בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השכלה ברמה אחרת

איאואסקה הוא שיקוי אינדיאני הידוע כאחד החומרים משני התודעה החזקים ביותר עלי אדמות. במערב ידוע מחקר אחד בלבד שבדק לעומק את השפעותיו על ההכרה האנושית: איך כל המתנסים בשיקוי רואים אותם חזיונות (!), איך תוך כדי הטריפ מתחילים כל המשתמשים להתעסק בסוגיות פילוסופיות (!!), איך עשוי השיקוי לשנות את חייהם. האיש העומד מאחורי המחקר הזה הוא לא סופר אמריקאי קרוע או גורו סמים מחופף. האיש החלוצי הזה, שבמהלך מחקרו התנסה באיואסקה יותר מ-100 פעם, הוא הפרופסור לפסיכולוגיה קוגניטיווית מהאוניברסיטה העברית בני שנון

2תגובות

ומה ששנון למד מהשיקוי עשוי לשנות לא רק את חייו שלו אלא את הפסיכולוגיה כולה

פרופסור בני שנון יצא ב-1991 למסע בברזיל ששינה את חייו. שנון, פסיכולוג קוגניטיווי ופילוסוף של הפסיכולוגיה, היה אז ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בתום כנס אקדמי בסאו פאולו הוא יצא לחפש אחר שיקוי מעורר הזיות עליו שמע בעבר, בשם "איאואסקה" (Ayahuasca, "גפן הרוחות" בעברית). האיאואסקה, המורכב משני צמחים, אינו רק אחד החומרים הפסיכו-אקטיוויים החזקים ביותר המוכרים לאדם, אלא גם נדבך מרכזי בתרבות הדרום אמריקאית - כמעט כמו התורה ביהדות, אומר שנון. "כל התרבות סובבת סביב השיקוי".

הוא שמע על השיקוי לראשונה בטיול באקוואדור ב-1983. מדריכה אינדיאנית הובילה אותו יחד עם שני זוגות נוספים בג'ונגל. לאורך המסע שוחח שנון עם המדריכה, ולאחר שסיפר לה שהוא פסיכולוג, נעשו השיחות יותר ויותר אישיות. היא שיתפה אותו בהרהורים פרטיים ובחלומות שחלמה וגם הזכירה שיקוי מעורר הזיות, אך לא רצתה להרחיב. שנון שידל אותה לשתפה בסוד והיא הפנתה אותו למכשף המקומי, "ברוג'ו", כדי שיספר לו על השיקוי.

הוא לא הצליח למצוא את הברוג'ו. במקום נתנה לו האשה כתובת של מכולת בעיירה קטנה, במרחק נסיעה של יום שלם. "שאל על איאואסקה", אמרה לו. שנון נסע באוטובוס, מצא את המכולת וקיבל שם את הצמח הקרוי איאואסקה, שהוא זן של גפן המטפס בצורת נחש. המוכרת הורתה לו לחלוט את הצמח ולהכין ממנו מרק, אך לא גילתה לו שהשיקוי האמיתי אמנם קרוי גם הוא איאואסקה, אך מורכב מצמח נוסף. השיקוי ששנון רקח בביתו שבירושלים לא היה חסר השפעה, אבל כוחותיו היו רחוקים מאלה של האיאואסקה.

המפגש עם השיקוי האמיתי אירע שמונה שנים מאוחר יותר. כשהשלים את חובותיו האקדמיות בסאו פאולו יצא, "מתוך סקרנות תיירותית", למסע עד לגבול ברזיל-בוליוויה, שם הצליח למצוא את הקהילה שבה מתנהלים טקסים מיסטיים בעזרת שיקוי מסתורי. הוא נפגש עם מנהיג הקהילה בלא שידע פורטוגזית. "האיש הסתכל עלי שתי דקות ארוכות", הוא מספר, "והיה ברור שזה ראיון ללא מלים שבסופו אמר לי 'ביתי הוא ביתך' והזמין אותי לטקס האיאואסקה הראשון שלי".

לפני הטקס, הוא אומר, היה "בתול כמעט לחלוטין" בכל הנוגע לחוויות פסיכדליות. הטקס היה מפצו הגדול. "כשעיני היו פקוחות", הוא כתב, "החדר המוזנח נראה יותר ויותר יפה. הצבעים זהרו, קישוטי הנייר הפשוטים הפכו מבהיקים, והפרפרים הענקיים - או אולי היו אלה ציפורים? - נראו כמרחפים בחלל הפנימי של החדר. נראה היה לי שאני מתרחק מעצמיותי הרגילה. לרגעים פחדתי. כשעצמתי את עיני, נעשו החזיונות מרשימים עוד יותר. ערבסקה מופלאה בכחול ובסגול הופיעה לפני, ומתוכה יצאו לטאות צהובות-ירוקות, מראה שהזכיר לי את ציוריו של אשר. פקחתי את עיני וגיליתי שחלפו רק שתי דקות.

"אם הייתי עוזב את הכפר בבוקר שאחרי", הוא אומר, "זו לא היתה חוויה שונה מהטקסים שמתקיימים בהודו בפאתי הכפר. אבל מישהו הזמין אותי לטקס שבו מכינים את המשקה כעבור יומיים. הטקס הזה מתקיים שלוש פעמים בשנה בשריד של יער. התכנסנו בלילה כדי לכתוש את הצמח - עבודה שדרשה שרירים שאין לי. לא ידעתי שתוך כדי הטקס יחלקו את המשקה, אך לא רק שחילקו, אלא בכמויות גדולות מהרגיל. באותו לילה קרו דברים שהפליאו והדהימו אותי, שינו את חיי".

שלוש שנים לאחר המסע שקע שנון במחקר פסיכולוגי שיטתי על השפעת האיאואסקה, מחקר שנמשך יותר מעשר שנים. בבדיקת השפעת האיאואסקה, הוא היה לשפן הניסויים של עצמו. לפני שלוש שנים, אחרי שהתנסה בחומר 67 פעמים (עד היום התנסה כמעט 150 פעמים), הוציא את הספר "Mind The Antipodes of" ("המחוזות העלומים של הנפש", הוצאת אוניברסיטת אוקספורד) המבוסס על חוויותיו שלו ושל מאות מרואיינים עימם שוחח, רובם מדרום אמריקה. זהו הספר האולטימטיווי בנושא. מעולם לא נבחנה חווית האיאואסקה בצורה כה שיטתית במטרה להבין את התודעה האנושית, ועוד על ידי פרופסור ירושלמי מכובד.

בדרך שלו

שנון, רווק בן 56, מתגורר בדירה לא גדולה בתלפיות. הוא מכהן כפרופסור בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, שם הוא מלמד שלושה ימים בשבוע. דיבורו דידקטי, והוא מרצה את תשובותיו באריכות תוך מתן דוגמאות מתחומים שונים, רבות מהן ממוסיקה. כדי להמחיש אחד מהסבריו בתחום הפסיכולוגיה הוא קם מהכורסה ומנגן על הפסנתר שבסלון ביתו.

תלמידיו נחלקים לאלה שרואים בו מורה נערץ ולאלה המתקוממים על דבריו, המביעים בעצם את ההיפך הגמור ממה ששומעים התלמידים בקורסי היסוד של הפסיכולוגיה והקוגניציה. "הוא מנסה לעורר תלמידים מתרדמתם ומנטייתם לקבל את מה שלימדו אותם", אומר תלמיד אחד. "נראה שהוא מוטרד", אומר תלמיד אחר. "השאלות שהוא עוסק בהן מציקות לו, והן בשבילו הדבר הרציני ביותר שיש".

המחקר באיאואסקה אינו היחיד שבו הלך שנון בדרכו האישית. כפסיכולוג קוגניטיווי, שנון לא מאמין בקיומו של הלא מודע. הוא פיתח את המסקנה הזו בספרו הראשון, "The Representational and the Presentational: Essay on Cognition and the Study of the Mind" ("מסע אל הקוגניציה ואל חקר הנפש האנושית", הוצאת 1994 ,Harvester Wheatsheaf), שבו יצא בעצם נגד הנחות הבסיס שהיו ונותרו אבני פינה של מחקר הקוגניציה. עשור קודם לכן, בשנות ה-80, הוא חקר את התודעה האנושית בתקופה שבה נחשב התחום לא מכובד ולא אופנתי. "מאז שסיימתי את הדוקטורט אני הולך בדרך שלי", הוא אומר בראיון בדירתו שבתלפיות. "אם אני משלם על זה מחיר? אני מניח שכן". רוב המאמרים שכתב על התודעה בשנות ה-80, למשל, פורסמו בכתבי עת אירופיים ולא אמריקאים. "פעם המחירים חרו לי יותר, אבל היום, עם הגיל, זה מפריע פחות. אם יש קולגות שחושבים שאני משוגע, שיבושם להם. לא אכפת לי".

אני חלק הכרחי מהמחקר

חוויית האיאואסקה כמעט ולא מוכרת במערב, לפחות לא במישור הגלוי. מתיעוד הדיווחים המערביים על החומר מצא שנון שעד סוף שנות ה-80 התנסו בו רשמית עשרות בודדות בלבד. מקור המידע העיקרי למחקרו היה אפוא ראיונותיו עם מקומיים שהתנסו בחומר מאות פעמים (הוא נעזר גם בציורים של תושבי האמזונס שתיעדו את חוויות האיאואסקה). המשתמשים יכלו לשחזר את החזיונות בדיוק רב משום שבניגוד לחומרים פסיכו-אקטיוויים אחרים, זכרון חזיונות האיאואסקה הוא בהיר וטוב.

כדי להכין את האיאואסקה, הוא מספר, יש להרתיח במשך שעות רבות שני צמחים - גפן מטפס ששמו כאמור כשם השיקוי כולו והוא עשוי להיות עבה וארוך מאוד (20-15 מטר), יחד עם עלים של שיח ממשפחת הקפה. מבחינה כימית, החומר מעורר ההזיות, Dimethyltryptamine) DMT), מצוי דווקא בעלים ולא בצמח האיאואסקה. ה-DMT הוא חומר פסיכואקטיווי שקיים באופן טבעי בגוף ברמה נמוכה וקשור בין היתר למחזור השינה, לחלימה ולמיניות. ואולם בגוף קיים באופן טבעי גם החומר Mono-Amine Oxidase) MAO) שמעכב את פעולת ה-DMT, ולכן השפעתם של העלים בלבד אינה משמעותית. חשיבותה של האיאואסקה בכך שיש בה חומרים שמעכבים את פעולת ה-MAO וכך מאפשרים את השפעתו של ה-DMT.

השפעת האיאואסקה מרחיקת לכת. השיקוי עשוי לאפשר למשתמשיו לרקוד משך 12 שעות ברצף, חוויה שמוכרת גם לשנון, אך בה בעת הוא פוגע ביכולת לבצע פעולות מוטוריות בסיסיות, כמו לקום או לרדת במדרגות. בניגוד לחומרים אחרים היא לא מעוררת לפעילות מינית - שממילא אסורה במהלך הטקס, אומר שנון, כמו כל צורה אחרת של מגע פיסי. האיסור על אינטראקציה פיסית חשוב בגלל טיבן של ההזיות. "אם תיגע בי במהלך שימוש באיאואסקה, אני עשוי לחשוב שנמר נגע בי".

הוא אומר שאחד ממאפייניה הייחודיים של חוויית האיאואסקה, בניגוד לפטריות הזיה למשל, היא העובדה שניתן גם להציץ מחוץ לחוויה. "הדבר דומה לחברים שהולכים לקולנוע. שניכם שקועים בסרט, אולם כל אחד יכול גם להציץ הצידה, לזהות את חברו ולהבין את הסיטואציה. אם אני מזיז את ראשי שמאלה, אני יודע שזה טקס איאואסקה, אני יכול לזהות את האנשים שמשתתפים בו".

בדיקות הראו שמבחינה פיסיולוגית איאואסקה אינה ממכרת. ואולם ניתן לטעון, סבור שנון, שהיא ממכרת פסיכולוגית או רוחנית - אנשים שנוטלים את השיקוי לא נותרים כפי שהיו והוא הופך למרכיב חשוב בחייהם. ומה באשר ל"טריפ רע", או להשלכות שליליות אחרות של השיקוי? לפי שנון ייתכנו מקרים שבהם משתמשי איאואסקה יעשו מה שמכונה בפסיכולוגיה "אקטינג אאוט" - כלומר יביעו באופן גלוי מאוויים, פנטזיות או קונפליקטים שברגיל לא היו מקבלים ביטוי. ישנה סכנה שהמשתמשים בשיקוי יעשו תחת השפעתו, או זמן קצר לאחר מכן, מעשים שיתחרטו עליהם, אך אלה אינם בהכרח מעשים רעים או מסוכנים. "לי לא היו חוויות רעות כי לא לקחתי בלי להיות מוכן", אומר שנון. "לפעמים באתי למקום ואמרתי שזה לא הרגע הנכון וויתרתי".

מה חשיבותה של ההתנסות האישית במחקרך?

"לא מזמן חשבתי אילו דברים שכתבתי בספר לא הייתי יכול לכתוב אם לא הייתי מתנסה בעצמי. יש שאלות רבות שלא הייתי יכול לשאול ללא ההתנסות. לדעתי מדובר בחלק הכרחי מהמחקר. לכתוב על איאואסקה מבלי להתנסות בה זה כמו לנסות להבין פסנתר מבלי לנגן על פסנתר אף פעם".

אז איך היית מתאר את ההתנסות הזאת? מה גילית כשלקחת את השיקוי?

"הדבר הכי בולט שגיליתי הוא הופעתם של חזיונות מורכבים מאוד ועשירים בפרטים. חזיונות אלה מלווים בתחושה חזקה מאוד של מציאות. ישנם מצבים שבהם אנו חווים תחושה של חוסר מציאות, למשל בעייפות או לאחר צריכת אלכוהול. באיאואסקה, התחושה הפוכה - נדמה שאנו חווים מציאות מציאותית יותר מזו המוכרת לנו. תכונה חשובה נוספת היא הדמיון הרב בין החזיונות של אנשים שונים, אפילו כאלה שבאים מתרבויות שונות בתכלית, למשל שלי ושל תושבי האמזונס".

משתמשים שונים רואים אותם דברים?

"המשתמשים לא רואים אותם הדברים בדיוק, אך ישנו דמיון קטגוריאלי בחזיונות. כולם רואים דברים מאותו הטיפוס - בעלי חיים כמו נחשים, עופות, יגוארים ופומות, יצורים פנטסטיים כמו חצי אדם וחצי חיה, דרקונים ומלאכים, ארמונות וכן חפצי אומנות ומאגיה. ההבדל בין המשתמשים בא לידי ביטוי בפרשנות שהם מעניקים לחזיונות. אני פירשתי את הארמון שראיתי כבית המקדש בירושלים, תושבי האמזונס פירשו את ארמונות כשייכים לתרבות שלהם".

הדמיון הזה בין החזיונות נראה לו מופלא. יותר מזה, "הוא מתווסף לדמיון בסוג המחשבות של המשתמשים בזמן הטקס, שנחלקות לשלושה סוגים. יש המחשבות האישיות - אנשים שמחליטים לשנות את חייהם כתוצאה מההתנסות. לא מעט אנשים מערביים אמרו לי שטקס אחד היה בשבילם בעל ערך רב יותר בעבורם מאשר שנים של פסיכואנליזה, וחלקם שינו את חייהם בעקבות ההתנסות.

"הסוג השני הוא מחשבות על תחומי עניין ספציפיים של המשתמש, והשלישי, שהכי מעניין אותי, הוא מחשבות פילוסופיות. אנשים ללא השכלה פילוסופית, או ללא השכלה כלל, מתחילים להתעסק, תוך כדי ההתנסות, בסוגיות פילוסופיות עמוקות, תוהים מהי המציאות. לא רק השאלות, אלה גם התשובות שלהם דומות".

מה המשמעות של הדמיון הזה בחזיונות ובמחשבות?

"תחום המחקר שמעניין אותי בפסיכולוגיה הוא האוניוורסלים המשותפים לתפישה האנושית. בספרי אנטומיה יש ציור של הלב. ברור שהלב של כל אדם נראה אחרת, אבל ברור גם שיש דמיון. החזיונות הדומים מאפשרים לי למפות מאפיינים אלה המשותפים לתפישה של כלל בני האדם, והם עמוקים יותר מהמעטפת התרבותית".

במחקרו הוא בדק גם את השפעת ההקשר התרבותי שבו נוטלים את החומר, שהוא מרכיב קריטי לדבריו. "בדרום אמריקה לא שותים איאואסקה מחוץ לריטואל. יש טקס מאוד קשוח ומובנה שפועל על פי חוקים ברורים. לפני הטקס יש הכנה מוקדמת, תקופה שבה נמנעים ממזונות מסוימים ומפעילות מינית. ביום הטקס צמים לחלוטין. יש אדם שמנהיג את הטקס, ולפעמים יש לו עוזר. בטקסים יש חשיבות רבה למוסיקה - בטקסים במקומות שונים יש מוסיקה שונה. המוסיקה מחזיקה אותך. אדם יכול לאבד את עצמו במצב כזה, והמוסיקה מונעת את זה. היא יפה ומרוממת את הרוח".

הוא מדגיש שההתייחסות לאיאואסקה שונה מאוד מההתייחסות לסמים בתרבות המערב. "איאואסקה זה לא דבר שעושים בשביל ההנאה. זו חוויה של לימוד - מי שמתחיל מרגיש שהוא נכנס לבית ספר, ולכן נודעת משמעות רבה להתקדמות מטקס לטקס, להמשכיות. כל אדם שמתנסה באיאואסקה יודע להגיד מה כמות הפעמים המדויקת של הטקסים בהם השתתף, גם כשמדובר במאות. כשאתה בא למקום חדש ומבקש להשתתף בטקס, מיד שואלים כמה פעמים התנסית ואצל מי, וזו שאלה חשובה מאוד כי התשובה מראה מי סמך עליך בעבר".

למה המשתמשים סמכו עליך, הזמינו אותך לטקסים והתראיינו למחקר?

"התפתח יחס של כבוד הדדי. הייתי בן 42, אדם שמעוגן בחייו, לא תרמילאי, וזה דבר שכיבדו. בראיונות, ההשתתפות שלי בטקסים עודדה אותם להיפתח. כשהשתתפתי בטקס ולמחרת תישאלתי את המשתתפים האחרים, היתה לשני הצדדים הידיעה שאנחנו מדברים על דבר שמוכר לי. אני חושב שגם העריכו את אישיותי, לא פריק אבל טיפוס שהולך בדרך משל עצמו".

אתה חושש שהאיאואסקה תצא מההקשר התרבותי שלה - תעבור מהאמזונס למועדונים באמסטרדם?

"נראה לי שתהליך ההכנה מסובך מדי מכדי שייעשה בו שימוש לא אחראי, אבל זה מדאיג. אני מתייחס אל החומר הזה כמו אל אש - היא עצמה לא טובה או רעה, אך השימוש בה יכול להיות רע מכל רע או טוב מכל טוב. חשוב לציין שבניגוד לאלכוהול, למשל, השימוש באיאואסקה לא מביא אנשים להזיק לזולת".

באשר לטיבן של הזיות האיאואסקה החוזרות על עצמן, הוא בדק שלוש השערות. "ההשערה הראשונה, שבה מחזיקים כל המשתמשים תושבי דרום אמריקה, גורסת שהעולמות אליהם מגיעים באמצעות האיאואסקה קיימים. לא יכולתי לקבל תפישה זו מאחר שאיני מאמין בשדים ורוחות. טענה שנייה שבדקתי היא שהם מייצגים חלקים מהלא-מודע. אני אמנם לא סבור שישנו לא-מודע, אך ניסיתי לבחון את הטענה בהנחה שהוא ישנו, והגעתי למסקנה שחזיונות האיאואסקה אינם קרובים ללא מודע שתיארו פרויד ויונג. השוויתי בין חזיונות האיאואסקה לתיאורים של חלומות ב'פשר החלומות' של פרויד ובמחקרים אחרים, והמאפיינים שונים לחלוטין. לא רואים בחזיונות איאואסקה את המוטיווים השכיחים בחלומות - בני משפחה, אירועים מהעבר הקרוב ופרטים שוליים כביכול מתוכם.

"החוויה גם לא דומה ללא-מודע הקולקטיווי היונגיאני. לפי התיאוריה של יונג ישנה קבוצה של אבות-טיפוס המייצגים תחנות שונות בחיי האדם - האמא הגדולה, הזקן החכם, הצעיר מלא החיוניות. ואולם, חזיונות האיאואסקה שונים בתכלית מאבות הטיפוס. קשה לפרש נמרים וארמונות כמייצגים סיפור חיים טיפוסי".

והאפשרות השלישית?

"האפשרות השלישית שבדקתי, ובה אני אוחז, היא שהאיאואסקה מעניקה לאדם רגעים של חסד וכוח ויצירתיות מעל ומעבר לזה שיש לו במודעות הרגילה. הגעתי לרעיון זה תוך כדי חזיון שבו ראיתי את עצמי מובל בתערוכה שבה היו פריטים מסוגים שונים: חפצי אומנות, חפצי יומיום, מכשירים, פרטי אדריכלות. שמתי לב לשני מאפיינים בחזיון זה. התצוגה היתה קוהרנטית - כל מה שראיתי היה שייך לציוויליזציה אחת, ולא היו אגפים ששייכים לתקופות או מקומות שונים. המאפיין השני הוא ששום דבר ממה שראיתי לא היה קרוב למשהו שהכרתי עד אז, משום מקום - ממסעותי בעולם, מוזיאונים וספרים. אם דוחים את הטענה שהציווילזציה שראיתי אכן קיימת מחוץ לתודעתי, מגיעים למסקנה שאני יצרתי תרבות תחת השפעת איאואסקה. השיקוי מאפשרת לאדם ליצור תרבות שלמה במחשבתו. כיצד יש לאדם את היכולת לעשות את זה? זו שאלה שהביאה אותי לתובנה שהתודעה האנושית שונה לחלוטין ממה שאפשר לעלות על הדעת, מופלאה הרבה יותר".

והדמיון בין סוגי החזיונות, אותו הצלחת להסביר?

"לא, גם תכונה זו נותרה חידה בעבורי. כנראה שהמין האנושי בנוי ליצור ארמונות וסונטות לפסנתר כפי שדבורות בנויות ליצור דבש".

שאלה נוספת שמטרידה אותו, אף שאינה קשורה לתחום מחקרו, היא אופן גילוי האיאואסקה, אשר סביבו נרקמו מיתוסים רבים. "ברור לכל בר-דעת, מערבי או לא מערבי, שיש בסיפור על האיאואסקה מרכיב שמטריף את הדעת: איך גילו את השילוב הזה של שני הצמחים, שלא גדלים אחד בסמוך לשני, מבין כמות הצירופים האינסופית של הג'ונגל?"

התיאטרון של המודעות

ההתנסות באיאואסקה תרמה להבנתו של שנון את התודעה האנושית. באמצעות חקירת מצבי תודעה בלתי שגרתיים, כפי שמזמנת חוויית האיאואסקה, התאפשר לו ללמוד על מאפייניה של התודעה הרגילה. בין היתר הראה לו מחקר האיואסקה שחלק מתכונות התודעה הנראות הכרחיות יכולות להשתנות במצבים שונים. תחושת המציאות, למשל - ההבחנה שאנו עושים בין עצמנו לעולם החיצון - יכולה להשתנות תדיר ולהיות גבוהה או נמוכה מהרגיל.

כשרק החל להתעניין בתודעה האנושית, הרבה לפני האיואסקה, הוא ניסה להתחיל מבראשית - ולהבין את מאפייניה של התודעה ואת תפקידה. "יש שיטענו שאין בכלל מודעות", הוא אומר, "או שיחסה של המודעות לקיום האנושי הוא כמו עשן לאש - קיים, אבל חסר כל פונקציה. אני לא יכול לקבל את הסברה שתופעה כה בסיסית היא חסרת תפקיד. המודעות היא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי, ולכן על הפסיכולוגיה לבדוק אם יש לה תפקידים ולגלות מה הם".

איך אתה מגדיר את התפקיד המעשי השמור למודעות?

"פעילות האדם בעולם יכולה להיות מסוכנת ולגבות מחירים - העבר לא קיים והעתיד עדיין לא כאן, ולכן אנו רוצים לתכנן ולחשוב לפני שאנו פועלים. המודעות מאפשרת לנו לעשות את זה - לבנות מציאות וירטואלית שבה אפשר לנסות התנהגויות שונות בעולמנו הפנימי המודע, מבלי שנשלם על כך את מחיר ההתנסות. אנחנו יכולים לערוך בינינו לבין עצמנו חזרות לקראת פגישה עם אנשים משמעותיים, לנהל שיחות מדומיינות עם היקרים לנו, להתרפק על העבר או לפנטז על העתיד. התיאטרון של המודעות מאפשר לנו להתגבר על בעיות היומיום".

אחד ממאפייני המודעות שמשכו את תשומת לבו מלכתחילה הוא החוקים המבניים של שפת החשיבה. הוא חקר את האופן שבו עובר האדם ממחשבה אחת לאחרת. ב-95% מהמקרים, הוא מצא, מתבצעים המעברים ברצף החשיבה בגין תוכן המחשבות; ואולם המעברים הנותרים שונים בתכלית ונשענים על תכונות הקשורות ל"מדיום" של החשיבה, לצורת ביטויה - למשל הצלילים המדוברים בשפה, או צורת האותיות. לדוגמה, הוא מסביר, אדם חושב על כלב שמתפרע - "הוא מתנהג כמו שד, צריך לקרוא לו שד", הוא אומר לעצמו, ומיד חושב ששד זו גם מלה באנגלית (shed tears, להזיל דמעות). שנון התעניין בעיקר במעברים הללו שאינם מבוססים על תוכן המשפטים אלא לצורה שבה הם מועברים, וגילה שאף שאין מדובר בדקדוק של ממש, ישנם דפוסים מבניים קבועים בשפה זו. מעברים אלה, הוא טוען, הם מאפיין חשוב של המודעות האנושית - היכולת לחשוב על מה שלא תכננת לחשוב.

הוא תיכנן לכתוב, בעקבות מחקריו, ספר שבו ימפה את המודעות בשיטתיות, ואולם מסעו לברזיל ב-91' וההתנסות באיאואסקה קטעו את המחקר ותבעו את כל משאביו האינטלקטואליים (הוא עובד על הספר היום, 15 שנה מאוחר מהמתוכנן). לאחר ששב מברזיל החל לנסוע תכופות לאוניברסיטת הרווארד, שם יכול היה לקרוא על השיקוי, אולם הוא מצא שהספרות הרבה שנכתבה על הצמח היתה מוגבלת למחקרים בוטניים ואנתרופולוגיים. מחקרים מועטים הקרובים לשיטתו של שנון נעשו על חומרים אחרים. כך נעשו בשנות ה-60 מחקרים על אל-אס-די, אולם אלה הופסקו בעקבות הוצאת החומר אל מחוץ לחוק.

אז המדע הפסיד בעקבות האיסור החוקי?

"את זה אתה אומר".

התנסויות תודעתיות אחרות שעניינו את שנון היו אלה של הפסיכולוג האמריקאי, ויליאם ג'יימס, שהתנסה בגז צחוק בגיל צעיר וכתב על כך שנים לאחר מכן, בסוף המאה ה-19. הוא מזדהה עם דבריו של ג'יימס ש"למד מהחוויה לכל חייו שיש בפסיכולוגיה מחוזות מופלאים ותפקידו לגלות אותם". הוא גם רוחש הערכה לסופר אלדוס הקסלי, שכתב על התנסויותיו בחומר מסקאלין. הוא הושפע פחות מאופן חשיבתו ויותר מעצם עיסוקו בנושא, "מהעובדה שאינלקטואל לא צעיר ולא 'היפי' בחר לכתוב על חוויות מסוג זה". מדיווחיהם של המשורר אלן גינזברג והסופר ויליאם בורוז על האיאואסקה, לאחר שהתנסו בשיקוי בעת מסע בדרום אמריקה ופרסמו על כך ב-63' ספר הזוי ("The Yage letters"), הוא לא התלהב. "רובו תיאור של חזיונות ודברים שלא קשורים לדרום אמריקה בכלל. אלה שני אנשים קצת מופרעים, הייתי אומר, שהדיווח שלהם אינו ממש דיווח".

הקומה השנייה היא קומת הקרקע

הוא נולד בתל אביב למשפחה של רופאים שבגינם למד רפואה לזמן קצר, שנה אחרי שחרורו מצה"ל. דרכו האקדמית החלה תוך כדי השירות הצבאי, במחזור הראשון של לימודי בלשנות באוניברסיטת תל אביב. העיסוק בתיאוריה של נעם חומסקי איפשר לו ליישם את אהבתו לשפות, אותה רכש במסעותיו בעולם שהחלו בגיל 16 ולא תמו. "אני משתדל לא לחזור לאותו המקום פעמיים", הוא אומר, והחפצים הרבים שאסף ברחבי תבל מעידים שהוא מצליח. את עבודת הדוקטורט השלים בתחילת שנות ה-70 באוניברסיטת סטנפורד בארה"ב, ובין 74' ל-76' לימד ב-MIT שבבוסטון, שם עמד בקשר עם חומסקי.

עמדתו הייחודית כחוקר החלה להתפתח כשחזר מ-MIT להיות מרצה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. שנון היה, עם בואו לירושלים, נציג מובהק של הזרם המרכזי בפסיכולוגיה: הוא עסק בתחומים המרכזיים בהם התמקדה באותה תקופה - פיתוח שיטות מחקר ניסוייות קפדניות ומחקרים הקשורים למדעי המחשב, למשל אינטלגנציה מלאכותית. ואולם בשנים הראשונות בירושלים החלו תפישותיו להשתנות. "בהדרגה", הוא אומר, "ובעיקר תוך כדי שיעורים, התחלתי לפקפק בהנחות הבסיס של הפרדיגמה שעליה גדלתי ועליה התבססו המחקרים שלי. הייתי אז באופן קבוע מתוסכל, לא מרוצה מהשיטות הללו שלא סיפקו תשובות לשאלות הבסיסיות של הפסיכולוגיה".

בתקופה זו, ובמידה רבה גם היום, התפישה השלטת בפסיכולוגיה היתה הפרדיגמה הייצוגית-חישובית. הפסיכולוגים הדוגלים בה גורסים שבבסיס המחשבה האנושית ניצב מנגנון עיבוד מידע נסתר מהתודעה הגלויה. מנגנון זה, שפעולתו דומה לזו של מחשב, מתרגם את המידע שמקבל האדם בחושיו ל"ייצוגים מנטליים", סמלים בשפה שבה פועלת מכונת החישוב הנסתרת של הנפש. מאפייניה של שפה זו, לפי התפישה, קרובים למאפייניהן של השפות הרגילות, ולכן התקיים קשר הדוק בין התפתחות תיאוריה זו לבין הבלשנות החומסקיאנית. כפי שהדוגמה החישובית-ייצוגית גורסת שאדם מעבד מידע מבלי שיידע אילו מנגנונים משמשים אותו בכך, פיתח חומסקי תיאוריה לפיה אדם להשתמש בשפה בלא שיכיר את חוקי הדקדוק המושלים בה.

"הפסיכולוגיה של המאה ה-20 היא במידה רבה הפסיכולוגיה של הלא מודע, הלא מודע הפסיכואנליטי של פרויד והלא-מודע הקוגניטיווי של הדוגמה החישובית-ייצוגית", אומר שנון. הוא עצמו טוען, בניגוד גמור לגישה החישובית-ייצוגית, שאין בסיס נסתר לקוגניציה האנושית. אמנם ישנם תהליכים שאופן פעולתם אינו ידוע לנו, הוא מסביר, אך לא מדובר בפעולות מנטליות לא מודעות. "אדם משתמש כל חייו בכבד שלו ואינו יודע כיצד הוא פועל. איש לא יטען שהכבד נמצא בלא-מודע שלו".

לפסיכולוגיה הניסויית, הוא מסביר, אין יכולת לצלם את אותם "ייצוגים מנטליים", והיא יכולה, לכל היותר, לנסות ולהביא עדויות עקיפות לקיומם. היא עושה זאת באמצעות ניסויים שונים הבודקים את ההפרשים בין זמני התגובה של אדם לגירויים חיצוניים שונים. במרווחי זמן אלה, טוענת התפישה הייצוגית, מתבצעות פעולות עיבוד המידע בשפת הסמלים הלא מודעת. בספרו הראשון הביא שנון הוכחות אמפיריות ותיאורטיות לכך שהבסיס לתפישה זו הוא רעוע.

לדידו, הפרדיגמה הזאת שוגה בכך שהיא מניחה שהאדם משתמש בייצוגים קבועים ובלתי משתנים לפעילותו המנטלית. בכך, הוא סבור, היא מתעלמת מהשינויים הבלתי פוסקים שחלים בנפש האנושית תוך כדי התנהלותו של האדם בעולם. הפרדיגמה מניחה שקיימת פעולה ראשונית של חשיבה "טהורה" באמצעות הייצוגים הקבועים. מעל רמה זו, טוענים התומכים בפרדיגמה, שוכנת "קומה שנייה", שכוללת מרכיבים שונים שאינם חלק מהחשיבה "הטהורה" - "רעש" בלתי הכרחי, שיכול להיות ההקשר שבו מתבצעת החשיבה, מצב גופו של האדם החושב, קשריו לחפצים ולבני אדם אחרים וכו'.

שנון טוען שתפישה זו לוקה בחוסר הבנה של מהות הפעילות המנטלית. "האדם הוא ייצור הפועל בעולם", הוא אומר, "לא מחשב משוכלל, והזכרון אינו תיבה לשליפת אינפורמציה מתוך מאגר קבוע דמוי ספר או תקליטור". לפיכך, הוא טוען, אותה "קומה שנייה", השולית כביכול, היא למעשה קומת הקרקע - הרמה הבסיסית ביותר של הפעילות המנטלית המעוגנת בפעולה בעולם. רמה זו היא בסיסית וגלויה, ולכן אין, לטענתו, מישור נסתר, לא מודע, של הקוגניציה. למסקנותיו אלה יש זיקה לעבודתו של הפילוסוף הצרפתי מוריס מרלו-פונטי ולדגש ששם על חשיבות הפעולה בעולם כבסיס לקוגניציה, והן גם קרובות לתיאוריה של הפסיכולוג האמריקאי ג'יימס גיבסון, שחקר את הראייה וקבע כי היא "ישירה" ולא מתווכת באמצעות ייצוגים.

דוגמה למסקנתו מביא שנון בניסויים פסיכולוגיים שנעשו בברה"מ בשנות ה-30. בניסויים הללו נתנו חוקרים לילדים בגיל הגן ובית ספר רשימות פריטים וביקשו מהם לשנן אותן. החוקרים בדקו כמה פריטים יוכלו הילדים לזכור עד שיחלו להתבלבל. לעומת זאת, ילדים אחרים קיבלו רשימת פריטים ונאמר להם כי בחדר השני ישנה חנות מכולת בה עליהם לקנות את הפריטים. הילדים בקבוצה השנייה הצליחו לזכור פריטים רבים יותר מאשר אלה שהתבקשו לזכור פריטים בסיטואציה "סטרילית" יותר. אם תפישת הייצוגים היתה נכונה, טוען שנון, הרי שהילדים בשתי הקבוצות היו פונים לאותם ייצוגים מנטליים לא-מודעים של הפריטים שהתבקשו לשנן, ולא היה הבדל בביצועיהם. בפועל התברר שאותו "רעש" שמתווסף לחשיבה - הפעולה בעולם - משפר את הביצועים.

לשיטתו, בהיעדר התשתית הלא מודעת להכרה, שני המישורים היחידים שבהם ניתן לחקור את ההכרה האנושית הם החומרי, כלומר התהליכים הביולוגים במוח, והחוויה המודעת, שצריכה לדעתו להיות תחום העיסוק המרכזי של הפסיכולוגיה. לכן הוא גם מסתייג מהנהירה אחר מדעי המוח והסברה שהם יוכלו יום אחד להחליף את מחקר החוויה המודעת. "ככל שמסתכלים במודע רואים עד כמה הוא מופלא ומאתגר. החידות הגדולות והאתגר טמונים במודע".

האם הביקורת שלו יכולה להיות תקפה גם לגבי הלא-מודע הפרוידיאני? להביא לבחינה מחדש, למשל, את רשויות הנפש (איד, אגו וסופר-אגו), ובכלל את השיטה הטיפולית? "מבחינה מושגית, הלא-מודע הקוגניטיווי הוא הכללי ביותר", הוא משיב בזהירות, "ולכן המסקנות אליהן הגעתי עשויות להיות בעלות השפעה גם על רמות אחרות של הלא-מודע, אותן איני חוקר". הוא בהחלט סבור שביקורתו עשויה לערער על הארכיאולוגיה הפרוידיאנית - הניסיון לחשוף אתרים בלתי ידועים בנפש ששוכנים מתחת לקליפת המודעת, באמצעות המחקר הפסיכואנליטי והטיפול הקליני. זה עשוי להביא לרוויזיה של מערכת המושגים הפרוידיאנית. "מתבקש היה שיתקיים ויכוח מסוג זה בקהילה הפסיכואנליטית", הוא מעיר, "אולם למרות הביקורת הרבה שפורסמה על פרויד, ככל הידוע לי לא התקיים עד כה דיון על עצם תוקף הלא-מודע, כמושג תיאורטי או כבעל קיום של ממש".

פרופ' הנרי אטלן, פרופ' לביופיסיקה בפאריס, אומר ששנון הוא אחד הראשונים שפיתחו ביקורת עמוקה על התיאוריה המקובלת של הייצוג בפסיכולוגיה הקוגניטיווית. "זה מעמד לא קל, ואני חושב שהוא הצליח בכך היטב", אומר אטלן. הוא מתאר את ספרו הראשון של שנון כמבריק ואומר שיתרונו הוא בכך שהוא מציג את התיאוריות המקובלות באופן עמוק ומעניין, ומצד שני מראה מה חסר בהן וכיצד אפשר להתקדם מעבר להן. אף שעמדתו של שנון ממשיכה להיות עמדת מיעוט גם כיום, אומר אטלן, היא הפכה מקובלת הרבה יותר.

באשר למחקרו של שנון באיאואסקה הוא אומר שלמרות חריגותו של שנון, אי-אפשר להרחיק אותו מחוג חוקרי הפסיכולוגיה הרציניים. "חוקרים רבים מופתעים מכך שפסיכולוג רציני מתעניין בחומרים פסיכו-אקטי- וויים. בעבר התעניינו בכך בעיקר אנתרופולוגים או סופרים, החוג המדעי לא רגיל לדברים הללו".

פלא פלאים

בהקדמה לספרו מגדיר עצמו שנון כאינדיווידואליסט בעל מחשבה חופשית. "במשך שנים", הוא כותב, "הגדרתי את עצמי כ'את-איסט מושבע'. אך כשעזבתי את דרום אמריקה כבר לא הייתי אתאיסט. סירבתי להפצרות הקבוצות הדתיות שאירחו אותי להצטרף לאחת מהן, וגם אין לי כוונה לעשות זאת בעתיד. עם זאת, השקפת העולם שלי השתנתה כליל".

איך בדיוק?

"השינוי של האיאואסקה גרם לי להכיר במימד רוחני של קודש, שקודם לכן הכרתי רק בספרות. החוויה הכניסה לחיי ממד רוחני שלא היה בהם. יכולתי לשים בפרספקטיווה חדשה את הקיום הכולו. יש כאן פלא פלאים שמגמד את החקירה הקוגנטיווית, וזו מחשבה שעוררה בי תחושה של צניעות וגם של הכרת תודה. כיום, אני מכיר תודה להכל, גם ביומיום".

באחרית הדבר לספר הוא כותב שאמנם השלים את פרויקט המיפוי הפנומנולוגי של חווית האיאואסקה, אך לא את סיפור האיאואסקה שלו. "ייתכן שהנושאים בהם לא דנתי בספר זה משמעותיים בהרבה מאלה שדנתי בהם... הפרקים האחרים בסיפור ראויים להיות נושאים לספר אחר, אולי ספרים. סביר שרבים מהפרקים לא ייכתבו לעולם. אחרים קיבלו ביטוי בשיחות פרטיות וגם בשירה, בתפילה ובדממה". *



בני שנון, על רקע ציור שצייר תושב האמזונס בתארו את חווית האיאואסקה. אאיואסקה זה לא דבר שעושים בשביל ההנאה, זו חוויה של לימוד


ציור חוויית האיאואסקה מהאמזונס. בניגוד לחומרים אחרים זיכרון חזיונות האיאואסקה הוא בהיר וטוב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו