בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי יחקור את מח"ש

דו"ח המחלקה לחקירת שוטרים מזכיר את ימי הממשל הצבאי של שנות החמישים והשישים. הערבים מתוארים כ"מקומיים", ורובם מזוהים שוב ושוב רק בשמותיהם הפרטיים: "המנוח אחמד", "המנוח מוחמד". מי יודע, אולי הם הרגו את עצמם

תגובות

כמה עשרות נערים ערבים מהצפון באו השבוע לירושלים והתייצבו מול בית אגרון. הם לבשו חולצות ועליהן שמות קרוביהם שנהרגו לפני חמש שנים ביריות המשטרה. רבים מהם באו לבירת מדינתם בפעם הראשונה; הם הביאו אתם תחושה שהמדינה מתנכרת להם. דו"ח המחלקה לחקירת שוטרים במשרד המשפטים, שפורסם באותו היום, משדר זחיחות דעת היכולה רק להעמיק תחושה זו.

המחלקה קובלת בתוך כך על שלא זכתה לשיתוף פעולה מצד "המגזר הערבי", כמו לא דובר באזרחים מזוהים, עם שם וכתובת, כי אם באיזו ישות מופשטת שאינה שייכת למדינה ועומדת מולה. אוצר המלים ששימש את המחלקה מזכיר את ימי הממשל הצבאי של שנות החמישים והשישים: אישי ציבור ערבים מתוארים כ"מכובדים". אנשי "המגזר" אינם "תושבים" או "אזרחים", כי אם "מקומיים". רובם מזוהים שוב ושוב בשמותיהם הפרטיים: "המנוח אחמד", "המנוח מוחמד". על שניים מהאחמדים והמוחמדים ההם נכתב, שהם "מצאו את מותם", השוטרים כמו לא היו שם כלל בעת "המציאה".

מח"ש הוקמה כדי שהמשטרה לא תחקור את עצמה. ההחלטה לסגור את התיקים נגד השוטרים שהרגו את 13 המפגינים הערבים באוקטובר 2000 מקוממת כל כך לא רק מפני שאנשי המחלקה יצאו מגדרם כדי למנוע את העמדת החשודים למשפט, אלא מפני שנראה שחקרו גם את עצמם ומצאו, ראו זה פלא, שהם היו בסדר. כולם היו לא בסדר, בעיקר ועדת החקירה הממלכתית בראשותו של שופט בית המשפט העליון תיאודור אור, אבל מח"ש - שספגה באחרונה ביקורת מביכה ממבקר המדינה - היתה בסדר גמור: זה הדבר הראשון שכתוב בדו"ח שלה. חמישה עמודים הקדישה לכך.

עיקרו של הסיפור פשוט: קרוב לוודאי שלולא היו אלה מפגינים ערבים - השוטרים לא היו הורגים אותם, אך למרבה הצער אי אפשר כנראה לאתר את היורים. מישהו הרג את המפגינים, אבל כל אחד מהשוטרים אומר שזה לא היה הוא. על כן אין מה לעשות, קובעת מח"ש. חומר הראיות לא מספיק להרשעה פלילית. במקרה אחד מצאו חוקרי המחלקה כי הירי יכול היה להתבצע על ידי כל אחד מ-220 השוטרים שהיו במקום. על כן כתבו: "(...)לאור הכחשת הירי החי(...) היתה משימת איתור החשודים בירי דומה למשימה של מציאת מחט בערימה של שחת, כאשר אין שום אפשרות לזהות את המחט בערימה כזאת".

תרבות השקר הנחשפת אגב כך מפחידה, אך למקרא הדו"ח אי אפשר להתרשם שהיא מטרידה מישהו. להיפך: הדו"ח קובע שוב ושוב שאפשר שהשוטרים אומרים את האמת. אם השוטרים אומרים את האמת - גם אין להוציא מכלל אפשרות שהמפגינים הרגו את עצמם, ואכן, לדברי הדו"ח אחד ההרוגים נרצח כנראה בדקירות סכין, בלי קשר לאירועי ההפגנה. מח"ש מדווחת על כך כמעט בנימה של ניצחון ושולחת עקיצה קלה כלפי ועדת אור: מה היה לוועדה להטריח את מח"ש בחקירת השטות הזאת.

רוב הקביעות של מח"ש סותרות את הממצאים של ועדת אור. אין מדובר בדרך כלל בממצאים חדשים; מדובר בפירוש אחר. מח"ש מצטיירת בתוך כך כסניגורית לשוטרים. פקידי המחלקה משדרים נימה נוזפנית כלפי ועדת אור, גם חוצפה. בעמוד 71 הדו"ח מתייחס אל אחד מממצאיה של ועדת אור במשפט המתחיל במלים "לטענת הוועדה" ולרגע דומה שלא את מעשי השוטרים נדרשה מח"ש לחקור, כי אם את ועדת אור.

אחד הקשיים למצוא את הורגי המפגינים נובע מהעובדה שרק ארבע גופות נותחו לאחר המוות. המשפחות התנגדו לביצוע הנתיחות ומח"ש מרבה להאשים אותן שבכך חיבלו בחקירה. לנוכח החשד שהמפגינים נהרגו בעקבות פעולה פלילית - אפשר היה לכפות את נתיחת הגופות. מח"ש לא עשתה זאת. זו היתה אולי השגיאה החמורה ביותר, אך מח"ש לא מודה בה, כי אם מציעה תירוץ פוליטי: "לנוכח המתיחות הרבה שנוצרה מול ערביי ישראל באותה עת, סברנו כי לא יהיה זה רצוי".

אנשים דתיים מתקשים להסכים לנתיחת גופות יקיריהם, אך ייתכן שקל לציית לצו בית המשפט מאשר לנדב גופה לנתיחה. מח"ש ביקשה מהמשפחות להסכים לנתיחה מרצונן החופשי וכשסירבו - התירה להן לקבור את הגופות. במקום להודות במחדל - מח"ש מציינת בדו"ח שלה שהמשפחות קברו את המתים "בתוך שעות ספורות", כאילו מיהרו להסתירן באדמה.

באורח דומה ויתרה המדינה על בקשתה להוציא את אחת הגופות מקברה: "בקשה זו נענתה על ידי בני המשפחה בשלילה, ובכך למעשה נסתם הגולל על הסיכוי להגיע לממצא באירוע זה", קובעת מח"ש, כמו לא היה זה עניינה של החברה הישראלית כולה, אלא של המשפחה לבדה: לא רוצה - לא צריך.

קליע אחד מסרו בכל זאת לבדיקה בליסטית, מול 28 כלי נשק. לא ברור מתי נשלח הקליע הזה לבדיקה, אך עד לפרסום הדו"ח, המחלקה לזיהוי פלילי במשטרה לא העבירה למח"ש את תוצאות הבדיקה. מח"ש אינה מספרת בדו"ח שלה אם ניסתה לזרז את המשטרה, אך אולי כדאי שתעשה זאת, שמא ראוי לדעת מה העלתה הבדיקה.

ועדת המעקב של ערביי ישראל וכמה חברי כנסת ערבים הגיבו כצפוי בחימה ואיימו להעביר את העניין להכרעה בבתי משפט בחו"ל. ראש מח"ש, הרצל שבירו, הגיב על כך בטלוויזיה בחיוך מבטל. המחלקה שלו דווקא לכדה לא מכבר כמה שוטרים שהתעללו בערבים, אמר.

באותו היום כינסה שרת המשפטים התייעצות בעקבות התלונות שהוגשו בלונדון נגד קציני מילואים ישראלים. ההנחה היא שאין פושעי מלחמה בישראל ובדיבור עם טוני בלייר אפשר יהיה לסלק מהעולם את המטרד המשפטי הזה. בינתיים כל קצין העומד לצאת לאירופה יוכל לקבל יעוץ משפטי חינם, כדי להבטיח שלא ימצא את עצמו באיזה בית משפט אוניברסלי. כמה יפה היה זה אילו קיבלו אנשי צה"ל יעוץ כזה בעודם משרתים בתפקידם, ולא רק כחלק מההכנות לטיול בחו"ל.

מדינת ישראל חוקקה זמן קצר לאחר הקמתה חוקים אוניברסליים לעשיית דין בפושעי מלחמה, אך נראה שהיא מתקשה להפנים את מה שמצטייר כיום כאחת ההתפתחויות הדרמטיות בהגנה על זכויות האדם. "חוקים אוניברסליים" עוד מחייבים מחשבה ודיון, אולי אי-אלה הגבלות והסתייגויות, אך הם יכולים לפעול כאמצעי הרתעה כבר עתה. אחרי הכל, הטיול לחו"ל בסכנה.

עזה בירושלים

רחוב עזה בירושלים ידע ימים שקטים יותר, אך כאחד הרחובות הראשיים של שכונת רחביה המיתולוגית עודנו משדר משהו מעברו האצילי; אחד הדיירים הוא חבר הכנסת בנימין נתניהו. אריאל שרון מתגורר מעבר לפינה. בימים אלה התבקשה ועדת השמות העירונית לשנות את שמו של הרחוב. בעקבות הנסיגה - "העיר עזה איננה אקטואלית יותר בהוויה הישראלית העכשווית", כתב חבר מועצת העיר, בועז עצמון (שינוי).

עצמון לא הציע שם חלופי לרחוב עזה. כדי לקרוא אותו על שמו של מנהיג שינוי, למשל, על יוסף לפיד למות תחילה, וגם אז אין סיכוי שיקבל את הרחוב: לדברי עצמון, יש כיום כמאה אישים שהוחלט לקרוא רחובות על שמותיהם, אך אין די רחובות. מקצת ההחלטות האלה התקבלו לפני עשרים שנה.

אין כמו שמות יישובים, שכונות ורחובות לשקף את הדימוי העצמי של חברה. אחרי הקמת המדינה הוחלפו שמות של רחובות רבים בירושלים. אחד הנציבים העליונים, ג'ון צ'נסלור, נאלץ להעביר את הרחוב שלו לנדבן יהודי מאמריקה - נתן שטראוס; נסיכה בריטית - מרי, נפרדה מהרחוב שלה לטובת מלכה מבית חשמונאי - שלומציון. התהליך נמשך שנים. כיכר אלנבי היתה לכיכר צה"ל, מחצית רחוב המלך ג'ורג' היתה לרחוב קרן היסוד.

המון פוליטיקה וגם שיקולים של יחסי חוץ קבעו את שמות הרחובות בירושלים. אי שם בפרוטוקול משנת 1949 שמור ויכוח על ההצעה לקרוא רחוב על שמו של אנדריי גרומיקו, שר החוץ של ברית המועצות. כיכר צרפת היתה לכיכר פאריס, כי העיר ראויה לאהבה אף שיש בה כל כך הרבה צרפתים. רחוב החבשים היה לרחוב אתיופיה כי "חבשים" זה לא תקין עוד מבחינה פוליטית.

מלחמת התרבות הישראלית משופעת בוויכוחים על שמות רחובות. הצעה של ראש העיר טדי קולק לקרוא בירושלים רחוב על שם הנשיא סאדאת נתקלה בהצעה נגדית, לקרוא רחוב על שם מבצעי הטבח בדיר יאסין. אבות העיר ירושלים שינו גם את שמותיהן המקוריים של השכונות הערביות בעיר, אך רק מעטים מכירים את שמותיהן העבריים של בקעה (גאולים), טלביה (קוממיות), קטמון (גונן), מוסררה (מורשה) ועוד. משמעות הדבר היא שהישראלים הצליחו להיפטר רק מערביי השכונות האלה, אך לא מחלקם במורשת העיר.

הדיון על החלפת שמו של רחוב עזה מתנהל במקביל לדיוניה של ועדת שמות פלשתינית, שמחפשת שמות חדשים למה שהיה פעם גוש קטיף. הגוש אמור להיקרא "מדינת אל-תחריר" (עיר השחרור). מטבע הדברים עלתה הצעה לקרוא לרחוב עזה רחוב גוש קטיף. לא כדאי; שמות רחובות הם חלק מהיסטוריה של עיר והיסטוריה מוטב להפנים, לא למחוק.

*

העיתונאי האיטלקי לורנצו קרימונזה, שפרשת חטיפתו סופרה כאן בשבוע שעבר, מסר לי השבוע כי בניגוד למה שפורסם - הוא לא נמנה בזמנו עם אוהדי "הבריגדות האדומות", כי אם גינה את פעולותיהן. *



שוטרים מול מקומיים בצומת אום אל-פחם, אוקטובר 2000. רק קליע אחד נמסר לבדיקה בליסטית, שתוצאותיה אינן ידועות למח"ש


רחוב עזה בירושלים. הוצע להחליף את שמו לרחוב גוש קטיף



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו