בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מר מרים מסך. זביידה מתרגש

ביום ראשון ייפתח "תיאטרון החופש" במחנה הפליטים ג'נין. זהו פרויקט חייו של ג'וליאנו מר-חמיס, שאמו ארנה הפעילה במקום תיאטרון לילדים וסרטו עליה קצר פרסים בחו"ל. זכרייה זביידה, מפקד גדודי חללי אל-אקצה בג'נין, שהיה ילד בימי התיאטרון הקודם, מסתפק כעת בצפייה מן הצד

תגובות

ג'נין

ג'וליאנו מר-חמיס נראה מוטרד. הוא מתבונן במסך המחשב של הגרפיקאי פאדי וואדי, תושב העיר ג'נין, המציג בפניו סקיצה של השלט לתיאטרון, המבשר צהוב על גבי אדום באנגלית ובערבית את שמו: "תיאטרון החופש". מר-חמיס מתלבט באיזה גוון למסגר את המסכות המעטרות את השלט בצדו. "תנסה רגע כחול", הוא מאיץ בוואדי. "זה לא יותר מדי צבעים?" הוא שואל את הסובבים. "רציתי שזה ימשוך את הילדים, אבל זה יותר מדי צבעוני. תנסה שחור. לא. לא. זה עצוב. בוא ננסה שוב כחול". וואדי, מיואש, מציע לשנות את הרקע האדום. "לא", צוחק מר-חמיס, "זאת הצהרה. בדם הבאנו את השמש". אחרי התלבטויות ארוכות הוא מחליט להשאיר את המסכות משוחררות מכל מסגרת של צבע.

"אני לא רוצה להתפשר על שום פרט. אני רוצה שזה יהיה תיאטרון כמו בניו יורק, לונדון ותל אביב", אומר מר-חמיס במונית המביאה אותנו ללב מחנה הפליטים ג'נין. "זה לא יהיה תיאטרון ילדים עם שמיכה ומקל. תיאטרון הוא קודם כל קסם. אחרי זה תרפיה ופסיכודרמה. אם לא יהיה קסם אני לא חושב שזה יתפוס. וקסם זה תאורה, מערכות סאונד ובמה".

כבר חצי שנה שמר-חמיס ממלא את תפקיד חייו: הקמת תיאטרון במחנה הפליטים ג'נין. השחקן המשופשף שבו ער למצלמות הסובבות אותו (במקרה הזה מדובר בנקודות התצפית הצה"ליות), מתמכר לאקשן שמציעה המציאות בג'נין ומסתער על הכל בתשוקה אדירה: הוא משפץ אולם, מפקח על עובדים, מעצב את התאורה, מתלכלך בצבע השחור של פועל הצובע את הבמה, מוטרד מהסאונד שבחלל האולם, אבל גם מוצא כמה דקות להתנתק מעבודות הבמה השוטפות וללכוד את ההתרחשות במצלמת וידיאו.

באחרונה הוא שכר דירה במחנה והוא מבלה בו שלושה-ארבעה ימים בשבוע. "בגלל שעדיין לא קיבלתי אישור מצה"ל אני משחית שעות במחסומים. מהסיבה הזאת אני נשאר לישון כאן", הוא אומר. "אני קשור בטבורי לחברה הישראלית. אני לא מתכחש לזה. אני לא יורק לבאר שממנה אני שותה. אבל התהליך הטבעי עבורי היה להגיע לג'נין".

דרויש, חומסקי ואחרים

היוזמה להקמת "תיאטרון החופש" במחנה הפליטים ג'נין נולדה מתוך התלהבות של שני אנשים - האמן דרור פיילר, יוצר המיצב מעורר המחלוקת עם דיוקנה של המחבלת המתאבדת הנאדי ג'ראדאת, וג'ונתן סטנזק, פעיל שלום יהודי שוודי - שנחשפו לסרטו של מר-חמיס "הילדים של ארנה".

מר-חמיס תיעד בסרטו את פעילותה של אמו, ארנה מר-חמיס, שב-1987 הגיעה לג'נין והקימה תיאטרון ומרכזי פעילויות לילדי המחנה. הוא התחקה אחר הילדים שאמו הדריכה ועיצבה ועבד עמם כבמאי הצגות עד להפסקת פעילותה של אמו במקום עם מותה מסרטן, ב-1995. סיפורם של הילדים מקפל את המציאות האכזרית שלה נדונו: אשרף נהרג במבצע חומת מגן מאש כוחות צה"ל, יוסוף ונידאל התפוצצו בפעולת התאבדות בחדרה, דאוד השתחרר באחרונה ממאסר ומג'די יושב כעת בכלא. "הילדים של ארנה" הצליח בעולם וזיכה ב-2004 את יוצרו בפרס הסרט התיעודי בפסטיבל טרייבקה היוקרתי בניו יורק ובפרס סרט הביכורים בפסטיבל הקולנוע התיעודי בטורונטו, קנדה.

"אני מאמין שסרט תיעודי טוב הוא סרט שמשנה את המציאות או משפיע עליה", אומר מר-חמיס. "וככה, יום אחד אני מקבל טלפון מדרור פיילר וג'ונתן סטנזק, שאומרים שהם ראו את הסרט, ביקרו במחנה הפליטים בג'נין, פגשו את התושבים והם מעוניינים לבנות תיאטרון על שמה של ארנה. הם שאלו אם אני מוכן לעזור. בהתחלה התייחסתי לזה כמו לעוד מאה הצעות אחרות שהתנדפו באוויר אחרי שאנשים עזבו את שדה התעופה בלוד. אמרתי כן, ולהפתעתי הם התגלו כרציניים מאוד וסיבכו אותי בפרויקט חיים, שלומר את האמת, לא הייתי מוכן לו, ואני לאט לאט שוקע בו בלי להרגיש".

פרויקט "תיאטרון החופש" הוא יוזמה ישראלית-אירופית-פלשתינית-ערבית, מדגיש מר-חמיס. מחנה ג'נין מחבק את התיאטרון, פיילר וסטנזק הקימו עמותה והם אוספים תרומות באירופה, יעל לרר, עורכת הוצאת "אנדלוס", המפיקה אסנת טרבלסי ופרופ' אבי עוז מסייעים בכל כוחם להצלחת הפרויקט ויוצרים פלשתינאים אזרחי ישראל רבים מציפים אותו בפניות. עד כה כלולים ברשימת חבר הנאמנים של התיאטרון: המשורר מחמוד דרויש, הסופר אליאס ח'ורי, נועם חומסקי, ג'ודית באטלר, פרופ' אבי עוז, השחקן יוסוף אבו ורדה, ובדרך להסכמה מלאה, מוסיף מר-חמיס, נמצאים גם זוכה פרס הנובל הרולד פינטר והשחקנית סוזאנה יורק.

בינתיים בקופת העמותה סכום דל של 150 אלף שקלים שנאסף מהכנסות הסרט "הילדים של ארנה" ובתרומות שגייסו פיילר וסטנזק בשוודיה. גם האכסניה רחוקה מלהיות אופטימלית: למשך חצי שנה יפעל התיאטרון באולם צנוע בגודלו, במבנה שנתרם על ידי אונרוו"א. אבל מר-חמיס נרגש מההד שנוצר סביב הפרויקט ומתעתד לנסוע בקרוב לסיור נוסף באירופה עם סרטו ולגייס סכום כסף שיאפשר לעבור מהמשכן הזמני לתיאטרון שייבנה בסמוך וישמש מרכז תרבות לתושבי המחנה. בימים אלה הוא אף שוקד על תכנון התיאטרון יחד עם ארכיטקטים פלשתינאים תושבי חיפה.

"'תיאטרון החופש' נוצר בהשראתה של ארנה", הוא אומר, "אך עם זאת, למרות שהשותפים לפרויקט ביקשו לקרוא לתיאטרון על שמה, סירבתי. ארנה שנאה הנצחה. אנחנו לא עושים לה פולחן אישיות. אנחנו מקימים תיאטרון ברוח העשייה שלה. אחת הסיבות שקראנו לפרויקט ?תיאטרון החופש', מעבר לקונוטציות הפוליטיות המובנות מאליהן, היתה הכוונה ליצור תיאטרון חופשי מכל האלמנטים שהכיבוש הטביע באוכלוסייה. חלק מהעבודה עם הילדים יהיה לשחרר אותם מצלקות הכיבוש, מהפטריארכליות החברתית שהם חיים בה, מהדיכוי שהם חווים בבית ובחוץ".

לדברי מר-חמיס, התיאטרון יעלה הצגות למבוגרים ולילדים. בערב הפתיחה, ה-19 בפברואר, תועלה ההצגה "דיאב" של המחזאי עלא חליחל בהשתתפות אחיו, השחקן עאמר. שבוע לאחר מכן יוצג "האופסימיסט" פרי עטו של אמיל חביבי, בהפקה שתרם השחקן מוחמד בכרי ויועלו גם שתי הצגות ילדים.

בנוסף להצגות השוטפות יקיים התיאטרון סדנאות לילדים בריקוד, מוסיקה, ציור ודרמה. התיאטרון יקיים את הפעילות בחסות המרכז המקומי לשיקום הילד ועובדיו ידריכו את הילדים. לדברי מר-חמיס, כ-30 אנשי מקצוע בכירים מהעולם בתחום הפסיכודרמה והתרפיה האמנותית התנדבו להגיע לג'נין ולהכשיר מדריכים נוספים מקרב תושבי המחנה.

"המהות האמיתית של התיאטרון היא לברוא מרחב חופשי לילדים כדי שיוכלו ליצור ולחולל שינוי", אומר מר-חמיס. "אני חושב שהדרך הטובה ביותר להשפיע על התנהגותו של ילד היא ליצור לו מרחב מחיה וחוסר חוקים, שהם הפוכים מהמציאות שממנה הוא בא. אין פה שום ניסיון של פדגוגיות או ניסיונות לטפל בתופעות נוירולוגיות או פתולוגיות. אנחנו לא מתיימרים. בטח לא אני".

לגעת גם בהורים

מר-חמיס שואף לקיים תיאטרון קהילתי שייגע גם בהורים, לא רק בילדים. "אני חושב שגם המבוגרים צריכים תיאטרון. זה לא מספיק שהם ישלחו את הילדים לכאן, אנחנו רוצים לעבוד אתם. בגלל שמערכות יחסים במחנה מתבססות על אלימות והייררכיה - בין המחנה לכיבוש, בין ההורים, בין ההורים לילדים ובין הילדים - דרך של עבודה קבוצתית בסדנאות פסיכודרמה יכולה ללמד את המשתתפים ליצור מערכות יחסים בין-אישיות אחרות".

"תיאטרון החופש" מתקבל בברכה במחנה הפליטים בג'נין. "תושבי המחנה והארגונים הצבאיים מבינים שהכיבוש מדכא גם את התשתית התרבותית-האינטלקטואלית ולא מאפשר לתושבים להתפתח", אומר מר-חמיס. מי שתורם רבות להתקבלות התיאטרון במקום הוא לא אחר מאשר זכרייה זביידה, מפקד גדודי חללי אל-אקצה בג'נין, שזכרה של ארנה נצרב בלבו. "יש אור ירוק לשיתוף פעולה בין יהודים לפלשתינאים", הוא אומר בחיוך. זביידה, חמוש באנשיו, מוביל אותנו לביתו ולפני הכניסה הוא מצביע על רחבת אספלט. "לכאן הגיעה בוקר אחד ארנה. היא פרסה ניירות וצבעים ואספה את הילדים ונתנה להם לצייר", הוא משחזר. "אמא שלי ראתה אותה מהחלון ושאלה את עצמה ?מי זאת המשוגעת הזאת?' אחרי כמה ימים אמא שלי הזמינה אותה לקפה. כשהיא הבינה מה ארנה עושה היא אמרה לה, ?אם זאת הכוונה שלך אז קחי את הבית שלי', וככה התחילה ארנה להפעיל את התיאטרון על גג הבית שלנו".

זביידה פגש את ג'וליאנו כשהיה בן 14. באותה עת הוא השתחרר מהכלא והשתתף בפעילות האמנותית שרחשה על גג ביתו. "זביידה היה המנהל האדמיניסטרטיווי", צוחק מר-חמיס. "הוא היה עוזר, מארגן קנייה של פריטים לתפאורה, מארגן ציוד, מדבר עם משלחות מחו"ל שארנה הביאה". "ושומר ראש של ג'ול", מוסיף זביידה בצחוק. "אנשים במחנה התנגדו שיהודים ייכנסו לפה. אנחנו הסברנו להם שיש לנו בעיה רק עם הכיבוש ולא עם העם היהודי".

אמו של זביידה נהרגה ב-2002 מירי צלף. ניכר שהגעגוע לאמהות שלו ושל מר-חמיס ששיתפו פעולה ואיפשרו הקמת תיאטרון צנוע לילדי המחנה קושר אותם בעבותות ושהקמת תיאטרון החופש היא בעבורם סגירת מעגל. "הפעם, אני לא יכול לעשות שום דבר בתיאטרון", מדגיש זביידה. "אני לא רוצה שיקשרו אותי אליו מחשש שהתיאטרון ייהרס על ידי הצבא. התיאטרון הוא פרויקט חשוב. הוא יכול לאסוף את הילדים תחת קורת גג, לתת להם אפשרות לחלום, לפתח אותם ולהקל את העומס הנפשי שלהם".

בתום היום נוסע מר-חמיס להביא את השלט המוכן. הפועלים מסייעים בתלייתו. ילדי האזור מתגודדים. רניה בת ה-10, מוניר בן ה-12, יחיא בן ה-13, מסבירים שתיאטרון זה חגיגה ושואלים אם בתל אביב יורד שלג. "המקום הזה מתקדם", אומר מר-חמיס בסיפוק, "ואני לא מדבר בהתנשאות. להיות מוכן לנהל מאבק יהודי-פלשתיני-אירופי משותף, הפתיחות הזאת, העמידה המוחלטת שיהיה תיאטרון והקבלה שיהיה עירוב של גברים ונשים, אין לך מושג כמה זה מהפכני. בעיקר מול תוצאות הבחירות ברשות".



תיאטרון החופש. בערב הפתיחה תועלה ההצגה "דיאב", שבוע לאחר מכן יועלו "האופסימיסט" ושתי הצגות ילדים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו