בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך תחלק הממשלה הבאה את ירושלים

בקדימה ובעבודה כבר לא מדברים על ירושלים השלמה לנצח, אלא על בירה "יהודית וחזקה". המשמעות? התנתקות משכונות ערביות במזרח העיר וסיפוח התנחלויות קרובות. כך אמור להישמר רוב יהודי לאורך שנים. אבל כל התוכניות מחייבות שיתוף פעולה ישראלי-פלשתיני עילאי

תגובות

הרגע שבו תועדף "תבונת הפשרה" על פני "המיית הלב", כפי שניסח זאת מ"מ ראש הממשלה אהוד אולמרט, גם בירושלים, יגיע כנראה אחרי הבחירות. כשאולמרט דיבר על כך, הוא אמנם התכוון לשטחי יהודה ושומרון בלבד, אבל גם בירושלים כבר מתכוננים הפוליטיקאים, בעיקר מקדימה ומהעבודה לחלוקה מחודשת.

הנימוק המרכזי שאותו יציגו לציבור הישראלי הוא דמוגרפי. אמנם בירושלים היחס המספרי בין היהודים לערבים עדיין נוטה לטובת היהודים (66% מול 34%), אבל בעבודה ובקדימה מתכוונים להציג בעיקר את מה שהיה ואת מה שיהיה: מה שהיה ב-67' אחרי המלחמה - 74% יהודים מול 26% ערבים, ומה שאולי יהיה בעוד 14 שנה (שנת 2020), על פי התחזית הדמוגרפית המקובלת - הצטמצמות הרוב היהודי ל-56% בלבד.

התוכניות עדיין לא נחשפו באופן מלא, אבל הטרמינולוגיה כבר השתנתה. אהוד אולמרט ועמיר פרץ, וגם שאול מופז ובנימין בן אליעזר, אינם מדברים עוד על ירושלים המאוחדת שלעד לא תחולק. את הטרמינולוגיה הישנה החליפו מלים אחרות: "ירושלים יהודית, גדולה וחזקה". המינוח הזה משתלב היטב בתפישה הדמוגרפית הגורסת שיהיה צורך לשרטט מחדש את גבולות ירושלים ולגזור מתחומי העיר ומתחומי השטח הריבוני של מדינת ישראל שכונות ואזורים שבהם חיים כיום עשרות אלפי פלשתינאים.

עקרונות החלוקה כבר גובשו בעבר, בהסכם ההבנות בין יוסי ביילין לאבו מאזן לפני 11 שנה, ובמהלך הדיונים בקיץ 2000, בוועידת קמפ דיווייד, בהשתתפות אהוד ברק, ביל קלינטון ויאסר ערפאת.

השאיפה הישראלית היא לגזור מתחומי העיר לפחות שמונה שכונות ערביות, שבהם חיים כ-120 אלף ערבים - ולמסור אותן לרשות הפלשתינית - ובכך לבסס את הרוב היהודי, בתחומי העיר החדשים ולהעמידו על כ-80%. במקביל מבקשת ישראל לספח לירושלים אזורים ושכונות יהודיות הנמצאות כיום מחוץ לתחום שיפוט העיר, ומעבר לקו הירוק, כמו מעלה אדומים ממזרח, גבעת זאב מצפון וחלק מגוש עציון מדרום, ובכך להשיב לירושלים שטחים שיאבדו לה כתוצאה מגריעת השכונות הפלשתיניות ואף לחזק עוד את הרוב היהודי.

המפות כבר מוכנות. כמו כל קודמותין הן צוירו על ידי אנשי מכון ירושלים לחקר ישראל, שזה שני עשורים עומד מאחורי רוב תוכניות המגירה הנוגעות לירושלים ומקיים דיאלוג רצוף עליהן עם דרג מקבלי ההחלטות, הן המדיני והן הצבאי. הגרסאות הקודמות הוצגו בעבר גם לפלשתינאים, ולמען האמת גם הציבור הישראלי, במסגרת ימי עיון שיזם מכון ירושלים יכול היה לצפות בהן, אך הן עוררו עניין מועט בלבד, אולי מכיוון שנתפסו כבלתי רלוונטיות לשעתן.

שלוש מפות

מדובר למעשה בשלוש מפות עיקריות, המציגות שלוש חלופות. על פי המפה הראשונה, המבטיחה רוב יהודי של 83%, יוצאו מתחומי השיפוט של העיר שכונות בדרום מזרח ירושלים, ובהן אום טובא, צור באהר, ערב א-סוואחרה וא-גרביה, וכן מחנה הפליטים בענתות והשכונות שועפט ובית חנינא בצפון. הם יצורפו לגוש של ביר נבאללה ואל ג'יב המוגדר כיום כשטח B (שטח בשליטה ביטחונית ישראלית ומנהלתית - פלשתינית).

השכונות שייח ג'ראח, ואדי ג'וז, ראס אל עמוד, סילוואן, עיסוויה, סוואנה, וכל העיר העתיקה וסביבתה יישארו בתחומי ירושלים הישראלית. רוב רובו של השטח הזה היה בעבר חלק מירושלים הירדנית והיווה גם חלק מירושלים בתקופת המנדט הבריטי. על השכונות הערביות שייוותרו בתחומי ירושלים יחול הסדר מיוחד והם יהנו ממידה רבה של אוטונומיה תפקודית, אבל הריבונות והביטחון יישארו בידי ישראל.

מנגד תספח ישראל את גוש מעלה אדומים ומישור אדומים, וכן את אזור היישוב אדם מצפון מזרח לנוה יעקב ואת היישוב הר גילה שמדרום לירושלים. כל אזור גוש עציון וביתר עילית, וכן אזורי גבעת זאב, גבעון החדשה, הר אדר ובית חורון שמצפון מערב לירושלים.

בחלופה זו, הקורצת לדרג המדיני, תמנה האוכלוסייה הערבית בתחומי המרחב הריבוני הישראלי של ירושלים וסביבתה כ-110 אלף נפש, כ-40% ממספר הערבים שחיים בירושלים כיום, והאוכלוסיה היהודית תמנה כ-540 אלף נפש. הערבים שיישארו בתחומי ירושלים יקבלו אזרחות ישראלית.

בחלופה השנייה ישראל מספחת לתחומה פחות או יותר את אותם אזורים, ומוותרת על עוד שטחים שמאוכלסים בערבים בתוך ירושלים כמו שכונת עיסוויה; לעיר העתיקה וסביבותיה יוקנה מעמד מיוחד והיא תוגדר "אזור מרחב קודש" שבו מעורפלת סוגיית הריבונות ולעדות הדתיות מוקנה מעמד מחוזק. שדה התעופה עטרות יהפך לשדה משותף ישראלי-פלשתיני. מספר הערבים שיישאר בתחום הריבונות הישראלית במקרה זה יהיה 77 אלף בלבד, האוכלוסייה היהודית, כ-573 אלף נפש, תהנה בחלופה זו מרוב מוצק של כ-88%.

ויש עוד חלופה, המכונה "ירושלים המורחבת בריבונות ישראל", שאינה גורעת מירושלים שכונות ערביות, אך מרחיבה מאוד את האזורים שבריבונות ישראל. המרחב החדש נמצא ברצף טריטוריאלי עם ירושלים, או עם שטחים אחרים שבתחומי ישראל, ובעיר ירושלים מוסיפים להתגורר כ-220 אלף ערבים. צירוף השטחים לריבונות ישראל, למעט אזור א-זעים, נעשה כולו מתחומי שטח C (כלומר שטח בשליטה ישראלית מלאה), וחלוקת האזור בהתאם להסכמי הביניים בין ישראל והרשות הפלשתינית כמעט שלא משתנה.

היישובים ותחומי שיפוטם שייכללו בריבונות הישראלית לפי הצעה זאת הם גוש מעלה אדומים מוגדל, גוש גבעת זאב, בית חורון, והר אדר. ומדרום הר גילה, ביתר עלית וגוש עציון. היחס בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית על פי הצעה זאת, כמעט שאינו משתנה (71% ו-29%, בהתאמה), וייתכן שמסיבה זאת היא פחות אטרקטיווית בעיני הדרג המדיני, מה עוד שמבחינה בינלאומית תהיה קשה לביצוע.

סיכון או סיכוי

לפחות על פי מכון ירושלים, כל החלופות מתבססות על ההנחה שבמרחב ירושלים רבתי ישררו "תנאי שלום ופתיחות מלאה" בין האזורים שיהיו בריבונות או באחריות הישות הפלשתינית, לבין העיר ירושלים והאזורים סביב לה שיהיו בריבונות ישראל; שתתקיים תנועה חופשית של אנשים, סחורות והון במרחב כולו, ויהיה שיתוף פעולה ותיאום מלא בנושאים כמו מערכות התכנון הפיסי הכוללות: תשתיות, סלילת כבישים, טיפול בשפכים, משאבי מים ונושאים הנוגעים לאיכות סביבה.

לעומת זאת, תנאי הדרג המדיני ליישום החלופות הללו כיום, אינם ברורים, ולא ידוע האם "תנאי שלום ופתיחות מלאה", הם תנאי בל יעבור למימוש החלוקה הזאת, או שגם כאן יש מקום למדיניות חד-צדדית.

"הרווח" שייצמח לישראל מהחלוקה המחודשת הוא השיפור הדמוגרפי במאזן שבין יהודים לבין ערבים, אבל בטור "ההפסדים" והביקורת הציבורית והפוליטית שעשויה להתעורר כתוצאה משבירת הטאבו של "ירושלים השלמה והמאוחדת", נמצאים כמה סעיפים כבדי משקל. הראשון שבהם הוא העניין הביטחוני.

בצה"ל לא מאושרים מתוכניות החלוקה מחדש של העיר. "מדובר בסיכון ביטחוני אדיר לתושבי ירושלים", אומר בכיר במטכ"ל: "העיר כיום היא פסיפס ארוג ושזור של שכונות יהודיות וערביות. חלוקה מחדש ומתיחת גבולות, חומות וגדרות, עשויה לצרף למעגל העוינות עשרות אלפי פלשתינאים, שכיום נהנים מהטבות חומריות שונות, כמו דמי ביטוח לאומי, ביטוחי בריאות, פרנסה משופרת וניידות חופשית בין מזרח למערב העיר.

"החלוקה המחודשת הזאת מסוכנת גם מכיוון שאלה אינם בדיוק 'גבולות בני הגנה', וגם מכיוון שישראל שומטת מידיה את החופש הבלתי מוגבל שלה בכל הקשור למודיעין מסכל של פיגועים בתוך שכונות שנושקות לשכונות יהודיות. יש לנו כבר ניסיון עם ירי מנשק קל על שכונת גילה ושכונת הר חומה, ובמקרה של חלוקה מחודשת אנו עלולים לגלות ששכונות נוספות בירושלים, כמו רמות, ארמון הנציב, הגבעה הצרפתית ועוד, יחשפו לירי כזה, ואולי אף למרגמות".

הרבה תלוי כנראה באופי החלוקה. כשעמדה על הפרק תוכנית קלינטון והוצעה חלוקה שרירותית בין אוכלוסייה ערבית לאוכלוסייה יהודית לכל אורך הגזרה בירושלים, יצאו מומחי מכון ירושלים נגד התוכנית והשלכותיה. הם ציירו תוהו ובוהו תכנוני ואורבני, שיהפוך את חיי התושבים בשני הצדדים לגיהנום. הם גם העריכו שעל פי החלוקה ברוח מתווה קלינטון יהיה צורך להכשיר עשרות מעברים בין מערב ומזרח העיר, דבר שיסרבל עוד יותר חיי התושבים.

חלוקה כפויה, חד-צדדית, עתירת גדרות, חומות ומכשולים, שתמנע מעבר חופשי בין שני חלקי העיר, עשויה לעורר אפוא התנגדות רחבה. חלוקה בהסכם, השומרת על תנועה חופשית של סחורות ואנשים בין שני חלקי העיר, כאשר במקביל פועלים מנגנוני תיאום שתפקידם לשמר את הזיקות בתחומים האורבניים והמוניציפליים בין האזורים שהופרדו, עשויה לעורר פחות התנגדות. המלכוד של תוכניות החלוקה המחודשת, לפחות בשלב זה, הוא שהסכם נראה כרגע כמשימה בלתי אפשרית, בעוד שלחלוקה חד צדדית, אפילו בעיני מי שתומך בחלוקה באופן עקרוני, מגרעות רבות.

הרוב בעד ויתורים

סקר דעת קהל שפירסם מכון ירושלים בחן את התייחסות הציבור לאפשרות של חלוקה מחדש, על בסיס דמוגרפי. על פי הסקר, 63% מהיהודים בישראל מוכנים לוויתורים בירושלים במסגרת שלום אמת עם הפלשתינאים, מתוכם 54.4% מוכנים לוותר על השכונות הערביות במזרח ירושלים אבל לא על העיר העתיקה, על הרובע היהודי ועל הכותל.

הנכונות לוותר על שכונות ערביות בירושלים נובעת על פי המחקר מרוב ברור (95.3%) הסבור שחשוב שבירושלים יהיה רוב יהודי גדול.

36% אינם מוכנים לשום ויתור בירושלים. מסורתיים וחילונים נוטים הרבה יותר להסכים לוויתורים בירושלים, לעומת אלה המזהים עצמם כדתיים או חרדים.

בכל מקרה, הרוב המכריע בקרב אלה שמוכנים לוויתורים (75%) אינו מאמין שאפשר להגיע לשלום אמת עם הפלשתינאים. את הסקר ערכו הד"ר אהרון פיין ומכון תצפית.

איזון עד 2030

הרוב היהודי בירושלים הולך ונשחק. עם איחוד העיר, ב-1967, הוא עמד על 74%. כיום הוא 66% בלבד. בשנת 2020 צפוי רוב זה לרדת ל-56%, ובשנת 2030, צפוי שוויון בין יהודים לערבים בעיר.

164,400 מתושבי ירושלים היהודים עזבו את העיר בשנים 1993-2002. רק 97,300 השתקעו בעיר באותה תקופה. הד"ר מאיה חושן, עורכת השנתון הסטטיסטי של ירושלים אומרת כי אפשר להעריך שבקרב העוזבים חלקו של הציבור החילוני גבוה יחסית, בעוד שבקרב המשתקעים גבוה יחסית חלקו של הציבור הדתי, המסורתי והחרדי. חושן מציינת עם זאת, כי בקרב אוכלוסיית העוזבים מגיעה חלקה של האוכלוסיה החרדית ל-20%-25%.

על פי סקרים שנעשו בעבר בקרב אוכלוסיית העוזבים, המניעים העיקריים לעזיבה הם יוקר הדיור והעדר תעסוקה. מרבית העוזבים ציינו את סוגיית הטרור, היחסים שבין דתיים וחילונים, או התרבות בירושלים, כסיבות משניות לעזיבה.

המדדים הכלכליים אינם מוסיפים לאטרקטיוויות של העיר: שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בירושלים הוא הנמוך ביותר בערים הגדולות בישראל (הסיבה לכך הוא שיעור השתתפות נמוך בשוק העבודה של גברים מהמגזר היהודי חרדי ושל נשים מהמגזר הערבי).

ענף השירותים בירושלים גדול במיוחד (50% מכלל המועסקים), ולכן גם רמת השכר הממוצעת נמוכה. גם מספר המפרנסים בירושלים קטן. ההכנסה לנפש היא הנמוכה מבין הערים הגדולות בארץ, והדבר משליך על כוח הקניה, על מצבה של מערכת המסחר בעיר ועל מצב העירייה.

ירושלים היא הענייה שבערים הגדולות בישראל, ושליש מן המשפחות החיות בה נמצאות מתחת לקו העוני. יותר מ-53% מילדי העיר מוגדרים עניים, אולם האוכלוסייה הערבית ענייה בהרבה מזו היהודית.

קצב הגידול השנתי של האוכלוסייה הערבית גדול פי שלושה מזה של האוכלוסייה היהודית. בשנת 2002, למשל, היה שיעור הגידול של האוכלוסייה היהודית 0.9% (4,000 נפש) בעוד שזה של האוכלוסייה הערבית היה 3% (6,500 נפש). ואולם בעוד ששיעור הגידול בקרב האוכלוסייה היהודית שמר על יציבות ונע בשנים האחרונות סביב אחוז אחד, הרי ששיעור הגידול של האוכלוסייה הערבית ירד משנת 1999 מ-4% ל-3%.

האוכלוסייה הערבית צעירה יותר מזו היהודית. 31% מיהודי ירושלים הם ילדים בגילאי 0-14, לעומת 42% מערביי ירושלים. שיעורי הילודה: יהודים - 24.7 לידות לאלף נפש בשנה, ערבים - 31.8 לידות לאלף נפש.

רוב החדשים לא חרדים

רק מיעוט מבין היהודים אזרחי ישראל שבחרו לעבור לירושלים במהלך שנות ה-90 היו חרדים. כך מתברר ממחקר שנערך של מכון ירושלים לחקר ישראל. על פי המחקר שעשו הד"ר מאיה חושן, הד"ר ישראל קמחי ומיכל קורח, מתוך יותר מ-110 אלף יהודים שעברו להתגורר בעיר, 42% מהמהגרים הם חילונים, 10% מסורתיים, 28% דתיים וחרדים לאומיים ו-20% חרדים. 55% מהמהגרים לירושלים, גרו בעיר בעבר.

ללומדים, סטודנטים ותלמידי כולל, משקל משמעותי בקרב המהגרים לעיר. 17% מהמהגרים המשתייכים לאוכלוסיה היהודית הכללית (כלומר שאינה חרדית) הגדירו את עיסוקם העיקרי כסטודנטים, ו-37% מהחרדים הגדירו את עיסוקם העיקרי כתלמידי כולל. ואכן, המחקר מצא כי הגורם השכיח ביותר שמושך מהגרים לירושלים הוא האפשרות ללימודים גבוהים בעיר: 24% מהמהגרים לירושלים המשתייכים לאוכלוסייה היהודית הכללית ציינו את הלימודים במוסד להשכלה גבוהה כגורם החשוב ביותר לבחירתם בירושלים כעיר מגוריהם.

כוח המשיכה של מוסדות ההשכלה הגבוהה בירושלים בולט במיוחד בקרב עולים חדשים. 34% מהם ציינו לימודים במוסד להשכלה גבוהה כגורם חשוב ביותר להגירתם לעיר.

הפלשתינאים חוזרים

אלפי פלשתינאים, נושאי תעודות זהות כחולות, שגרו במשך שנים מחוץ לאזור שבו מוקם "עוטף ירושלים" - מערכת של חומות, גדרות ומכשולים ההולכת ונבנית מצפון, מדרום וממזרח לעיר - חזרו בשנה האחרונה להתגורר בתחום המוניציפלי של ירושלים.

על פי אומדן של גורם ביטחוני, היו חודשים שבהם היה מדובר בגידול של 300 נפש לשבוע. בסך הכל, על פי האומדן, חיים כיום מחוץ לגבולות המוניציפליים של ירושלים, ומחוץ לתוואי "העוטף" (שני הקווים מקבילים בנקודות רבות, נ"ש) בין 60 ל-90 אלף פלשתינאים מזרח ירושלמים, נושאי תעודות כחולות, (המקנות להם זכויות של תושבי קבע בישראל).

חזרתם של הפלשתינאים למזרח ירושלים נובעת מהחשש לאבד שורה של הטבות סוציאליות ויתרונות כלכליים, כמו זכאות לביטוח לאומי ולביטוח בריאות ממלכתי, תנועה חופשית ברחבי ישראל וגישה חופשית לשוק התעסוקה במגזר היהודי בירושלים ובישראל, גם בזמני סגר.



שכונת ראס אל עמוד, שבה היתה בשנים האחרונות בנייה יהודית משמעותית, אמורה להישאר בתחומי ירושלים הישראלית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו