בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קינת חשין

על סף ייאוש גדול יוצאת רות חשין - נשיאת הקרן לירושלים, שותפה בטבע ורעיית השופט מישאל חשין - בראיון נדיר: איך להציל את העיר הגוססת מול חוסר האונים של לופוליאנסקי, אטימות הממשלה, וגם על ניהול טבע והחיים לצד שופט ביהמ"ש העליון

תגובות

היא בת 69 ויש לה שלושה ילדים, שישה נכדים, בעל מוצלח והרבה כסף. אבל רות חשין צופה במפעל חייה יורד לטמיון. ירושלים, בירת הנצח, נגמרת לה בין הידיים. העירייה חלשה ונטולת תקציבים ואילו חשין - מעשירות ישראל ונשיאת הקרן לירושלים - נהפכת לעתים, בניגוד לרצונה, לראש העיר בפועל. "היא מיני עירייה - משפצת בתי אבות, בונה מרכז לחירש; פשוט אין מי שיעשה את זה", אומרים מקורביה, וחשין מקשיבה ומוסיפה: "העניין הוא ירושלים, לא אני. ירושלים בצרות. ממש בצרות. והממשלה מעלימה עין".

יותר מ-150 אלף תושבים עזבו בעשור האחרון את העיר הענייה במדינה. חשין רוצה לדבר על זה עם ראש הממשלה, והוא לא מחזיר טלפון. את הראיון הנדיר איתה היא יזמה חרף התנגדותה העקרונית לחשיפה תקשורתית, כדי לקרוא לראש הממשלה להתגייס להצלת העיר. הפגישה נקבעה לשעת ערב בתום יום עמוס, בין טיסות צפופות - אחרי נחיתה מלונדון ולפני המראה לוורשה. מה הבהילות? למרות הבחירות הקרבות והסערה במערכת הפוליטית, דווקא עכשיו היא רוצה לרתום את אריאל שרון למשימה. "שיקים מינהלת ירושלים כפי שהקים את מינהלת ההתנתקות", אומרת חשין, "שיעלה את ירושלים לראש סדר העדיפויות כשם שהכירו בצורך להשקיע בגליל ובנגב. שייצא בקריאת חירום להצלת העיר".

למה לא נפגשת איתו?

בזמנו, לפני שהתחילה מהומת הבחירות, עו"ד רמי כספי התנדב לעזור לי בעניין ופנה לשרון במכתב וביקשנו פגישה, אבל התחילה ההתנתקות ושוב ירדנו למחתרת מבחינתו. ההיסטוריה תסקול אותנו באבנים. העיר גוססת ומצבה הולך ומחמיר.

מה היית אומרת לו?

תדאג שירושלים תהפוך לבירת ישראל האמיתית, שהממשלה שלך תפעל מתוך העיר, שמשרדי הממשלה והחברות הממשלתיות יעברו העירה, שכל מי שתפקידו לעבוד בבירת ישראל יהיה בה. הממשלה היא מהאשמים העיקריים, כי מוסדות השלטון החזקים ממוקמים מחוץ לבירה: הסתדרות העובדים; מכללות צה"ל; המוסד; השב"כ; נציבות המים; רשות ני"ע; מקורות; חברת החשמל; פי גלילות; בזק; רכבת ישראל; מכון הנפט. ערוץ 2 עבר לנווה אילן וערוץ 10 קיבל אישור להתמקם בתל אביב והמגמה נמשכת - כעת מעצ, המכון הגיאולוגי ורשות השידור עומדים לצאת.

שושלת מפוארת

אפילו היא, ירושלמית זה שבעה דורות, קנתה דירה בתל אביב. זה קרה לפני שש שנים, כשהיו לה רק שלושה נכדים והיא ראתה את כלתה מגיעה לביקורים מכווצת, מסויגת מהעיר. "האווירה כאן קשה", מודה חשין, "הקרן יכולה לעזור בכך, לספק אטרקציות, לסבסד אמנים צעירים, להקות ניסיוניות, את מרכז המוסיקה ליד משכנות שאננים, תיאטרון הקרון, הסינמטק שעליו אומר הבן שלי: 'לפחות דבר אחד טוב עשית בירושלים'. זו הסיבה לתמיכת הקרן בפעילות התרבות והאמנות ולניסיון להחיות את מרכז עיר באמצעות העברת בצלאל. פעלנו לדו-קיום, יצרנו מוסדות מדע ואמנות, וכל הדברים הנפלאים האלה לא מספיקים".

לא נעים להסתובב ברחובות ירושלים, העיר הגדולה בישראל בשטחה ובמספר תושביה. 700 אלף הירושלמים מהווים 10% מאוכלוסיית ישראל. 33% מהם עניים, לעומת 19.5% עניים בישראל בכלל. 43% מהילדים בירושלים עניים, לעומת 25% בישראל כולה ו-20% בתל אביב. הסטטיסטיקה הידועה הורגשה בבית חשין, דרך הילדים, לפני שנים. "בתי הבכורה ניתקה את הקשר עם העיר כשהיתה בת 25", אומרת חשין, "חבריה עזבו את העיר, כל אחד מסיבותיו. היום שלושת ילדיי לא גרים כאן".

הבת אפרת, בת 42, היא מורה ליוגה שגרה במושב בית יצחק. בהפרשים של חמש שנים אחריה נולדו הבנים, שניהם גרים בתל אביב. שניאור, בן 37, הוא "איש עסקי-תיירות לסיני, צלילות וכיף", מנסחת אמו. שניאור שירת בשייטת, הקים מועדון צלילה והביא תיירים לסיני. האינתיפאדה פגעה בתיירות וכיום הוא איש עסקים. יואל, בן 32, הוא משפטן המחלק את זמנו בין הפקולטות באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה העברית. "יואל נשאר הרבה שנים בירושלים, עבד כאן וגר ברחוב מטודלה. בפעם הראשונה שהלכתי לראות את דירתו בתל אביב, באיזה רחוב ליד דיזנגוף, אמרתי 'אלוהים, אני יכולה להבין למה הוא עבר. רחוב סואן, בתי קפה, חתיכות שמסתובבות".

הם נצר לשושלת ישראלית מפוארת. שלושתם יכלו להיות ירושלמים זה שמונה דורות אך העדיפו את מישור החוף. הם צאצאיו של יואל משה סלומון, ולא פחות חשוב, צאצאיו של מייסד החברה שלימים נקראה "טבע" - ספינת הדגל של התעשייה וגאוות העם. סבה של חשין ושני גיסים הקימו בראשית המאה ה-20 את "סלומון-לוין-אפשטיין" ליבוא תרופות מגרמניה. לקראת מלחמת העולם השנייה החליט הסב להתחיל לייצר במפעל מקומי. חברת "אסיא" הוקמה בפתח תקווה וב-1948 הקים הסב ברוממה שבירושלים את "עליון", מפעל לייצור אנטיביוטיקה שהיה חלק מאסיא, כדי לא לעזוב את העיר שהיתה אז בשפל. לימים, עם כניסתה לבורסה, נהפכה אסיא לטבע. "לצערי החליטו לנטוש את השם אסיא", אומרת חשין. "סבי לא התפרנס מעסקי ציבור, היה לו הביזנס שלו".

חשין עצמה לא מושכת משכורת מהקרן; עלות שכרה כנשיאת הקרן היתה יכולה להיות כ-30 אלף שקל. TheMarker מעריך את הונה ב-200-180 מיליון דולר. ככל הידוע היא מחזיקה ב-0.86% ממניות טבע, אחזקה המוערכת ב-165 מיליון דולר. טבע היא מהתורמות לקרן לירושלים; באחרונה תרמה החברה למוזיאון המדע תערוכה בשווי כחצי מיליון דולר. בפגישה איתה חשין לבושה בפשטות, נטולת גינונים, בעלת קסם אישי כובש. התנהגותה החמה, הישירה והמשוחררת נשענת על עקרונות ברזל, ועל העובדה שהיא לא פוליטיקאית ולא זקוקה לכספו של איש.

לא קדוש מעונה

חשין נשואה לשופט מישאל חשין. עם מינויו לכהונה בבית המשפט העליון ב-1992 עלה החשש כי השופט הידוע ברוחו הסוערת ובסגנון כתיבתו הפיוטי נעדר "מזג שיפוטי" הדרוש לתפקיד. חשין רואה את השקט שסביב התפקיד. "עבודתו של שופט היא העבודה הכי בודדה בעולם. שופטי העליון הם נידונים לעבודת פרך. זה לא עוזב אותם - מבוקר עד לילה. אני קוראת להם 'עובדי עולם'".

אתה מספיקים לדבר?

זה קשה. נקודות המפגש בינינו לא ענקיות ואנחנו מגיעים לדבר רק על הדברים הבוערים, כשיש בעיה. לא יורדים לעומק העשייה היום-יומית ולא מספיקים לדבר על הילדים והנכדים. יכולתי לספר שכל ערב אנחנו נפגשים וכל אחד מרצה על מעשיו, אבל זה לא קורה. גם על העניינים המשפחתיים שממלאים חיים שלמים אנחנו לא מספיקים לדבר. אז לפעמים מדברים בדרך. אני אוהבת קונצרטים והוא הצגות, אז אנחנו מתפשרים ולא הולכים לשום דבר. בא הלילה ואנחנו רוצים רק לנוח ולראות טלוויזיה. הסרט הקבוע שלנו הוא פתיחת פסטיבל ירושלים, פעם בשנה. הייתי רוצה ללכת לקולנוע כל יום. אולי כשאצא לפנסיה.

מהם הפינוקים כיום?

נכדים, ילדים, יש חברים מהצבא והאוניברסיטה, מהעממי והתיכון, חברים שגדלנו איתם, כמו כל הישראלים. אני אוהבת ללכת לתערוכות, רצה בכל הזדמנות לגלריות ולמכירות פומביות. אני אוהבת אמנות ארצישראלית. אבי היה אספן אמנות ואני ממשיכה. בזמן האחרון אני משתדלת להקל בעבודה, אני לא קדוש מעונה. גדלתי בדור אחר, בלי הטירוף של הכסף. נהדר לי שאני לוקחת את הילדים וכולנו יוצאים למסעדה או לחופשה ולא צריך לדאוג לכסף, אבל בשביל זה מספיק להרוויח טוב. זה מסוג הדברים שאנחנו עושים בכיף, והם אפשריים גם כשיש פחות כסף. נתקלתי בהרבה אנשים שהתעשרו בבת אחת וזה הרס להם את החיים ונהפך לאסון. אפשר לאבד את הראש.

נולדת למשפחה עשירה.

נולדתי למשפחה שחייה היו נוחים. אבי היה אדם ספרטני - חינך אותנו שמסתפקים במה שיש. לא היה אצלנו שום דבר יוצא דופן. לא חלומות העושר שיש היום. היה עולם אחר לגמרי, צנוע, לא הרגשת את הכסף. כדי לדייק, סבי וסבתי נהגו לנסוע כל קיץ לחו"ל עוד באותן שנים, זה היה יוצא דופן בישראל.

ההון האישי שלך כבר הגיע ל-200 מיליון דולר?

אין לי מושג, תאמיני לי. ההון שלי כולו בא מטבע ומושקע בטבע.

לפי הערכות, את מחזיקה ב-0.86% ממניות טבע.

לא יודעת, הם יודעים יותר טוב ממני. זה לא מעסיק אותי בחיי היום-יום. אני גרה בשכונה יפה עם נוף יפה. אני מבינה את העיסוק בכסף; היום כולם סקרנים להיכנס לחייהם האישיים של אחרים. לא ידענו להפנים ערכים שהם מעל לרצון להרוויח. אני מאושרת לתמוך בתרבות, היא מביאה לידי ביטוי את הנשמה של בני האדם ובלעדיה חסר משהו. אני רוצה להוסיף שמחת חיים, אין סיבה לעוד הישג חומרי בלי הרוח. אם כי התרומות שלי, באופן אישי, הן למצוקות.

סינדרום יונתן

בחור צעיר שפגשה חשין בנסיעתה ללונדון הסביר לה איך נראים הדברים בעיניים חילוניות, אך לאו דווקא הומניסטיות או רציונליות. "פניתי לבחור צעיר ממשפחה ציונית, עם קרובים בישראל, ואמרתי לו: 'יונתן, בוא תצטרף אלינו לבורד'. בתגובה הוא שפך עלי קיתון של רותחין ושאל: 'מה עושה הכסף שלך? את משחררת את העירייה מהקמת גן ילדים ואז היא משקיעה בהקמת עוד ישיבה'". את ההאשמה הישירה, המבטאת שנאת חרדים לפי מיטב המסורת החילונית, מכנה חשין "סינדרום יונתן". היא מודעת לשמחה לאיד ולרצון להתנתק מהחרדים.

לרצון הזה יש על מה להתבסס: על חיזוריהם של פוליטיקאים חילונים אחר קולות החרדים, וכיום על הקונפליקט של ראש העיר החרדי, אורי לופוליאנסקי. "הוא קרוע בין חובותיו לחרדים שבחרו בו לחילונים, שבלעדיהם העיר לא תתקיים. הפלשתינאים והחרדים עניים ברובם ולא משלמים מסים, אז איך העירייה תתפרנס? היא תשחט את מי שכן יכול. אצל צעירים שנלחמים על כל פרוטה זו סיבה לברוח. אני לא יודעת אם הוא מבין את זה", אומרת חשין על לופוליאנסקי. "הוא צריך לתת הרבה יותר כסף לחינוך, הרי העיר צועקת לעזרה והעירייה לא משקיעה מספיק מאמצים ומחשבה איך לחזק את האזרח. במידה מסוימת היא מטאטאה את הבעיות מתחת לשטיח".

הריב בין הקרן לראש העיר הקודם, אהוד אולמרט, נהפך לסדרת קרבות מסוקרת והוביל לנתק ממושך. הקרן לירושלים הסכימה לתת לראש העיר את כס היו"ר המכובד, אך לא את סמכויות יו"ר הוועד המנהל. בימים אלה גם המתיחות עם ראש העיר הנוכחי היא סוד גלוי. חשין נואשה מלופוליאנסקי, ובזמן שהעירייה והקרן מחליפות האשמות נזעמות מעל דפי המקומונים, בכירים בעירייה (שרובם לא גרים בעיר) פורשים מתפקידיהם ומספקים עוד כותרות מטרידות.

"אין עם מי לדבר", אומרת חשין. "ראש העיר הנוכחי לא רלוונטי. כמה כסף כבר יש בקופתו? כמה כבר יש לו? תקציב העירייה מצומצם והבעיות חמורות. מה העירייה יכולה לעשות? אין בעירייה את מי לתקוף כל כך - אין לה המשאבים לקחת על שכמה את פתרון הדיור היקר והמסים הגבוהים. העיר זקוקה למקומות עבודה, להשקעה בחינוך ולמענקים לזוגות צעירים".

השבוע נודע על התוכנית הממשלתית לממן שכר דירה לעובדי סטארט-אפ שיעברו לבירה ומענקים למפעלים בעיר. חבילת הסיוע הנוצצת, בשווי כ-50 מיליון שקל, היא עוד אחת בסדרה של יוזמות לשיקום העיר ואולם לא ברור אם מטרתה היא חיזוק העיר או חיזוק המועמדים לבחירות. "רק ראש הממשלה יכול לעשות משהו, אבל אצלנו תמיד הממשלות עסוקות בדברים אחרים", אומרת חשין. "ראש הממשלה צריך לצאת בקריאה לתפוצות וליזום מגבית מיוחדת". הסוכנות היהודית, המרכזת את המגביות בעולם, יכולה לגייסן למטרה זו. חשין רצתה לראות את סלי מרידור מכריז על מגבית לירושלים, אבל הוא פינה את ראשות הסוכנות לזאב ביילסקי, מי שהיה ראש העיר רעננה.

מנהלת מדינה קטנה

פעם קרנות הקימו גינות ציבוריות, כיום חשין לוקחת על עצמה את כל נטל העיר. "אנחנו מחזיקים המון פעילויות שלא היו מתקיימות בלעדינו", אומרת חשין. "אני מסכימה להשקיע בחדשנות בחינוך, אבל רוצה שמישהו ייקח וימשיך לגלגל את זה; ברוב המקרים זה לא קורה. היה לנו ריב דמים עם ניסן נתיב שלא קלט את העניין. הבאנו לירושלים את ביה"ס שלו למשחק והוא חשב שנתמוך בו לעד, אבל אנחנו לאט לאט המעטנו את התמיכה וקיווינו שהעירייה תיכנס לתמונה. הוא לא הסכים להבין מה פתאום אנחנו נוטשים אותו. פתחנו את בית הספר לקולנוע וטלווזיה ע"ש סם שפיגל, אחת ההצלחות הגדולות בעיר, שלמזלו אינו תלוי בגורמים פנימיים בעירייה אלא בעיזבון. את שני המוסדות הכנסנו לאזור המסחרי הכי זול, בתלפיות".

זה לא תפקיד העירייה או משרד החינוך?

ההשקעות שלנו בחינוך הן גבוהות הרבה יותר מכפי שקרן צריכה להשקיע. אמרו לי שהאוניברסיטה מנסה להחזיק דוקטורנטים צעירים והם מסרבים כי החינוך כל כך גרוע שהם פוחדים על הילדים שלהם. יש שכונות שבהן המצב מחפיר, והעירייה כל כך חלשה. אנחנו צריכים להביא כסף לייפוי העיר, לתרבות, לארכיאלוגיה. הקמנו את מעבדות בלמונטה לחינוך מדעי בשיתוף פעולה עם דוקטורנטים של האוניברסיטה, שיפצנו את הוויה דולורוזה בעיר העתיקה. אנחנו מחזיקים את העיר בצורה מכובדת, משקיעים בדו קיום, בחינוך ובמודעות האזרחית. הקרן פועלת בחמש שכונות, מנסה לחבר בין המוסדות ולשתף את ההורים, ליצור קהילה. למדנו מש"ס שהשקיעה ביום לימודים ארוך וחינכה לבערות.

את מנהלת מדינה קטנה.

השקעות הקרן הן טיפה בים. היא לא עונה על הצרכים. ירושלים היא לא העיר הפרטית שלי, היא גם הבירה שלך ושל החברות שלך. ירושלים מאחדת את יהדות העולם, שמה מהלך קסם. בחו"ל מסתכלים עלי כמעט כמו על יצור קדוש. אי אפשר להזניח כך את העיר ולשמוח לאידה. נשב בבית קפה בתל אביב ונגיד שניתן לעיר לשקוע? על דמותה של תל אביב לא צריך להילחם - על ירושלים צריך להילחם. אני בטוחה שנמאסתי על החברים שלי בתל אביב, אבל השאננות היא מחלה.

אי אפשר לקיים מתנ"ס, מוזיאון או עיר בלי תרומות?

ראשי קרנות בכל העולם מסכימים שהממשלות בימינו לא מסוגלות להקיף את מכלול הבעיות ולכן הקרנות חשובות מבחינה מעשית כמעט כמו הממשלות. אי אפשר להתקיים בלעדיהן. אני מבינה שאין דרך אחרת. מה שיכולות לעשות קרנות - הרי זה מבורך. אם אין לילד מחשב בבית, לפחות שיהיה לו מחשב במתנ"ס.

בתחילת השבוע אישרה מועצת העיר תל אביב להצמיד לשמו של מוזיאון תל אביב לאמנות את התוספת "ע"ש אביבה וסמי עופר". איש העסקים ורעייתו תרמו למוזיאון 20 מיליון דולר ונענו בעצומה זועמת מצד מאות אמנים, אנשי אקדמיה וחובבי אמנות על ה"שערורייה" כלשונם. חשין מתקוממת על הביקורת. "כיום מוזיאונים בעולם בוחרים מנהלים גם בהתאם ליכולתיהם לגייס כספים, כי שום מוזיאון לא יכול להתקיים בזכות עצמו. לכל מוסד תרבות בעולם יש מנהל שעוסק בגיוס כספים. עם שינוי שמה של רחבת העירייה בירושלים ל'כיכר ספרא', טענו ש'מכרנו' את הכיכר לספרא בזיל הזול. חטפנו צעקות כאילו תורמים עמדו בתור. ארבע שנים חיפשנו תורם ולא מצאנו, ובסופו של דבר משפחת ספרא נענתה לתחנונינו ונתנה 10 מיליון דולר. זה הרבה כסף".

ירושת טדי

הביקורת העיקרית נגד הקרן לירושלים מכוונת אל שנות כהונתו הרחוקות של ראש העיר המיתולוגי טדי קולק, מייסד הקרן, שפרש מפעילות לפני כחמש שנים. "מחדלים שנמשכו עשרות שנים - כמו השארת שטחים פתוחים בתוך העיר והעברת האוניברסיטה ובצלאל להר הצופים - החלישו את העיר", אומרים אנשי נדל"ן. טענה אחרת היא שקולק השתמש בקרן כדי להוציא לפועל תוכניות שהעירייה לא אישרה, שהוא "התבלבל" בין הקרן לקופת העירייה. "זו כמובן שטות", מגיבה חשין. "אנחנו פעלנו ללא אישורים? טדי קולק הקים את הקרן כדי לעשות בעיר דברים שלעירייה לא היתה היכולת הכספית לעשות אותם. הפתרון הוא לעקוף את הגופים הציבוריים. מסיבה זו יש קרנות בכל הערים בעולם, לא כדי לעבור על החוק. הוא ראה שמההכנסות שיש ממשלמי המסים הוא לא ייוושע ולכן הקים את הקרן".

מה שכן השתנה הוא הסגנון. חשין נזכרת בקולק של לפני ארבעים שנה: "שם את היד שלו על הכתף של התורם, שותה איתו כוסית והתורם נותן את הכסף. בהינף יד מקבל 3 מיליון דולר. היום זה יותר מסובך. אלפי טפסים ממלאים כאן על כל דבר, עד שכבר עניינת מישהו במשהו, ואחר כך הוא רוצה דיווחים. יש לנו מחלקה שלמה של דיווחים. כל גרוש מיועד מראש למטרה מסוימת, ואתה חייב בשקיפות ובדיווח אינסופי".

חשין מכנה את קולק ואת פנחס ספיר "'גדולי מגייסי התרומות'. כיום אין אנשים כאלה. גם התורמים שלהם היו אחרים, אנשים שלא האמינו שקמה מדינה ישראל, שהכירו את השואה מקרוב. הם האמינו בטדי. הוא הביא את התורמת לחאן שנראה כמו פח זבל בקצה העיר - מנסרה שחורה ומגעילה - ואמר לה 'האני ידידתי, את תתני לי כסף כדי להפוך את זה לתיאטרון?' היא האמינה באיש ונתנה לו את הכסף".

כיום זה מקצוע?

כיום תרומות הן עניין למקצוענים. כל קרן מגייסת מנהל והוא מכין טפסים וניירות כדי להצדיק את התפקיד. אנחנו נערכים למצב החדש עם מחלקה שלמה של מגייסי תרומות. התורמים, דור שלישי לשואה, מסתכלים על תרומות מתוך צורך להתקבל בחברה, לזכות בהערכת הסביבה. יש לנו כבר דור שלישי לתורמים, כמו משפחת ג'ינוגלי. הסבא והסבתא תרמו בית ספר בגבעה הצרפתית; הבן תרם את מרכז האמנות בקטמונים, מוזיאון המדע והאולם במשכנות שאננים; ועכשיו כשהייתי בלונדון שני החתנים עשו לדן מרידור ולי ארוחת בוקר במשרדיהם, שנכיר את הצעירים.

הקרן נרשמה בישראל תחת השם "האגודה לאמנויות וערכי הרוח". ספיר לא הרשה להשתמש בשם ירושלים. בניו יורק היא נקראה "הקרן לירושלים" כבר בתחילת דרכה, ובהמשך קמו שלוחות באנגליה, גרמניה, שווייץ, צרפת, ספרד, אוסטרליה, ויש ידידים בדרום אמריקה ומשרד חדש בחוף המערבי.

בישראל יושבים צוותים דוברי אנגלית, גרמנית, צרפתית, ספרדית, והם נוסעים לפי הצורך. 50 איש עובדים בקרן, ויש בה מחלקת קהילה, מחלקת כספים ומחלקה טכנית שאחראית על הקמת הפרויקטים. "אני לא אוהבת להשתתף בדיוני שכר. תמיד צריכה עוד אנשים סביבי כדי לדון בזה, כי אולי אני לא מרגישה נכון את בעיית השכר של העובדים", אומרת חשין. "לי תמיד נדמה שכולם מקבלים מעט מדי. אני האדם האחרון שיכול להביע דעה בעניין. לדעתי השכר בממשלה ובעירייה - במוסדות ציבור שרוצים ללכת לפי הכללים בצורה מדויקת - נמוך מאוד. אבל אף אחד היום לא הולך לפי התקשי"ר, רק המסכנים".

סיפור של כאב לב

מי שיתאמץ, ימצא קווי דמיון לטבע. כדירקטורית פעילה, חשין קוראת דו"חות ולא מחמיצה ישיבות דירקטוריון, פעם בארבעה שבועות. "ישראל מקוב ואלי הורביץ נותנים הרצאות שלמות על סוד הצלחתה של טבע. זה סיפור של חזון, דייקנות, אמינות. עמידה על המשמר - לדעת מתי לצאת לדרך. לצערנו מעט מאוד מפעלים בישראל מגיעים לזה. הרבה פעמים יש חזון ואין דייקנות ואמינות, ולהפך. לקרן לירושלים יש גם חזון וגם אמינות. אני לא רוצה להשוות לטבע, אבל בקנה מידה של קרן עירונית, עשינו הכי טוב בישראל, בעיר מסובכת מאוד ורב מפלסית".

הסוד הוא בתרבות הארגונית?

כן. בחדשנות, יצירתיות, חזון ותעוזה, לקיחת סיכונים לאורך כל הדרך. סיכונים מחושבים עד לפרוטה האחרונה, לא ילדותיים. החוכמה היא לא לקפוץ מעל הפופיק. לא יותר מדי גבוה ולא יותר מדי נמוך. זו חוכמת העשייה הנכונה. בטח יש גם קצת מזל.

לקראת גיל 70 סיפור חייך כרוך בסיפור העיר?

זה סיפור של כאב לב, של מה שיכול היה לקרות ולא קורה ועוד אין לי ביד איך זה יכול לקרות. הוא חייב שיקרה, לטובת כולנו. אני לא מסתכלת אחורה, לא מרגישה את הגיל. מסתכלת רק קדימה, ויש מטען חיים שהולך איתך. הוא חלק ממך.

מטען מכביד?

לא. תמיד יש סיכוי. אני אדם אופטימי, לא מאוכזב. לפעמים יש דברים שמעציבים - מתנ"ס שהקמנו ונראה כמו פח זבל ואני לא יודעת מאיפה נביא את הכסף; הקירות מתקלפים והתקרה מתפוררת. אז אני נכנסת לפעמים לדיכאון, אבל לא מהמצב הכללי. יש חוק בחיים - ערים עולות ויורדות. לפני עשרים שנה הזהירו אותי שזו סכנת נפשות להיכנס למסעדה בניו יורק. ברחו מהעיר, והנה היא דופק העולם. אז יש גלגולים. אני מאמינה שירושלים עוד תתחדש, השאלה היא איך ומתי ואם יהיה לי חלק בזה. אבל זה לא רלוונטי.



קינן חשין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו