בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בועטת לכל הכיוונים

גם אחרי מה שהיא מכנה המפץ, מאמר שכתב נתן זך לפני שלוש שנים ובו הילל את שירתה, ממשיכה חוה פנחס-כהן להרגיש דחויה. בציבור החילוני היא מצטיירת כדתייה התומכת בהתנחלויות, ואילו בציבור הדתי רואים בה שוברת גבולות, ונרתעים מן הארוטיות הבוטה שבשיריה. לספר השירים החדש שלה היא קראה "הגנן, הכלבתא והשרמוטה"

תגובות

זהו קטע מתוך שיחה בארבע עיניים עם המשוררת חוה פנחס-כהן, בדירתה בירושלים, על שיחת טלפון בינה לבין נתן זך, לפני כשלוש שנים. היא התקשרה אליו, היא מספרת, לבקש ממנו לפרסם מפרי עטו בכתב העת שהיא עורכת. זה היה שבועות אחדים לפני פסטיבל המשוררים הבינלאומי בניהולו, ומעט אחרי שיצא לאור ספר שירה חמישי שלה, "משיח".

"אני שמח שאת מתקשרת", אמר לה זך. "יש על שולחני אולי 250 ספרי שירה שהגיעו לפסטיבל. אבל על ידי נמצא 'משיח' שאת כתבת, ואני מחפש אותך כבר כמה שבועות כי אני רוצה לומר לך: 'את לא משוררת, את משורר'". היא אומרת שכמעט נפלה מהכיסא. וזך המשיך: "חוה, זה ספר שהוא לא פחות ממעולה. אני מציע לך לגזור על עצמך עכשיו שתיקה. לא להוציא ספר בשנים הקרובות. אחרי ספר כזה, צריך שיעבור זמן".

ואין, אפילו לה, מלים לתאר את מה שהרגישה באותו רגע.

לא ברור למה נתן זך התקשה למצוא את חוה פנחס-כהן. זה לא מסובך מאוד. היא עורכת כבר 17 שנים את כתב העת לתרבות וספרות יהודית "דימוי" ובמערכת יודעים את מספרי הטלפון שלה, למקרה שהיא לא נמצאת שם. במוצאי השבת האחרונה, בביתה, היא מנסה להכניס סדר בבליל התחושות שהציפו אותה אז דבריו הבלתי צפויים של זך: "היה רגע של הלם. אבל כשהוא אמר 'משורר' ולא 'משוררת' הבנתי מיד למה הוא מתכוון. בתוך ההקשר המסוים, זאת המחמאה הכי גדולה שהוא יכול היה לתת לי. הוא אמר שהמשוררות שלי קודמת לכל. גם להיותי אשה. כלומר, שאני בליגה של המשוררים, ולא מישהי ששיריינו לה את תפקיד המשוררת התורנית של דורה. וזה מתאים לאיך שאני תופשת את עצמי ואת היצירה שלי".

העובדה ששטף כזה של מחמאות בא פתאום, אחרי שנים רבות של העדר כל דיאלוג ביניהם, ועוד ממשורר כמו נתן זך - היא ששיתקה אותה. "בקרב הקליקה התרבותית-תל אביבית-שמאלנית - קלדרון, ישורון, מירון, זך, פרי, ברנשטיין, לאור, הירשפלד, אהרן שבתאי, ציפר מעיתונך וחבריהם - אין לי קיום כמשוררת", היא מציינת ביובש. "למה? כי הם משייכים אותי למחנה הדתי-לאומי, ימני. מרגע שתויקתי לשם, הוגדרתי לא רלוונטית. לא מאוד עניין אותם לבחון את השירים שלי. פתאום נתן זך אומר לי דברים כאלה. זה היה מפץ".

מכה על חטא

מחמאות לחוד, אל פסטיבל המשוררים הבינלאומי במשכנות שאננים, שזך ניהל אז, חוה פנחס-כהן לא הוזמנה. היא לא התבקשה להשתתף גם בתשע הפעמים האחרות שבהן התקיים ב-18 השנים האחרונות. וכן, היא שאלה אותו על כך באותה שיחה, לא התאפקה, היא מודה. והתשובה של זך? "הוא אמר לי שהוא בעד, אבל מישהו מחברי הוועדה של הפסטיבל אמר לו, 'חוה פנחס-כהן? על גופתי המתה'. ויש ביניהם הסכם שאם מישהו מהחברים מטיל וטו, אי אפשר לכפות עליו משורר שהוא ממש ממש לא רוצה לראות".

חברי הוועדה היו הלית ישורון, נתן זך ואורי ברנשטיין. תחושת הבטן של פנחס-כהן אמרה לה שזאת היתה ישורון. זך מאשר. "אין לי עניין להיכנס לזה", אומרת ישורון.

אחרי הפסטיבל, ביוזמתו, ובלי תיאום עמה, סיפק זך על אותה שאלה תשובה נוספת, מפורטת מאוד ושונה מאוד. במאמר שפירסם בביטאון הסתדרות המורים "הד החינוך" בדצמבר 2003, כתב: "על חטאי אני מודה. העובדה שחוה פנחס-כהן היא עורכת כתב העת 'דימוי: כתב עת לספרות, אמנות ותרבות יהודית' כפי שהוא מגדיר את עצמו, די היה בה כדי שאדפדף כלאחר יד בדפי השירים והמאמרים ואמצא בהם רק מה שציפיתי מראש למצוא. עד כדי כך אנו דבקים בדעותינו הקדומות... עכשיו, לאחר שקראתי בעיון פעם ופעמיים ושלוש בקובץ שיריה האחרון... אני חוזר ומגלה את הסכנה שבציפיות כוללניות ובדעות קדומות מופרכות. ואני מוצא בו מה שמצאו הללו שהעניקו לה את פרס נתן אלתרמן לשירה לשנת 2002. שהרי אילו הגיע הספר לידי מידי מי שהיה אמור למסרו לידי, לפני שלושה-ארבעה חודשים, אין ספק שהמשוררת היתה מוצאת עצמה בין ראשוני המשוררים/משוררות המוזמנים לכנס המשוררים הבינלאומי שנפל בחלקי להיות מנהלו האמנותי בירושלים. ועל כך אין לי אלא להצטער".

ובאותו מאמר התעקש זך להיות מדויק אף יותר: "אין זה משום שפנחס-כהן פורצת - כעמיתה אדמיאל קוסמן, המוכר יותר - מתוך גטו סתגרני. משוררים יהודים בכל הלשונות עשו זאת הרבה לפניה, אף לא משום שהיא מפירה כל טאבו המקובל בעולם שממנו היא יוצאת, או מפני שה'משיח' שלה מתואר כהומלס חסר בית, 'ללא אוכף, לא על חמור ולא על גמל' ודובר אליה (מתוך מסך מחשב!) כשהוא 'רכוב על מלה/ לפעמים מרובעת לפעמים ערבסקה סתומה/ פעמים בקירילית', ומוטל 'מרוקן מדמו' על מדרכת הרחוב - אלא משום ששירתה היא הראשונה, לפחות בעברית, המסתכנת בסינתזה הגדולה: '...ואפילו אברי הגוף רבים הם, כולם גוף אחד/ כן המשיח וכן חרבו נקודה קום/ גם אנחנו נטבלנו ברוח אחד לגוף אחד אדונים ועבדים/ יהודים ויוונים יהודים ומוסלמים/ כן המשיח...'".

"משוררת הסינתזה הגדולה", הגדיר אותה זך במאמר, התפעם משירתה, ניתח אותה, הדגים מתוך שיריה, וסיכם: "בוודאי עוד אחזור לשירים אלה, שזה לי מגעי הראשון - אבל לא האחרון - עמם. שירים ייחודיים, דתיים ולא דתיים, חזונות ומראות וחיבוטי נפש ואהבה, בימים שבהם החלה השירה לרדת למדרגות קעקוע בגוף ונזמים באף".

חירות פנימית

כשקראה את מאמרו של זך, לא ידעה את נפשה. "זאת אחת המתנות היפות שקיבלתי בחיי", אומרת חוה פנחס-כהן ובוחשת בהתרגשות ניכרת בתה פירות היער שבספלה. ואי אפשר לא להבחין - בבחישה הזאת מתערבל גם לא מעט זעם. היא נשאלת על כך, וזה פורץ ממנה כמו לבה: "תביני, יש פה את החומרים שמרכיבים את סיפור חיי כאמנית, כמשוררת, שבאה מן השוליים, אאוטסיידרית, 'הימנית הדתייה המתנחלת ההיא', על פי הסטריאוטיפ המעוות במקרה שלי, שטבע המיינסטרים התרבותי שלנו. אמת, אני אדם שלא שרוי בהרמוניה עם הסביבה שלו. אני פועלת בתוך המרחב של החברה הדתית לאומית, אבל איני חלק ממנה. עולם המחשבות והדימויים שלי עמוס מקורות יהודיים, אם תרצי - דתיים, אבל פורש שלוחות, ענפים וכנפיים לעבר מחוזות מאוד רחוקים משם.

"חיי היומיום שלי חופשיים ומערביים. אני אלמנה עם ארבע בנות, שלא נכנעת ולא אכנע לצווים המקובלים של הממסד הדתי ציוני, אני מנהלת את חיי מתוך חירות פנימית. אני נפגשת עם גברים, אוהבת ונאהבת, ומחפשת את בן הזוג העתידי שלי. אין לי שום כוונה לוותר על החלק הזה בחיי, בין אם אני נשואה ובין אם לא. אני לא מסתובבת עם תחפושות של בגדים או פיאות או כיסויי ראש למיניהם. התוצאה? אני בהרמוניה מלאה, אבל רק עם עצמי. בשירה, אני בודקת את הגבולות שלי, כל פעם מחדש. זה עושה בעיה לאנשים מסוימים, שיש להם בעיה עם עצמם, וזה עושה את החיים ליותר קשים".

אחד האנשים האלה הוא הלל ויס, פרופסור לספרות עברית מאוניברסיטת בר אילן. במאמר (שפורסם ב"דימוי" בעריכתה) תקף בחריפות את כתיבתה, ואותה אישית. לדבריו, כשהיא כותבת על חג יהודי יש בדבריה "חתרנות נגד החג", בשירי האהבה שלה הוא רואה "געגועים לבגידה בבעל", בעיניו היא "מזנה את השפה", "מזנה את הדת".

את חטאי אני עושה בהסתר

ובתאוה גדולה. ילדי אז ישנים

והבית פנוי ממועדים.

אז בהסתר פנים אני עושה לי אלהים אחרים

ויש לו שם, אהובי.

ואני לו דולקת נרות רבים סביב

ופני מאירים.

ואני נושאת אליו כפים

ומלטפת אותו מקצה מצחו

ועושה בו דרך ושביל מטה מטה

מחבבת ומנשקת

הוא יודע

שכל עבודתי ביראה וברעדה

והשתיקה גדולה מכל.

ועד שבא זיע ורטט ורעדה יתרה

על האל ועל הבית

והרינו מתמוטטים

זה אצל זה.

("אלוהים אחרים", מתוך הספר "שירי אורפאה")

"חוה פנחס-כהן היא משוררת מצוינת", כתב ויס באותו מאמר, "אבל זה כמו ללכת להיכל עבודה זרה". הוא תופש כבלתי נסבלת את העובדה ש"היסוד הארוטי שלה פונה אל העולם, לא אל היחיד האהוב, או הבעל", מכנה אותה "אשה ערפדית" ומתאר את כתיבתה כך: "היא קורצת ומזמינה כל הזמן. מיתממת. היא עושה פעולות סקסואליות, אבל אומרת אמירות צנועות, כמו פרוצה הלובשת בגדי חרדית ועומדת על כביש בתל ברוך... היא מזהמת ומזנינה את כל הדורות ואת כל הקדושות".

היא בחרה לא להגיב בעיתונה על דבריו. היא בוחרת לא להגיב גם עתה, להוציא משפט אחד: "כל זה מעיד עליו עצמו, ולא עלי". לגופו של עניין, היא אינה מבינה (או משימה עצמה כלא מבינה) מה הבעיה. "זאת שירה. זאת אמנות. לכל המשוררים שהיו בעולם לפני זה מותר וזה לגיטימי, ולי אסור?"

"אני מקוממת עלי אנשים", היא אומרת. "אני לא ניתנת לתיוק המקובל. אני כל הזמן זזה, נעה ונדה בחיפוש מתמיד. אני לא פוחדת משינויים, אני רואה את החיים כשינוי מתמיד. התוצאה היא שדתיים רבים רואים בי שוברת גבולות, מאיימת. מסוכנת. חילונים רבים רואים בי דתייה, מתנחלת. בציונות הדתית של ההתנחלויות תפשו אותי לזמן מה כדוברת מטעמם ואז, כשהמשכתי להשתנות וכתבתי דברים שפחות תואמים את תפישת עולמם הדתית או האחרת, חשו נבגדים ופיתחו כלפי רתיעה. השמאל האינטלקטואלי התרבותי משוכנע בדרך כלל, בלי שום בדיקה, שאני ימנית קיצונית, לאומנית. וכן הלאה. לכן המאמר של נתן זך הוא עוגן נדיר, מתנה שאני נוצרת אותה".

במה הדימוי הרווח שלך כמשוררת דתייה ימנית לאומית שגוי ומעוות? את לא?

"אני לא מוכנה למסגר את עצמי אל תוך ההגדרות המקובלות המקובעות האלה. על דעותי הפוליטיות אני לא רוצה לדבר בכלל בשיחה הזאת, ברשותך".

למה? פירסמת במשך שנים טור פובליציסטי ב"מעריב", עמדותייך היו ימניות מובהקות. מה קרה?

"באת לראיין אותי כי אני מוציאה ספר שירה חדש. אני לא מוכנה לערבב את זה עכשיו עם פוליטיקה".

היא מסרבת בתוקף להיות מזוהה או מוגדרת פוליטית בכתבה הזאת. מבחר מקרי של מאמרים שפירסמה ב"מעריב" העלה את האסופה הבאה: מאמר על שנאת יהודים ואנטישמיות גוברת בעולם; מאמר בזכות המתיישבים וההתנחלויות; מאמר על גבולות הבית הלאומי יהודי; מאמר ובו פנייה נרגשת אל נשיא המדינה לחון את מרגלית הר-שפי.

אשר להגדרת דתיותה, היא אומרת: "אני אדם מאמין, אני ממלאת אחר חלק מהמצוות, שומרת שבת וכשרות, ואילו חייתי בחו"ל, אני מניחה שהזרם הקונסרבטיווי שם היה מקומי הטבעי. בארץ אין דבר כזה, וקשה לי למצוא את מקומי".

את מתפללת?

"אני חיה את חיי, כאדם מאמין, בתפילה. אבל צריך לבדוק אם מה שאת כחילונית רואה כתפילה הוא מה שאני מתכוונת אליו כשאני אומרת תפילה".

הבה נבדוק.

"להיות בטבע, בשדה, בהר, בתוך נוף - זה חלק מהצורך שלי להיות בתפילה. לקיים בית אינטימי רגשית עם בנותי - זה להיות בתפילה. לקיים שיחה כנה עד הסוף, עם אדם קרוב, שבה האמת מוטחת ללא כל מעצורים - זה להיות בתפילה. כל אלה הם חלק מהצורך שלי להיות בתפילה".

אם לא "משוררת ימנית דתייה", איך היית מעדיפה להיות מוגדרת בכתבה הזאת?

"אני לא רוצה להיות מוגדרת. אל תגדירי אותי".

איך לתאר אותך?

"תתארי אותי כך: אשה יהודייה, אלמנה, אם לארבע בנות, שומרת שבת, המודעת ומחויבת באופן מוחלט לזהות היהודית שלה".

כמו שמשון

בשעה שאני עומדת לבשל דיסת סלת

הסר ממני כל מיני מחשבות זרות

וכשאני נוגעת בגו התינוק ומדה חמו

שילכו ממני כל מיני טרדות

שלא יבלבלו מחשבותי

ותן לי אמץ לזכך פני

שיוכל כל אחד מילדי,

לראות פניו בתוך פני

כמו במראה רחוצה לקראת חג...

תן בי אהבתך שיהא בי די לעמד בפתח

הבית ולחלקה

בפשטות בה פורסים לחם ומורחים חמאה כל

בקר

מחדש ניחוח חלב רותח וגולש וריח הקפה

מכסים

על קרבן תודה וקרבן תמיד

שאיני יודעת איך נותנים.

(מתוך "תפילה לאם בטרם שחרית")

את השיר הזה כתבה חוה פנחס-כהן כשבתה, כנרת, היתה תינוקת. הוא נכתב ב-1990 וראה אור ב-1992, בביטאון המתנחלים "נקודה". העורך ישראל הראל התאהב אז בשירתה. היא זוכרת את עצמה אז, אם צעירה ומבוהלת, השרויה במצוקה גדולה. קמה מוקדם בבוקר, לפני כל בני הבית, "כדי שתהיה לי לעצמי שעה אחת בטרם ההנקה", נסערת, מלאת דאגות, לא מוצאה מנוח לנפשה.

"החרדה הלכה והתעצמה", היא מספרת. "הצורך שלי להיות אם מדויקת, נקייה מלחצים ומטרדות, יחד עם הצורך שלי לכתוב וליצור. ומה שכל זה יצר בתוכי - מתח נורא, כעס, פחד, מחויבות, אחריות, בהלה, רגשות אשם, והכל עלי. על כתפי. הרגשתי כמו שמשון, מחזיקה בעמודי הבית, אם אלחץ חזק מדי, עוד קצת, הכל יקרוס ויתמוטט. אם אדע לשמור על לחץ במידה נכונה, זה יחזיק מעמד. זה היה קשה מנשוא".

היא נטלה לידיה את הסידור שהיה מונח על שולחן במטבח, ונתקלה בתפילה לטרם שחרית. אבל אז היא חשה שמשהו מבעבע מתוכה, "המלים פרצו מתוכי, חותרות תחת המוצקות והביטחון שמעניק ספר התפילה הקנוני", היא אומרת. "ביטחון כביכול, כמעט כנגד כל חרדה אנושית, מתוך אמונה חד משמעית. אבל אצלי, אם ואשה צעירה, האמונה נסדקה מפחדים".

היא הניחה למלים לצאת וגילתה איך "רק מתוך הסדקים עשויות לצאת מלים שבכוחן ללמד שבת זוגו של הפחד היא האהבה, ושהאמונה היא תפילה ליכולתם של השניים לחיות ביחד". השיר הודפס בספרה השני, "מסע איילה", שהופיע ב-1995. מרגע שפורסם, קיבל חיים משלו. הוא חוזר אליה באינספור צורות - מופיע בקבצים שונים; נלמד כחלק מהחומר הספרותי השגרתי לבגרות בתיכונים דתיים; מודפס, לעתים עם וריאציות קטנות, על גבי הזמנות לבריתות, ל"שמחת הבת" ולחתונות; נשים דתיות, אמהות, מצמידות אותו למקרר במטבח ביתן.

לאחרונה פורסם השיר בספרה של עליזה לביא "תפילת נשים" (הוצאת "ידיעות אחרונות") - אנתולוגיה מדהימה למדי של תפילות נשים יהודיות מכל התקופות ומכל הזמנים. "בשבילי זאת הוכחה לכך", אומרת פנחס-כהן, "שכאשר מלים באות מהמקום הכי עמוק, הכי כן, הכי חשוף ופגיע, זה עובד. הכל קורה - גם בוקעת תפילה, גם נולדת יצירה, גם בא מרגוע לנפש".

עולמות רוחניים

"כל הזמן זזה", כפי שפנחס-כהן מעידה על עצמה, הוא תיאור מדויק למדי של הביוגרפיה שלה. היא נולדה ביפו למשפחה קומוניסטית ממוצא בולגרי, גדלה ברמת החי"ל (אז, שכונת עבר הירקון), וכשהיתה בת שמונה התייתמה מאביה. הוא היה מסגר והתחשמל למוות בעבודה. משם עברה עם אמה ואחותה לרמת אביב, ולתיכון אליאנס. כעבור כמה שנים נישאה אמה מחדש.

בגיל 16, בעודה בולעת את רילקה, אלזה לסקר שילר, ביאליק, אורי צבי גרינברג ויונה וולך, נשאבה בחסות הסמינרים של "גשר" אל עולם היהדות, שמשך אותה אליו בחבלי קסם ("זה התחיל עם 'הכוזרי' וזה נמשך עד היום"). כששירתה בצה"ל, כמורה חיילת, כבר שמרה שבת וכשרות, אבל היא לא מוכנה לכנות את זה "חזרה בתשובה". אחר כך למדה בירושלים לתואר ראשון בספרות עברית ותולדות האמנות. בו בזמן למדה וקיבלה תעודת הוראה ממכון "כרם" לחינוך יהודי הומניסטי בירושלים. התאהבה, ונישאה לגבר ממשפחה צפון-אפריקאית דתית. נולדו להם ארבע בנות: שירה, בת 25; איילת, בת 20; כנרת, היום בת 16; וזוהר, בת 13.

חוץ משירה ("שאיתה עשינו טעות ושלחנו אותה לבית ספר חילוני"), כל הבנות למדו ולומדות בחינוך הממלכתי-דתי בירושלים, אבל פנחס-כהן מתעקשת לא להגדיר את עצמה ואת משפחתה כדתית. "בישראל זה אומר בעיקר השתייכות לקבוצה חברתית ופוליטית, ואני לא בתוך שום קבוצה".

ב-1982 עברה עם משפחתה להתגורר בהתנחלות ענתות, באזור ואדי קלט, על יד ירושלים. כעבור ארבע שנים יצאה מטעם מחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות לשליחות של שנתיים בלואיוויל, קנטאקי, לעבודה בקהילה היהודית שם. כשחזרו, השתקעו ברחובות לפרק זמן ממושך יחסית. התבססו, רכשו בית. בעלה יוסי, כלכלן, עשה חיל בעבודתו והגיע לתפקיד החשב הראשי של שירות בתי הסוהר והמשרד לביטחון פנים. ב-1995 בא השבר הגדול של חייהם - מחלתו, ומותו כעבור שנתיים.

אחרי מותו היא חשה צורך עז בשינוי מקום, וחזרה עם הבנות לירושלים, לשכונת קטמון הישנה. במשך השנים הללו היא נעה ונדה כל הזמן גם בעולמות רוחניים חדשים: למדה בבית המדרש "אלול"; התחילה ללמוד בבית המדרש "בבלי ירושלמי". למדה במכון הרטמן (של ישראל הראל) ועכשיו היא שקועה בלימוד ספר הזוהר.

פעילותה אינסופית, כותבת ועורכת, מלמדת ספרות בתיכונים ובמכללות, מרצה באוניברסיטאות בר אילן ובן גוריון, מנחה סדנאות שירה, חוקרת-עמיתה במכונים שונים, חברת פאנלים וועדות שונות, היא יו"ר הוועדה האמנותית של כנס ירושלים לסופרים ומשוררים יהודים, שיתקיים בסתיו השנה. יש לה דעה כמעט בכל דבר ועניין, היא מאשרת, וצורך בלתי נדלה להביע את דעותיה.

הפרס המתוק

חוה פנחס-כהן שעתה לעצתו של נתן זך, אבל רק באופן חלקי. שתיקתה לא ארכה. עכשיו מופיע ספר שירה חדש שלה. שמו, המפתיע - "הגנן, הכלבתא והשרמוטה". גם הוא, כארבעת ספריה הקודמים, יוצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בסדרת ריתמוס בעריכת יצחק לבני, רות קרטון בלום, עוזי שביט ולאה שניר.

ספר נוסף שלה, שעומד לצאת לאור השנה, הוא פרויקט משותף עם הכוריאוגרף יעקב שריר. הספר ייצא בלוויית דיסק וישלב שירים ודימויים ויזואליים של אנימציה ממוחשבת, דמויות נעות ומחוללות ששריר יצר. כמו בחייה הפרטיים, גם ביצירה היא מקפידה על עקרון התנועה המתמדת. בעוד כמה חודשים מתוכנן לצאת ספר שיחות שקיימה עם המשורר ישראל אלירז. ל-2007 מתכננים בהוצאת הקיבוץ המאוחד להוציא ספר אוסף של שירים שלה.

כרטיס הכניסה שלה לעולם השירה העברית, ספרה "הצבע בעיקר", יצא לאור ב-1989 בהוצאת עם עובד. התהליך שקדם לכך מסגיר מעט מהאנרגיות התת קרקעיות הרוחשות בביצה הספרותית המקומית. פנחס-כהן השלימה את כתב היד של הספר הזה חמש שנים קודם לכן ושלחה אותו מענתות, בשמה ועם כתובתה, אל כתב העת "חדרים" של הלית ישורון. שיריה נדחו, בנימוק שאינם מתאימים לטעם העיתון. "'חדרים' זה לא במה לכשרונות צעירים", אומרת ישורון עכשיו.

היא ניסתה את מזלה גם אצל המשורר יעקב בסר, מייסד ועורך "עיתון 77". הוא דווקא התפעל מהחומר ואף הזמין אותה לפגישה. הוא אמר לה שהשירים שלה טובים, והבהיר מיד: "אני אלייך לא אבוא אלא אם אקבל ויזה". זה לא הפריע לו לפרסם כמה משיריה. היא פנתה אל כתב העת "מאזניים", אז בעריכת המשורר אשר רייך, ולא קיבלה כל תגובה. ל"עכשיו" של גבריאל מוקד לא טרחה כלל לפנות. היה לה ברור, היא אומרת, שאין טעם.

כעבור ארבע שנים צדה עינה מודעה של הוצאת עם עובד ובה הזמנה לתחרות משוררים על פרס הביכורים על שם ירוחם לוריא. היא שלחה בעילום שם את כתב היד, וזכתה במקום הראשון. הפרס היה הוצאתו לאור של ספר הביכורים שלה, בהוצאת עם עובד, אבל הוא היה כאין וכאפס לעומת הפרס הנוסף, האמיתי, המתוק מדבש: בחבר השופטים שקרא את כתב היד האלמוני ובחר בו פה אחד היו משה זינגר, יוסף שרון והלית ישורון.

פנחס-כהן הבינה שמיקומה החברתי והפוליטי לא יאפשר לה לזכות בגישה עניינית אל לב השיח התרבותי התל אביבי. מצד שני, סירבה לראות בעצמה קורבן או לאמץ גישה מקופחת, מתלוננת. היא החלה להשתעשע בחזון של מסלול אלטרנטיווי, במה אלטרנטיווית, מקום שבו היא תהיה בעלת הבית ולא תזדקק לחסדיו של איש. ב-1989 הקימה, יחד עם מוטי שקלאר (היום מנכ"ל הרשות השנייה) ועם ציפורה לוריא, חברה ושותפה לדרך, את כתב העת "דימוי".

מאז חלפו 17 שנים, חמישה ספרים נוספים וחמישה פרסים נוספים, בהם פרס ראש הממשלה ליצירה (1995); פרס אקו"ם לספר השירה הטוב של השנה (1998); פרס אלתרמן לשירה (2002) ועוד. באותן שנים יצאו לאור 25 גיליונות של "דימוי", כולם בעריכתה. כתב העת קבע לעצמו כיעד "להנכיח את השירה היהודית, השואבת מהמקורות היהודיים, ששפתה עשירה ומרובדת, ויש הקוראים לה שירה דתית, כזרם מרכזי ולגיטימי בתוך השירה העברית העכשווית". מתארחים בו סופרים ומשוררים דתיים וחילונים, ובהם גם לא מעטים מחברי המסדר הסגור שהתקשה לקבל אותה אל שורותיו.

פנחס-כהן כותבת את דבר העורכת, ומקצה לעצמה בדרך כלל מקום לשיר או שניים פרי עטה בעמוד האחרון, הסוגר את העיתון. הוא ממומן בכספי משרד החינוך והתרבות, האכסניה שלו (עד לפני שלוש שנים) היתה עמותת "מעלה" - מרכז תרבותי לציונות דתית, שייסד מוטי שקלאר. מאז, מופק כתב העת בבית מורשה, מוסד תרבותי דתי נוסף, שבו משלבים לימודי בית מדרש (אצל הרב בני לאו והרב יהודה ברנדס) ולימודים אקדמיים בראשות פרופ' בני איש שלום, מרצה למחשבת ישראל בבר אילן.

כחוזק התנגדותה לזהות את עצמה כדתייה, כן חוזק דבקותה במקורות מימון ואכסון של הממסד הדתי לאומי. כך גם בתחום השירה: היא מסרבת לראות בעצמה חלק מחבורה, אך מזכירה שמות של משוררים דתיים נוספים במרחב שבתוכו היא פועלת, כאדמיאל קוסמן, מירון איזקסון, יונדב קפלון, רבקה מרים, חביבה פדיה, ורות בלומרט.

שטה על משוטך

נתן זך הופתע כשגילה בשיריה של משוררת דתייה, מן העבר ההוא של המתרס הפוליטי-חברתי, העורכת כתב עת לתרבות יהודית, "שירים הרמטיים ואליטיסטיים", "ובעברית חומלת ולא מתחסדת", "ובראש וראשונה שירי אשה, אלמנה... שירים ששום גבר לא היה מסוגל לכתבם... שירים זורעי סוד ועם זאת נהירים ברגשותיהם, שופעי דימויים מעולם הטקס והפולחן היהודי, ושירי פרידה ואלמנות וגעגועים".

ואם נתן זך נדהם, מה יגידו אזובי הקוראים? כמעט בכל שיר מקרי, חושניות וארוטיקה נשפכות מן השורות: במקום אחד "טעם שדיה של אשה ונשיקת בשר ודם", במקום אחר המלה המפורשת "לזיין", כאן "אני שטה על משוטך", שם "והייתי יודעת ריח צווארו וריח שחיו כי רק כך אדע שאהבו", או "את הולכת ומתרחקת ממני, אומר ואוחז בשדי הימני" וכן הלאה. אינסוף למטפורות ולהקשרים, אבל כחוט השני עובר בהם מפגש גוף בגוף. מגע. מין. אפילו תנועתו של סנאי אצל פנחס-כהן נשמעת כך: "סקסססססססס....".

פעם זה גבר אלמוני, ופעם הוא זר, נוכרי. פעם זה הגנן שבעבודתו היא צופה, ופעם זו בכלל אשה. בשירים רבים היא כותבת אל בעלה המת, ופעם זה גם אלוהים בכבודו ובעצמו. כתיבתה פרובוקטיווית. היא שוברת טאבואים סדרתית, בועטת לכל הכיוונים, בוודאי במובנים דתיים. היא לא מהססת "לנעוץ מסמרים בקרסוליו של אלוהים", או להלביש את אמה בדמות הפיאטה של מיכאלאנג'לו.

פרסום אחדים משיריה ב"נקודה" גרר תגובות קוראים נזעמות. גם הפרסום ב"מקור ראשון" לא עבר בשקט. רבנים רבים מוטרדים מהתופעה. היא מאשרת כי הפרידה מעמותת "מעלה" היתה קשורה להיותה אשה, משוררת, שנתפשה בעיניהם עצמאית מדי, מרדנית ופרובוקטיווית. היא מסבירה שבשיריה קיימים "הקשרים אינטר-טקסטואליים, שבהם הטקסט מנהל דיאלוג עם טקסט תרבותי מקביל". לדוגמה, בשירי הכלבתא, הדיאלוג מתנהל עם פרק שלם במסכת סוטה. או בפרק שירי הגנן - עם מסכת זרעים שבמשנה. הדימוי "לנעוץ מסמרים בקרסוליו של אלוהים" מנהל דיאלוג עם האייקון התרבותי של תרבות המערב, ישוע הצלוב.

לפי שעה, היא ממשיכה לחסות באכסניות של הממסד הדתי המודרני. אבל היא יודעת שהיא שם על זמן שאול. שירתה נעשית נועזת עם השנים. הגבולות שהיא מציבה לעצמה מתמעטים. החירות שהיא נוטלת לעצמה גדלה והולכת. ניכר בה שהיא נהנית מהמהומות הקטנות ששיריה מעוררים מפעם לפעם בקרב הציבור הדתי קורא השירה, זה שהיא ניזונה ממנו, פועלת בתוכו, אבל לא מוכנה בשום פנים ואופן לראות בעצמה חלק ממנו.*

בגלל עמדתה הפוליטית

באוקטובר 2006 יתקיים פסטיבל משוררים בינלאומי נוסף, הפעם בניהולו האמנותי של פרופ' אריאל הירשפלד. חוה פנחס-כהן מספרת שלא מזמן נפגשה איתו בעניין כלשהו, ובשיחה נזכר הפסטיבל. היא מצאה שהעלבונות לא נגמרים, רק משתנים. "כמובן שאת מוזמנת", הוא אמר לה. "אני מתכנן להזמין אותך כעורכת כתב העת". היא רצתה להגיד לו שאם אינה מוזמנת כמשוררת מוטב שלא תוזמן כלל, אבל המלים לא יצאו מפיה.

מפגש קודם שלה עם הירשפלד התרחש בטלוויזיה. בערוץ 10 הקדישו לפנחס-כהן תוכנית במסגרת "דו"ח אינטימי". בין היתר, שוחחה שם עם הירשפלד. היא שאלה אותו, באופן הכי ישיר, איך ייתכן שעשרים שנה היא כותבת ומפרסמת, ומעולם לא התייחס אליה ולו במשפט אחד. הירשפלד ענה לה, בלי שום ניסיון לטשטש או לרכך, שהבעיה שלו איתה היא עמדתה הפוליטית.

"כן, זה נכון", הוא אומר השבוע. "אני לא מחויב להתייחס לכל מה שיוצא לאור. לא כתבתי על עוד כמה משוררים חשובים וטובים לא פחות ממנה. ובאשר אליה, יש איזו אי קבלה מבחינתי של מכלול פועלה ועמדותיה, עם כל זה שאני רואה את ערכה התרבותי ומעריך אותו".

האם כמבקר אמנות וספרות אינך מסוגל להפריד בין איכות יצירה אמנותית של אדם לבין תפישתו הפוליטית חברתית?

"אי אפשר לבצע הפרדה מוחלטת. אני גם לא מבקר ספרות קבוע שיטתי. אני כותב מפעם לפעם. אילו הייתי מבקר קבוע, זו היתה אחריותי להתייחס גם אליה".

האם חוה פנחס-כהן היא משוררת טובה?

"כן. היא מעניינת מאוד. פה ושם היא שכלתנית מדי לטעמי, אבל היא משוררת טובה. היא לא אדם דתי במובן הפורמלי של המלה, אבל היא כן אדם הנמצא בתוך הצד הדתי של הדיבור השירי. יש בשירתה חוויה דתית ייחודית, עם צביון נשי אמיתי. החוויה היהודית דתית מוחקת בדרך כלל את האיכות הנשית כנבדלת, או נותנת לה מקום מתועל בעזרת הנשים. ואצלה זה לא כך. לשירה שלה יש ממדים גדולים ואוניברסליים".

ולמרות כל זה, לא תכתוב עליה, תתעלם?

"יש לי בעיה איתה. היא אשה פעלתנית מאוד. היא מפרסמת מאמרים ודעות בכל הזדמנות. הדעות הללו הן חלק ממי שהיא. מצד אחד, העמדות שלה בנושא ההתנחלויות ובנושאים אחרים לא אחראיות ולא מוסריות בעיני. מצד שני, היא נוהגת איזה ערפול אידיאולוגי שחשוד עלי. היא פנתה אלי כמה פעמים והציעה לי לפרסם בכתב העת 'דימוי' וסירבתי, בגלל הדברים האלה וגם משום שיש שם צביון כפוי של גישור תרבותי, של 'יחד', שאני לא אוהב אותו. לא מוכרחים 'יחד'. אפשר גם לחוד".

אז יוצר בעל דיעות פוליטיות שאינן מקובלות עליך פוסל את עצמו מלהיות רלוונטי בעיניך?

"לא מדובר רק בעמדות פוליטיות. זה קיים גם בשירה שלה. מה שמרתיע אותי הוא הסגנון הכולל שלה. הוא מורכב מסוגים התנהגותיים, אבל לא רק. לא תמיד אני מאמין לה. הערפול הזה, ה'גם וגם' הזה שהיא נוהגת, מאפשר לה לדעתי שימוש לא לגמרי מוסרי בסמלים שבשיריה".



חוה פנחס-כהן. האהבה היא בת זוגו של הפחד, האמונה היא תפילה ליכולתם של השניים לחיות ביחד


נתן זך. דעותינו הקדומות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו