בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השריף של הכור הגרעיני

צבי קמיל, יו"ר הוועדה לבטיחות גרעינית, הוא האיש שאחראי כבר 20 שנה למניעת אסון גרעיני כאן. בין פיקוח על סילוק פסולת רדיואקטיווית לבקרה על החלפת מערכות בכור וחשיפת עובדיו לקרינה, הוא הספיק לייצר את מכשיר ה-MRI הראשון בישראל ולהמציא את כרטיס החיוג בטלפון שנמצא בשימוש ברחבי העולם ועוד יהפוך אותו למולטי-מיליונר

תגובות

הריהוט המיושן במשרדים, בבניין הלא חדש באזור התעשייה בחולון, משרה אווירה קודרת משהו. בחדרים מתנהל הכל באטיות ובשקט. אין זה מקום עבודה שוקק פעילות. הדבר האחרון שאפשר לחשוב על המקום האפרורי זה שהוא משמש בית היוצר של ממציא מחונן, מדען ותעשיין, שכמה המצאות חשובות רשומות על שמו.

אבל בעצם, במחשבה שנייה, המקום הולם את צבי קמיל. הוא ירא שמים ונמנה עם מה שבחוגים הדתיים מגדירים "מתפלל ותיקין". אלה הם משכימי הקום שכבר בארבע בבוקר ממהרים לפקוד את בית הכנסת כדי להתפלל עם הנץ החמה. יש מעט מאוד מניינים של מתפללי ותיקין בישראל. קמיל הולך כל בוקר לבית הכנסת "בר כוכבא" במרכז תל אביב. לפי רש"י, ותיקין הם "אנשים ענווים ומחבבין מצווה". וזו בהחלט הגדרה שמתאימה לו. הוא נעים הליכות, מצטנע ומכלכל את מעשיו בזהירות. דיבורו לקוני ותמציתי. צריך דמיון מפותח כדי להאמין שהוא אחד משותפי הסוד החשובים ביותר של מדיניות הגרעין של ישראל.

קמיל הוא יו"ר הוועדה לבטיחות גרעינית (בטג"ר), אחד הגופים הסודיים ביותר בישראל. האחריות הרובצת על כתפיו היא כבדה ביותר. החלטותיו נוגעות לבריאותם של מאות אלפי אם לא מיליוני תושבי ישראל. החלטה אחת לא שקולה של קמיל וחבריו לוועדה יכולה להוליד אסון. אך שמו של קמיל מוכר רק למעטים. שמו הוזכר עד עתה בעיתונות רק פעמים בודדות. לפני כעשור הוא כתב ב"הארץ" מאמר תגובה קצר שבו ניסה להרגיע כי אין אורבת סכנת קרינה רדיואקטיווית מהכור הגרעיני בדימונה, וכי בריאות הציבור ואיכות הסביבה מצויות בידיים אחראיות.

הוא מעולם לא התראיין. זה לו ראיון ראשון, שגם אותו הוא עושה בחוסר רצון מופגן. הסיבה היחידה להסכמתו היא בקשה שקיבל בעניין זה מגדעון פרנק, מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית.

תביעות חובקות עולם

העניין בקמיל חורג מהסקרנות הטבעית לדבר עם השותף לאחד הסודות הגדולים ביותר של ישראל. יש לו סיפור חיים מעניין ולזכותו נזקפים פרס ביטחון ישראל, פרס קפלן וכמה המצאות בתחומי הרפואה והתקשורת. אחת מהן היתה צריכה להפוך אותו למיליארדר בקנה מדינה עולמי. זו ההמצאה של כרטיס החיוג בטלפון, או כפי שהוא קרוי באנגלית "PrePaid". לפי חשבונו של קמיל, יש בעולם תשעה מיליארד משתמשים בכרטיסי חיוג. כמעט בכל שדה תעופה, סניף דואר ומרכז קניות אפשר לרכוש כרטיס חיוג נקוב בסכום מסוים. כל רוכש מקבל מספר וקוד גישה אישי שמאפשר לו להתקשר בסכום שעומד לרשותו לכל מקום בעולם. כיום זה נראה פשוט וקל. אין כמעט חברת טלפון בעולם שלא מוכרת כרטיס כזה. אבל כשהגה צבי קמיל את הרעיון לפני כ-20 שנה, הוא נתקל במחסומים טכנולוגיים וביורוקרטיים בלתי עבירים כמעט.

"הרעיון הבזיק בי בגלל הטלפונים הציבוריים בישראל", הוא נזכר, "היו בלי סוף תקלות וחשבתי שצריך להמציא טלפון ציבורי שבו כל אחד יוכל לטלפן בלי אסימון, בלי מטבעות ובלי כרטיס מגנטי. לקח זמן מה עד שמצאתי פתרון טכנולוגי לבעיה, באמצעות מחשב שהוזן בנתוני המטלפנים". אבל מהר מאוד הבין קמיל כי לא יהיה אפשר ליישם את שיטתו בטלפונים הציבוריים משום שכל שיחה היתה מנותבת למרכזייה. הוא שכלל את הרעיון כך שאפשר יהיה להתקשר מכל מכשיר טלפון - בבית, במשרד ובבית מלון - ולחייב את החשבון האישי.

קמיל בנה שני דגמים שאותם הציג בפני שתי חברות אמריקאיות - אם-סי-איי (MCI) וחברת הטלפונים של ניו יורק. הן התלהבו מהפיתוח הטכנולוגי אבל שאלו שאלת תם: בשביל מה צריך את זה? ניסיונותיו של קמיל להסביר להן, כי לא לכל אחד יש כרטיס אשראי וכי יש תיירים וסטודנטים שמבקשים לחייג בזול לא מצאו אוזן קשבת.

קמיל ושותפו אלי נחייסי, ישראל החי בארצות הברית, הפסיקו את פעולת הפיתוח. אך למרות הקשיים הם לא התייאשו וטרחו לרשום את הפטנט בכמה מדינות ובהן ארצות הברית, ישראל, בריטניה, יפאן וכמה מדינות באירופה. כעבור כשנה הושגה פריצת דרך. מונופול של איי-טי-טי (ITT) פורק ושוק הטלפונים בארה"ב נפתח לתחרות. קמו עשרות חברות חדשות. בראשית שנות ה-90 החלו רוב חברות הטלפון להשתמש בשיטה. חברת בל אטלנטיק רכשה מקמיל את זכויות השימוש וכך הושגה פריצת הדרך המיוחלת. חברות נוספות ובהן ספרינט ואם-סי-איי (שעמדה על טעותה) רכשו גם הן זכויות שימוש בפטנט והחלו לשלם תמלוגים. גם החברה היפאנית אן-טי-טי הכירה בפטנט.

אבל נותרו חברות רבות שסירבו להכיר בזכויות היוצרים שלו. "זה הפטנט שלי", הוא אומר. "הוא רשום כחוק בכמה מדינות בעולם. יש חברות שמשלמות לי תמלוגים ויש גם חברות טלפון שפשוט גנבו לי את הרעיון ומסרבות לשלם". עמן נמנות חברות ביפאן, בבריטניה וגם בישראל. קמיל ושותפו נחייסי הם בעלי חברת אירוטל בחולון. הם הגישו לפני חמישה חודשים לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעות נגד בזק בינלאומי, ברק וקווי זהב. זו תביעה מקדמית בסכום של כעשרה מיליון שקלים, שמצויה כעת בשלב של החלפת כתבי טענות, על הפרת זכויות היוצרים שלהם. אם יזכו בתביעה, בכוונתם להגיש עתירה שתחייב את החברות הנתבעות להציג בפניהם את ספרי החשבונות. להערכת קמיל, עשויים התמלוגים שהוא זכאי להם להסתכם בעשרות ואולי מאות מיליוני דולרים. תביעות דומות מתבררות ביפאן ובבריטניה. "הגעתי למסקנה שאם לא אתבע לא אראה גרוש", הוא מדגיש בחיוך.

הנתבעות - בזק, ברק וקווי זהב - טוענות להגנתן בתגובה כי הפטנט לא תקף ובכל מקרה גם אם הוא תקף, לא הן הפרו אותו. אבל ליתר ביטחון הן גם הגישו מצדן תביעה נגד ספק הציוד שלהן, חברת נורטל הקנדית, על שסיפק להן ציוד בלי ליידע אותן כי מדובר בפטנט רשום.

אם תזכה בתביעות תיהפך מן הסתם למולטי מיליונר?

"לא צריך להגזים. ברוך השם שאלוהים עזר לי כך שאינני זקוק לכסף. וחוץ מזה הכסף אצלי היה תמיד עניין משני. כסף לא מקלקל לי את מצב הרוח. תמיד עבדתי בגלל האתגר המדעי".

העבודה בכור משעממת

צבי קמיל נולד ב-1935 בפולין. אביו סוחר שטיחים שהמשיך לנהל אורח חיים דתי. אמו באה מצ'רנוביץ שברומניה. אביו הספיק לרכוש בשנות ה-30 בית בתל אביב למטרות השקעה. הבית הציל חלק מהמשפחה. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הצליח חלק ממשפחתו להימלט מפולין לרומניה, אל משפחת אמו, בעזרת ידידים, קצינים פולנים. כעבור כחצי שנה, בזכות הבית, העניקה ממשלת המנדט הבריטי רישיון עלייה (סרטיפיקט) למשפחה. חלק אחר ממשפחתו הושמד בשואה. המשפחה התגוררה בבית ברחוב הרמן כהן פינת גורדון. אביו עסק תחילה במסחר ואחר כך היה לתעשיין. הוא הקים וניהל בפתח תקוה, עד יום מותו ב-1963, מפעל לטוויית צמר בשם "מרינו".

קמיל למד ב"מוריה", בית ספר דתי-פרטי, שנחשב ליוקרתי. בחופשות עבד במפעל של אביו. אחר כך למד בתיכון העירוני הדתי. "לא הייתי כמו שאר בני גילי מרקע דומה שהלכו לבני עקיבא", הוא מעיד על עצמו. "הייתי עסוק מדי. אני זוכר את עצמי תמיד שקוע בלימודים, עם נטייה למתמטיקה ופיסיקה". על הבית שבו גדל הוא מעיד כי לא היה מעולם פוליטי. "לא השתייכנו לא למזרחי ולא לאגודת ישראל".

אפשר להניח שבהיותך אדם דתי הצבעת בבחירות בעד אחת המפלגות הדתיות?

"לא. אף פעם לא הצבעתי בעד המפד"ל או בעד אגודת ישראל".

אז בעד מפלגות הימין?

"גם זה לא מדויק. לא הצבעתי בעד הליכוד. הצבעתי בעד מפלגות שונות. אף פעם לא פסלתי אף אחת. תמיד הצבעתי בעד המפלגה שמצאה חן בעיני".

היום אתה מגדיר עצמך אדם פוליטי?

"לא. אבל אני מזהה עצמי עם נאמני ארץ ישראל, מאמין בגאולת עם ישראל בארץ ישראל, שזו ארצו".

בגמר לימודיו בתיכון, ב-1953, למד בטכניון אלקטרוניקה ובקרה אוטומוטית. לאחר שהתחתן הוא נשלח ב-1958 להשתלמות בבית הספר למדעי הגרעין בשיקגו. ברקע התנהלו כבר מגעים מואצים בין ישראל לצרפת על הסכם לאספקת כור גרעיני. יחד עמו היו בהשתלמות פרופ' שמעון יפתח, מהנודעים במדעני הגרעין בישראל, ומדענים מהודו, מקוריאה, בלגיה וספרד. ההשתלמות היתה במסגרת התוכנית שאימץ הנשיא דווייט אייזנאהור, "אטום למען השלום", שהושתתה על האמונה האמריקאית בכוחו של האטום לפתור את מדווי האנושות. אחר כך, כחלק מהתוכנית קיבלו הודו וישראל כורי מחקר קטנים מארה"ב, כדי לשפר את הידע הגרעיני שלהם. זה הכור שממוקם בנחל שורק.

ב-1959 הוא חזר לישראל אבל מיד נשלח למשימה חדשה, הפעם השתלמות בצרפת. המשתלמים, מדענים ישראלים צעירים כמותו, נמנו עם צוות ההקמה של הכור הגרעיני שעמד להיבנות בדימונה. בראש הצוות עמד אל"מ מחיל ההנדסה, מנחם פרת, שהיה אחר כך מנהלו הראשון של הכור, שזכה לשם "הקריה למחקר גרעיני" (קמ"ג). במסגרת ההשתלמות סיירו חברי צוות ההקמה במתקנים גרעיניים של צרפת ולמדו מקרוב כיצד להקים ולהפעיל כור גרעיני. חלק מהזמן הם עשו ב"שאטו דה ארני", טירה מפוארת מחוץ לפאריס, ששימשה את אחת החברות הצרפתיות שהיו מעורבות בהקמת הכור. "נתנו לנו אורווה שבה הקמנו דגם מעץ ונייר של חדר הבקרה של הכור. שם עברנו גם על השרטוטים והתוכניות של הכור שנתנו לנו הצרפתים", נזכר קמיל.

עשיר בידע ועם מעט ניסיון שב צבי קמיל ב-1960 מצרפת לישראל והצטרף מיד לחבריו לצוות ההקמה של הכור. הוא התגורר בבאר שבע ועבד בכור בדימונה. תפקידו היה בתחום הבקרה: אחריות לבטיחות מבנה הכור. לאחר כשנה, ב-1961, הוא החליט לעזוב את עבודתו והעדיף להצטרף לרשות לפיתוח אמצעי לוחמה (רפא"ל).

למה?

"כי חשבתי שהעבודה בכור משעממת וחדלה לעניין אותי. בקרת כור זה עניין מאוד פשוט ורציתי לעבוד בתחום של בקרות מתוחכמות יותר. התעניינתי בפיתוח מחשבים קטנים".

כבן למשפחה שחלקה ניצל בשואה וחלקה הושמד, יש לדעתך קשר בין השואה להחלטת ישראל לעלות על הנתיב הגרעיני?

"יש קשר ברור. המנהיגים חששו משואה שנייה. לדעתי, אגב, לא היינו רחוקים ממנה ב-1948".

והיכולת הגרעינית של ישראל מבטיחה שלא תהיה שואה נוספת לעם היהודי?

"מדיניות הגרעין היא כלי הרתעתי לא רע בכלל. לפחות כפי שטיפלו בה עד כה. אבל זו לא תעודת ביטוח אמיתית. אין שום דבר מובטח. אני לא חושב שהעניין הגרעיני הוא ערובה לקיום המדינה. הכל יכול להתהפך, במיוחד אם יימשכו המגמות הנוכחיות".

כלומר?

"אנשים מתעייפים ונמאס להם מהמדינה. הם אינם רואים כאן עתיד. אנשים חשים שהעסק כאן רופף. ובנוסף לכך יש פה מסים ושחיתויות ומלחמות. כל אדם משכיל שמדבר איתי שלח כבר את ילדיו לחוץ לארץ או שמתכוון לשלוח אותם לשם וכל זה קורה בגלל שאין חזון ואין תקווה".

זה נובע לדעתך גם מהעדר אמונה דתית?

"כן. גם בגלל העדר אמונה דתית. גם אני יכולתי לחיות חיים גשמיים נוחים מאוד בצרפת או בארצות הברית, שם יש לי קרובי משפחה. אי אפשר להצדיק את הקיום שלנו בארץ ישראל בלי ההשפעה הדתית ההיסטורית על העם היהודי. אחרת נשאר ללא הסבר וללא צידוק לחיים כאן".

המצאות רפואיות

שבע שנים עבד ברפא"ל, שבמהלכן זכה בפרס ביטחון ישראל. הוא אינו מוכן עדיין לגלות על מה זיכו אותו בפרס. ב-1969 הוא פרש מרפא"ל לעסקים פרטיים ושב לבאר שבע. שם הקים עם שותפים, מפורשי הקמ"ג, מפעל אלקטרוניקה ששמו "בטא". לדבריו, זו היתה חברת ההזנק הראשונה בישראל. "עשינו המון דברים: מערכות לגילוי מוקשים לצה"ל, מכשירים מדעיים של שדות מגנטיים למכון ויצמן ובקרי חום".

ב-1976, שוב בחלוף שבע שנים, הוא עזב את בטא וחזר לשירות הצבורי. שר התקשורת אז, אהרון אוזן, מינה אותו במשרה חלקית למדען הראשי של המשרד. קמיל הקים את מעבדת הפיתוח הראשונה של משרד התקשורת, שהתמחתה בתחום אופטיקת הסיבים ומיחשוב מרכזיות טלפון מיושנות של ישראל. כעבור שנתיים שב למגזר הפרטי. הוא קיבל הצעה להצטרף לחברת אלסינט בחיפה, שעסקה בפיתוח מיכשור רפואי. קמיל ניהל בתחילה את מפעל הסי-טי (טומוגרפיה ממחושבת) של אלסינט. אחר כך עבר לתחום אחר שבו שקד על פיתוח מכשירי הדמיה על בסיס תהודה מגנטית לבדיקת רקמות.

"הצטרפתי לאלסינט בגלל האתגר המדעי. הייתי הראשון שהחל לעסוק בפיתוח מכשיר האם-אר-איי (MRI). ייצרנו את מכשיר האם-אר-איי הראשון בישראל, שפותח בטכנולוגיה ישראלית". על כך זכו הוא וצוותו בפרס קפלן. כעבור שבע שנים - פרק זמן שנהפך אצלו למחזוריות בלתי מוסברת - הוא חש שמיצה עצמו וייסד עם שותפו אלי נחייסי את חברת אירוטל. "בנינו מעבדת אותות ועסקנו בפיתוח מערכת מענה קולי. שם המצאנו את כרטיסי החיוג של הפרה-פייד".

חברת אירוטל וחברת הבת שלה אירוטל מדיקל (יצרנית של ציוד א-ק-ג), עוסקות גם בפיתוח של מכשירים רפואיים. החשוב שבהם הוא מכשיר הקרוי באנגלית "מפיג", הפועל על יסוד שדות מגנטיים חלשים. המכשיר אמור לסייע לחולים במחלות כמו פרקינסון ואלצהיימר. "מצמידים את המכשיר שפולט אותות לראשו של החולה, למשך כרבע שעה ביום. זהו מכשיר לא פולשני שאינו מזיק. המכשיר נמצא בשלב של בדיקות ובחינת יעילותו. ברור כבר עתה כי הוא מקל על מצב רוחו של החולה. יש תקווה שהוא גם יהיה יעיל בצמצום הרעידות ויקל על תפקודם של החולים, שיוכלו לשלוט טוב יותר בגופם".

לא החסיר פעימה

צבי קמיל הוא חבר בוועדה לבטיחות גרעינית (בטג"ר) מ-1974. ב-1985 מינה אותו ראש הממשלה שמעון פרס לעמוד בראשה. "כשהציעו לי להיות היו"ר כמעט נפלתי מהכיסא. הסכמתי כי אני רואה בכך שליחות מדעית, טכנולוגית ומדינית". הבטג"ר זו ועדה שאת חבריה ממנה אישית ראש הממשלה, ולכאורה יש לה עצמאות גמורה. היא אמורה להיות כלב השמירה על הוועדה לאנרגיה אטומית (וא"א) שמפעילה את האתרים הגרעיניים בישראל, כולל הכור בדימונה וכור המחקר הקטן בנחל שורק, ליד יבנה.

הבטג"ר מייעצת לראש הממשלה ולוא"א, ללא סמכויות ביצוע. יש לה מליאה כללית המונה 13 חברים, שאחראים גם על תת ועדות שבהן עשרות מומחים בתחומים הקשורים לסוגיות של בטיחות גרעינית והגנה מפני קרינה רדיואקטיווית בישראל. חברי בטג"ר הם מדענים, רופאים ותעשיינים שרובם קשורים בעברם לוא"א. כך שמטבע הדברים שוררים בין שני הגופים יחסים הדוקים ומשפחתיים מדי. כמחצית מחברי מליאת בטג"ר הם אנשי וא"א. מזכיר הבטג"ר אף מקבל את שכרו מהוא"א. "הבטג"ר", מדגיש קמיל, "זו ועדת מומחים. חבריה אינם מייצגים שום גוף פוליטי או מקצועי. החברות שלהם היא אישית".

מה בדיוק אתם עושים?

"בעיקרון אנו לא עושים שום דבר. תפקידנו רק לפקח. מתחתינו יש כמה מעגלי בטיחות. כל מתקן גרעיני יש לו מנהל בטיחות שמפעיל עשרות ממוני בטיחות כמו צוותי פיקוח קרינה ופקחים אחרים. מעליהם פועלים עוזר בטיחות רישוי ומעליו ראש אגף הבטיחות בוא"א. הם אינם יכולים להפעיל או לשנות שום מתקן או ציוד חדש בלי לקבל מאתנו אישור. ולכן אנו מקבלים דיווח על כל עניין שיש לו השלכות על הבטיחות. תפקידנו לעקוב אחר הרישוי".

תוכל לתת דוגמה לעבודה שלכם?

"נניח שרוצים לבצע שינוי בציוד מסוים בכור הגרעיני. השינוי הנדרש לא ייעשה עד שלא יתקבל אישור מאתנו ואנחנו ניתן את האישור רק כשנהיה בטוחים שזה תקני ושלא תיגרם שום קטסטרופה לעם ישראל. הדאגה שלנו היא לעובדים בכור, לאוכלוסייה וגם שהסביבה לא תינזק".

מה דעתך על טיפול הוועדה לאנרגיה אטומית בתביעות עובדים שטוענים כי נחפשו לקרינה רדיואקטיווית ולחומרים אחרים ולקו בסרטן?

"אני באמת חושב שחלק מהטיפול בתביעות היה מוטעה ואפשר היה לסדר את הדברים בצורה אחרת. בשעתו טענתי שהוא"א היתה צריכה לשכור שירותים של עורכי דין מקצועיים ולא להותיר את הטיפול אצל פרקליטות המדינה, שהיתה חסרת ניסיון בנושא. אמרתי להם שיפסיקו להתקמצן ויביאו מומחים מחו"ל. בסופו של דבר, לפני כעשר שנים קיבלו את דעתי והביאו משפטן מומחה מארצות הברית עם ידע בתביעות על רקע גרעיני, והוא גילה לוא"א עולם חדש. לא מזמן בדקתי את החשיפות לקרינה לפי התפלגות מסוימת והתברר לי שאף עובד לא נחשף ולא התקרב למנה הנסבלת לשנה. מדובר במנות חשיפה שנקבעו לפי התקנים הבינלאומיים המחמירים ביותר, שאומצו גם על ידי וא"א. אבל עובדים, ובצדק מבחינתם, חושבים שאם חלו במחלות מסוימות זה קרה להם בגלל מקום עבודתם".

כלומר, אתה מבין למצוקת העובדים?

"בהחלט. אנחנו לא מנסים להסתיר ולטייח, ופועלים בהגינות. אבל צריך גם להבין שמנהלי הכור ובכירי וא"א חיים בחשש שחלק מהעובדים יפטפטו ויספרו על עבודתם".

האם אתה מרוצה מרמת התחזוקה של הפסולת הרדיואקטיווית?

"בעיקרון כן. חלק מהפסולת שנקברת היא מוצקה, לאחר שעברה תהליכי עיבוד. הקבורה נעשית לפי תקנים בינלאומיים. חלקה נקבר בקבורה רדודה בחפירה פתוחה שהתקן הבינלאומי מאפשר, וחלק נקבר באחסון הנדסי במבנה או במכלים. אנו מאשרים קבורה ממושכת ומבוטנת של שאריות ציוד עם קרינה, לפי תקנים מחמירים. הטיפול בפסולת הוא ברמה הגבוהה ביותר. הצורך לעשות את זה הכי טוב גובל לעתים בבזבוז".

תוכל לתת דוגמה?

"הקימו בשטח קמ"ג אתר מיוחד לקבורת פסולת של בתי חולים. לרוב זו פסולת לא מסוכנת אבל היא גדולה בנפח וקטנה ברמות הקרינה שלה. אני התנגדתי לקבורתו שם. לדעתי, האתר הוא יותר מדי טוב ובוזבזו עליו כספים מיותרים. אני הצעתי שיוקם אתר נפרד לקבורה רדודה ולא צריך לתפוס שטחים עצומים בשביל אתר פסולת לא כל כך מסוכנת. לא שמעו לי כי זה כנראה פתרון נוח לכולם, ויש גם מי שמרוויח קצת כסף מהעניין. אבל זה לא היה פתרון חכם ויעיל. אין לי ספק שעוד כמה שנים ייאלצו לצאת במבצע פסולת חדש ויתחילו לדחוס אותה, או שייאלצו להקים אתר נוסף".

הכור הגרעיני בטוח?

"כן. במשך השנים הוחלפו בכור כל המערכות. הטכנולוגיות הפועלות הן חדישות ביותר. הכנת החומר שמובא בפנינו היא מאוד מסודרת. וזו כבר ערובה שלא תהיה פאשלה. אני לא יכול להיות ספציפי אבל ברור שהבטיחות של הכור היא נגזרת של התפעול שלו. בוא"א יודעים שלא יכולים למכור לנו לוקשים. אנו מעסיקים אנשים עם המון ניסיון וידע".

מה בנוגע לסכנת התיישנות מוטות הדלק, המזינים את הכור?

"אין כל קושי בנושא זה. מוטות הדלק נשרפים. הם מתכלים בכור ומוחלפים כל הזמן. פסולת המוטות מאוחסנת כראוי".

העובדה שישראל מנהלת מדיניות של עמימות גרעינית מקשה על תחזוקת הכור, במיוחד על תחזוקת המוטות?

"לא. זו טכנולוגיה שמוכרת לנו היטב. יש דברים שמייצרים בארץ ויש דברים שנרכשים בחוץ לארץ, על פי הצורך".

אתה משמש בתפקיד 20 שנה. האם קרה לך שהחסרת פעימה?

"לא. אף פעם לא היה מצב של תאונה או שהתקרב לתאונה. כמובן שאין לנו תעודת אחריות. אנחנו יכולים רק להתכונן, להיערך ולהתקין מנגנוני הגנה כמו קירור עזר והורדת הכור, אם צריך במקרה חירום, להספק שיורי. הושקעו המון כספים להיערכות על פי תרחיש המקרה הגרוע ביותר. הבעיה היא שהכור מפחיד משום שרוב בני האדם לא מתמצאים בנושא והבורות מפחידה. אנשים חושבים שכור זו פצצה גרעינית ולכן הוא יכול להתפוצץ, אבל זה כמובן לא נכון".

מה דעתך, האם סגירת הכור בגלל התיישנותו תפגע במדיניות העמימות הגרעינית של ישראל?

"התפקיד שלי זה לייעץ בענייני בטיחות למנכ"ל וא"א. אני לא יועץ לענייני מדיניות או השלכות כאלה או אחרות. ולכן לא אדבר על דברים שהם מחוץ לתחומי תפקידי". *



צבי קמיל. כרטיס החיוג בטלפון זה פטנט שלי. יש חברות טלפון שפשוט גנבו לי את הרעיון ומסרבות לשלם


הכור בדימונה. אף פעם לא היה בכור מצב של תאונה או שהתקרב לתאונה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו