בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ואז ארמסטרונג הסתובב ועשה עם הראש: אתה יכול לקחת סולו

הם למדו לנגן מהתזמורת של חיל האוויר המלכותי הבריטי, הרקידו גנרלים (לעתים בהאפלה) וספגו עלבונות מליונל המפטון. כיום, הרבה מעבר לגיל 70, הם ממשיכים לנגן. חלוצי הג'ז הארץ-ישראלי

תגובות

חוץ מכמה עובדים משועממים לא היו אנשים בלובי של מלון "המלכים" בירושלים. נפתלי אהרוני ונחמה רוזלר, שמנגנים במקום שלוש פעמים בשבוע, גמרו לנגן את נעימת הנושא של "הסנדק" והתלבטו אם יש טעם להמשיך. השעה היתה רבע לשש בערב ולפי החוזה הם אמורים לנגן עד שבע וחצי. "אבל בשביל מי?" שאלה רוזלר, "אין פה אף אחד". אהרוני חשב רגע ואמר: "זה לא משנה, נחמה, צריך להמשיך. אם יש אנשים, מה טוב. אבל העבודה שלנו היא בראש ובראשונה לנגן בשביל הלובי".

אהרוני הוא בן 87. במשך 44 שנים ניגן בקונטרבס בתזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור. הוא יצא לגמלאות לפני עשרים שנה, אבל ממשיך לנגן פסנתר בבתי מלון ובאירועים, בעיקר עם רוזלר, כנרת שצעירה ממנו בדור, אך גם היא כבר פנסיונרית של התזמורת. אחרי "הסנדק" המשיכו השניים בנגינה, ולבקשת המאזין היחיד שלהם ניגנו קצת גרשווין (חיוך התפשט על פניו של אהרוני כששילב בממזריות קטע מ"Raphsody in Blue" בשיר "The Man I Love"). בשש ורבע הם עשו הפסקה, ואהרוני התפנה לספר על תחילת דרכו כמוסיקאי ועל התקופה שבה התחילו, הוא ואחרים, לנגן ג'ז בארץ ישראל.

אהרוני, יליד וילנה ובוגר הקונסרווטוריון היהודי בעיר, זכה לנגן כנער בהלווייתו של נשיא פולין יוזף פילסודסקי. "הלוויית הלב", הוא מדגיש, "פילסודסקי ציווה את מוחו למדע והורה לקבור את גופו במקום אחד ואת לבו במקום אחר, ליד קברה של אמו. זאת היתה הלוויה מפוארת, כל מושלי אירופה הגיעו אליה. בזמן שנערכנו למצעד, קרב אלי המנצח שלנו, עקיבא דורמשקין, ואמר: 'אתה עוד תזכה לנגן במצעד של צבא ישראלי שיגבר על אויביו ויפיץ אותם לכל עבר'. החבר'ה לידי צחקו. זה נראה אז כל כך בלתי אפשרי.

"והנה, ב-1948 או 1949, ניגנתי במצעד הראשון של צה"ל בגני התערוכה. בן גוריון נאם על הבמה, אני זוכר שהוא מנה את שמות כל הכפרים שנכבשו, ועלתה לי בראש התמונה של דורמשקין אומר 'אתה עוד תזכה לנגן...' אני בדרך כלל לא בוכה, אבל באותו רגע פרצתי בבכי. המנצח חשב שהנאום של בן גוריון ריגש אותי, וכשסיפרתי לו מה הסיבה האמיתית גם הוא התחיל להתייפח".

אהרוני עלה לארץ עם משפחתו ב-1936, אחרי שנאום מחשמל של זאב ז'בוטינסקי שיכנע אותם שאסור להישאר עוד יום אחד באירופה. אחרי שנתיים בפתח תקוה, עלתה המשפחה לירושלים, ואהרוני הצטרף לתזמורת המשטרה. השנה היתה 1938, ולמוסיקה ששיגעה אז את הצעירים בעולם קראו סווינג. הכוכבים היו גלן מילר, בני גודמן, ארטי שו וטומי דורסי. הסווינג הגיע גם לירושלים, בעיקר בזכות החיילים הבריטים ששירתו בעיר. "בקולנוע ציון היה אז מה שנקרא 'Soldier's Night'", מספר אהרוני, "לערבים האלה היו מביאים במיוחד אמנים מאנגליה - זמרים, נגנים ותזמורות שניגנו ג'ז ומוסיקה קלה. אנחנו, המוסיקאים הצעירים בירושלים, היינו רצים לשמוע אותם וללמוד מהם".

לצד המקומות שאותם פקדו החיילים הבריטים הפשוטים, היו מקומות שאליהם יכלו להיכנס רק קצינים. אחד מהם היה מסעדת "הסה", שבה ניגן לפרנסתו הפרופ' חיים אלכסנדר, כיום בן 90, שלימד עשרות שנים באקדמיה למוסיקה בירושלים. "הכרתי שם מקצין קטן ועד גנרל", הוא מספר, "הם לא היו מעוניינים לשמוע מה אני חושב על המצב הפוליטי, רק שאנגן להם שירים שהם מכירים. לפעמים הם שרו לי שירים אנגליים שלא הכרתי, ואני הייתי רושם את התווים ומנגן.

"זה לא היה ג'ז (הוא אומר 'ג'ס', בהיגוי ייקי), אבל אני הייתי משחק עם השירים, מוסיף הרמוניות של ג'ז, הופך את האקורדים ליותר דיסוננטיים. הדבר הכי חשוב: היה לי כישרון לאימפרוביזציה, יכולתי לנגן שעתיים בלי שום הכנה, בלי לדעת מה אנגן בעוד רגע. אלתור - זה היה העניין שלי אז".

מוסיקאים בקו האש

"מה שבאמת הפיח את רוח הג'ז בארץ ישראל היה פרוץ מלחמת העולם", מספר אהרוני. "הצבא הבריטי נהג אז לשלוח מוסיקאים ממש לקו האש, ובארץ ישראל היו עשרות אלפי חיילים בריטים, כך שהגיעו לכאן שפע של תזמורות. זכורה לי במיוחד 1 .RAF Command Band No - ביג בנד נהדר של חיל האוויר הבריטי. היו שם שני חצוצרנים שהיו סווינגרים מצוינים וסקסופוניסט בשם ג'ק האוורד, שהיה שיכור גדול אבל מוסיקאי נפלא. אנחנו השתגענו על הנגינה שלהם. המזל שלנו היה שאחד הנגנים בתזמורת חלה בצהבת, דבר שאילץ אותה להישאר בירושלים במשך חודשיים. כך, לא רק שהיתה לנו הזדמנות לשמוע פעמים רבות את התזמורת, אלא שהנגנים האנגלים המצוינים היו באים לבתי הקפה שבהם אנחנו ניגנו ומצטרפים אלינו".

איפה ניגנו אז ג'ז בירושלים? ומי ניגן?

"בבר של מלון 'קינג דייוויד', שנקרא 'לה-רז'נס', עבדו יורק מנדלבאום, שניגן סקסופון רך מאוד, ממש Cool, והפסנתרן הלמוט פרנק, שניגן כאילו היו לו ארבע ידיים, ולמען האמת היו בנגינתו קצת יותר מדי רעיונות. מקום אחר היה 'קווינס בר', שהיה מלא כל ערב. ניגן שם הסקסופוניסט דוסיה וקסלר, שנשם ג'ז ועשה אימפרוביזציות יפות. ואתה יודע מי היה הפסנתרן שלו? אתה תופתע, משה וילנסקי. הוא ניגן יפה, תפש את הסטייל. אני זוכר שהוא אהב מאוד בלוז".

בין 1940 ל-1945 היתה האפלה בירושלים, עובדה שרק הגבירה את המשיכה של הברים ובתי הקפה שבהם ניגנו ג'ז. "היו מקומות שבהם סגרו את הווילונות והשאירו את האורות דולקים, אבל בקווינס בר, למשל, ניגנו ג'ז בחושך ורקדו ג'ז בחושך. זה היה מאוד רומנטי", מספר אהרוני, "צריך להבין שג'ז הוא היום מוסיקה של האליטה, אבל בשנים ההן זאת היתה המוסיקה הפופולרית, המוסיקה שלצליליה אנשים רקדו".

שיא הקריירה הג'זיסטית של אהרוני היה בתחילת שנות ה-50, כשלואי ארמסטרונג ביקר בישראל. הבסיסט של ארמסטרונג מעד בעת שירד מהמטוס, והאמרגן מיהר להתקשר לאהרוני ולהבהיל אותו במונית לחזרה לקראת הופעה שנערכה באותו ערב בבנייני האומה. "אתה יודע מה זה לנגן עם גדול הג'זיסטים? רעדו לי הידיים", אומר אהרוני, "ארמסטרונג ראה שאני מתרגש ואמר 'אל תהיה במתח, תקרא מהתווים, הכל יהיה בסדר'. ובאמת היה בסדר. ניגנתי לפי התווים, והיה אפילו רגע אחד שארמסטרונג הסתובב אלי ועשה עם הראש תנועה שמשמעותה 'אתה יכול לקחת סולו עכשיו'. אבל העדפתי לא לקחת סולו. כמו שאמרתי, רעדו לי הידיים".

הוא לא זוכר מה בדיוק ניגנו בהופעה. "אבל אני זוכר בבירור איך החצוצרה של ארמסטרונג הבריקה ואיך הוא הזיע מאוד וניגב כל הזמן את הפנים עם מטפחת. בסוף ההופעה ניגשתי אליו עם התוכנייה של הערב וביקשתי שיחתום עליה. מאוחר יותר, בתקופה של מצוקה כלכלית, מכרתי את התוכנייה לאספן תמורת סכום נכבד של 25 לירות שטרלינג".

הג'ז עוזב את ירושלים

השנים שאחרי הקמת המדינה היו שנים רעות לג'ז בירושלים. "ירושלים היתה עיר מסכנה אחרי המלחמה. המון אנשים ברחו לשפלה, והפסיק להיות כלכלי להחזיק תזמורות של חמישה-שישה מוסיקאים", אומר אהרוני, "התחילו לצוץ כל מיני מקומות עם פסנתר בלבד, או עם אקורדיון וגיטרה. ובשלב מסוים נכנסה הגיטרה החשמלית, נכנס הרוקנרול, והם הרגו את הג'ז הפופולרי. בחתונות, בנשפים, בקינג דייוויד, ניגנו פחות ופחות ג'ז. מדי פעם ראית כמה שוויצרים שרצו להראות שהם יודעים לרקוד סווינג, אבל ככלל הג'ז איבד את הבכורה".

גם הג'ז עצמו השתנה באותן שנים: בארה"ב תזמורות הסווינג הגדולות פינו את מקומן לטובת הרכבים קטנים שניגנו מוסיקה מהירה ומסובכת מאוד. בשביל מוסיקאי הג'ז הירושלמים זה כבר היה יותר מדי. "אהבנו להקשיב לדיזי גילספי וצ'ארלי פרקר", אומר אהרוני, "המוסיקה שלהם היתה מלהיבה, מרתקת, עם המון מתח. אבל זה עבר את גבולות היכולת שלנו".

הג'ז חזר לירושלים רק בסוף שנות ה-50, עם בואו מארה"ב של הסקסופוניסט מל קלר, שיהיה לדמות החשובה ביותר בהתפתחות הג'ז בישראל. קלר הכריזמטי החל לאסוף סביבו מוסיקאים ישראלים צעירים, הקים את הרכב הג'ז הקבוע הראשון בישראל, הקליט מדי שבוע תוכנית ג'ז בקול ישראל והסתובב ברחבי הארץ, בעיקר בקיבוצים, כדי להדגים לקהל איך מנגנים מוסיקה מאולתרת. אבל בשנות ה-50, עד שקלר ביסס את פעילותו, כמעט כל הפעילות הג'זיסטית בישראל התרחשה בתל אביב.

ג'ז? רק אחרי אחת בלילה

לילה אחד ב-1955 נכנס מישהו ל"קוקטייל בר" ליד מלון "דן" בתל אביב, שם ניגנה התזמורת של מוריץ (פיסי) אושרוביץ', והודיע למוסיקאים שליונל המפטון נמצא בדרכו למקום. המפטון, ממוסיקאי הג'ז המפורסמים בעולם, ביקר אז בישראל עם התזמורת שלו שניגנה מדי ערב לפני קהל של אלפים בזירתרון ברמת גן.

בין המוסיקאים התפתח ויכוח: האם לנסות להרשים את המפטון, או לוותר על הרעיון מחשש לביזיון. פיסי, מנהיג ההרכב, החליט לנסות. כשהמפטון ירד במדרגות המובילות למועדון, הלהקה החלה לנגן את הלהיט הגדול ביותר שלו, "Flying Home". "אחרי שגמרנו לנגן, ניגשנו להמפטון ושאלנו אותו, 'מיסטר המפטון, איך היינו?' הוא אמר: 'You don't fucking swing for shit'", מספר המתופף הוגו לנדוור, "זה לא היה נעים לשמוע, אבל אחרי שהתגברנו על העלבון החלטנו שבפעם הבאה שהוא יבוא, לא תהיה

לו ברירה אלא לשבח אותנו. אחרי שנה הוא הגיע שוב לישראל, וכשהוא שמע אותנו הוא אמר:

"Now you motherfucking swing".

פיסי והוגו צעירים מאהרוני בכעשר שנים - פיסי בן 80, הוגו בן 78. הם משתייכים לדור של מוסיקאי ג'ז שהגיעו לישראל ממזרח אירופה בסוף שנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50 והתיישבו בעיקר בתל אביב. השניים נפגשו ברומניה. הוגו ניגן בהרכב של אחד מגדולי המוסיקאים הרומנים של התקופה, תיאודור קוסמה, ויום אחד נסע אתו מבוקרשט לעיר מרוחקת, שבה התגורר לפי השמועה נגן אקורדיון מזהיר בעל שמיעה אבסולוטית. "אשתו פתחה לנו את הדלת, וכשפיסי נכנס לחדר וראה את קוסמה הוא מיד התחיל לנגן על האקורדיון את 'ריקוד הדבורה' של רימסקי קורסקוב", מספר הוגו.

הוגו הגיע לישראל ב-1949 והיה למתופף הראשון של תזמורת הג'ז החשובה של התקופה: תזמורת חיל האוויר. המנצח, אריך טייך, היה ידוע בשני דברים: אוזן מופלאה לאיתור כישרונות וחוסר כישרון כנגן סקסופון ("לזכותו ייאמר שהוא ידע את מגבלותיו וליהק את עצמו כסקסופוניסט השלישי בתזמורת", אמר אהרוני).

פיסי עלה לישראל ב-1950 והצטרף מיד לתזמורת של הכנר והסקסופוניסט זיגי גריילר, שניגנה במלון "פארק" בתל אביב. במשך חודש הוא ישן על ספסל ליד המלון, ובבקרים נסע לבת ים לישון במיטה של חברים שהלכו לעבודה. אחר כך מצא עם אשתו חדר ליד הים, "16 בלטות אורך, שש בלטות רוחב. זה היה האושר בהתגלמותו". כשהגיע לארץ, הוא ניגן באקורדיון ובחצוצרה. מאוחר יותר לימד את עצמו לנגן בוויברפון (כלי שדומה לקסילופון), שנהפך לכלי המזוהה עמו.

פיסי לא היה יוצא דופן בכך שניגן היטב בכמה כלים. בין הג'זיסטים של שנות ה-40 וה-50 היה נדיר לפגוש מוסיקאי שניגן רק בכלי אחד: כל כנר היה גם סקסופוניסט או אקורדיוניסט, כל חצוצרן היה גם בסיסט או פסנתרן, והמתופפים בדרך כלל גם שרו. אהרוני, למשל, מנגן בקונטרבס, בחצוצרה, בפסנתר ובכלי נשיפה בשם איאופוניום. "היה היגיון מאחורי התופעה הזאת", הוא מסביר, "המחשבה היתה שאם תדע לנגן רק בכלי אחד, זה לא יספיק לך כדי להתפרנס".

הג'זיסטים של שנות ה-50 ניגנו למעשה מעט מאוד ג'ז. רובם מצאו את פרנסתם בתזמורות של בתי הקפה ובתי המלון, שניגנו בעיקר את המוסיקה הפופולרית של התקופה. התוכנית היתה מתחילה בשמונה או תשע בערב עם מוסיקת ריקודים לטינית (מה שפיסי מכנה "ממבו-שממבו"), שירים איטלקיים וצרפתיים, פופ אמריקאי, ושירים אהובים מהתפוצות השונות - קצת רוסי, מעט רומני, ולפעמים גם בולגרי והונגרי. בדרך כלל היה גם אמן אורח - בדרן, זמרת, קומיקאי או רקדן סטפס.

מי ישב בקהל? "בורז'ואזי", אומר פיסי, "אנשים עם יכולות. מהנדסים, עורכי דין, תיירים, לפעמים פוליטיקאים. לפעמים היו מגיעים גם גורמים שליליים, כל מיני גנגסטרים מטעם עצמם, כמו זה שנכנס פעם למועדון שבו ניגנו, העיף את כולם החוצה, דרש מהתזמורת לנגן את 'יידישע מאמע' לזכר אמו האהובה, וכשקיבל את מבוקשו פרץ בבכי. היינו צריכים לעבור מיד לשיר שמח כדי להרגיע אותו".

בסביבות אחת בלילה, אחרי שרוב הקהל עזב, היו מתחילים סוף סוף לנגן ג'ז - "סווינג סטייל", כמו שקראו לזה אז. כפי שמלמדת התקרית עם ליונל המפטון, הרמה בהתחלה לא היתה גבוהה במיוחד. "אני יכול להעיד על עצמי שרק כשהנגנים של המפטון הגיעו לתל אביב וניגנו אתנו, שמעתי ולמדתי איך להרגיש את הג'ז. מה זה נכון ומה זה לא נכון", אומר פיסי.

טנגו בקפה פילץ

הפרנסה של המוסיקאים היתה טובה יחסית. לדברי פיסי, "חוץ ממוסיקאי אחד שהיה גם רוקח, כולנו התפרנסנו רק מנגינה". הוגו מפרט: "כשניגנתי בתזמורת של פיסי במלון דן, הרווחתי 450 לירות בחודש. תוסיף לזה עוד כסף על הקלטות שבהן הייתי מנגן בבקרים, ותגיע ליותר מ-800 לירות. מאיר!" הוא צועק לעבר השולחן הסמוך בבית הקפה, "כמה היה הדולר ב-53'?" מאיר עונה מיד: "ב-53' היו שלושה דולר בלירה". "אתה רואה? לא מעט כסף", אומר הוגו, "אבא שלי, שהיה מהנדס אווירונים, היה אומר: 'איך זה יכול להיות שאתה דופק על עור של מישהו אחר ומרוויח פי שלושה ממני?'"

אבל הסכומים שהוגו ופיסי הרוויחו היו כסף קטן בהשוואה למה שהרוויחו, לפחות לפי השמועות, נגני התזמורת של דוצי קרלו, שניגנו ואלסים וטנגו בקפה פילץ. "הבני זונות האלה ביקשו - וקיבלו! - דירה לכל נגן בשביל עבודה של שישה חודשים", אומר הוגו. הוא נראה נסער כאילו כל זה קרה אתמול. "והבדיחה היא שהם היו נגנים גרועים. חלטורניקים. יום אחד באתי לשם, התיישבתי ליד התופים, נתתי מכה אחת והתוף התפרק".

ב-1956, כשפיסי ביסס את מעמדו כאחד הבנדלידרים המובילים של התקופה, החליט הוגו לעזוב את הארץ. "חשבתי שאני דג גדול בים קטן", הוא מסביר. הוא נסע לברזיל ונשאר שם 40 שנה. היה לו מועדון בשם "סטארדאסט" בסאו פאולו, ובהרכב שלו צמחו הג'זיסטים הברזילאים המובילים: הפסנתרן הרמטו פסקואל, המקישן איירטו מוריירה והזמרת פלורה פורים.

הוגו חזר לישראל לפני תשע שנים, ובשנים האחרונות הוא מופיע בקביעות, שלוש פעמים בשבוע, בבתי קפה. באחד מימי שלישי האחרונים הוא ישב מאחורי התופים בבר הסיגרים של מלון "דייוויד אינטרקונטיננטל" בתל אביב וחיכה בסבלנות שמשחק הכדורסל בין ישראל ליוון, שהוקרן על מסכי הטלוויזיה בבר, יסתיים. אחר כך ניגן ושר עם ההרכב שלו את "ניו יורק ניו יורק", "מיי פאני ולנטיין" ולהיטים נצחיים אחרים, ולא התקומם כשמנהל המקום ביקש ממנו לשיר "Happy Birthday, Dear Amnon" בשביל אחד מיושבי הבר שחגג יום הולדת. "אל תלמד את האנשים מה שהם לא יודעים, תעשה להם חיים קלים", הוא מסביר את הפילוסופיה שלו, וכדי להדגים מתחיל לשיר, א-לה נט קינג קול, "The Falling Leaves".

פיסי המשיך לנגן במלון דן עוד כמה שנים, והכשיר כמה מהמוסיקאים שמשתייכים לדור הבא של הג'ז - הדור הראשון של הג'זיסטים הצברים. בשנות ה-60 הוא עבר לנגן במלונות אחרים או במסעדות, עד שפרש מנגינה מאומצת בתחילת שנות ה-70. סיבה אחת היתה שנמאס לו לנגן שישה ערבים בשבוע. סיבה נוספת היתה שתזמורות מהסוג שהוא הוביל החלו לצאת מהאופנה. הוא המשיך לעשות עיבודים לתקליטים, והיום הוא מנהל אולפן הקלטות עם בנו ומתכונן להופעה במועדון של בית הספר למוסיקה "הד", שתיערך כנראה בנובמבר. הוא עדיין כועס על עיתונאי שכתב לפני כעשר שנים שהוא "דינוזאור" ושהמוסיקה שלו "נוסטלגית"

מת עם הידיים על הקלידים

מבין כל הג'זיסטים שהתיישבו בתל אביב בשנות ה-50, הדמות המיוחדת והחידתית ביותר היתה זו של הפסנתרן ריק בירמן. בירמן מעולם לא ניגן בהרכב קבוע, מעולם לא הקליט ולא ידוע על שום קטע שהלחין, אבל בדרכו הוא היה כנראה הג'זיסט המובהק ביותר והטהור ביותר שהיה אי פעם בישראל.

בניגוד למוסיקאים בני דורו, בירמן לא הסכים לנגן מוסיקה פופולרית כדי להתפרנס. רק ג'ז הוא רצה לנגן, ולא למטרות רווח. היה לו ג'וב עלום באיזשהו משרד ממשלתי, ולמועדונים הוא היה מגיע "לקראת סוף הלילה, בדרך כלל עם בחורה מכל צד, ומבקש לעלות לנגן", סיפר המתופף אהר'לה קמינסקי לאחר מותו של בירמן. "הקהל של הג'ז היה אז שילוב 'דיימון רניוני' של אמנים וגנגסטרים, וריקי היה הדמות הכי 'דיימון רניונית'".

הוא היה ידוע כמוסיקאי מוגבל, שידע לנגן רק בשני סולמות. "אם רואים בג'ז שפה, אז יש אנשים שיודעים את כל הדקדוק ומדברים בצורה מאוד נכונה, אבל אין להם מה להגיד. לריקי היה המון מה להגיד, למרות שהוא היה חלש בדקדוק", סיפר הסקסופוניסט מל רוזנברג. "בירמן ניגן מאוד פאנקי ובלוזי, והיה לו Feel שגרם לך לרצות לקום ולדפוק על השולחן".

בשנותיו האחרונות מצבו הבריאותי של בירמן הידרדר. למרות זאת, הוא יצא כל לילה למקום אחר שבו ניגנו ג'ז, עזר למוסיקאים צעירים ומדי פעם עלה לנגן. בליל מותו, לפני כשנה וחצי, הוא הגיע להופעה של אלי מגן, אבי אדריאן ורוני הולן בבית קפה בתל אביב וביקש לעלות לנגן. באמצע בלוז, כשידיו מונחות על הקלידים, הוא לקה בדום לב. חי כמו ג'זיסט, מת כמו ג'זיסט.

לקחו לריאות, אבל לא לוורידים

בכל מה שקשור לסמים, הפער בין סצינת הג'ז הקטנה של תל אביב בשנות ה-50 למועדוני הג'ז בארה"ב היה לא פחות גדול מהפער ברמה המוסיקלית בין שני העולמות. הג'זיסטים הישראלים לקחו פה ושם לריאות, אבל אף פעם לא לוורידים. פיסי אושרוביץ' אומר אמנם ש"כולם עישנו מריחואנה, חוץ ממי שניגן בתזמורת שלי", אבל סביר יותר שרק חלק מהמוסיקאים עישנו, ובהם גם כמה שניגנו אצל פיסי.

המקרים הקשים הבודדים היו כמעט כולם של נגנים יהודים צעירים מחו"ל, שהתנהגו במולדתם כמו פראי אדם ונשלחו על ידי הוריהם לישראל בתקווה שהשהות בציון תאפס אותם. אחד מהם היה סקסופוניסט צרפתי בשם ברנאר, שלדברי פיסי "היה מזריק ונראה כמו מת". שנים רבות לאחר שעזב את ישראל ברנאר חזר במפתיע לארץ, הפעם כ"שף דה וילאז'" של מועדון הים התיכון באכזיב. "הוא נראה מצוין, היה נשוי ליפהפייה, היו לו שני ילדים ובכל שנה הוא היה מזמין אותנו לנגן אצלו", אומר פיסי.

מקרה נוסף היה של גיטריסט אמריקאי בשם עקיבא'לה, שגם הוא ניגן אצל פיסי והיה לדבריו "הגיטריסט עם ה-Feel הכי מדהים ששמעתי". עקיבא'לה אהב במיוחד כדורים למיניהם. "הוא היה מתחיל את הערב עם שני נובידרין, כדי לעורר את עצמו", מספר פיסי. "אחר כך הוא היה לוקח שני פרטרנקיל, כדי להירגע. ואז, על הבמה, הוא היה מגלגל איזה צינגלה, מעשן ואומר: 'Man, I feel like playing'. יום אחד הוא נעלם, ואז קיבלתי ממנו מכתב מספרד שבו הוא כתב "!Man, I'm taking pills like you eat peanuts".



נפתלי אהרוני ונחמה רוזלר בלובי של מלון "המלכים" בירושלים. כשהסווינג הגיע לעיר


למעלה ומשמאל: תזמורתו של פיסי אושרוביץ' בהרכבים שונים. למטה משמאל: חברי התזמורת עם ליונל המפטון (בחליפה הכהה)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו