, שלמה להט, שבלהט ה"שיפוץ" חיסל את לבה הפועם של "העיר הלבנה" - כיכר דיזנגוף. להט לא יכול היה לומר שלא הוזהר. בשנת 1977, טרם בוצעו השינויים בכיכר, התפרסם ב"הארץ" מכתב למערכת שנכתב בידי הח"מ, תחת הכותרת "תל אביב - עיר זמנית", ובו נאמר בין השאר: "הערך ההיסטורי של מונומנטים עירוניים הוא ערך שישראלים רבים לומדים להעריך בנסיעותיהם לחו"ל... כמעט כולם מכירים את כיכר טרפלגר בלונדון, את שער הניצחון בפאריס ואת בניין האמפייר סטייט בניו יורק, עוד לפני שדרכה כף רגלם במקומות אלה. יש הנאה בידיעה שמקומות אלה שומרים על רצף היסטורי שהמבקר ער לו וממנו שואב את הנאתו.

"ליד ערים אלה, תל אביב היא עיר זמנית. בית הבימה על גלויה משנות הארבעים אינו דומה לבית הבימה על גלויה משנות החמישים, ושוב, אינו דומה לבית הבימה על גלויה משנות השבעים, זאת משום שבית הבימה... הוא בניין זמני... ניתן להביא דוגמאות רבות נוספות לבניינים ומקומות היסטוריים בתל אביב שהלכו לעולמם על מזבח הזמניות, כמו בית קולנוע מוגרבי ובית גימנסיה הרצליה. כיכר דיזנגוף היתה זה שנים לכיכר טרפלגר של תל אביב... ערכה הסנטימנטלי למקומיים כזרים עצום, שלא לדבר על היותה נכס תרבותי ממדרגה ראשונה... מעשיה של עיריית תל אביב בכיכר הם בגדר אסון לעיר ולתושביה..." בשלהי כהונתו הארוכה הפנים להט את המשמעות הברברית של אונס הכיכר, התנצל והבטיח להחזיר עטרה ליושנה - הבטחה שלא קוימה עד היום.

מאז אסונות גימנסיה הרצליה וכיכר דיזנגוף, גברה ההכרה הציבורית בערך של שימור המורשת הבנויה. עיריית תל אביב נתנה ביטוי להכרה זו בתוכנית שימור שאפתנית שהגדירה כ-1,500 בניינים בעיר כמיועדים לשימור, בהם גם היכל התרבות, וכן יזמה את הכרזתה של תל אביב כ"עיר מורשת עולמית" על ידי אונסק"ו. היכל התרבות נכלל בתחום ההכרזה. כתוצאה מתוכנית השימור הוזזו לאחרונה שני בניינים שנבנו על ידי הטמפלרים בשכונת שרונה, מתוך מאמץ רב והשקעה כספית גדולה. והנה, כשהעניין נוגע לה עצמה, מתעלמת העירייה מתוכנית השימור ומהכרזת אונסק"ו ומקדמת תוכנית המנוגדת להם לחלוטין.

כשהדבר נוגע לאזרח המבקש להכניס שינוי קל שבקלים בבניין שהוגדר בניין לשימור, הוא נתקל בקיר אטום. אך כשהדבר נוגע לו עצמו, הממסד העירוני נוהג זלזול במורשת עולמית, גסות והתעלמות מהחוק.

גדול אך אינטימי

את תוכנית השינויים המוצעים בהיכל התרבות ראיתי בשתי הזדמנויות. לראשונה, כשהציג אותה מהנדס העיר לפני ועדת החינוך של הכנסת, ולאחרונה - כשהציגה, יחד עם מאסטרו זובין מהטה, לפני הוועדה המקצועית של עמותת האדריכלים. בשתי ההזדמנויות נעשתה ההצגה באמצעות מצגת ממוחשבת, בדרך שאינה מאפשרת עיון מעמיק בפרטי התוכנית אך מספיקה בהחלט כדי להבין שמדובר בשינוי מהותי של המכלול, חוץ ופנים, של אחד מהבניינים המוצלחים ביותר שתוכננו ונבנו בארץ מאז הקמת המדינה, אם לא הטוב שבהם.

אני שוב מוצא עצמי מתנגד נחרצות לתוכנית המקודמת על ידי העירייה, ולא משום שאני משתייך לנטורי קרתא של השימור. אך הפעם אני מבקש שלא להימצא בעמדת "אמרתי לכם", כפי שקרה בעניין כיכר דיזנגוף. אני מוצא עצמי בחברה טובה של מתנגדים, שאינם בהכרח אדריכלים. חלוצת המאבק להצלת היכל התרבות, אסתר זנדברג, הסירה את מעטה הסודיות מעל תוכניות העירייה והתזמורת במאמר ב"הארץ" והעלתה בכך את הנושא לדיון ציבורי, שאותו ביקשה העירייה למנוע. מאמרים נוספים כתבו האדריכל עמרי איתן, האדריכל ישראל גודוביץ' (מהנדס העיר לשעבר) והעורך והמבקר מיכאל הנדלזלץ. עמותת האדריכלים והמועצה לשימור אתרים נרתמו למאבק. חברות הכנסת אתי לבני ויולי תמיר יזמו דיון בוועדת החינוך של הכנסת. יידעו הצמד חולדאי את קייזר, ויידעו הנהלת התזמורת והתורמים, שהמאבק על היכל התרבות רק בחיתוליו.

בניינים מסוגו של היכל התרבות הם בניינים מורכבים. מעטים ב עולם ניחנו בפשטות ובבהירות שבהן הוא מצטיין. שקיפותו וקלילותו הופכים כל אירוע שנערך בו לאירוע עירוני. למרות גודלו (2,750 מושבים), הוא אינטימי הן באולם והן במבואותיו. הגישה מהכניסה דרך המבואה לאולם פשוטה, נהירה וקלילה. ההפסקות במבואה הן אירוע חברתי מרשים, בשל התכנון המקשר את החללים בין מפלסי המבואה. היציע היורד משני צדי האולם למפלס הבמה מאחד את הקהלים באולם התחתון וביציע, ומחלק את אזורי המושבים למקבצים אינטימיים, שמחפים על מידותיו הגדולות של האולם. חזיתות האולם הצדדיות, על מעברי הקהל ומקומות המאחרים, הן מלאכת מחשבת של חומריות ועיצוב תלת-ממדי. גם תקרת האולם - הפירמידות הלבנות המוקפות ברשת עץ אוורירית - היא מלאכת מחשבת של עיצוב, המאפשר תאורה חמה ומגוונת ומורכבות שקטה ומעניינת, שתורמות לתחושה האינטימית באולם.

מרפסותיו ההיקפיות (שמעולם לא נוצלו כהלכה על ידי מפעיליו, למעט לאחרונה כשהמרפסת המזרחית הפונה לרחוב הוברמן נהפכה לאזור-עישון ומשמשת רבים) מצמצמות את המונומנטליות המיותרת האופיינית לבניינים מסוגו שנבנו בארץ ובעולם; הן משוות לו אווירה של נגישות ופתיחות ומאפשרות שיתוף בין ההולכים ברחוב לבין הקהל המבלה בבניין.

התזמורת הפילהרמונית, גוף שרוממות התרבות בפיו, הזניחה את היכל התרבות ב-48 שנותיו ונהגה בו זלזול רב. ציפויי העץ סביב הבמה נפגעו במשך השנים ומעולם לא תוקנו. תקרות העץ העדינות נפגעו מהתקנות רשלניות שנעשו דרכן ו"תוקנו" במערכת של טלאים. לפני שנים מספר צופתה רצפת הלינוליאום האפורה והאלגנטית ברצפת פרקט אופנתית, אך כבר שבועות מספר מהנחתה היא נראתה כאילו היתה הרצפה המקורית, שניזוקה לאחר חמישים שנות שימוש. מסגרות המתכת של חזיתות הזכוכית נצבעו בירוק עכשווי - במקום האפור האלגנטי במקור. הוכנסו שירותי נשים מתחת לאחד ממפלסי המבואה, מתוך צמצום החלל ובביצוע רשלני של קבלן שיפוצים סוג ז', ללא פיקוח מתאים. במשך שנים נתלו פרסומות מסחריות על החזית הראשית והמבואה הקדמית נהפכה לאולם תצוגה של יבואני רכב.

הימור אקוסטי מסוכן

קייזר מעלה שני נימוקים "מנצחים" לשיפוץ המוצע. לטענתו, הבניין שנבנה לפני כחמישים שנה אינו עומד בתקני בטיחות וכיבוי אש הנהוגים כיום, ובעצם, כמהנדס העיר, היה עליו לשלול מהתזמורת את רישיון ההפעלה של הבניין. אילו היה קייזר אוכף את התקנים העדכניים בעיר כולה, היה עליו לסגור לפחות מחצית מהבניינים בה שאינם עומדים בתקני מקלוט, בטיחות אש, רעידות אדמה, מעקות, חדרי מדרגות וכדומה. ברור שאינו עושה זאת, וברור שאלמלא הגישה הברברית למורשת היה מוצא את הדרך לשפר את הניתן לשיפור במסגרת שימור דקדקני של הבניין.

הטיעון השני נוגע לאקוסטיקה. באומץ לב ראוי לציון מגלים מאסטרו מהטה ומהנדס העיר קייזר לעשרות אלפי מנויי התזמורת, שבמשך שנים חבשו את מושבי ההיכל וחשבו שהם נהנים ממופעי מוסיקה של תזמורת מופלאה, עם טובי המנצחים והמבצעים, שבעצם הם חוו את החוויות באולם נחות מבחינה אקוסטית.

אקוסטיקה היא אופנה. כשתוכנן היכל התרבות, היתה האופנה לתכנן אופי אקוסטי המבליט פרטים על חשבון "גודל הצליל" ומבוסס על זמן הדהוד של כשנייה וחצי. לאחרונה השתנתה האופנה והתזמורות מעדיפות "צליל גדול" על פני הבחנה בפרטים, ולכן מבקשות זמן הדהוד של שתי שניות. לעומת זאת, בשיטת הפוך על הפוך התפתחה בשנים האחרונות האופנה של נגינת מוסיקה עתיקה בכלים בני תקופתה, שהם דווקא "נחותים" אקוסטית מכלים שהתפתחו מהם במשך השנים, שלהם יש "צליל גדול". אז מה יקרה אם בעוד חמש שנים שוב תשתנה האופנה?

בכנות ובחן אופייניים הסביר זובין מהטה לחברי הוועדה המקצועית של העמותה, שאותו מעניינת רק המוסיקה. וחבל שכך. המוסיקה היא פן אחד של התרבות הנוצרת בארץ, אך לתרבות פנים רבות והאדריכלות היא חלק חשוב ובלתי נפרד ממנה. במשך ארבעים שנה קשר מהטה את גורלו עם התזמורת הפילהרמונית ועם היכל התרבות - ארבעים שנה שבהן נהפך ממנצח צעיר לאחד מבכירי המנצחים בעולם. כיצד שתק כל השנים האלה ונמנע מלספר לנו, שאנו מקשיבים למוסיקה המנוגנת בתנאים נחותים?

התכנון המקורי של היכל התרבות לווה על ידי אחד מגדולי האקוסטיקאים באותם הימים, והנה, לטענת קייזר, התוצאה מיד עם חנוכת הבניין היתה אולם נחות. תכנון האולם ה"משופץ" נעשה עכשיו אף הוא בהנחיית אחד מגדולי האקוסטיקאים של ימינו. מי לידינו יתקע שעם השלמת ה"שיפוץ" לא יבוא קייזר ויטען שהתכנון שוב נכשל? האם נקריב נכס תרבותי מהמעלה הראשונה בהימור כה מסוכן?

המחדל אינו אדריכלי-תכנוני בלבד. הוא בעיקרו תרבותי. ראשיתו בדרישות שהציבו הלקוחות - התזמורת הפילהרמונית, הנהלת ההיכל ועיריית תל אביב - לפני אדריכלי הפרויקט. את מרבית השינויים הנדרשים ניתן לבצע מתוך שחזור נאמן למקור ושיפוץ אלמנטים שהתבלו. על חלקם אפשר וצריך לוותר.

כשהטליבאן באפגניסטאן משחיתים פסלי בודהה אנו מכנים אותם ברברים, ואת המעשה - ונדליזם. "שיפוץ" היכל התרבות הוא מעשה כזה. אני קורא לתזמורת הפילהרמונית, להנהלת ההיכל ולעיריית תל אביב לשקול מחדש את דרישותיהן הפרוגרמתיות ולעשות הכל כדי לשחזר את בניין היכל התרבות, לשקמו, ולהחזיר לו את התרבות ששללו ממנו במשך שנים רבות כל כך.

הלל שוקן הוא אדריכל וראש בית ספר עזריאלי לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב



היכל התרבות. המרפסות ההיקפיות משוות לו אווירה של נגישות ופתיחות. בתמונה הקטנה הדמיה של האולם המשופץ



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו