בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אייכם כוחות האופל?

התרבות הפופולרית זקוקה תדיר למלחמת בני אור בבני חושך. פעם עסקו רבי המכר במאבק הבין-גושי. כיום אנחנו נוהים אחרי סודות קדושים

תגובות

בונד, ג'יימס בונד, נולד ב-15 בינואר 1952, כשאיאן פלמינג התחיל לכתוב את "קזינו רויאל", הראשון בסדרת 007. הוא סיים לכתוב את הספר במארס 1953. סטלין מת כמה ימים קודם לכן, אתל ויוליוס רוזנברג יוצאו להורג ביוני של אותה שנה. בעולם הדהדה אימתה של מלחמת קוריאה, ארצות הברית עמדה על ספו של עימות גרעיני עם סין הקומוניסטית, ובשמים בערו עננים רדיואקטיוויים, אחרי שאדוארד טלר הצליח לפוצץ באיי מרשל את פצצת המימן הראשונה.

המלחמה הקרה להטה. היא נפתחה ב-5 במארס 1946, בנאום "מסך הברזל" של וינסטון צ'רצ'יל, והסתיימה כעבור 45 שנה, בדצמבר 1991, עם התמוטטות ברית המועצות. לתרבות הפופולרית היא תרמה בין היתר את דמויותיהם המעצבות של ג'יימס בונד וג'ורג' סמיילי, ושלל חיקויים מגושמים שלהם.

בונד וסמיילי, על כל ההבדלים ביניהם, כבשו את הדמיון המערבי, מדיחים בתוך כך את גיבורי מלחמת העולם השנייה ואת איקוני התרבות שקדמו להם - בלשים כמו סם ספייד, פיליפ מארלו ומייק האמר, הרקול פוארו ואינספקטור מגרה, וגיבורים ספרותיים אמיצים ושכלתנים אחרים שידעה המאה ה-20, דוגמת סופרמן, שרלוק הולמס, טרזן ויד-הנפץ.

בונד וסמיילי ביטאו את דופק התקופה, מעבר לאביזריהם, מעבר לבלונדינית המושלמת אך הבוגדנית, מעבר למעדנים, למשקאות ולטבק. הם סיפקו בנדיבות אופק הזדהות גברי, והם סיפקו מטען כמו-תיאולוגי של מלחמת בני אור בבני חושך - העולם המערבי, החופשי, הנוצרי, מול הגוש הסובייטי ועריצים ציניים בדמותו - לעולם נכונים להקריב את עצמם - ולרצוח - במאבק ערכי-פוליטי חד ומתוחם היטב.

משהגיעה לקצה ההתמודדות הבין-גושית, כמו תמה האימה מפני סבירות גבוהה לאפוקליפסה עכשיו. סופות ופיגועים, נוראים ככל שיהיו, אינם בגדר איום של חורבן ציוויליזציה. אל הריק שנוצר פרצו גיבורים מהיום-יום, בגובה העיניים, פרקליטים ורופאים ושוטרים, יחידות ללוחמה בטרור. לצד הפעילות הקדחתנית והתפניות הרבות נהנו הקוראים מהידיעה הנוחה שאין שום קשר בין הדמויות והאירועים המתוארים לבין המציאות הקרובה.

אבל הצורך של התרבות הפופולרית באפוקליפסה "סופר-ריאלית", מבוססת-נתונים כמעט, לא נעלם. הוא עבר מטמורפוזה. מבשריה, עוד בתחילת שנות ה-80, מעט אחרי חתימת ההסכם להגבלת הנשק הגרעיני בין המעצמות בקיץ 1979, היו אומברטו אקו ב"שם הוורד", הנרי לינקולן, מייקל בייג'נט וריצ'רד ליי ב"דם קדוש, גביע קדוש" (Holy Blood, Holy Grail) ודמויות בדיוניות מציתות דמיון דוגמת אינדיאנה ג'ונס. ערפילי עבר עתירי אי-ודאויות, גבולות מטושטשים בין המיתי להיסטורי, אימת הסודות הגדולים היכולים לקעקע את אושיות הממסדים הדתיים, ועוצמת המאבק בין אמיתות נצח הנשחק לאינטרסים פוליטיים הן קרקע פורה ללהט ויצרים.

בלוויית התחקות למדנית, פסבדו-היסטורית, אחרי קונספירציות ותעלומות בבסיס האמונה הדתית ועיקריה נבנה חלון הזדמנויות חדש וסוחף שדרכו יכלו לשוב אל הקהל הצמא גיבורים גדולים מהחיים. לא בהכרח שריריים, לא בהכרח חמושים - זולת בהצטיינות אקדמית ובמחויבות מחקרית ובמידה של איפוק, כסגולתם המוסרית האחת.

כך כבש בסערה את שוק הספרים העולמי ספרו הקליל ומעורר המחלוקת של דן בראון, "צופן דה וינצ'י", המבוסס בין היתר על ספרם של לינקולן, בייג'נט וליי. שלוש שנים אחרי הופעתו עדיין אפשר למצוא אותו בצמרת רבי המכר בשלל שפות, והסרט, שבו מגלם טום הנקס את פרופ' רוברט לנגדון, המומחה לסמלים, יעשה עוד מעט את דרכו לאקרנים. ספרי פרשנות ל"צופן", מאמרים בזכותו ובגנותו, סרטי תעודה ועוד ועוד גודשים את המדפים, וכמובן המון חיקויים.

אחד מאלה, "עצמות צולבות", ספרה החדש, השמיני, של קאתי רייכס, זכה להימנות לאחרונה גם הוא עם רשימת רבי המכר של "ניו יורק טיימס": שלדים ושרידים מלפני אלפיים שנה מבצבצים בין גופות ארכיאולוג וסוחר עתיקות בני ימינו, מוות מסתורי במנזר נקשר בדפי פרוטוקול חסרים בארכיוני האוניברסיטה העברית ובשערוריית פשע במוזיאון רוקפלר, הכל תוך כדי עבודת בילוש ששותפים לה מומחים לזיהוי פלילי המתוודעים לשאלות פתוחות בהיסטוריה היהודית והנוצרית.

הרקע העובדתי מבטיח: המפגש בין מדעים מדויקים לבין דתות, בין ארכיאולוגים ואנתרופולוגים חמושים באנליזות כימיות ובאליסטיות, בבדיקות פחמן-14 ובידע אנטומי, לבין אנשי דת עמוסי דוגמה, כורך עימות מלהיב; אך למי שמתכונן לזכות כאן בתובנות חדשות צפויה אכזבה. נכון, כמקובל בז'אנר, עומק אישיותם של הגיבורים יכולה להימדד במיקרונים מעטים לכל היותר, אך בין ירושלים למונטריאול, לטורונטו ולניו אורלינס נרקח לו אחד המשעממים במותחנים שנכתבו בזמן מן הזמנים, שאינו פוסח על הוותיקן, הממסד הרבני הישראלי ושיעים חסרי פנים; קורס מעומס היפותזות מפוקפקות שאינן מתיישבות זו עם זו, ולכוד בנוסחאות שדופות.

אבל יש כאן דיון כמעט למדני בארכיאולוגיה, ולא יקשה לנחש שמדובר באותה ארכיאולוגיה המתחקה אחרי שרידים מקודשים שיכולים להפעים את לבו של הנוצרי המאמין. ומה מסעיר יותר מממצאים בשטח הנוגעים לבן האלוהים ולמשפחתו - בהם אחוזת קבר, גלוסקמות, שרידי תכריכים ואפילו עצמות - המאירים באור חדש ושונה, בגיבוי בדיקות מעבדתיות, את המיתוסים הקדמונים? רק הניסיון לצנזר אותם ולהעלימם.

טמפרנס ברנן, גיבורת הספר, היא מרצה באוניברסיטת צפון קרוליינה בשארלוט ואנתרופולוגית במעבדה לזיהוי פלילי במונטריאול שבקנדה, ובת דמותה של המחברת. גופתו של יהודי חרדי המגיעה למעבדתה ותצלום של שלד מסתורי מחפירותיו של יגאל ידין במצדה שנמסר לידיה בעקבות זאת מניעים עלילה סבוכה שמבקשת להצליב תעלומות מן העבר הרחוק עם תעלומות בחקר העבר בימינו אלה. לתוכה נשזרים שאילתות של ח"כ אגו"י שלמה לורנץ בענייני כבוד המת, תולדות מלון "אמריקן קולוני", ספר האורחים של "פינק", הבר הירושלמי המהולל שסגר את דלתותיו זה לא כבר, דרמה רומנטית עמוסה אמביוולנטיות, כמתחייב בז'אנר, אולי-קונספירציה לטשטוש האמת על המצור במצדה, שאולי רקמו יגאל ידין ועוזרו בחפירות, יורם צפריר, ואולי-עצמותיו של ישו הנוצרי, המונחות בצנצנות במעבדת הגיבורה, עוברות לתרמילה - ונחטפות. מיד אחרי חטיפתן מופיע סט נוסף של אולי-שרידי המושיע, שגם הם יאבדו לעולמים כעבור עמודים לא רבים.

כתשתית עובדתית מפרטת רייכס סדרת אירועים לא תקינים הנוגעים לפרוטוקולים של חפירות ידין במצדה ב-1963-1965, לפרסום ממצאיהם, לבדיקת פחמן-14 שדבר קיומה הוכחש - ועיקרם הימנעות מדיווח על שלדים שנתגלו. ב-1973, היא כותבת, פירסם עיתונאי אוסטרלי, דונובן ג'ויס, את דבר "מגילת ישוע" שנתגלתה, לטענתו, בחפירות מצדה בידי אחד המתנדבים, ולימים הוברחה מישראל, כנראה לברית המועצות; שב-1980 התגלתה בחפירת הצלה בתלפיות מערת קבורה ובה גלוסקמות הנושאות בין השאר את השמות, יוסי, ישוע בן יהוסף ומריה; שאחוזת קבורה משפחתית שדודה ובה גלוסקמות מנופצות מן המאה הראשונה לספירה התגלתה ב-2000 בידי ארכיאולוג אמריקאי, ג'יימס תבור , בגיא בן הנום.

רייכס מציינת כי ב-2002 הודיע אספן העתיקות עודד גולן שבידו גלוסקמה מן המאה הראשונה ועליה חרותה הכתובת "יעקוב בר יוסף אחוי דישוע". היא מוסיפה כי קיימת מחלוקת בין החוקרים לגבי האותנטיות של הכתובת, אך גם כי יש עדויות נסיבתיות לכך שגלוסקמה זו מגיעה אולי מהמערה השדודה שגילה תבור. עוד היא מטעימה שרשות העתיקות הישראלית סירבה לבקשה לערוך בדיקת די-אן-אי משווה בין השרידים והעצמות בגלוסקמת אחי-ישו לבין השרידים בגלוסקמות שגילה תבור. ב-2005, חותמת רייכס את רשימת העובדות, הוגש כתב אישום נגד עודד גולן ואחרים בגין זיוף עתיקות. "גולן עומד על חפותו ומתעקש שגלוסקמת יעקוב היא אותנטית. המומחים עודם חלוקים".

משפטו של גולן מתנהל כעת. הוא ואחרים מואשמים בסדרת עבירות על חוק העתיקות, בהן גם זיוף כתובת המלך יהואש ועוד. שתי ועדות חקירה שהקימה רשות העתיקות, בהן מטובי החוקרים בארץ, קבעו חד משמעית שהכתובת "יעקוב בר יוסף אחוי דישוע" לא הופיעה על הגלוסקמה במקור.

ההודעה על גילוי הכתובת הידהדה בכותרותיהם של החשובים בעיתוני העולם: לראשונה הופיעה עדות פיסית, מחוץ לכתובים, לקיומו של ישו. המחלוקת על טיבה של עדות זו גרפה מאמרים לאין-ספור, כתבות טלוויזיה, סרטים וספרים. לפני ימים אחדים היא כיכבה גם בכינוס שעסק בזיופים בארכיאולוגיה ובאמנות שהתקיים במשכנות שאננים בירושלים.

ההרצאות בכינוס דנו בין היתר באותו קשר ייחודי לארכיאולוגיה בין מחקר למסחר ובין שניהם לזיוף, ובמעמדם של "שרידים מקודשים" באזור הדמדומים של ההתנגשות בין הקדושה למחקר.

שוב ושוב סופר על ההשפעה שיש לשוק העתיקות על תפישתו המשתנה של העבר, ובכלל זה נמנו מקרים של הטמנת ממצאים מזויפים באתרים ארכיאולוגיים תוך כדי חקירתם. עוד ועוד נדונה ההשחתה האפשרית של הבנתנו את העבר בגלל מניפולציות של זייפנים וסוחרים תאבי בצע, הרפתקנים חסרי גבולות וחוקרים חומדי תהילה או מעורערים בנפשם. המרצים התייחסו בדבריהם גם לדחפים התיאולוגיים הנכרכים במחקר, אם בהתנגדות הגורפת לתחום מסיבות דתיות, אם בציפייתם של חוגים מסוימים מן הארכיאולוגיה לתקף את אמיתות כתבי הקודש, אולי אף להוכיח ביום מן הימים את קיום האלוהים.

לא מעט מהכתובות ומהחותמות, מהפסלונים ומהמוצגים האחרים שמוזיאונים ברחבי העולם מתהדרים בהם, הם פרי דמיונם הקודח של קונדסים חובבי היסטוריה, המבקשים לעצבה בהתאם למיתוסים אלה ואחרים, אספנים שלהטם העבירם על דעתם ושרלטנים מכל המינים. על היקף הזיופים ניטש ויכוח, אך ברור שהוא לא שולי. ככל שגובר תחכומם של הזייפנים ומחירי השרידים המקודשים מאמירים, כך מגביר העבר את קצב השתנותו.

בתפר הלא-נוח שבין הארכיאולוגיה לתיאולוגיה מככבות קרוב ל-60 שנה "המגילות הגנוזות". הכותרת המושכת הוסיפה גם היא להילתן המאגית. מקור לא אכזב לתיאוריות קונספירציה, לספרי מתח, למחלוקות מדעיות, לזיופים ולשערוריות עד בלי די, המגילות וקטעי המגילות התגלו בהדרגה ב-11 מערות באזור קומראן החל מ-1947.

גילוין בא בזמן הנכון. בתודעה המערבית כמו התערבה אצבע האלוהים וסיפקה תחמושת תיאולוגית למאבק האידיאולוגי חוצה הגושים, בדמות "מלחמת בני אור בבני חושך", היא גם המוטיב הארכיטקטוני ל"היכל הספר" שעיצבו ארמנד ברטוס ופרדריק קיסלר במוזיאון ישראל. הילתן זהרה במשך שנות המלחמה הקרה, סמל הזדהות קדוש, סלע קיומה של הציוויליזציה המערבית. חברות ענק אמריקאיות, שעיסוקן נפט ונשק, בהן "בכטל" הרימו את תרומתן למחקר, שנוהל בעיקרו במזרח ירושלים הירדנית בידי קואליציית חוקרים מארצות הברית, אנגליה וצרפת, עד שעבר לשליטה הישראלית.

הילתן התעמעמה מעט כשנעשו נגישות לציבור - באותה שנה שבה קרסה אימפריית הרשע הסובייטית ב-1991. אצבע אלוהים ודאי היתה בדבר. אך הנה, לא נס ליחן. עונת הציד בשדות האמונה והאמיתות הנצחיות נפתחה זה כבר, ציר הרשע החדש, בין אפגניסטאן לאיראן, טבול בסמלים דתיים. צבאות התיאולוגים, הארכיאולוגים, ההיסטוריונים, הפילולוגים, הקריפטולוגים והסמיולוגים הספרותיים נערכים לקראת יום הדין. העבר כבר לא יהיה מה שהכרנו.



סופרמן


שון קנרי כג'יימס בונד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו