בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי נתן להם פצצת אטום

הרעיון של הסי-אי-איי היה מבריק: לשלוח מהנדס גרעין רוסי אל האיראנים, אבל לצייד אותו בשרטוטים כוזבים של פצצת האטום, שיחזירו אותם עשר שנים אחורה. היתה רק בעיה אחת: שכחו לעדכן את הרוסי, שעלה על "השגיאות", הזהיר את האיראנים, ולמעשה רק קידם את תוכנית הגרעין שלהם. תוכנית נועזת אחרת של הסי-אי-איי והמוסד טורפדה בדקה ה-90. גילויים חדשים מספרו של העיתונאי ג'יימס רייזן, האיש שממשל בוש קורא לו בוגד אבל לא מכחיש את ממצאיו

תגובות

במשך ארבעה עשורים, מאז 1951, התקיימו באתר הניסויים הגרעיניים במדבר נוואדה שבארצות הברית, עשרות פיצוצים תת קרקעיים של נשק גרעיני. אבל ניסוי כפי שנערך לפני שנים אחדות באתר, המשתרע על 1,375 קמ"ר כמאה ק"מ מהעיר לאס וגאס, היה יוצא דופן. הוא לא נועד לבדוק את יעילותו של הנשק הגרעיני ואת איכותו, אלא להיפך: לבדוק כיצד אפשר לשבש את פיתוחו. האתר נמצא בפיקוח הנציבות לאנרגיה אטומית של ארצות הברית, אבל את הניסוי ביצעו אנשי סוכנות הביון המרכזית (סי-אי-איי). למעשה נערך הניסוי במסגרת מבצע משותף של הסי-אי-איי והמוסד הישראלי; תכלית המבצע היתה לשבש את תוכנית הגרעין של איראן ולמנוע ממנה להשיג נשק גרעיני.

מארגני הניסוי ביקשו לבדוק כיצד אפשר לחבל במערכת אספקת החשמל לאתריה הגרעיניים של איראן. השיטה שנבחרה היתה לבנות מתקן אלקטרומגנטי, שיגרום לקצר חשמלי. על פי התוכנית, יוברחו לאיראן מתקני שיבוש אלקטרומגנטיים ויותקנו ליד תחנות שינוע, תחנות מיתוג וקווי מתח גבוה המוליכים חשמל לאתרים הגרעיניים. אחר כך, באמצעות שלט-רחוק, יופעלו המתקנים כדי שיחוללו תגובת שרשרת, שתגרום לסדרת קצרים חשמליים רבי עוצמה. אלה יביאו להפסקת חשמל, לפגיעה בקווי המתח ובתחנות השינוע, דבר שיוציא מכלל פעולה את מערכת המחשבים - כולל מחשבי העל. כך תיפגע אנושות גם תוכנית הגרעין של משטר האיאתוללות.

מומחי מנהלת המבצעים של הסי-אי-איי עבדו על המבצע בשיתוף פעולה הדוק עם עמיתיהם מהמוסד. אנשי אגף המבצעים של המוסד הציעו לקחת על עצמם את החדרת המתקנים האלקטרומגנטיים לאיראן, בעזרת סוכנים שיש להם באיראן, אבל סדרה של בעיות טכניות מנעה את ביצוע התוכנית. המתקנים האלקטרומגנטיים היו גדולים וכבדים. כדי להחדירם לאיראן היה צורך במשאיות גדולות, שאותן היה צורך להחנות ליד קווי המתח ותחנות השינוע והמיתוג. הסי-אי-איי הבין שהתוכנית, נועזת ומתוחכמת ככל שתהיה, אינה ניתנת לביצוע.

תיאור המבצע שלא בוצע מופיע בספר חדש, שיצא לאור בארצות הברית בתחילת החודש וכבר מעורר שם מחלוקת. שמו "מצב מלחמה: ההיסטוריה הסודית של הסי-אי-איי וממשל בוש", ומחברו, ג'יימס רייזן, הוא הכתב לביטחון לאומי ולענייני מודיעין של ה"ניו יורק טיימס". שום גורם רשמי, בארצות הברית או בישראל, לא היה מוכן להתייחס לפרטי המבצע, לאשר או להכחיש, אבל יודעי דבר בארצות הברית ובבריטניה הביעו ספק אם ניסוי כזה - לפחות כפי שהוא מתואר בספר - אכן התקיים.

לדעתם, ייתכן שזה היה אחד משורה של רעיונות שהגו אנשי החטיבה למניעת הפצתו של נשק גרעיני במנהלת המבצעים של הסי-אי-איי. המשותף לכל אותם הרעיונות, שהתגלגלו בחדרים חסיני ההאזנות של מפקדת הסי-אי-איי בלנגלי, היה מאמץ בלתי פוסק - הנמשך גם כיום, אולי אף ביתר שאת - לחדור ללב תוכנית הגרעין של איראן ולחבל בה. רייזן מתעד בספרו כמה וכמה מן הרעיונות האלה, שרובם לא יצאו מן הכוח אל הפועל.

מבצע מרלין

גילוי אחר, מטריד במיוחד, מספר את סיפורו של מבצע "מרלין". בשנות התשעים ערק מהנדס גרעין רוסי לארצות הברית. התמחותו היתה בתחום הקרוי "קבוצת הנשק" - השלב האחרון, העדין והמסובך מבחינה טכנולוגית, של הרכבת פצצה גרעינית. לפני שערק, עבד המהנדס במתקן ב"ארזאמס 16", שבו פיתחה ברית המועצות את פצצת האטום הראשונה שלה ואחר כך את פצצת המימן הראשונה שלה. זהו המרכז הגרעיני החשוב ביותר של ברית המועצות וכיום רוסיה - המקביל למעבדות הלאומיות של ארצות הברית בלוס אלאמוס, שם פותחה פצצת האטום הראשונה בעולם במלחמת העולם השנייה (פרויקט מנהטן). המרכז הסובייטי הוקם במבנים של מנזר מתקופת הצארים ליד העיר סארוב, כ-400 ק"מ ממוסקווה. כיום עדיין מועסקים במרכז הגרעיני כ-30 אלף עובדים.

הסי-אי-איי אימץ את העריק תחת כנפיו. מומחים של הסי-אי-איי, של הפנטגון ושל הנציבות לאנרגיה אטומית חקרו אותו במשך שבועות ארוכים. הוא סיפק להם מידע רב ערך על כלי הנשק הגרעיניים שבידי רוסיה. בגמר החקירות הוא הועבר לטיפולם של אנשי התוכנית לשיקום עריקים בסי-אי-איי. אלה העניקו לו זהות חדשה, משכורת בסך 5,000 דולר בחודש, דיור וסיוע כדי שישתלב בחברה האמריקאית. בגמר הטיפול נכתבה הערה בתיקו האישי בסי-אי-איי: "ידוע שקשה להפעילו בגלל תובענותו ואופיו", אבל נכתב עליו גם שהוא "נכס רגיש", שאפשר להשתמש בו "למבצעים חשאיים בעלי עדיפות גבוהה".

בסוף שמות התשעים הוחלט להיעזר בו למבצע כזה. כך החל להתגלגל "מבצע מרלין". הרעיון היה מבריק, אם כי לא חדשני: להיעזר בשירותיו של המהנדס העריק כדי ליצור מגע עם האיראנים, במטרה לחדור אל לב תוכנית הגרעין של איראן ולשבשה. את המבצע הגו אנשי מנהלת המבצעים של הסי-אי-איי. ראש הסי-אי-איי, ג'ורג' טנט, העניק לו עדיפות גבוהה והנשיא ביל קלינטון אישר אותו אישית.

לפי תוכנית המבצע נבנה בשביל העריק הרוסי סיפור כיסוי חדש. בשלב הראשון הוא התבקש לנסות ליצור מגע עם מדענים איראניים ולהציע להם לקנות ממנו את הידע שלו בהרכבת נשק גרעיני. בשלב השני היה עליו להיעזר בקשרים שייווצרו כדי ליצור מגע עם הנציגות של איראן לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) בוינה.

על פי הוראות מפעילו מהסי-אי-איי החל המהנדס הרוסי לחפש באינטרנט קשר עם פיסיקאים, מהנדסים, כימאים וכל מי שיכול להיות מעורב בתוכנית הגרעין של איראן. הוא שיגר מסרים בדואר אלקטרוני לאוניברסיטאות ולמרכזי מחקר באיראן, והשתתף בכמה ועידות בינלאומיות, בתקווה ליצור את הקשר המבוקש. בוועידה כזאת שהתקיימה בארצות הברית הוא הצליח ליצור מגע עם אחד המשתתפים, פרופסור איראני לפיסיקה. בתום הוועידה המשיכו השניים להתכתב. יום אחד קיבל הרוסי הודעה מעמיתו האיראני, כי יש לו עניין במידע שלו. הסי-אי-איי החליט לעבור לשלב השני.

המהנדס התבקש לצאת לוינה ולהתקשר עם הנציגות הדיפלומטית של איראן לסבא"א. כמרבית המשלחות לסבא"א, מורכבת המשלחת האיראנית ממדענים מומחים בתחום הגרעין, מאנשי מודיעין ומדיפלומטים. טרם צאתו לאוסטריה, זומן המהנדס הרוסי לשבוע של תדרוכים בבית מלון בסן פרנסיסקו. כדי להנעים את זמנו הוא נלקח גם לטעימות יין ביקבי עמק סונומה. נאמר לו כי עליו להציג עצמו כמהנדס רוסי, מובטל ותאב בצע, המבקש להשכיר את שירותיו ואת הידע שלו בתחום הרכבת פצצה.

כדי להעלות את ערכו בעיני האיראנים, לשוות לו מעמד ויוקרה של מומחה חשוב במיוחד, בעל גישה לחומר סודי, הפקידו בידיו המפעילים האמריקאיים תוכניות ושרטוטים של "מנגנון הפיצוץ" של פצצת גרעין רוסית. המנגנון, שקרוי בשפה הטכנית TBA480, היה אחד הסודות השמורים של תוכנית הגרעין הרוסית. את השרטוטים השיג הסי-אי-איי בעזרת עריק אחר מרוסיה. בלי לעדכן את השליח הרוסי, הכניסו מהנדסי גרעין אמריקאיים שינויים בתוכנית ובשרטוטים כך שעדיין ייראו אותנטיים, אך בפועל יהיו חסרי ערך הנדסי וטכנולוגי. כוונת האמריקאים היתה לגרום לכך שהאיראנים ירכזו מאמץ גדול בלימוד השרטוטים ובניסיונות להרכיב על פיהם את מנגנון הפיצוץ; אך בבוא היום, במקום פצצת גרעין תהיה להם פצצת נפל.

השיטה, שמיועדת לשבש ידע או אמצעי לחימה של האויב, אינה חדשה. שירותי ביון בעולם, ובכלל זה של ישראל, משתמשים בה כל אימת שהדבר אפשרי. האמריקאים עשו זאת מול הסובייטים במלחמה הקרה, עם טכנולוגיות ומערכות נשק קונוונציונליות. אבל מעולם לא נעשה ניסיון נועז ויומרני כזה עם שרטוטים של פצצת גרעין.

המהנדס הרוסי התבקש לנסוע לנציגות האיראנית בוינה ולמסור שם את החומר שיופקד בידיו. הוא הסכים, אבל כבר בשלב התדרוכים בסן פרנסיסקו גילה כי השרטוטים אינם נכונים. מפעילו האישי נדהם ופנה מיד לממונה עליו. "הוא לא היה אמור לדעת ולגלות את השינויים והזיופים שהוכנסו בשרטוטים", הוא קבל. "אל תדאג, זה לא משנה", הרגיעו הבכיר והורה לו להמשיך במבצע.

יוזמה אישית

כדי לשמור על חשאיות מרבית החליטו בסי-אי-איי למדר את השלוחה שלהם בוינה ולא לשתפה בסוד המבצע. מחשש למעקב, הוחלט גם שהמפעיל האישי לא ילווה את המהנדס הרוסי לאוסטריה. בפברואר 2000, כשבכליו מעטפה שמנה, נשלח המהנדס הרוסי לוינה, לבדו. כשהגיע לבירת אוסטריה התברר לו כי אפילו הכתובת שנמסרה לו, ובה שוכנת לכאורה הנציגות האיראנית, היתה שגויה; כנראה בכוונה, כדי לנער מעליו מעקב, אם יהיה כזה.

בוינה החליט המהנדס לנקוט ביוזמה משלו. הוא צירף לשרטוטים מכתב שכתב, ובו רמז לאיראנים כי אלה אינם שרטוטים מדויקים. לאחר מעשה התברר שהוא לא פעל מתוך זדון או כוונה לשבש את המבצע האמריקאי ולפגוע במפעיליו. אדרבה, הניע אותו רצון לרצות את מפעיליו. הוא קיווה, כך סיפר, כי המכתב שצירף ביוזמתו לשרטוטים רק יגביר את אמון האיראנים בו ויעודד אותם לקשור עמו קשרים, כמובן לטובת מפעיליו האמריקאיים.

לאחר יומיים של חיפושים הצליח המהנדס לאתר את כתובת הנציגות. היא שוכנת ברחוב היינה מספר 19, בבניין של חמש קומות בשכונה צפונית של הבירה האוסטרית. הוא נכנס לבניין, הניח את המעטפה בתיבת הדואר והסתלק.

ימים אחדים לאחר מכן נקלטו בפורט מייד, מרילנד, במטה של סוכנות הביטחון הלאומי (אן-אס-איי) של ארצות הברית, תשדורות מעניינות מהנציגות האיראנית בוינה. האן-אס-איי היא יחידת המודיעין הטכנולוגית הגדולה ביותר בעולם. בעזרת מערך צפוף של לוויינים, ספינות, מטוסים ותחנות קרקע, היא מסוגלת ליירט, לקלוט, להאזין ולפענח כמעט כל שיחת טלפון, פקס, אי-מייל או צ'ט באינטרנט, בכל מקום בעולם. מאזיני האן-אס-איי, הדסקאים והחוקרים שלה עוקבים אחר מידע בדרכים שונות, למשל באמצעות חדירה למחשבים של חברות תעופה, כדי לאתר הזמנות לטיסות של מי שהוגדרו "יעדים". פקידים איראניים בכלל, ובעיקר כאלה שחשודים בקשר לתוכנית הגרעין, הם יעד מועדף למעקב כזה.

כמו כן, מאזין האן-אס-איי לקווי התשדורת של נציגויות איראן בעולם, ובכלל זה לנציגות בוינה. העיר, אגב, היא אחד המוקדים הצפופים ביותר בעולם לפעילות מודיעינית. בעוד שבוע תכונס במטה סבא"א, בבניין המשקיף על הדנובה, ישיבת חירום לדיון בתוכנית הגרעין של איראן. "אנחנו יודעים שכל מי שמעוניין בתוכנית הגרעין של איראן התמקם בוינה עם ציוד האזנה", אמר השבוע בכיר בסבא"א.

כמובן שגם האיראנים יודעים שהם נתונים במעקב ונמצאים תחת האזנה, ולכן הם נוקטים אמצעי זהירות מופלגים. אבל בשנת 2000, כשמבצע מרלין היה בעיצומו, היה לאן-אס-איי יתרון גדול על פני ביטחון השדה האיראני. מפענחי הצפנים של האן-אס-איי פיצחו את הצופן הסודי של המשרד למודיעין ולביטחון של איראן, זה שמפעיל את שלוחות המודיעין שלו ברחבי העולם, בכלל זה בוינה.

באותו פברואר גילו אנשי האן-אס-איי, שפקיד בכיר במשלחת האיראנית בוינה שינה את לוח הזמנים שלו והזמין במפתיע טיסה לטהרן. המסקנה של הסי-אי-איי היתה שהשרטוטים ומכתב האזהרה שצירף המהנדס הרוסי יצאו עם אותו פקיד-בלדר איראני לטהרן. רייזן מצטט מקורות אנונימיים הטוענים שלא מן הנמנע שאיראן קיבלה במתנה מהסי-אי-איי שרטוטים ותוכניות שגם אם אינם מדויקים במאה אחוז, אפשר ללמוד מהם כיצד בונים מנגנון פיצוץ לפצצה גרעינית. על אחת כמה וכמה כשיודעים שמישהו "טיפל" בהם.

מה השתבש איפוא במבצע מרלין? המהנדס הרוסי גילה בלי קושי את הליקויים המכוונים והטעויות בשרטוטים, וזאת בניגוד לכוונה המקורית לפברק שרטוטים שייראו מקוריים. הוא גם לא ידע שבהעברת השרטוטים מסתיימת שליחותו, ואילו הסי-אי-איי לא פיקח עליו כהלכה, ולא מנע ממנו לגלות תושייה יצירתית. התוצאה: לא רק שהסי-אי-איי נכשל בניסיונו להסיט את האיראנים מהנתיב ולהרחיקם מהיכולת להשיג פצצה גרעינית; אפשר אולי שלא מרצונו אף קידם אותם הסי-אי-איי בדרכם לפתח נשק גרעיני.

ארגון עיוור

מבצע מרלין היה בעצם תוצאה של חולשה ותסכול. חולשה של הסי-אי-איי ותסכול מהכישלון לחדור לאיראן ולהשיג מידע עדכני על תוכנית הגרעין שלה: על מקומם המדויק של האתרים שבהם מתפתחת התוכנית, על המועסקים בה, על הטכנולוגיה והמחשבים שלה וכל מידע רב ערך אחר. מבחינת הכיסוי המודיעיני של איראן, הסי-אי-איי הוא ארגון "עיוור". כך הודו גם ראשי הסי-אי-איי בוועדות של הסנאט ובדיונים חשאיים, שהתקיימו בממשלים של קלינטון ובוש. מבחינה זו, גם המוסד מגשש באפילה, וכמוהו כל ארגוני המודיעין המנסים להשיג מידע על תוכנית הגרעין של איראן.

בעיקר גדול העיוורון המודיעיני ביחס ליכולת האיראנית בכל הקשור ל"קבוצת הנשק", אותו שלב מפתח שבלעדיו אי אפשר לייצר פצצת גרעין. התסכול המודיעיני נובע גם מכך, שבגלל היעדר מידע קשה לחדור לאיראן ולהוציא אל הפועל מבצעי שיבוש כדוגמת הרעיון לחבל בקווי מתח גבוה. התסכול והחולשה גרמו לכך שהוגי מרלין היו להוטים יתר על המידה לגלגל את המבצע ולכן גם לא הקפידו על הזהירות הנדרשת בניהולו.

חשיפת המבצעים והתוכניות נגד איראן היא רק חלק קטן משלל גילויים המופיעים בספרו של ג'יימס רייזן. הם עוסקים במעללי הסי-אי-איי, בעיקר כשלונותיו, בשנים האחרונות, ובשימוש לרעה שקהילת המודיעין ובכירי הממשל עושים בכוחם ובאמצעים החשאיים שעומדים לרשותם, בכלל זה פגיעה בחוקה והפרת זכויות אדם. בין השאר הוא מספר על חילופי דברים בין הנשיא ג'ורג בוש לראש הסי-אי-איי טנט, כשהתברר לנשיא כי אבו זוביידה, אחד מבכירי אל-קאעדה שנלכד בפקיסטאן ב-2002, קיבל טיפול רפואי במשככי כאבים. בוש שאל בכעס, "מי נתן את ההוראה לספק לו תרופות?". המסקנה של רייזן ברורה: נשיא ארצות הברית רמז כי לדעתו רצוי לענות את החשודים במעורבות במעשי טרור.

אבל גולת הכותרת של הספר היא הגילוי של רייזן, שלפיו אישר הנשיא בוש לאן-אס-איי - כחלק מהמאבק בטרור ועל סמך סעיפים מעורפלים (לקונות) בחוק למניעת טרור - להאזין לשיחות טלפון של אזרחים אמריקאיים. הגילוי הזה מרעיד את אמות הסיפים של ארצות הברית. סנטורים וחברי בית הנבחרים דורשים הבהרות מהממשל. סגן הנשיא לשעבר, הדמוקרט אל גור, קורא להקים ועדת חקירה בלתי תלויה. ההנחיה מתפרשת כבלתי חוקית בעליל וסותרת את החוקה והתיקונים לחוקה.

הוראת הנשיא בעניין זה מזכירה ימים אפלים מעברה של ארצות הברית - את ימי ציד המכשפות של הסנטור ג'ו מקארתי בשנות החמישים, ואת פעולותיו הבלתי חוקיות של ראש האף-בי-איי, אדגר הובר. המעניין הוא שרייזן, יחד עם שותפו לתחקירים עיתונאיים (אם כי לא לספר) אריק ליכטבלאו, הביאו את הידיעה על הוראת הנשיא לידיעת עורכי ה"ניו יורק טיימס" כבר לפני כשנה. אך אלה החליטו, בעקבות פנייה אישית אליהם מצד הנשיא בוש, להטיל צנזורה עצמית ולא לפרסמה.

רק לפני כחודש, זמן קצר לפני יציאתו לאור של הספר, הם החליטו לפרסם את הידיעה. פרשנים ומומחים לתקשורת בארצות הברית העלו את ההשערה כי עורכי העיתון, שידעו כי רייזן מתעתד לפרסם את הגילוי בספרו, מיהרו להקדימו. במלים אחרות, העורכים פרסמו סקופ של העיתונאי החוקר שלהם, כדי שהקרדיט לא ייזקף רק לזכותו. רייזן עצמו, מנאמנות למעסיקיו, סירב להגיב על השערות אלו. הוא גם ממעיט בראיונות, אולי מצניעות אמיתית, אולי מגישה מחושבת של יחסי ציבור, שנועדה להעצים את הישגיו ולבנות את המיתוס שלו כעיתונאי לוחם ללא חת.

הגיבור התורן

ה"ניו יורק טיימס", שידע בשנים האחרונות כמה שערוריות מביכות שגרמו לפגיעה במוניטין שלו, מבקש עתה להתגאות ולהתבשם בהישגו של ג'יימס רייזן. זאת, אף שרייזן אינו ממש תוצר של העיתון. הוא הצטרף ל"ניו יורק טיימס" לפני שנים אחדות, לאחר שעבד קודם לכן ב"לוס אנג'לס טיימס". אבל מאז הצטרפותו הוא החל להתבלט כאחד מהמצטיינים שבעיתונאים החוקרים. הוא גילה כי בזמן מלחמת האזרחים בבוסניה אישר ממשל קלינטון לממשלה המוסלמית לקבל משלוחי נשק מאיראן; הוא היה חבר בצוות התחקירנים שזכו בפרס פוליצר לשנת 2002, על סיקור אירועי ה-11 בספטמבר והטרור האסלאמי; הוא פרסם תחקיר שהראה כי ממשל בוש מתעלם מהעובדה שאפגניסטאן הפכה ל"מדינת סמים" רשמית, שמייצרת 80% מההרואין בעולם, וזאת כדי לא לפגוע במלחמה בטרור ובתמיכת הממשלה האפגאנית.

לא פלא שממשלו של הנשיא בוש הגיב בזעם על גילוייו של רייזן, ודובריו האשימו אותו בבגידה. משרד המשפטים הורה לפתוח בחקירה לגילוי המדליפים. ואם לשפוט על פי תקדימי העבר והאווירה האנטי עיתונאית השוררת בוושינגטון, לא מן הנמנע שלרייזן צפוי גורל דומה לזה של כמה מעמיתיו, שנפתחו נגדם חקירות: עונש מאסר, אם יתעקש לשמור על חסינות מקורותיו.

דוברת הסי-אי-איי, ג'ניפר מילרוויס, שרוב ימות השנה יאה לה יותר התואר "שותקת הסי-אי-איי", יצאה מגדרה בהודעת גינוי והכחשה: "הקוראים ראויים לדעת שכל פרק בספר 'מצב מלחמה' מכיל אי דיוקים כבדי משקל. הישענותו של המחבר על מקורות אלמוניים מאלצת את הקורא לבטוח כי אכן המקורות הם אנשים יודעי דבר. אבל כפי שמוכיח ספר זה, מקורות אלמוניים הם לעתים בלתי אמינים. חמור במיוחד שהמחבר חושף מידע על מה שהוא מאמין שהם מבצעים מתגלגלים, שעדיין נמשכים, כולל פעולות קריטיות לבלום ניסיון של אומות מסוכנות להשיג נשק גרעיני. בלי לקבוע אם מה שהוא כתב מדויק או לא, הדבר מוכיח את הזלזול שלו בביטחון הלאומי של ארצות הברית ובאלה שנטלו על עצמם את המשימה שסכנת חיים בצידה, להגן על ביטחון זה".

תגובתו של רייזן היתה, שבתרבות החשאיות של ממשל בוש, "הדרך היחידה לגלות דברים כיום היא בעזרת מקורות אנונימיים". בראיונות הספורים שהעניק לתקשורת מבקש רייזן להצטנע, "אני בסך הכל עיתונאי שעושה את עבודתו". אבל בשביל שוחרי חופש העיתונות רייזן הוא הגיבור התורן. שבועון הידוענים והכוכבים "אסקווייר" כתב עליו: "ה'ניו יורק טיימס' יכול (סוף כל סוף) לחגוג עם גיבור - עיתונאי אמיתי".

זה יותר משלושים שנים, מאז חשפו צמד העיתונאים הצעירים בוב וודוורד וקרל ברנסטין את מעשיו הפליליים של ממשל הנשיא ריצ'רד ניקסון בפרשת ווטרגייט, לא היו בארצות הברית תחקירים מסדר גודל כזה. לא בכדי נמצאו כבר מבקרי עיתונות שמדברים על מלה חדשה: "רייזבלאו", שילוב של שמות המשפחה של שני השותפים התחקירנים, רייזן וליכטבלאו, על משקל וודסטין, הכינוי שהוענק בזמנו לצמד וודוורד וברנסטין.*




מחבר הספר, ג'יימס רייזן. בסך הכל עיתונאי שעושה את עבודתו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו