בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עו"ד גינצברג קובעת תקדים

שלטונות המנדט עשו הכל כדי להקשות עליה, אבל הטיעונים המשפטיים שהעלתה לא הותירו להם ברירה. ב-1930, אחרי שמונה שנות מאבק עיקש, הוסמכה רוזה גינצברג לעורכת הדין הראשונה בארץ ישראל

תגובות

בספרים שעוסקים בתולדות המשפט בארץ מוזכרת רוזה גינצברג בקצרה, כאשה הראשונה שעסקה כאן בעריכת דין. אבל בספרים האלה אין זכר למאבק העיקש והממושך שנאלצה לנהל כדי לזכות בהסמכתה, מאבק שבסופו נקבע תקדים חשוב בתולדות הארץ ואחריו הורשו נשים בפלשתינה המנדטורית להופיע כעורכות דין בבתי המשפט של השלטון הבריטי. "נשים כמוה, שניהלו מאבקים דומים בארצות כמו קנדה או טורקיה, זכו לכך שרחובות ייקראו על שמן, שפסליהן יוצבו בכיכרות או שיונפקו מדליות לזכרן", אומרת הד"ר רות הלפרין-קדרי, מהפקולטה למשפטים בבר אילן. "הסיפור שלה ראוי לסרט", סבור אייל כתבן, שותפה של הלפרין-קדרי למחקר.

על סמך נבירה של שנתיים בארכיונים ובעזרת ראיונות עם המעטים מבין בני תקופתה שעדיין בחיים, משרטטים שני החוקרים את סיפור החיים של מי שנולדה בסוף המאה ה-19 ברוסיה בשם רוזה הכהן, חייתה בירושלים בשנות המנדט בשם רוזה גינצברג ומתה בתל אביב בסוף שנות ה-70, אחרי שעיברתה את שם משפחתה לגינוסר. הם גם עומדים על מניעי מאבקה ומעלים כמה שאלות מעניינות על הסיבות להשכחתו ועל מקומו של הפמיניזם בתולדות הציונות.

קצה החוט לגילוי סיפורה של גינצברג נמצא בלונדון על ידי כתבן, ששוקד בשנים האחרונות על כתיבתן של שתי עבודות דוקטורט. אחת מהן עוסקת בשאלות של אתיקה, רפואה ומשפט ונכתבת בהנחיית הלפרין-קדרי; השנייה עוסקת בתולדות הרפואה בארץ. לפני כשנתיים הוא נסע לארכיון הלאומי הבריטי כדי לאתר מסמכים על שירותי הרפואה בארץ בשנות ה-30. הוא נתקל שם, באורח מקרי לחלוטין, במסמך משפטי שנראה היה לו שיעניין דווקא את המנחה שלו בדוקטורט השני.

הד"ר הלפרין-קדרי היא מרצה בכירה בפקולטה למשפטים של בר אילן שמתמחה בחקר תיאוריות פמיניסטיות של המשפט ועומדת בראש המרכז לקידום מעמד האשה בפקולטה. המסמך שכתבן הביא לה מלונדון היה פסק דין של בג"ץ המנדטורי בירושלים, שניתן ב-15 פברואר 1930, ובו מחליטים השופטים לקבל את עתירתה (השנייה) של רוזה גינצברג ולאפשר את הסמכתה לעורכת דין. קריאת פסק הדין, שמערכת המשפט הבריטית נמנעה בזמנו מלפרסם ולכן אינו כלול בקובץ פסקי הדין שבספריות, הבהירה להלפרין-קדרי שלפניה פרשה שלא נחקרה לעומק.

הלפרין-קדרי וכתבן החליטו לשחזר את פרשת חייה המלאה של רוזה גינוסר-גינצברג. הם עוד לא סיימו את מחקרם, אך לאחרונה הסכימו להציג חלק מהממצאים שאספו.

כלתו של אחד העם

רוזה הכהן-גינצברג נולדה ב-1890 בגומל שברוסיה וגדלה שם בבית אמיד, שבו שררה אווירה ציונית אשר עוצבה ברוחה של ההשכלה המודרנית. אביה, מרדכי בן-הלל הכהן, היה עסקן ציוני וסופר עברי ידוע ברוסיה. בניגוד לרבות מהנערות היהודיות בגומל באותה תקופה, למדה רוזה בגימנסיה המקומית. כשסיימה את לימודיה, החליטה שלא להצטרף להוריה שהיגרו לארץ ישראל (אביה הרוויח הון רב בעסקים בארץ ונמנה עם מייסדי אגודת הסופרים העבריים).

רוזה עברה לאודסה, שם פרש עליה את חסותו ידידו של אביה, אשר גינצברג, הוגה הדעות הציוני הידוע יותר בכינוי "אחד העם". בביתו של אשר גינצברג באודסה היא הכירה את בנו, שלמה, ושם הם החליטו לקשור את חייהם. עשר שנים עברו עד שהם נכנעו ללחציו של אחד העם ומיסדו את קשריהם באמצעות חופה וקידושין.

בסוף העשור הראשון של המאה העשרים הגיעו בני הזוג לביקור בארץ. בתום שהייה של כמה חודשים בבית הוריה של רוזה הם השתקעו בפאריס. שלמה למד שם פילוסופיה והיא למדה משפטים והוסמכה לעורכת דין. בצרפת של אותם ימים נשים הורשו אמנם לשמש כעורכות דין, אך נראה שרוזה עדיין לא נמשכה לכך. הלפרין-קדרי וכתבן מצאו אוסף גדול של מכתבים שהיא שלחה מפאריס למשפחתה בתל אביב ומהם עולה שהיא העדיפה לעבוד בצמוד למשפטנים, אך בעבודה לא משפטית. במשך כמה שנים עבדה כפקידה, תחילה במחלקה המשפטית של השגרירות הרוסית בפאריס ואחר כך במשרד עורכי דין.

עם תום מלחמת העולם הראשונה עברו בני הזוג ללונדון, שם התגורר אז אחד העם. בבירת בריטניה, שבה התרכזה עיקר פעילות ההנהגה הציונית, הכירה רוזה את מרבית מנהיגי התנועה ונמנתה גם עם מייסדות הסניף הראשון של ארגון הנשים הציוניות ויצ"ו. אף על פי כן, אומרים החוקרים, נראה שהציונות תפשה מקום משני בלבד בחייה. גם עריכת דין לא עניינה אותה. מהמכתבים הרבים ששלחה מלונדון לתל אביב עולה שרוזה ראתה בעבודה במשרד הציוני רק כורח של פרנסה; האפשרות לעבוד בעריכת דין, המקצוע שרכשה בצרפת, לא מוזכרת בהם כלל.

הלפרין-קדרי מספרת, שלא מצאה במכתבים שום סימן לנטייה פמיניסטית כלשהי. תוכנם משקף, לדבריה, את העובדה שרוזה הפנימה דווקא השקפות מסורתיות לגבי מקומה של האשה בחברה ובמשפחה; יש במכתבים הרבה דיווחים מפורטים על עניינים משפחתיים ומעט מאוד התייחסות לסוגיות ציבוריות או פוליטיות. בארבע השנים שהתגוררה בלונדון הקדישה רוזה חלק ניכר מזמנה לטיפול באבי בעלה, שבריאותו הלכה והידרדרה.

ב-1922 עבר אחד העם להתגורר בתל אביב ביחד עם בנו וכלתו. רוזה התקבלה לעבודה בבית התינוקות של ויצ"ו ביפו, אך עד מהרה הגיעה למסקנה שהעבודה שם לא מתאימה לה. באוגוסט 1922 היא החליטה לפתע שברצונה לעסוק במקצוע שרכשה בפאריס כעשר שנים קודם לכן ושמעולם לא עסקה בו. לפי הנוהל הקבוע בחוק, פנתה רוזה ל"וועדה המייעצת לענייני חקיקה שליד הנציב העליון". אחד מתפקידי הגוף הזה, שהורכב מבריטים, ערבים ויהודים, היה להסמיך עורכי דין להופעה בפני בתי משפט של השלטון המנדטורי ובפני בתי הדין של העדות הדתיות השונות.

"אדם" במשמעות "גבר"

הלפרין-קדרי וכתבן לא יודעים אם גינצברג ידעה אז שאף אשה אחת לא קיבלה עד אז הסמכה כזאת. "אנחנו לא יודעים אם היא ידעה שאשה בשם ברנה רשל פנתה לוועדה שנתיים לפניה וביקשה הסמכה על בסיס תואר במשפטים שקיבלה ברוסיה", אומר כתבן. "רשל, שנעלמה מהאופק אחרי שבקשתה נדחתה, היתה האשה הראשונה שביקשה הסמכה. רוזה היתה השנייה". את בקשתה של רשל דחתה הוועדה בנימוק שעבודת נשים מחוץ לבתיהן מנוגדת למסורת המוסלמית והופעתן בבתי המשפט עלולה לפגוע ברגשות המוסלמים בארץ.

חודשים ארוכים חלפו עד שהוועדה התכנסה לדון בבקשה של רוזה. כשסוף סוף התכנסה, היא נקטה סחבת אין-סופית. בדיונים שערכה, שבו אחדים מחבריה והעלו את טענת הפגיעה במוסלמים. חברים בריטים בוועדה העלו נימוק נוסף, שנציגי האימפריה הבריטית הרבו להעלותו אז גם בארצות אחרות: בחוק הקובע מי יוסמך לשמש כעורך דין, המלה "אדם" (person) מופיעה במשמעות של "גבר". מפרוטוקול דיוני הוועדה עולה, שעיקר ההתנגדות להסמכתה באה מצד הבריטים. חברי הוועדה הערבים התנגדו להסמכתה, אך לא יצאו לשם כך מגדרם; חברי הוועדה היהודים תמכו בהסמכתה, אך גם הם לא התלהבו מכך.

רוזה הבינה שהוועדה מתקשה לקבל החלטה בעלת משמעות תקדימית מרחיקת לכת והציעה פשרה: לאפשר לה לגשת לבחינות שעל כל בעל תואר מאוניברסיטה לא בריטית לעבור כדי לעבוד בתחומי האימפריה. בתמורה, היא הסכימה להצהיר שתהיה מוכנה להמתין בסבלנות עד שהוועדה תשנה את עמדתה העקרונית בנושא. הד"ר הלפרין-קדרי חושבת שהצעתה של רוזה מוכיחה, שמניעיה כלל לא היו פמיניסטיים.

הוועדה דחתה את הצעת הפשרה ורוזה ביקשה את עזרתם של שניים מעורכי הדין המובילים בתל אביב של אז: הארי סאקר, פרקליט יהודי-בריטי בעל מהלכים בשלטון בלונדון, ושותפו שלמה הורוביץ. השניים פנו אל "זקן השופטים", הסמכות העליונה של מערכת המשפט הבריטית בארץ, שדחה את פנייתם. "המלה האנגלית advocate (עורך דין) פירושה 'גבר שעוסק בעריכת דין'", הוא הסביר להם.

בשלב זה החליטה רוזה לוותר על בקשתה ולהתחיל את ההתמחות בת השנתיים, שבעבורה היא לא היתה זקוקה לאישור הממשלה. בתחילת 1929, לאחר שסיימה את ההתמחות במשרדו של עו"ד הורוביץ, הוא עתר בשמה לבג"ץ המנדטורי. העתירה נדחתה בטענה שעל רוזה לפנות תחילה, שוב, לוועדה המייעצת.

רוזה שבה ופנתה לוועדה, הוועדה שבה ודחתה את פנייתה והיא שבה ועתרה לבג"ץ. רק בשלב זה, שבע שנים אחרי תחילת מאבקה, התחיל היישוב היהודי בארץ לגלות בו עניין. אך העניין הציבורי היה בסך הכל מוגבל למדי: ב"דבר" וב"הארץ" התפרסמו מאמר או שניים בזכותה והסתדרות עורכי הדין העבריים פירסמה הודעת תמיכה בה. "היא קיבלה תמיכה", אומר כתבן, "אבל אי אפשר לומר שמוסדות היישוב התגייסו לעזרתה". הדיון בעתירתה נדחה שוב ושוב, בין השאר בגלל שהמערכת המשפטית עסקה בטיפול בתוצאות התנגשויות הדמים שפרצו באותו קיץ בחברון, בצפת ובערים אחרות.

באותה תקופה הגיע עניינה של גינצברג, ביוזמתה, גם לפרלמנט הבריטי בלונדון. זה קרה אחרי שפנתה אל הקולונל קלמנט וג'ווד, תומך נלהב של הציונות וחבר בפרלמנט, שאותו הכירה כששהתה בלונדון. וג'ווד הגיש שאילתה בעניינה, ותת-שר זוטר במשרד המושבות השיב, שהסמכת נשים לעורכות דין כבר גרמה כאבי ראש גדולים לאימפריה הבריטית באפגניסטאן ושהממשלה מבקשת לפיכך להימנע מבעיות דומות בפלשתינה.

כשבג"ץ המנדטורי התכנס לשמוע את העתירה, החליטה רוזה לייצג את עצמה וביססה את טיעונה על טיעונים משפטיים בלבד, שאין בהם שום נימה פמיניסטית עקרונית: אין בחוק איסור מפורש על הסמכת נשים, הממשלה שהסכימה להסמיך רופאות חייבת להסמיך גם עורכות דין. השופטים, אולי להפתעתה, קיבלו את כל טיעוניה וב-15 בפברואר 1930 הורו לאפשר להסמיכה לעורכת דין. ב-18 השנים שחלפו מאז ועד לסיום השלטון הבריטי בארץ הוסמכו עוד 49 עורכות דין, כולן יהודיות. הלפרין-קדרי וכתבן הצליחו עד עתה לאתר מידע רק על 30 מהן. שתיים מהן, שושנה נתניהו ומרים בן-פורת, הגיעו עד לכהונה בבית המשפט העליון של מדינת ישראל.

פמיניסטית בעל כורחה

ב-1931 היתה רוזה גינצברג לעורכת הדין הראשונה שפתחה משרד בארץ ישראל. בעבודתה המשפטית היא לא הגיעה להישגים מרשימים: היא עסקה בנושאים אזרחיים, טיפלה בתיקים של ויצ"ו, ייצגה אנשים שביקשו משלטונות המנדט רישיונות עלייה לקרוביהם. אחרי הקמת המדינה היא ייצגה גם כמה ממפוני העיר העתיקה בירושלים במגעים לקבלת סיוע בדיור. משרדה שכן תחילה בבניין ג'נרלי שבמרכז ירושלים ואחר כך בבניין סנסור, ליד כיכר ציון. עו"ד צבי הילר הצטרף אליו בשנות ה-40 והמשיך לעבוד בו עד סמוך למותו, לפני פחות משנתיים.

הלפרין-קדרי וכתבן, שהספיקו לראיין את הילר, ביקרו במשרד ערב סגירתו וצילמו את שולחן עבודתה הישן של רוזה ואת השלט הנושא את שמה, שהיה תלוי בכניסה. עבודתה במשרד נמשכה עד 1949, אז נסעה לאיטליה עם בעלה, שמונה לקונסול ישראל ברומא. בשובה ארצה הפכה לעסקנית בויצ"ו, טיפסה עד לצמרת הארגון ובשנות ה-60 היתה לנשיאה העולמית שלו. היא מתה ב-1979.

אף שמאבקה לא היה פמיניסטי, לימים היא נטתה להציגו ככזה. הלפרין-קדרי מספרת שבשנות ה-60, כשכיהנה גינוסר-גינצברג בתפקידים בכירים בויצ"ו, היא הרבתה לספר עליו ולטעון שניהלה אותו כמאבק למען זכויות הנשים.

ב-1977 הקדישה הטלוויזיה תוכנית בסדרה "חיים שכאלה" לסיפור חייו של אחיה, דוד הכהן. כמו כל שאר בני המשפחה, גם היא הוזמנה להקלטת התוכנית. חלק מבני משפחתה, ביניהם כאלה שמעולם לא היו מעורבים בעשייה ציבורית כלשהי, הוזמנו גם לבמה, כדי לספר מזיכרונותיהם על הכהן. אותה, לעומת זאת, בחרו עורכי התוכנית להושיב בקהל ולא לראיינה, לא על אחיה ולא על הדרמה שבה היא עצמה כיכבה חמישים שנה קודם לכן. כעבור שנתיים היא הלכה לעולמה, נשכחת כמעט לחלוטין.

אצולה ארץ-ישראלית

רוזה גינוסר-גינצברג היתה חלק ממשפחה גדולה של פעילים ציבוריים. אחד מאחיה היה דוד הכהן, שהיה מראשי חברת סולל בונה עוד לפני הקמת המדינה, ואחרי הקמתה כיהן כשגריר בבורמה וחבר כנסת מטעם מפא"י. בתו עדה נישאה לאהרון ידלין, שר החינוך בממשלתו הראשונה של יצחק רבין, והבת השנייה, אסתר, נישאה לעוזי נרקיס, אלוף פיקוד מרכז במלחמת ששת הימים.

חנה הכהן, אחותם של רוזה ודוד הכהן, נישאה לארתור רופין, שעמד בראש "המשרד הארצישראלי" של ההסתדרות הציונית. כרמלה, בתם של חנה וארתור רופין, נישאה ליגאל ידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל. אחי אביה של גינצברג היה אביה של רוזה כהן, אמו של יצחק רבין.



רוזה גינצברג. בתחילה המתינה בסבלנות, אחר כך הציעה פשרה, ולבסוף החליטה לייצג את עצמה בבג"ץ המנדטורי


ד"ר רות הלפרין-קדרי ואייל כתבן, שחקרו וחשפו את סיפורה של גינצברג



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו