בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיר כאב

רונה קינן התכוננה כל חייה לרגע שבו תוכרז כתקווה הנשית הגדולה של הרוק הישראלי, אבל כשהרגע הזה הגיע הוא מחץ אותה. במהלך השנה שהיתה אמורה להיות שנת התהילה הגדולה שלה הידרדרה הזמרת הצעירה לחוסר אונים מוחלט, הפסיקה להופיע ולתפקד והבינה למה מוסיקאים רבים מסיימים את חייהם בדרך טרגית. עכשיו, עם קצת עזרה מגידי גוב, היא מתחילה מחדש

תגובות

שבע שנים חיכתה רונה קינן לרגע הזה, שבע שנים שבהן התבשלה על אש קטנה, כתבה שירים, הופיעה על במה ומשכה מעריצים. ואז, כמה חודשים אחרי הבום רווי הרגשות של הוצאת אלבום הבכורה שלה, "לנשום בספירה לאחור", במאי 2004, היא גילתה אותו, את הדבר שאין לו צורה אבל יש לו שם, הרבה שמות: הריק. החידלון. אין האונים. הפער בין שנות החלום לתפלות הקיומית שבאה לאחר הגשמתו הכניע אותה. הנה בא הקיר השחור.

קינן לא היתה מוכנה לקיר, ולא היו באמתחתה כלים להתגבר עליו. היא נקלעה למשבר עמוק, מעין דיכאון שלאחר לידה מוסיקלית. מצבה הגופני הידרדר, נפשה נמחצה, עד כדי כך שלא יכלה עוד לעמוד על במה ונאלצה לבטל הופעות. בעצה אחת עם מנהלה האמנותי, יזהר אשדות, היא חזרה להתגורר בבית הוריה, הסופר והאמן עמוס קינן וחוקרת הספרות נורית גרץ, כדי להחלים ולהשתקם. הם גם החליטו לא לשתף כמעט איש, כולל בכירים בחברת התקליטים, במה שעבר עליה.

חודשים ארוכים לא הבינו מעריציה לאן היא נעלמה. ההתרגשות שאחזה בקהל הנאמן לאחר הוצאת התקליט הביאה לציפייה למסע ניצחון משותף שיחשוף לעולם את הסוד ששמו רונה קינן. כבר כשהיתה בת 18 והופיעה לראשונה על במה, בערב שירי יונה וולך שהוביל ערן צור, היא הוכתרה כגילוי, כזן נדיר - זמרת מופנמת ושברירית שמנגנת על מיתרים של אמת וייסורים, הדבר הישראלי הכי קרוב לפי-ג'יי הארווי. בהמשך הפכה קינן לאייקון בקהילה הלסבית, במיוחד בקרב הצעירות שהתפעלו מיציאתה החופשית מהארון - למעשה מעולם לא הסתתרה בו - ומהנגה המיסתורי שהפיקה הבחורה עם העיניים הכה-יפות בעולם הרוק המחוספס.

דווקא המחויבות העצומה שהרגישה מול הקהל החריפה את החרדה שאחזה בה. במהלך השנים נבנה קשר אינטימי בינה לבין קהלה. היו מי שהגיעו באופן קבוע להופעותיה בתאטרון "תמונע" בתל אביב והמתינו לה בחוץ עם קופסאות עוגיות ואבחנות מלומדות. קינן הכירה כל פרצוף ופרצוף והרגישה מחויבת להם. היא היתה ערה עד כדי היסטריה לכל מלה שנכתבה עליה בפורומים השונים באינטרנט; כל ביקורת או הערה ששמעה קפצו מיד לראש מעייניה. השקת האלבום רק הגבירה את אלמנט החרדה. בסוף היא לא יכולה יותר ופשוט נגוזה, מהקריירה, מהדרך, מעצמה.

לפני כמה שבועות סיימה קינן את תהליך ההתאוששות וחזרה לבמה. במקביל קיבלה הצעה להצטרף כגיטריסטית ללהקה המלווה את גידי גוב בסיבוב ההופעות שלו. העבודה עם הזמר המנוסה בעל חוש ההומור היתה לא רק לבית ספר מקצועי, אלא לבית הבראה מתקדם. קינן למדה להכיר בחשיבותו של הצחוק, לקבל את הקלות הנסבלת של הקיום ולהשתכנע שאפשר לחוות את החיים גם לא בפול ווליום. דווקא שם, כשהיא מנגנת מוסיקה של זמר אחר ומניחה בצד את הסערות הפנימיות שלה, היא קיבלה את המרחב לחזור לעצמה. עכשיו היא מרגישה חזקה דיה לחשוף מעט ממה שעבר עליה בתקופה הקשה בחייה, בחורף האחרון. את הסיפור המלא של נפילתה היא עדיין שומרת לעצמה.

אתה חושב שזה נלקח ממך

עד ליציאת האלבום לא הרשתה לעצמה קינן, בת 27, לעצור לרגע. העבודה הממושכת על התקליט, שאמור היה להיות הגראנד-פינאלה של קריירה בימתית שנמשכה כשבע שנים, בנתה רף ציפיות פנימי בלתי אפשרי. גם הקהל שרץ אחריה מהופעה להופעה והכתיר אותה כאלילה לפני שעוד שיחררה שיר לרדיו שידר ציפייה מרקיעת שחקים.

"דבר שאתה מתבשל אתו כל כך הרבה זמן יוצר ציפייה גבוה בסביבה הקרובה שלך", היא אומרת. "הייתי בדיאלוג עם הקהל שהכיר אותי הרבה שנים. רוב הביקורות היו אוהדות וטובות, אבל היו כאלו שהתאכזבו. למה עברית ולא אנגלית? היו הרבה 'למה' באוויר. היו גם הקולות שאני הכי לא מסמפטת, שאמרו: 'לקחו מישהי מהשוליים והאינדי ועשו אותה משהו אחר'. מבחינתי זה אבסורד. אני לא מוצר שממתגים אותו. זה ביאס אותי שאנשים חושבים בצורה כל כך קלישאתית וצרה. יש להם רומנטיקה. הם לא מסוגלים להבין שהנוסחה הזאת - או שאתה שוליים, או שבאים השדים מחברת התקליטים ואתה מוכר להם את נשמתך עבור כסף - אינה נכונה. אפשר לחשוב שיש פה כסף, שהציעו לי חוזה בסוני. בסך הכל רציתי לעשות תקליט מושקע ולא אלבום בשקל-שבעים".

אז אמרו. תמיד אומרים. למה לקחת ללב?

"אני נשארתי עם התגובות הלא טובות. מישהו אמר פיפס פוגע, וזה שיתק אותי. שום דבר בחיים לא יכול להכין אותך לדברים האלו, שום מערכת, הכי מגוננת שרק אפשר, לא יכולה להכין אותך לתגובה אנושית לדברים שיוצאים מהקרביים שלך. אחר כך היה כל העניין של האינטרנט, הפורומים, הכל היה נגיש. אתה מופיע ויום למחרת נכנס וקורא מה אמרו על ההופעה. זה מתכון ללחץ. חייתי מתגובה לתגובה. לוקחת דברים נורא פנימה. לא היה לזה ביטוי חיצוני. שעות מול המסך ודיאלוג ביני לבין עצמי. יזהר אשדות ראה שזה גוזל ממני המון אנרגיה ודאג כל הזמן להסביר לי שאני לא יכולה להשתעבד למחשבה מה חושבים עלי, ושאם אקח כל דבר שבן אדם אומר ואכניס פנימה, לא אצליח לעשות כלום".

איך את מסבירה את האובססיה הזאת?

"זה שילוב של מבוכה ונרקיסיזם. אני רואה את עצמי אדם די נבוך, אפילו מבויש. מצד שני, אני לא יכולה להתעלם מהבחירה שלי לעלות על במה מול אנשים שאני לא מכירה ולשיר את הדברים הכי כמוסים. אין הפרדה ביני לבין מי שמופיעה על הבמה. אני אמן מבצע, שרה את הקרביים שלי. זה דיאלוג, זה ממש יחסים לכל דבר. ואתה יכול להתמכר אליו באופן מסוכן. ברגע שהם נותנים מעצמם, הם מצפים לתמורה. אני מביאה את עצמי עד הסוף. אבל הרבה פעמים צריך להיזהר מהפחד לאכזב, או להיצמד לקבוצת אנשים אחת. בכל פעם שאני מגיעה לתאטרון 'תמונע' והאולם מלא, אני לא מאמינה למזלי הטוב. באוטו לפני ההופעה אני תמיד אומרת: הפעם יבואו 20 אנשים. היו תקופות שהייתי בת 19-18 והופעתי לפני אנשים בגילי. לא הרגשתי שיש לי היכולת להפריד את עצמי מהם".

הקשר נבנה לעומק, ביסודיות. "במשך שנים הופעתי פעם בחודש ב'תמונע'. היה לי קשר צמוד עם הקהל. אחרי הופעה בדרך כלל אני יוצאת החוצה ומדברת אתם. הם נותנים לי פתקים, מכתבים, עוגיות. אתמול, למשל, היתה הופעה פחות טובה ולא הרגשתי צורך לצאת. הרגשתי שזה לא יהיה אורגני ואמיתי. הרגשתי שאני צריכה שקט עכשיו ולהיות לבד".

עלית על הבמה כבר מגיל צעיר, איך את מסבירה את הקושי להופיע שתקף אותך?

"ההופעות היו בשבילי דבר קשה מאוד. ההופעה הפכה למאורע, כל דבר כזה היה מבחן. היה לי קשה לעמוד על הבמה ולדבר. היה לוקח לי חמישה-שישה שירים עד שהקול שלי היה נפתח, והייתי יכולה לשיר כמו בן אדם. זה גם עניין של אופי. מבוכה שיש לי בחיים מול אנשים. לעתים אני מרגישה שאני לא במקום. על הבמה זה בא לידי ביטוי פי 20. אתה חשוף לגמרי, עם המהות שלך, הגוף שלך. איך שאתה מדבר, איך שאתה שר".

החגיגה סביב הוצאת האלבום לא נמשכה זמן רב. כמה שבועות לאחר הפסטיבל התקשורתי התחילה הדעיכה. "הייתי מוצפת ממה שקרה", היא משחזרת, "לא ידעתי מה לעשות. לא היתה לי האנרגיה להתחיל לשבת ולכתוב עוד תקליט. היתה לי שנה עם כאב גדול מאוד. אתה לא יכול להיות בשיאים כל הזמן. רוב הזמן אתה בשטח האפור. רק עניין של תחזוקה. את השיאים צריך להביא ממקום אחר, לא לחיות מתקליט לתקליט. זה גם קשה לראות איך זה מתאדה נורא מהר. אתה משקיע משקיע, מגיע לשיא - קליפים, שירים לרדיו, כתבות, הופעות בחנויות תקליטים לקידום מכירות, אתה מוצף אהבה - ואז כלום. אתה לא יודע מה לעשות עם עצמך. מרגיש את הריק".

ממה זה נבע?

"מהפער בין לגעת במשהו שזורק אותך כמה מטרים מעל האדמה לבין היומיום, האפרורי והבנאלי. מאוד קשה לצנוח לשגרה. אתה חושב שזה נלקח ממך. מלבד זה היה העניין שכל עוד שאתה בגדר הבטחה, הכל פתוח. עשית משהו - והכל נסגר. זה בילד-אפ של שנים, ובסוף אתה עומד מול הדימוי שלך. האם עמדתי בציפיות של כל האנשים? איך אני יוצקת תוכן לחיים שלי אחרי ההתרגשות הגדולה? האם אני בכלל צריכה להיות מוסיקאית? הגעתי כבר לשיא לפני שעשיתי את התקליט הראשון. לאחר התקליט היתה לי תחושה של פייד-אאוט. כמו גרף שיורד. יש איזושהי דעיכה. אתה לא יודע למה לצפות. מה שלא תעשה, יש לך תחושה שאתה לא עומד בציפיות. הפחד שאני אאבד אנשים, אפסיד את המומנטום, שאני מתגרה במזל שלי. כל דבר קטן שאיים על ההצלחה נורא הפחיד אותי".

אבל הקהל אהב אותך, האלבום מכר קרוב ל-10,000 עותקים.

"מצד אחד היתה ההכרה והאהבה, ומצד שני הרגשתי שלא קיבלתי מספיק. זה שטח מאוד מוזר, שאם אתה מקצין אותו הוא יכול להיות בעייתי. הדברים הכי חשובים לך קורים כשהם מתרחשים בפעם הראשונה. הם מאוד קריטיים".

מה היו הביטויים החיצוניים של המשבר?

"נהייתי חולה. מחלה שנגררה אצלי התפתחה שוב. תקפה אותי גם דלקת ריאות. הגוף שלי היה חלש, ממש מותש. כאילו הוא אומר לך, די, תשכב במיטה. עד פה. וזה לא בגלל שהיה לי עומס בהופעות, אלא מעניינים נפשיים. סוג של מועקה וחרדה סביב ההופעות. היה ברור לי די מהר שאני צריכה להפסיק להופיע ולקחת פסק זמן, גם אם זה כרוך בביטול של הופעות. לא רציתי לעלות על במה, לסחוב מטען עודף ולסכן את בריאותי".

איך הגיבו ההורים שלך למשבר?

"אבא ואמא נתנו לי את שיא התמיכה. הייתי גם אחרי פרידה מבת זוג, והייתי צריכה לעזוב את הדירה. היתה לי אפשרות לשכור דירה, אבל לא הרגשתי שיהיה לטובתי להיות לבד. אחרי שנים חזרתי הביתה. חזרתי, כמו שאומר השיר, לחדר נעורי, אותו עזבתי בגיל 18".

בחברת התקליטים (אן-אם--סי) התאכזבו? היית בשיא ההצלחה.

"יזהר אשדות והמשרד היו מאחורי. זאת לא היתה קייטנה. דיברנו וביררנו דברים בינינו. בגדול אנחנו עוברים דרך, יש התחייבות הדדית. יזהר מחזיק בשני כובעים: מצד אחד הוא עובד החברה, ומצד שני הוא אמן. אני מניחה שהדרך שלו להתמודד בסיפור שלי היתה לקחת את כובע האמן, מתוך הבנה, רגישות והזדהות. במובן מסוים טוב שזה קרה בתחילת הדרך ולא לאחר שהוצאתי תקליט פלטינה וגרמתי לעצור סיבוב הופעות שהשקיעו בו עשרות אלפי שקלים. אני מכירה סיפורים כאלו בתעשייה. חטפתי שוק, התעשתתי והמשכתי".

המעריצים ניסו לברר למה נעלמת להם?

"לא נכנסתי לזה. הייתי צריכה לכבות מערכות פנימיות. אני מניחה שאנשים רצו לדעת, אבל לא היתה לי תשובה חד-משמעית שיכולתי לתת. עד עכשיו אני מבררת מה קרה".

גם עכשיו, אחרי שיצאת מהמשבר, עדיין קשה לך לחזור ולשחזר את אותם הרגעים.

"יש דברים שאני שומרת אתי. מישהי אמרה לי שהיא אסירת תודה שהיא עושה מוסיקה דווקא אחרי שחוותה כישלון".

לא יכולתי להמשיך

תהליך ההחלמה נמשך כמה חודשים. פסק הזמן מהמרוץ והעזרה הצמודה שקיבלה איפשרו לקינן לעבור מסע ארוך, קשה, מייסר, אבל הכרחי. היא טיפלה בפצעים שנפערו כתוצאה מחוסר יכולתה להתמודד עם הבוקר שאחרי המסיבה - צניחת המתח, הדעיכה לשגרה - ותוך כדי כך גילתה מה שרט אותה מלכתחילה.

כיצד התמודדת לאורך השנים עם השגרה?

"לא הכרתי את המושג שגרה. לא היה לי שום דבר רוטיני בחיים. עבדתי בעבודות לפרקי זמן מוגבלים, ב'רדיו וואלה' וב'תנו לחיות לחיות'. רציתי לחיות כל הזמן בווליום גבוה. כשהוא היה נמוך הייתי מאלצת את עצמי להרים את הכפתור למעלה. חייתי את הדרמה שלי. נכוויתי, נפגעתי, כתבתי שירים".

החיים בתל אביב הגבירו את הרעש הפנימי?

"אני מאוד אוהבת את תל אביב. העיר צרובה לי מאוד עמוק. חייתי הווי של דירות שכורות, שותפים, לבזבז את הזמן, לקום ב-2 בצהריים ולשבת באפס מעשה. לפעמים אני יוצאת החוצה ופוגשת בפרצוף מוכר ששנים חי כך ואני אומרת לעצמי: לא רוצה להגיע למקום הזה. אני מכירה את ההווי הזה מזה שנים רבות, לא הגעתי מהפריפריה. גדלתי כאן".

עולם המוסיקה, אליו נשאבת מגיל צעיר, תרם את חלקו בסחרור?

"יש משהו נורא מפתה ומתעתע בלחשוב שאם אתה חי אורח חיים של מוסיקאי, אתה הופך למוסיקאי. הייתי שם מגיל 18. התרגשתי, הוחמאתי מתשומת הלב, אהבתי להסתובב בין הרגליים. רציתי להרגיש חלק מאיזו סצינה. אתה גם גדל על האתוס של הרוקנרול. לא מפתיע שמוסיקאים סיימו את חייהם בדרך טרגית. אבל אתה צריך להבין שהתקופה הזאת הלכה מהעולם לאחר קורט קוביין. היום זה פאסה. הרצינות והאפרוריות חוזרים לאופנה".

השעמום מאיים עליך?

"השעמום באמת הפחיד אותי. יש לנו נטייה רומנטית שבחיים צריך לגרד את הקצוות. יש לי אופי תזזיתי, קשה לי להישאר במקום אחד. קשה לי לא לדעת מה יהיה הלאה. זו נטיית לב. אמרתי למישהו: אנחנו דרמה קווינס. אבל זו הגדרה שטחית מדי. יש סיבות עמוקות ומורכבות יותר. אני מבררת את זה ביני לבין עצמי, גם במהלך הטיפול. עדין לא פיצחתי את זה לחלוטין".

הקשרים הזוגיים לא תרמו לאיזון?

"זה תלוי עם מי קיימתי אותם. יש פרטנרים שמושכים אותך לכיוון אורח חיים טוב ובריא ויש פרטנרים שהם מאוד לא כאלו. זה משפיע עליך. ברור שכשאתה במערכת זוגית זה פחות מפתה לצאת החוצה. לעתים אתה מסתפק בפסטה מול הטלוויזיה. בגיל 23-22 הייתי בן אדם יותר מיושב, היתה לי חברה שנתיים והיא מאוד איזנה אותי. אני בן אדם מאוד זוגי. חשוב שתהיה לי מסגרת שתשמור אותי, אבל לא אחת שגם תציל אותי מאיזושהי תופת. כשאתה תולה את האיזון באדם אחר, זה יכול להיות מסוכן".

בית הורייך הקצין את הנטייה לקצוות, העניק לה לגיטימציה?

"גדלתי בבית לא סטנדרטי, בלי שעות קבועות. ההורים שלי, שהיו אנשי עמל, עבדו מהבית. לא חוויתי חיים של שגרה או שעמום. היה משהו קצת זוהר, אפל ומסקרן במה שקרה סביבי. יש כאלו שלוקחים את זה למקום של מרד, נהיים עורכי דין. אני המשכתי משם, הגברתי את זה. זו היתה פעולה מתוך פחד. חייתי את זה גם בתיכון, במגמת תיאטרון ב'תלמה ילין'. אווירת ילדי בוהמה. כולם אקסצנטרים, קצת אפלוליים. בגיל הזה אתה שומע אייטיז, מוסיקה גותית, טום וויטס, ניק קייב. כולי חייתי באופל. התעופפתי בגיל הזה, לא הייתי במסגרת, לא צבא, לא לימודים, רק מוסיקה. היחס שלי לכסף היה כמו לשטרות במונופול".

הדימוי שלך כבחורה שברירית ומיוסרת המשיך אתך גם הלאה.

"אני לא בן אדם מיוסר, אבל הדימוי הזה עבר כמו מטבע לסוחר. זה מאוד מסוכן להתקבע בתוך דימוי שבונים לך לאחר שאתה יצרת את התשתית שלו. עם הזמן זה הופך לזנב שלך. ברור שיש לי תקופות קשות והשירים יוצאים משם. השירים זה אני, אבל אסור לי לפעול כל הזמן מהמקום הזה. בתקופה האחרונה למדתי להפסיק את ההזדהות שלי עם עצמי כדמות כבדה, רצינית ומיוסרת. השירים הם ממילא כאלו. אני לא צריכה להיכנס לתפקיד הזה. מותר גם לי לצאת מעורי. לצערי, אני אף פעם לא מתהפכת לגמרי ושוכחת את עצמי. זה מקום שאני רוצה להגיע אליו".

לא מכבר היא הרגישה שהתחזקה נפשית ופיסית כדי לחזור לבמה. בדיעבד היא ידעה שעשתה את המעשה הנכון כשפרשה זמנית. "הייתי חייבת לנסח מחדש לעצמי שאני רוצה את זה. הפסק זמן החזיר אותי רעבה לעשות עוד תקליט. זה היה הכרחי בשבילי, בגלל כל הוותק עם ההופעות, החרדה שלפני, השיא ונפילת המתח. ובכל פעם זה קרה מחדש. הייתי חייבת לעצור את זה. לחשוב אם אני מתאימה למקצוע הזה בכלל, אם אני יכולה לעמוד במקום הזה. אי אפשר היה לעשות את זה אחרת. אז לא יכולתי להמשיך".

את זוכרת את ההופעה הראשונה שלך לאחר ההפסקה?

"זאת היתה הופעה טובה. פשוט הלכה בקלות, בלי פחד ובלי דרמה. היה מעבר חלק בחזרה שלי לבמה, כאילו הלכתי לרגע וחזרתי. עשינו חזרה אחת או שתיים ומיד חזרנו לעניינים. התנפלתי על השירים בתאבון. כאילו הסושי נעלם מהעולם לחמישה חודשים ופתאום יש מולך עשרה קונוסים ענקיים עם שרימפס ואספרגוס".

ביוני, כמה שבועות לאחר שהתחילה לחזור לבמה, היא הצטרפה לסיבוב ההופעות של גוב. "גידי חיפש נגן גיטרה ובאתי לאודישן. ביצעתי כמה שירים של עמיר בניון והם חזרו אלי ואמרו שהם בעניין. מסע ההופעות הוא אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בשנים האחרונות. זה לצאת מעצמי, להתמקצע וללמוד המון. התחושה שהוא נותן לי על הבמה מדהימה. אני שרה את השיר שלי 'מבול', גידי יושב בצד ומצטרף לשתי שורות. ההופעות נתנו לי המון ביטחון לעלות על הבמה. גישה עניינית, פחות חגיגה. גידי הוא גם האיש הכי מצחיק בארץ. משהו במהות שלו, בגישה לחיים, קורעת מצחוק. לי זה חשוב. אני קצת בן אדם כבד. היתה איזו הופעה שנקרעתי מצחוק, ממש לא יכולתי להחזיק את הגיטרה. פחדתי שאנשים יחשבו שאני על משהו".

היום את ניגשת להופעות שלך אחרת?

"אני לא יכולה ללכת אחורה. זה מסוכן לשחזר את מה שהיה פעם. אני יודעת שאני מפסידה את השבריריות, שבשביל חלק מהקהל זה מה שעשה את ההופעה. לפעמים אנשים מתאהבים בך במשהו מסוים ועכשיו אתה במקום אחר. זה קל להתפתות לרצות. כשחזרתי מההפסקה הרגשתי שהרווחתי משהו. עשיתי סיבוב עם עצמי וקיבלתי מתנה. תחושה מתגמלת".

הפאניקה נעלמה?

"היום אני עושה חימום לפני הופעה. יודעת שאם הקול שלי ירעד, הוא לא ירעד כמו פעם. אם אני נתקעת או שוכחת טקסט, אני מפסיקה ומתחילה עוד פעם. מהסיטואציות המפחידות אתה לומד להתמודד, כמו ילד שמכניס את היד לחשמל. שום דבר הוא כבר לא אסון. מגיל 18 אני מופיעה. אם הייתי מוציאה את התקליט בגיל 20, אז אולי באמת היה קורה אסון. אני לא חיית במה, ולא אהיה חיית במה אף פעם".

ביוני היא גם הצטרפה לנבחרת שזכתה לקבלת תמיכה מהקרן למצוינות בתרבות, סל שכולל בניית תוכנית העשרה, תמיכה כספית וליווי צמוד במשך שלוש שנים. "אחת הסדנאות היתה איך לנהל את עצמי", היא מספרת. "האם אתה לוקח רואה חשבון ונותן לו לנהל את העניינים שלך, או נעזר באנשי מקצוע אבל עושה הכל כדי להבין את השפה. זה מקום לכופף את האופי שלי לאזור שהוא הכי רחוק ממני, אבל הוא הכרחי. לפחות שאדע ברדיוס שלי מי נגד מי. היום אני מודעת לאחריות שמוטלת עלי מול הסביבה".

עם יותר אור

באמצע הראיון מצלצל הטכנאי של יס. גם קינן רוצה להתיישב מול הטלוויזיה, למזוג לעצמה כוס מיץ דומדמניות ולראות בנחת "עקרות בית מיואשות". הנוחיות החדשה, שכוללת פרידה טרייה מבית ההורים ומעבר לדירה פלוס מזגן במרכז תל אביב, עושה לה רק טוב. פתאום היא קמה בשעות הבוקר, יורדת לקפה השכונתי ומקשקשת עם העולם. "תמיד תפסתי מעצמי כבן אדם של לילה, היה לי נוח להתנהל בשעות האלו. לצאת, ללכת להופעות. רוב האנשים סביבי חיים בלילה. הייתי יכולה לבלות חצי יום בשינה. רק עכשיו גיליתי שיש עולם שלם ומופלא בבוקר. בכלל, ההתעסקות ביומיום עושה לי טוב. יש לי טלוויזיה, די-וי-די, אוכל במקרר. אולי נטיית הלב שלי היא לסדר ורוטינות, כמו ילד קטן שרוצה שיסמנו לו גבולות, אחרת יתפזר לגמרי. הכל זה פשוט תהליכים. הזמן עושה דברים מדהימים מהבחינה הזאת".

לתהליך שעברה היה בונוס אחד: שק מלא שירים. "בתקופה הזאת כתבתי כ-30 שירים. זו מאסה מטורפת. בעבר הייתי כותבת שיר אחד במשך שלושה חודשים. עכשיו הרבה יותר קל לי לכתוב. אני ממש מצפה לתקליט החדש. יש לי הרבה מה להגיד בו".

את הסיפור המלא שלך נקרא בין שורות השירים?

"חלק מהחומרים קשים. שירים אישיים, על יחסים, אהבות נכזבות, פרידות. בהתחלה רציתי לעשות סיכום של תקופה אבל יזהר אמר לי: 'תמשיכי לכתוב, את לא תפסידי את השירים'. וזה מה שאני עושה. השירים החדשים שכתבתי בחודש-חודשיים האחרונים הם עם יותר אור, אני משתדלת להרחיב את המנעד. דווקא עכשיו, עם העבודה על התקליט, יש לי התרגשות. אני לא יכולה לחכות. זה מדגדג לי חזק. יש מאסה של שירים שסחבתי ולא כדאי לייבש אותם. חם להם באוגוסט, צריך לצנן אותם באולפן".

את לא מפחדת להתקרב שוב לתהום?

"למזלי יש לי פחדנות שמגינה עלי מאוד. אני נזהרת בכל זאת. עובדה שקלטתי בזמן שיש לי האפשרות ללכת לשם או לא ללכת לשם. יש תמיד פיתוי, אבל הוא לא באמת אמיתי. יש אנשים בתחום המוסיקה שלקחו את זה עמוק לשם, אבל בבסיס שלנו, הישראלי, אנחנו לא כאלו. עכשיו זה אחרת, כמו שיש סוג מסוים של שירים שהיום אני כבר לא אכתוב. יש סובלימציה של המצב. בחומר החדש שלי יש שירים בסולמות מאז'וריים. דשדשתי מספיק במינור הזה". *



רונה קינן. אמרתי למישהו: אנחנו דרמה קווינס. אבל זו הגדרה שטחית מדי


קינן בהופעה. מישהו אמר פיפס פוגע, וזה שיתק אותי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו