בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תל אביב: בבל

תגובות

מאחורי השלט "ש. אדרי יזמות ופרויקטים", בבניין ליד התחנה המרכזית הישנה, שוכן מבוך סואן של משרדי מערכות עיתונים, מגדל בבל של עיתונות כתובה. המשרדים, שהיו שייכים עד לפני כשלוש שנים לחברת החשמל, משמשים כיום את מערכותיהם של שישה עיתונים, שלושה יומונים ושלושה שבועונים, בחמש שפות שונות: רומנית, פולנית, הונגרית, גרמנית ויידיש. כל מערכת שוכנת בכוך לא גדול שבו ארון ספרים ושלושה או ארבעה מחשבים.

איש לא טרח להסיר את השלטים הישנים בכניסה לחדרים, והדלת שלידה כתוב "דוד סמו - מדור לקוחות, הפרעות ומ"ק", מובילה לחדר בו יושבת אליס שוורץ-גארדוס, בת יותר מ-80, עורכת העיתון היומי "חדשות ישראל" היוצא בגרמנית. בעודה שקועה בקריאת הודעות דואר אלקטרוני ביאהו-מייל, היא מספרת שיחד עם שלושה עובדים נוספים היא מצליחה להוציא עיתון יומי של שמונה עמודים זה 30 שנה. העיתון מורכב מחדשות מתורגמות מישראל, לצד ידיעות המעניינות את הקהילה הייקית וכתבות תרבות רבות. עובדי העיתון האחרים ותיקים מאוד גם כן; "הקהל שלנו לא אוהב שינויים", מסבירה שוורץ-גארדוס כששיחת טלפון מגרמניה קוטעת אותה. על הקו עורך הספר שהיא כותבת, קובץ מאמרים בגרמנית, והיא מספרת לו על התקדמותה.

בצד השני של הקומה יושבת חנה קצשק, עורכת שבועון החדשות הפולני "נובני קורייר". בעבר עבדה בבנק "פקה או-אס-אר", "הבנק הפולני" ברחוב אלנבי, ול"נובני" הגיעה במקרה, בעקבות מודעה בעיתון. היא עורכת אותו וגם כותבת, "כשיש זמן". המתכונת: ידיעות חדשותיות לצד כתבות הפונות ללחומי העניין של הקוראים הפולנים, כמו מדור קבוע של נתן גרוס על ספרים העוסקים בשואה.

אחרי שעוברים את משרדיהם של היומון והשבועון הרומניים, "ויאצה נוסטרה" (חיינו) ו"רויסטה מיה" (המגזין שלי, שבועון נשים), וגם את היומון ההונגרי "אויקלט" (המזרח החדש), מגיעים ל"לעצטע נייעס" (ידיעות אחרונות), השבועון ביידיש שעורך אבי נדרה. בעבר השתייך "לעצטע נייעס", כמו העיתונים האחרים בבניין, ל"דפוס מפא"י"; ב-1960 הוא נרכש מעורך העיתון הראשון, מרדכי צאנין, תמורת רבע מיליון לירות. ב-94' נאלצה מפלגת העבודה למכור את עיתוניה לידיים פרטיות, בעקבות חוק המפלגות שאסר עליה להחזיק בנכסים כלכליים, ומאז החליפו העיתונים ידיים. הבעלים הנוכחי הוא ג'ורג' אדרי, שמשרדו הריק והמפואר בפינת הקומה בולט בסביבה המוזנחת.

נדרה, יליד ארגנטינה בן 63, היה בשנות ה-80 כתב לענייני משפט ופוליטיקה בקול ישראל, עד שהחליף את מנהל מדור היידיש בתחנה. למדור היידיש, הוא מספר מעל ארוחת צהריים בחדר ישיבות מאולתר ליד משרדו, לא עבר מתוך רצון או תחושת שליחות. "בעיקר רציתי לעבוד פחות". הוא גם עובד כמתרגם בכנסים בינלאומיים ורצה להתפנות לכך.

גם את העבודה ב"לעצטע נייעס" לא קיבל בשמחה, אחרי שהעורך הקודם, דב שטולבך, יצא לגמלאות. המעמסה בעבודת העורך רבה והמשאבים מוגבלים: חוץ ממנו מועסקים בעיתון שני כתבים, שתי קלדניות ומעצב גרפי בלבד. עד כדי כך הוא מוגבל שלעתים הוא נאלץ לכתוב את מאמר המערכת במחשבו הנייד מכנסים בחו"ל. העיתון לא יכול היה לתפקד ללא סיוע הרשות הלאומית ליידיש בישראל, הוא אומר, אבל תנאי העבודה בו, כמיטב המסורת עוד מימי מפא"י, קשים מנשוא. בגיליון האחרון, במחאה, הוא השמיט את שמו מרשימת בעלי התפקידים.

יום העבודה שלו מתחיל בקריאת 17 עיתונים בשש השפות שבהן הוא שולט, מהם הוא דולה חומרים לכתבות האקטואליה. מקורותיו האחרים הם הרדיו ("טלוויזיה אני לא רואה") והטלפון. "בצבא תמיד יש לי את מי לשאול, וכך גם בכלכלה ובמפלגות". נוסף לסיפורי החדשות יש גם דף דת ומסורת ובו תרגום ליידיש של שיחות עם ישעיהו ליבוביץ' על פרשת השבוע; מדור תרבות ואמנות שכותבת המבקרת הוותיקה פסיה פורטנוי; ושירים פרי עטם של הקוראים.

קוראים רבים שולחים מיצירותיהם למערכת. "חלקם גרפומנים", אומר נרדה, "אבל כואב הלב לזרוק את החומר שכתבו. מי אמר שרק למשוררים אמיתיים מגיע מקום?" לאיזון הוא מפרסם גם קטעי פרוזה קלאסיים. "כשנכנסתי לעיתון קיבלתי בירושה שני רומנים למשרתות שנאלצתי לפרסם בהמשכים. עכשיו, כשנגמרו, אני יכול לפרסם רומן של בשביס-זינגר במקום".

למרות העבודה בתנאים לא תנאים הצליח "לעצטע נייעס", שלפני יותר מעשר שנים נהפך מעיתון יומי לשבועון, להתגבר על שלל איומים לסגירתו וכיום, אומר נדרה, הוא אף רווחי. הוא סבור שהדרישה לחומר קריאה ביידיש מלמדת על הצלחת השפה לשרוד שנים של משבר ודיכוי תרבותי. "היידיש סירבה למות, כל עוד נשארו לה קוראים".

בניגוד לחבריו-יריביו אנשי הבונד, התנועה היהודית האנטי-ציונית שנציגים ספורים שלה נותרו בישראל (ומוציאים אף הם עיתון, "לעבנס פראגן", שאלות החיים), הוא אינו מטיל על מדינת ישראל את מלוא האשמה על דיכוי היידיש. אמנם הכניסה לכתבי העת הספרותיים, במות התיאטרון והזירה הפוליטית נחסמה כמעט לחלוטין בפני היידיש בשנות המדינה הראשונות, הוא אומר, ואולם באותה עת חלה גם הידרדרות באיכות היצירה היידית. אחרי השואה נאלצו היוצרים להוריד את הרמה כדי להתקיים ולמשוך קהל מקרב ציבור דוברי היידיש המצומצם. "אנשים לא כמהו לזינגר ולפרץ, אלא לכתבים זולים יותר ביידיש שהיו נפוצים בפולין באותה התקופה".

הדיכוי התרבותי הטבעי, הוא אומר, הפך את היידיש לשפה אקזוטית במקום תרבותית. אנשים מתפעלים מבדיחות ביידיש, "אך מה לגבי דברים שהם ביידיש ואינם בדיחה? אמריקאים אוהבים להגיד 'איט סאונדז בטר אין יידיש' על משהו שנשמע מוזר באנגלית ואין להם מושג כיצד נשמע ביידיש". הוא מלא התפעלות לנוכח חידוש השפה העברית והיצירה הישראלית, אבל מקווה שלצורך חשיפת היצירה ביידיש לדורות הבאים יימצא מי שיתרגמה לעברית.

הפסימיות בנוגע לשפות הגלות מאפיינת גם את החדרים האחרים בבניין. שוורץ-גארדוס מספרת שקוראים חדשים כמעט ולא מצטרפים לעיתון. "בשבילנו כל מודעת אבל היא קורא אחד פחות", היא אומרת.



בגיליון האחרון של "לעצטע נייעס" השמיט העורך אבי נדרה את שמו במחאה על התנאים


אליס שוורץ-גארדוס. הקהל לא אוהב שינויים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו