בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יתומי סנג'יל

הסיפור הזה נעלם מהתודעה הציבורית באותה פתאומיות שבה הופיע. ארבעה פועלים פלשתינאים נרצחו בשבוע שעבר בידי אחד מחבריהם לעבודה, מתנחל. הם הניחו 16 יתומים, אך א.ב. יהושע נסער בשל מה שראה בעיניהם של ילדי גוש קטיף

תגובות

הם היו קורבנותיו של מטורף, אולי: רוצחם, אשר ויזגן, נשלח בינתיים להסתכלות פסיכיאטרית. אך אולי אריאל שרון הוא האשם האמיתי במותם: ויזגן הרבה באחרונה לדבר על תוכנית הנסיגה; פירוק ההתנחלויות בגוש קטיף חרה לו מאוד. כך או כך, מופע הריאליטי הגדול, סוחט הדמעות, מעין "סוף הדרך" לאומי, שהתחולל השבוע ברצועת עזה, לא הותיר מקום לדמעות היתומים שהשאירו אחריהם ארבעת הפועלים הפלשתינאים שנרצחו בשבוע שעבר בהתנחלות שילה, תשעה בנים ושבע בנות. בתוך ימים אחדים נעלם סיפורם מהתקשורת והיה כלא היה.

עיישה טואבשה מאמינה שבעלה אוסאמה, אחיו בסאם ושני חבריהם, מוחמד מנצור וחליל ואלוויל, נרצחו כי היהודים שונאים את הפלשתינאים. זה מה שתגיד לילדים, כשיגדלו וישאלו מה קרה לאביהם, אמרה השבוע. אמה תיקנה אותה: לא כל הישראלים כאלה, אך האלמנה בת ה-26 בשלה: היא תגיד לילדים שכל היהודים רוצחים. המבוגר שבבני הנרצחים, עבד אל-ראוף ואלוויל, הוא בן 21; הקטן, מוסא טואבשה, נולד לפני ארבעה חודשים. אחת הילדות, רוואן, בת שש, פנתה השבוע אל סבתה וביקשה שקל, כדי שתוכל לנסוע לרמאללה ולהביא משם אבא חדש. היא ילדה בלונדינית ובהירת עיניים, אולי נצר לצלבנים.

כפר מגוריהם, סנג'יל, מנציח בשמו את רימונד דה סנט ג'יל, נסיך טולוז, שבא לארץ ישראל באחד ממסעי הצלב והקים לו כאן אחוזה. התושבים צייתו לדתו, עד שבא סלאח א-דין ואז התאסלמו. הכפר שוכן בנוף הרים מקראי ומוקף כרמי זיתים ותאנים כ-14 קילומטר מצפון לרמאללה. כאן בסביבה היה קו החזית שהפריד במלחמת העולם הראשונה בין צבאות הטורקים לצבא הבריטי; גם הגדודים העבריים חנו פה. וכמה מלחמות עוד ידע סנג'יל מאז; ארכיון "הארץ" גם מלמד שהמתנחלים הישראלים התנכלו לכפר גם בעבר.

בחור טוב

15 שנה עבד אוסאמה טואבשה ב"אורטל, תעשיות אלומיניום בע"מ" שבשילה; אביו היה בין הפועלים שהקימו את ההתנחלות. אך כשפרצה האינתיפאדה אמרו לו שאין עוד עבודה בשבילו. אחר כך קראו לו בחזרה.

הוא עבד בייצור מסגרות לחלונות ודלתות ונראה שהיה גאה בעבודתו, אשר על כן הרבה להצטלם במפעל ומיסגר את התמונות; הוא הצטלם גם עם חבריו היהודים, מקצתם עולים מרוסיה. יומיים לפני שנרצח ביקש מאשתו לאפות בטבון את הפיתות המיוחדות שלה, עם הזעתר ושמן הזית, וגם עלי מרמייה ריחניים אמר לה להכין, הכל על פי בקשתו של חבר יהודי לעבודה, אשר.

אשר ויזגן, תושב ההתנחלות שבות רחל, בן 38 ואיש משפחה, עבד במפעל בעבר, אך פרש ועבר לעבוד בשמירה. לפני כמה חודשים חזר. לא היו בעיות ביחסים אתו, נזכר השבוע אחד מעובדי המפעל, ראוחי כסאב. אך ככל שקרבה הנסיגה מעזה - הרבה לדבר פוליטיקה, כמו רצה לגייס גם את הפלשתינאים נגד התוכנית של שרון.

"אם יוציאו אותך מהבית שלך, לא יהיה לך קשה?" שאל את כסאב. "בטח קשה", אמר כסאב. הוא חשב על הפלשתינאים שנאלצו להיפרד משטחי האדמה שלהם לטובת ההתנחלויות, אך לא אמר דבר. לא מזמן סיפר ויזגן שיש לו שטח אדמה רחב ידיים; כסאב תהה איך בדיוק השיג אותו. ויזגן רצה לנטוע עצי זית וביקש מכסאב להשיג לו 300 שתילים. כסאב אמר שיוכל אולי להביא לו שתיל אחד, או שניים. לא 300. נדמה לו שויזגן הצליח לנטוע את כרם הזיתים שלו בכוחות עצמו.

ההתנחלות שבות רחל נקראת על שם רחל דרוק שנרצחה באוקטובר 1991 בידי מחבל פלשתינאי, יחד עם יצחק רופא. ראוחי כסאב בן הכפר קריוט רואה את ההתנחלות מחלון ביתו; לא אחת התארח אצל אשר ויזגן. בחור טוב, אמר השבוע; הפועלים הפלשתינאים כינוהו אבו מוסא. לפעמים היה בא לעבודה עם נשק. ממי אתה מפחד, אבו מוסא, היו הפועלים הערבים שואלים אותו. ויזגן השיב שהוא צריך להגן על ילדיו. שלושה ימים לפני הרצח הבחין כסאב שויזגן חובש כיפה קטנה, בצבע חום בהיר. למחרת שאל אותו כסאב מה פתאום התחיל להיות דתי. ויזגן ענה לו שהוא מתבייש להתהלך בהתנחלות שלו ללא כיפה.

לבד מזה התנהג כרגיל; לא, לא משוגע, בכלל לא, הדגיש כסאב. ביום רביעי קנה לו ויזגן קופסת נובלס, תמורה למטעמי הבית שכסאב הביא לו, לפי בקשתו, מכפרו. אבל כשניגשו בסיום העבודה אל המכונית שאמורה היתה להסיעם הביתה, אמר ויזגן פתאום: "אני רוצה למות". ראוחי כסאב שאל מדוע, הרי יש לו, לאבו מוסא, אשה וילדים, לא חבל? ויזגן אמר: "ככה זה לא חיים" וכסאב לא השיב. "בעיה שלך", חשב ולרגע נזכר שבבוקר סיפר לו ויזגן שהוא שלח את אשתו וילדיו אל ההורים, בירושלים. "אני רוצה להיות לבד", הסביר. דקות אחר כך התחיל לירות.

קבר אחים

כמו שזה קורה - הפרטים אינם ברורים לאשורם; באיזה נשק ירה הרוצח, כמה כדורים, מאיזה כיוון, מי נהרג ראשון ומי אחר כך ואיפה. ראוחי כסאב נפצע בפניו. ההמשך קרה כמו בכל מקום.

הקרובים שמעו על הפיגוע מהטלוויזיה. הם ניסו להשיג את יקיריהם בטלפונים הסלולריים שלהם. הטלפון של בסאם טואבשה צילצל וצילצל, ואחר כך הפסיק. הוא נהרג מיד. אוסאמה הועבר במסוק לבית החולים, אך לא נשאר בחיים. אמו, אשתו ואחיו סמי מיהרו בינתיים אל הכניסה להתנחלות שילה. לא נתנו להם להיכנס, אבל צלמים הקיפו אותם; הם לא ידעו מדוע. לזמן מה עוד האמינו בטוב, כי אנשים אמרו שההרוגים עבדו במפעל פלסטיקה. הם לא ידעו כלום, עד שבא קצין שהזדהה כ"קפטן רביע" ושאל: מי מהכפר סנג'יל? מי זה טואבשה? הם הזדהו והקצין אמר: אז זה אתם. תעמדו בצד.

אחר כך קיבלו רישיון להגיע לאבו כביר כדי לזהות את הגופה; הם נסעו ליפו במונית. בינתיים באו לביתם כמה מפעילי תנועת החמאס וביקשו תמונות של האחים השאהידים, כדי להגדילן לכרזות אבל. הם בחרו תמונות מוקדמות, כי בצעירותם הילכו האחים באסם ואוסאמה עם זקנים; הם היו דתיים, אך אחרי האנתיפאדה נהגו לבוא לעבודה בלי זקנים. טמנו אותם בקבר אחד; "יחד חיו ויחד מתו ויחד יישארו בגן עדן", אמרה האלמנה. "אבא מת", היא אומרת למועסב שלה, ומועסב, עוד לא בן שלוש, אומר: "לא נכון, אבא ישן", אך היא אומרת שוב: "אבא מת".

קורבנות

הם היו אולי הקורבנות האמיתיים של הנסיגה, אך אף פעם לא ידעתי לראיין ילדים שכולים: לא בקמבודיה ולא בקובה, לא באתיופיה ולא בדרום אפריקה, לא בישראל ולא בשטחים. אצל ראוחי כסאב היה קל יותר; כשחזר מהדסה - שחט כבש.

המעסיק שלו, אלי בן אשר, בא לבקר אותו בבית החולים. לא צריך לשלם, הבטיח לו, המדינה תשלם הכל. אבל לקראת השחרור נדרש כסאב לשלם 6,500 שקל עבור האשפוז. לבסוף הסתפק בית החולים בהתחייבות. נג'יב אבו רקיה, רכז התחקירנים של ארגון "בצלם" יעץ למשפחות לשכור עורך דין שיתבע עבורן את המגיע להן, כנפגעי טרור. ראוחי כסאב חושב שאשר ויזגן לא פעל לבד, אלא היה חלק מקשר מאורגן שתכליתו היתה למנוע את הנסיגה. הוא חושב שויזגן צריך לשבת בכלא עד סוף ימיו אך מעריך שיקבל לכל היותר שנתיים מאסר. כי הוא יהודי.

כסאב מודע לצעקה הגדולה שקמה בעקבות הרצח בשפרעם; זה קרה בעיר ישראלית, לפחות חלק מהגינוי המהיר נועד למנוע מהומות במגזר הערבי, ערב הנסיגה. השבוע הזה היה לעומת זאת שבוע הרחמים העצמיים. הדמעות גלשו עד לחו"ל. הערוץ המסחרי של הטלוויזיה הבריטית שידר כתבה של נורית קידר שתיארה את המתנחלים כקורבנות הפוליטיקה הישראלית ואלי ויזל העביר את בכיינות המתנחלים אל "ניו יורק טיימס". א.ב. יהושע סיפר לקוראי "ידיעות אחרונות" שאינו מצליח להיחלץ מעיניהם של ילדי המתנחלים.

המתנחלים הרבו לנצל את ילדיהם, הניפו אותם אל מול החיילים וכמה מהילדים גם נשלחו אל מול המצלמות כשידיהם למעלה, כמו הילד ההוא בגטו ורשה. זה היה חיזיון אור-קולי שכולו תמונות ממקומות אחרים, בין בית המקדש לכנר על הגג, קיטש פוליטי מבוים בקפידה, עם הרבה ניצבים, ילדים, שהתפתח מהר לקיטורים על האיכות של שירות החדרים במלונות שקיבלו המפונים. אך א.ב. יהושע לא ידע את נפשו.

"לאחר שסגרתי את הטלוויזיה וביקשתי לרענן את רוחי במוסיקה קלאסית, מבטיהם ועיניהם של הילדים הקטנים ממשיכים לרדוף אותי, ואני מרגיש שאני צריך לעשות משהו כדי להתמודד עם הרגשות שעולים בתוכי", כתב יהושע. "כן, המבט הזה של הילדים פולח עכשיו את לבי ואינני יודע מה לעשות עם הרגש שנתעורר בתוכי". הייתי ממליץ ליהושע להאזין עוד למעט מוסיקה קלאסית, אך אם לא תרענן את רוחו - מחשבה על יתומי סנג'יל עשויה לעזור. *



צילום: ליאור מזרחי, באו באו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו