בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה אתם רוצים מהציונות הדתית

תגובות

מטבעה של קבוצה אידיאולוגית חדשה יחסית, המתאפיינת בפונדמנטליזם דתי וברדיקליזם פוליטי, שהיא מושכת את תשומת הלב הציבורית, התקשורתית והאקדמית כאחד. המודעות לתופעה זו מחייבת שמירה על פרופורציות ביחס לגודלה של אותה קבוצה ולהיקף השפעתה. בהתייחס לציונות הדתית נראה כי לא רק שהפרופורציות לא נשמרות אלא שבשיח הציבורי והאקדמי כאחד שולטת מגמה ברורה של הכללות גורפות. כל תמהוני המקיים טקס מופרך של פולסא דנורא הופך למוקד ההתעניינות הציבורית תוך הכתמתו של הציבור הדתי-הלאומי בכללותו; כל אוהל המוקם על גבעה נידחת בשומרון על ידי קומץ נערים מתפרש כהוכחה להקצנה בקרב כל המתנחלים או אף כלל חובשי הכיפות הסרוגות; עקירת עצי זית וכל פעולה אלימה דוגמת חסימות כבישים מושלכות על חברה שלמה. כך נהפך הכתום כולו לכתם אחד גדול.

כמה גורמים חוברים יחדיו ומעצימים את תופעת ההכללות הגורפות: ראשית, עצם ההתרכזות בקבוצה הקיצונית הבולטת והעמדתה במוקד תשומת הלב, מתוך התעלמות מהקבוצה הרחבה; שנית, העדר היכרות בלתי אמצעית עם הקבוצה המדוברת על כל גוניה, על רקע הריחוק בין תרבויות המשנה בישראל; ולבסוף, אמצעי התקשורת, שהפכו למרחב הציבורי העיקרי ופועלים בתנאי תחרות קשים, נוטים להעצים את החריג והבוטה. במצב עניינים זה מוצגות קבוצות שוליים כמעין אוונגרד מייצג של קבוצה רחבה. קשה להשתחרר מהרושם שלחלק מהמשתתפים בשיח הציבורי נוח עם מגמה זו, המשרתת את צורכיהם הפוליטיים.

ראשיתה של מגמה זו ניכרה כבר בשנות השמונים והתעצמה לאין שיעור לאחר רצח רבין. בזה אחר זה הגיעו "חמורו של משיח" של ספי רכלבסקי, "הם מפחדים" של צביה גרינפילד, "רבין, רצח פוליטי בעזרת השם" מבית מדרשו של מיכאל קרפין, ולאחרונה נוסף לז'אנר "אדוני הארץ" של עקיבא אלדר ועדית זרטל. לספרים אלה יש לצרף מספר רב של מאמרי עיתונות, החוברים יחדיו למגמה הגובלת בשטיפת מוח מעוותת מציאות.

מקוצר היריעה לא נוכל להפנות לכל הדוגמאות הרבות מספור, ונציין רק את הטיעונים החוזרים על עצמם בווריאציות שונות: הציונות הדתית עוברת תהליכי הקצנה דתית ואימוץ דפוסים פונדמנטליסטיים; התפישות הפוליטיות הימניות הנפוצות בה נשענות על תפישה משיחית אקטיוויסטית; ההתגייסות ליחידות קרביות משקפת שאיפה להשתלטות על הצבא כדרך להגשמת השאיפות המשיחיות המתמקדות בארץ ישראל; יגאל עמיר משקף חברה שלמה ואליטות שהרגישו דחויות על ידי החברה החילונית; ועוד כהנה וכהנה טיעונים.

הכפשתו המגמתית של המגזר הציוני-הדתי התפרצה במלוא עוזה לקראת ביצוע ההתנתקות בקיץ. כתוצאה של הזיהוי החד משמעי של הסרטים הכתומים עם הכיפה הסרוגה, נדחקה מהתודעה העובדה שלפחות כל מתפלל חמישי, וסביר שכל מתפלל רביעי, בבית כנסת ציוני-דתי ממוצע תמך בהתנתקות, עובדה העולה מפילוח סקרים מגוונים שנעשו בתקופה זו וממחקרים קודמים: עמי פדהצור ואחרים הראו במחקרם לאחר בחירות 2003 שהדימוי הימני הנצי המיוחס למצביעי המפד"ל שונה מהמציאות. בסולם נציות שבו 6 היא הדרגה הנצית ביותר ו-1 היא דרגת הנציות הנמוכה ביותר הגיעו מצביעי המפד"ל לדרגה 3.7, בצמוד למצביעי הליכוד. דרגת הנציות של מצביעי ישראל בעליה, יהדות התורה, ש"ס והאיחוד הלאומי היתה גבוהה יותר.

מניתוח העמדות השונות עולה שבין מצביעי המפד"ל יש קבוצה משמעותית של כשליש מהמצביעים, שמחזיקים בעמדות מתונות כמו הסכמה להקמת מדינה פלשתינית, למשא ומתן עם הפלשתינאים ולפינוי שטחים ויישובים במסגרת הסדר שלום. אם זו היתה תמונת המצב בקרב מצביעי המפד"ל בראשות אפי איתם, נקל לשער את התמונה בקרב עשרות אלפי ציונים דתיים מצביעי ליכוד. נתונים אלה זכו לאימות חוזר ונשנה גם במגוון סקרי מדד השלום המתפרסמים בקביעות מעל דפי "הארץ" בשנים האחרונות.

אמנם ברור שרוב גדול של הציונים הדתיים מחזיק בעמדות נציות, אך גם כאן חוטאת התפישה המקובלת בהכללה, המזהה את העמדה הנצית עם התפישה הדתית המשיחית. בפועל, הנציות של רוב הציונים הדתיים היא נציות פרגמטית, הדומה יותר לזאת של תומכי הליכוד, המסורתיים והחילוניים.

עם התיאורים הצבעוניים על עשרות אלפי המשתתפים בפעולות מחאה נגד ההתנתקות נשכח הרוב הגדול של הציונים הדתיים, שנותרו בבית כמתנגדי סלון או כורסה ולא השתתפו בשום פעולת מחאה. הציונים הדתיים מהווים לפי הערכות ממעיטות כ-12% מהציבור היהודי, היינו כ-700 אלף איש. בפעולת המחאה הגדולה ביותר, ההפגנה בכיכר רבין, השתתפו כ-200 אלף איש. בכל שאר הפעולות ההערכות נעות סביב כמה עשרות אלפים. הפנאטים הפונדמנטליסטים המשיחיים הללו פשוט נותרו ברובם המכריע בבית.

המשך בעמ' ב4

כל קריאה של רב לביטול התפילה לשלום המדינה, או לשינויה, זכתה לפרסום רב בשעה שברוב המכריע של בתי הכנסת הציוניים הדתיים הנושא כלל לא היה רלוונטי, כמו שהוא לא רלוונטי כיום. כך אירע שבעקבות פסיקה הלכתית זו או אחרת לסרב פקודה התנבאו אנשי תקשורת ואנשי אקדמיה כאחד כי מאות ואף אלפי חיילים דתיים עומדים למלא אחר מצוות רבניהם לסרב פקודה.

במקום לשים לב לכך שרבנים רבים, בהם ראשי ישיבות הסדר גדולות, שללו בכל תוקף סרבנות מכל סוג וצורה, הבהילו אותנו לפני חג הפסח הקודם שחובשי הכיפות הסרוגות לא יגיעו למילואים לאחר החג מכיוון שהשירות כבר קשור לביצוע ההתנתקות. הגדיל לעשות כתבו הצבאי של אחד העיתונים היומיים, וביום שבו החל פינוי היישובים בגוש קטיף הכריז שמדובר ב"מבחן קיומי לצה"ל".

היה אפשר, אולי, לשער כי הביצוע החלק והמהיר של תוכנית ההתנתקות יחסל באחת את עולם הדימויים שנוצר בעקבות שנים רבות של הכללות. אולם, מתברר, אלה המזהים את המיעוט הקיצוני עם המגזר הדתי-הלאומי כולו לא ייתנו לעובדות לקלקל תפישה ארוכת שנים. מתוך כך ניתן לשמוע טיעונים דוגמת זה שאכן, המרידה היתה אמורה להתרחש אלא שריכוז הכוחות החסר תקדים הרתיע את המורדים המשיחיים, שעמדו לסכל את ההתנתקות... בימים אלה ממש מזהירים אותנו - לא במפתיע - כי המחאה והשבר ישתקפו בגיוס העכשווי של מחזור נובמבר.

גישת ההכללות ארוכת השנים ביחס לציונות הדתית מתארת קבוצה אחידה יחסית, שהמכנה המשותף שלה חזק בהרבה מהגיוון הפנימי שבה. כמעט שלא זוכה להתייחסות האפשרות שהציונות הדתית כיום אינה אלא מגוון של ציונויות דתיות המתרחקות בהדרגה ובעקביות זו מזו, כשההבדלים ביניהן הולכים וגדלים על חשבון החישוק המאחד.

מה שבעבר היה אפשר לתאר כגיוון בלבד, במסגרת קבוצה מובחנת בעלת מכנה משותף חזק, נעשה היום לשונות דתית, תרבותית ואידיאולוגית פנימית. במישור הפוליטי החל התהליך כבר בראשית שנות השמונים: מאז התרסקות המפד"ל ב-1981 היא לא חזרה לעצמה וציונים דתיים מפוזרים על פני הקשת הפוליטית, ממפלגת העבודה-מימד, דרך הליכוד ועד למפלגות הימין.

מגמת הפיצול הפנימי בתוך הציונות הדתית בולטת אף יותר בתחומי תרבות אחרים. כך, למשל, התרחש פיצול בחינוך הממלכתי-הדתי: אחד מסימני ההיכר המובהקים של תרבות משנה מובחנת, מערכת חינוך ייחודית משותפת, הולך ודועך. בתי הספר הממלכתיים הדתיים מתפצלים לבתי ספר תורניים, תורניים מוגברים, ועוד היד נטויה. תגובת נגד לתהליך זה היא צמיחה הדרגתית, הנמצאת בראשיתה, של בתי ספר משותפים לחילונים ולדתיים. גם תהליך הפמיניזציה של קבוצה לא מבוטלת של נשים במגזר הציוני-הדתי, תהליך שאי אפשר להפריז בהיקפו ובמשמעותו, הולך ומעמיק, בניגוד גמור לניסיונות לטעון בהכללה גורפת שמתחוללת הקצנה דתית.

בעוד כולם מדברים על תהליך ההקצנה הדתית והחרד"ליזציה של הציונות הדתית, המחנה החרדי הלאומי מהווה רק מיעוט בקרב הציונים הדתיים. יותר אנשים מזהים את עצמם כדתיים ליברלים מאשר כחרדים לאומיים, ובין אלה לאלה יש רצף מגוון מאוד בכל הנוגע לאורח החיים הדתי. הפנמת אורחות חיים ודפוסי התנהגות חילוניים, הנפוצה מאוד בקרב ציונים דתיים רבים, נדחקה מהתודעה הציבורית תחת עומס ההתייחסויות לחרדים הלאומיים. בסקר דפוסי התנהגות בקרב ציונים דתיים בתחומי הקו הירוק, המהווים כ-75% מכלל הציונים הדתיים, התברר שבעוד שבערך 9% מגדירים את עצמם חרדים לאומיים, קרוב ל-20% מגדירים את עצמם דתיים ליברלים. גם כאשר מצרפים לחרדים הלאומיים את כל ה"דתיים" הדומים להם בדפוסי ההתנהגות נותרים החרדים הלאומיים כרבע מהציונים הדתיים, ומשקלם של הדתיים הליברלים עדיין גבוה מעט מזה של החרדים הלאומיים.

באותו מחקר אף התברר שקרוב ל-70% מהציונים הדתיים הם בעלי השכלה אקדמית מלאה כשמתוכם קרוב ל-20% בעלי תואר שני. גם אם נניח הטיות שונות הרי המגמה הכללית ברורה מאוד. כל אלה נעלמו מהשיח הציבורי, הנוהג לתאר אותם כנעדרי השכלה כללית וכמנוכרים לחברה שבתוכה הם חיים.

בכפר מימון "הממלכתיות ניצחה את המשיחיות", תיארו פרשני התקשורת את האירועים. לגביהם, כוחות הביטחון המלאים בכיפות סרוגות סימלו את הממלכתיות ואילו מפגיני כפר מימון, בהכללה, ייצגו את המשיחיות. הנגדה פשטנית ושטחית זו בין "ממלכתיות" ל"משיחיות" מוטעית לחלוטין ומעוותת את המציאות המורכבת. אלה ואלה כאחד הם חלק מאותו מחנה מורכב: לגבי רוב הדתיים הלאומיים מסתכמת ומתמצה התפישה המשיחית בתיאור מדינת ישראל כ"ראשית צמיחת גאולתנו", בתפילה לשלום המדינה הנאמרת בכל שבת. זוהי משיחיות סמלית-טקסית שאין לה השפעה על אורח החיים היום-יומי ודפוסי ההתנהגות הכלליים והפוליטיים. זאת ועוד, אפילו מה שנהוג לתאר כ"משיחיות אקטיוויסטית" מבית המדרש של ישיבת מרכז הרב ושלוחותיה אינו עומד בניגוד מוחלט לממלכתיות. הממלכתיות היא מרכיב מרכזי ומהותי בקרב רוב גווניה של הגישה המשיחית. גם עתה, ממש בימים אלה, הקולות הקוראים להתנתקות ברמה זו או אחרת מהמדינה, מקדושת הממלכתיות ומהחברה החילונית, מהווים מיעוט בזרם המשיחי האקטיוויסטי, שהוא עצמו כאמור מיעוט בקרב הציונים הדתיים.

מי שמבין מציאות זו לאשורה יודע שרוב המשתתפים בפעולות השונות נגד ההתנתקות באו למחות נגד התוכנית ולא לסכל אותה. הם באו לכפר מימון, לשדרות, לאופקים, לרחבת הכותל המערבי ולכיכר רבין כדי להביע את זעמם על התוכנית והמהלכים שקדמו לה במערכת הפוליטית. מחקרה המעודכן של ענת רוט על מועצת יש"ע, במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה, מאשש את הצגת הדברים הזאת, אולם הוא היוצא מהכלל המלמד על הכלל של הכללות גורפות חסרות בסיס. הציונים הדתיים לא באו למרוד בממלכתיות, שהיא חלק מהותי בתפישתם, כמו בתפישתו של כל אזרח נורמטיווי. לא היקף כוחות הביטחון הרתיע את מפגיני כפר מימון משימוש קיצוני בכוח, אלא הרצון שלא לפגוע בממלכתיות.

הלהיט החדש בשיח התקשורתי על הציונות הדתית הוא תיאור השבר שהחל והשבר שעוד יבוא. למי שבהכללה גורפת מייחס לכלל הציונים הדתיים גישות ותפישות מוטעות, המאפיינות מיעוט קטן ולפעמים שולי בהיקפו, לא נותר אלא להעריך שאכן עומד להתחולל בקרבם שבר איום ונורא.

החתומים מטה מתפללים בשני בתי כנסת שונים, בערים שונות, המייצגות במידה זו או אחרת את רוב מניינה ובניינה של הציונות הדתית, שאינה זוכה להתייחסות ואינה מעוררת עניין מכיוון שהיא ציונות דתית דוממת, בורגנית, כזו שאיננה מתאימה לכתבות צבע בעיתונות.

תיאור זה מתאים במידה רבה, בניגוד למצטייר בתודעת הציבור החילוני, גם לחלק ניכר מההתנחלויות. רבים ממתפללי בתי הכנסת כועסים וזועמים על ההתנתקות ועל המהלכים שקדמו לה. אולם כשאנו עומדים בבית הכנסת איננו רואים סביבנו אנשים החווים שבר או רגע לפני שבר. אנו רואים סביבנו אזרחים רגילים, ממלכתיים, פטריוטיים, שלצערם חיים בחברה שבה רוב מוקדי ההשפעה נשלטים על ידי גורמים שרוממות הליברליזם והסובלנות בפיהם, אך בפועל אינם סובלים את הכיפה הסרוגה.

ד"ר אשר כהן ופרופ' סטיוארט כהן מלמדים במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן

הגדרה עצמית של ציונים דתיים בתחומי הקו הירוק*

דתי: 71.6%

דתי-ליברלי: 19.7%

חרדי-לאומי: 8.7%

* כ-75% מכלל הציונים הדתיים




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו