בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדת החדשה שלי

נילי לנדסמן החליטה להפסיק להיות כוהנת אופנה תל אביבית. היא החליטה להפסיק לעשן. את הפרעת הקשב היא פתרה עם ריטלין. לא תשמעו ממנה מלה רעה על הזולת. היא מכרסמת מקלות כוסמין. היא כמעט לא רואה טלוויזיה. אפשר להגיד שהיא מצאה את אלוהים והיא נפגשת איתו כל יום בחמש בבוקר, כשהיא קמה לעשות יוגה. בקרוב היא תפתח סטודיו. רק ספרה החדש, "הרומן הרומנטי שלי", מסגיר שלמרות כל התובנות שאליהן הגיעה, היא עדיין מפנטזת על הגבר שידאג לה

תגובות

לקראת גיל 40 הפסיקה נילי לנדסמן לעשן, התפטרה ממשרתה כעורכת המדור "החיים היפים" בעיתון "טיים אאוט" ועכשיו גם רואה אור הספר החדש שלה "הרומן הרומנטי שלי" בהוצאת "חרגול". זהו ספר נעים ביותר לקריאה, כתוב היטב, משעשע אבל גם נוגע ללב לפעמים, שלאחר שהוא בוחן את מוסכמות הרומן הרומנטי לדורותיו מתגלה בעצמו כרומן רומנטי שכזה.

את ספרה החדש חייבת לנדסמן לדבריה לאלי הירש ולריטלין. לאלי הירש, עורך ספרי המקור בהוצאה החביבה "חרגול", משום שמאז שהוציאה לאור בשנת 98' את הרומן הראשון שלה, "נערתו" (הוצאת בבל), לא הפסיק לדבר על לבה שתתיישב סוף סוף ותכתוב עוד ספר. גם היא רצתה מאוד לכתוב עוד ספר, "אבל בינתיים קרו כל מיני דברים. הוצאנו לאור את המדור 'הצעקה האחרונה' כספר בשם 'אחת מאיתנו', התגרשתי, הכרתי גבר אחר ונולד עוד ילד ושוב נפרדתי. חוץ מזה גם רציתי להפסיק לעשן ובספר הקודם עישנתי כמו משוגעת, וממש לא נראה לי העניין הזה ובאמת, הפעם, כשכתבתי את הספר הקצבתי לעצמי חמש סיגריות ליום שכמובן מהר מאוד הפכו לשבע ולעשר אבל לא חזרתי על הטירוף הזה.

"אבל אלי פשוט איפשר לי לכתוב את הספר כי עבדנו בשיטה של פרק פרק. כתבתי את הפרק הראשון ושלחתי לו כדי שיגיד לי אם כדאי להמשיך, ואחרי שהוא אמר שכדאי המשכתי את הפרק השני וכך הלאה. הוא לא נתן לי להפסיק ובכל פעם שהייתי מתעכבת הוא היה מתקשר אלי ומדבר אתי על הגיבורים שלי כאילו הם אנשים חיים וככה גם יכולתי לומר לעצמי, להעמיד פנים, שאני לא באמת כותבת ספר אלא אני רק כותבת לאלי.

"אבל מה שהיה לי הכי קשה זה שגיליתי שאני לא מסוגלת להושיב את עצמי. כאילו, כשמדובר ביוגה או במדיטציה אני יכולה לעשות את זה בלי סוף, ואם היתה לי אפשרות הייתי עושה את זה מבוקר עד לילה, אבל גיליתי שקשה לי מאוד לכתוב, ואגב גם ביוגה גיליתי שהדבר שהכי קשה בעולם לעשות זה לשבת בשקט. אז לפני בערך שנה וחצי הלכתי לחבר שלי אורי שוורצמן, שהכרתי אותו עוד מהתקופה שכתב ב'העיר' והוא עכשיו פסיכיאטר ורופא, והוא איבחן אותי ובאמת גילה שיש לי הפרעת קשב ורשם לי ריטלין. הריטלין הזה עשה את הנס, הוא פשוט הושיב אותי במקום, כך ששום דבר לא יכול היה להפריע לי להתרכז".

אז מה, עכשיו את מצטערת על כל השנים שלא קיבלת ריטלין?

"ממש לא. אני אפילו שמחה שכילדה וכאשה צעירה לא לקחתי ריטלין. עובדה שהצלחתי לעשות קריירה שלמה בכתיבה, כולל כתיבת ספר, בלי ריטלין. את יודעת, ביוגה אומרים שעד שלא נתקלים בקשיים, לא מגלים איזה כוחות יש לנו. אני חושבת שהעובדה שמצאתי כל מיני דרכים להתמודד עם הקושי בלי לקחת ריטלין, זה מה שהפך אותי גם ליצירתית ועזת נפש".

כוהנת אופנה וטרנדים

גם הגיבורה בספרה של לנדסמן, מירה, סטייליסטית (מה שקראו פעם "מלבישה" כפי שמוסבר בספר) גרושה ואם לילד הלומד בבית הספר האנתרופוסופי (כמו בנם של לנדסמן והבמאי חגי לוי) צורכת ריטלין. כמו לנדסמן היא מבינה גדולה באופנה, מצוידת בעין היודעת לבחון לפרטי פרטים מה נכון ומה לא נכון ללבוש.

ללנדסמן יש היכולת להיות תמיד בזמן הנכון בטרנד הנכון, גם אם אינה מתכוונת לכך כלל, וזאת הסיבה לכך שבמשך שנים נחשבה, ועדיין היא נחשבת בתחומי המחיה הטבעיים שלה, כלומר תל אביב, למוליכת טרנדים.

לנדסמן מוחה על ההגדרה. "זה לא נכון. זה הכל פיקציות שמלבישים עלייך. אין שום טרנד שהולכתי, כולל הטענה שאנשים הלכו לעשות יוגה בגללי. זה שטויות. כמו שאומרים שהייתי נערת רוק, כאילו התגוללתי מתחת למגברים. אני תמיד הייתי בחורה חרוצה שהולכת לעבודה כל יום. לא היתה לי בעיית סמים למרות שמאוד השתדלתי לסגל לעצמי תדמית כזאת, ומעולם לא התמכרתי לשום דבר מסוכן יותר מסיגריות ואלכוהול". עכשיו, בכלל, היא מנסה להתמכר ליוגה ולאורח חיים על סף האורגניות.

מאז החלה לכתוב את הטור "הצעקה האחרונה" בעיתון "העיר" ועד לאחרונה, כשערכה את המדור "החיים היפים" ב"טיים אאוט", דבק בלנדסמן הדימוי של כוהנת אופנה וגם של מומחית לאיפור, טיפוח המגזינים הנכונים וגם הגברים הנכונים. לנדסמן, שמאז שהיתה ב"טיים אאוט" "ממש מעודכנת לגבי כל הטרנדים", קבעה אתי בקפה מרסנד, היכל פורמייקה ועץ בוק בסגנון שנות ה-50 או ה-60, שלמרבית הפלא נהייתה לו לאחרונה עדנה, וממש נשמתי לרווחה כשגיליתי שהגיעה לפגישתנו לבושה בבגדים לכאורה רגילים, נעלי בד שחורות מרוטות, מכנסיים אפורים רחבים שאינם מגיעים עד הקרסול וחולצה גדולה לבנה שפנים צווארונה אפור. אבל הנעליים, התברר, הן נעלי בית סיניות, המכנסיים הם של המעצבת רוני בר והחולצה של סטלה מקארתני מ-H&M ונקנתה במכירה בפאריס. "הגעתי לשם השכם בבוקר, טוב לא צריך להגזים, בעשר בבוקר", אומרת לנדסמן, "ומדדתי 20 פריטים.

"יש משהו מאוד נוח בלהיות כוהנת אופנה. כולם יוצאים מתוך הנחה שכל מה שאת לובשת זה מה שנכון ללבוש ואת פטורה מדאגות ומהתעסקות. אבל כמו שאמרתי, גם התואר הזה הוא פיקציה".

ובכל זאת, לנדסמן תרמה לא מעט לדימוי הזה בעצמה. גם "הרומן הרומנטי שלי" יכול לחזק את הדימוי הזה. חובבות האופנה ימצאו בו תיאורים פרטניים ומדויקים להפליא של פרטי לבוש ותיאורים מלבבים מאחורי הקלעים של תצוגות האופנה וצילומי הקטלוגים, ונשים אחרות ימצאו בו אולי את החלום הרומנטי של עצמן.

גיבורת הספר היא, כמו לנדסמן, קיבוצניקית לשעבר. היא אשה עמלנית, עוזרת לגננת לשעבר, הנקלעת מדי פעם לקשיים כספיים ומתענה ברגשות אשם עקב תחושת אי המושלמות שלה כאם הנאלצת לתמרן בין קריירה תובענית לגידול ילד. היא מתייסרת בגעגועים צורבים אל הגרוש שלה, במאי מהסוג הפוצי, שזנח אותה לטובת דוגמנית יפהפייה בשם עלמה. בזמן שהיא מפנטזת על איחוד מחדש עם הגרוש שלה שדווקא עומד להינשא לדוגמנית, היא מנהלת חיי אהבה ערים עם גבר צעיר ממנה בהרבה. בהמשך, דווקא כשהפנטסיה שלה עומדת להתגשם, היא מוצאת את הגבר הבלתי מעוצב, אך הנכון.

כישרון הכתיבה, הדייקנות, האירוניה וההימנעות המוחלטת מקלישאות, תיאוריות וסגנוניות מוציאים את "הרומן הרומנטי שלי" אל מחוץ לגבולות הז'אנר שהוא לכאורה משתייך אליו. אלא שהעלילה והתכנים שבים וממקמים אותו כחלק מאותו הז'אנר, אם כי מתוחכם ממנו בהרבה. לא מדובר בפארודיה על רומן רומנטי אלא על רומן רומנטי משוכלל שההשקפה העומדת מאחוריו היא שבסוף כל דרך החתחתים של החיפוש העצמי בתוך ומחוץ לנישואים, בלי או עם קריירה וילדים, מצפה לנו הגבר "הנכון" שיגאל אותנו מיסורי העצמאות שלנו ואחת היא אם שמו הוא ג'רום, כמו ברומנים הרומנטיים המתורגמים, נוח כמו אצל עירית לינור או מנחם כמו אצל לנדסמן.

מהבחינה הזאת, ורק מהבחינה הזאת, יש אפילו דמיון בין "שירת הסירנה" ל"רומן הרומנטי שלי" משום שהגיבורות של שני הספרים, השונות להפליא זו מזו (זו של לנדסמן אנושית, קשובה, מורכבת ובעלת התבוננות עצמית מפותחת בהרבה), על אף הקריירות האופנתיות שהן אוחזות בהן וחייהן העצמאיים מתגלות בעצם כבלונדיניות סודיות. בדיוק כמו סינדרלה, בסופו של דבר הן נושעות על ידי הגבר החזק שאמנם איננו בעל אחוזות עשיר, נסיך או איל ממון יפה תואר ומסוקס, אבל לעומת זאת הוא יודע להכין מרק או לשלם את החשבונות. קל מאוד להזדהות עם הפנטסיה הזאת משום שכולנו גדלנו עליה.

זהו הזמן להזהיר בתוקף מפני הנטייה לשייך את עלילת הרומן או את בחירת דמויות הגברים שבו גם לסופרת עצמה. לנדסמן מעולם לא נישאה למישהו שדומה במשהו לדמות של בעלה לשעבר של הגיבורה בספר. היא היתה נשואה לחגי לוי, במאי, יוצר ומפיק הסדרה המוצלחת "בטיפול" שעכשיו נאבקות עליה שלוש תחנות טלוויזיה אמריקאיות ותחנה אירופית אחת. "בעלי לשעבר הוא איש משגשג. אני מאוד שמחה שהתגרשנו כי מעולם לא היינו ביחסים כאלה נפלאים כמו עכשיו, אפילו לא כשהיינו מאוהבים. אני גם אוהבת מאוד את אמא שלו נעמי שבאה פעם בשבוע לתל אביב וישנה אצלי כי אנחנו חברות. כשעמדנו להתגרש, נעמי, שהיא אשה דתייה, היתה מאוד עצובה ואני אמרתי לה - משפחה זה לא קשור לנישואים. משפחה זה אהבה, ואני אוהבת אותך ואת אוהבת אותי, אז אנחנו נשארות משפחה. היא קוראת כל מלה שלי, כולל ב'טיים אאוט', מה שהורי לא עשו אף פעם, וגם כל מלה שנכתבת עלי. והיא שומרת על שני הילדים שלי, זה שהוא נכד שלה וזה שלא". זה שלא הוא בן משותף לה ולבמאי ישרי הלפרין. שמו בן. והוא בן שלוש.

יש לך קיבעון על במאי קולנוע?

"זה לגמרי מקרי. בעיקרון הייתי צריכה להיות בת זוג סדרתית של כוכבי רוק, וזאת רק הוכחה לכך שהחיים זה מה שקורה כשאת מתכננת משהו אחר".

מי אמר שאסור להתגרש?

לנדסמן אולי לא תתנגד למצוא פעם גבר שיעשה לה טוב, אבל זאת אינה מטרתה המוצהרת. היא גם מסתדרת מצוין לבד, לפי שעה, אבל מוטרדת כמו כולנו מהמגמה החדשה של רדיפת המתגרשים עד זוב דמם, בשם טובת הילדים. כמו גיבורת הספר הנקראת מדי פעם לשיחות עם דמויות חינוכיות שנוטות לתלות את האשם בכל צרותיו של בנה בגירושי ההורים, וכמו כל הורה גרוש בעצם, גם מלנדסמן לא נחסכה החוויה.

"ניקח למשל את בית הספר האנתרופוסופי שעמנואל לומד בו. בית ספר נהדר בכפר הירוק, שפשוט הרס לי פעם את החיים כשהמנהלת לקחה אותי לשיחה ואמרה לי שהבעיה עם הילד היא שאנחנו לא יושבים כל יום בשעה שבע לארוחת ערב, כל המשפחה ביחד. אמרתי לה, אצלנו בקיבוץ, כל הקיבוץ היה מתיישב ביחד לכל ארוחה על הדקה ובכל זאת יצאתי לא משהו, וגם הנישואים שם והמשפחות שם לא היו משהו. כולם בגדו בכולם, כולם שיקרו וכולם ידעו. הקיבוץ, וזה אולי הדבר היחיד שאני מחבבת בעניין, ניסה נורא לדפוק את הקונספט של המשפחה אבל למרבית הצער הם לא הצליחו. במקום זה, מה שקרה זה שהמשפחה נהייתה עניין נורא חזק, ואנשים נשארו ביחד וכל הזמן בגדו. אין מקום עם יותר בגידות מאשר הקיבוץ. לי לא מובן העניין הזה של לבגוד בשם שלמות המשפחה. כמה זמן עוד יטחנו לנו את העניין הזה שלהתגרש זה אסון? כמה זמן עוד יגידו לנו שאסור להתגרש?

"שאלו אותי במערכת אם אני רואה את הסדרה של קובי מידן ואמרתי - לא. ראשית, כי אני לא רואה כמעט טלוויזיה וגם ממעטת מאוד לקרוא עיתונים, אלו דברים שלקחתי על עצמי מאז שהתחלתי עם היוגה, ודרך אגב, גם עמנואל הבן המקסים שלי גמל את עצמו לבד מטלוויזיה והוא קורא ספרים וכותב, ילד מקסים. שנית, בגלל שממש לא מעניין אותי לראות סרט על אנשים שמתגרשים, ועוד סרט שינסה לעשות לי רגשות אשם. את זה אני כבר מכירה. אבל אם יהיה סרט תעודה על אנשים שנשארו נשואים אני אשמח לראות כדי לדעת איך זה. יש איזו פרסומת ברדיו של איזו פסיכולוגית שמוציאה אותי מדעתי. היא אומרת שם - עצור! לפני שאתה הורס את החיים כדאי שתבוא אלי. כאילו להתגרש זה להרוס את החיים. כמה זמן עוד יטחנו את הקונספט הזה שהאפשרות היחידה זה אבא, אמא וילד במכונית המשפחתית? כמה זמן עוד ימשיך ציד המכשפות כלפי אנשים שלא רוצים לחיות בשקר, לא רוצים להיות אומללים, רוצים לחיות לחוד? זאת גם לא כזו דרך גרועה לגדל ילדים, בשני בתים, אם את שואלת אותי. אבל תמיד מאחור עומדת ההאשמה שאת חתיכת אגואיסטית שרצתה לעשות חיים ולא היתה לך היכולת ההרואית לוותר, וכך הרסת לילדייך את החיים".

אבל גם בספר שלך יש לגיבורה המון רגשות אשם סביב הגירושים.

"נכון. הרי אם לא היו לי רגשות אשם לא הייתי מתעצבנת כל כך בקול רם".

הדת החדשה שלי

היא נראית נפלא. האשטנגה יוגה שהיא דבקה בה - "זאת הדת החדשה שלי" - הפכה אותה מסתם חתיכה לבעלת גוף מושלם. פניה הנקיות מאיפור רעננות להפליא. "הדת החדשה שלי גם אוסרת עלי להגיד דברים רעים", היא מסבירה, "אז אם אני משתתקת, זה בגלל שאסור לי להגיד משהו רע שאני חושבת על הבנאדם שאנחנו מדברות עליו".

ולכתוב דברים רעים בעיתון מותר לך?

"או, לא, זה הכי גרוע. זה יותר גרוע מלהרוג חיה. זה להלבין פנים ברבים. זאת הסיבה שהפסקתי לגמרי לכתוב ביקורות".

היא נולדה בקיבוץ איילת השחר, כבת לאחת משתי החמולות שהיו שם - גלילי ולנדסמן. "יש לי כל הזמן געגועים לנוף של הגליל, אבל אין לי געגועים לקיבוץ. אחת הדמויות הכי נערצות עלי היתה צרויה להב, שהיא מהקיבוץ שלי, אבל, עזבה וחיה בעיר ובאמריקה וניגנה עם ברוס ספרינגסטין. אני זוכרת שיום אחד עבדתי במרכזייה של הקיבוץ, הייתי בת 16 בערך, וצרויה הגיעה לשם, וכנראה שראו על הפנים שלי מה אני מרגישה כי היא אמרה לי - חכי עוד קצת, עוד ממש ממש קצת ותראי שזה עובר. שאלתי אותה מה עובר, והיא אמרה 'הקיבוץ'. כולם בקיבוץ היו אומרים - או, צרויה, היא זמרת נפלאה, היא כנרת ושחקנית והיא עם לואי להב. זאת היתה ההוכחה לכך שאם תמצאי את הנסיך הנכון תוכלי להילקח מהאספסת".

למרות שצרויה ממש לא נלקחה מהקיבוץ על ידי לואי להב אלא עזבה בעצמה.

"כן, נכון, אבל העיקרון ברור. הכי טוב למצוא נסיך".

כמו בספר שלך?

"כמו בכל הספרים שלי. גם ב'נערתו'".

וגם ב"אחת מאיתנו"?

"לא. 'אחת מאיתנו' הוא פואמות של ייאוש אורבני בעיני. אבל שני הספרים האחרים עוסקים בחלום הזה, משום שהם מבוססים על ניסיון חיים שלי ושל חברותי, שלפיו גברים מגלים שאת נפלאה רק אחרי שהלכת, ואנחנו עדיין מקוות למצוא את הגבר שבזמן אמת יראה כמה אנחנו נפלאות וידאג לנו. ואפשר אולי להגיד שהחלום הזה הוא מאוד רומנטי אבל הוא גם מאוד מציאותי, כי הכל יכול להיות. אני, למשל, חושבת על כל הדברים שקרו לי מאז שהתגרשתי לפני שש שנים ואני רוצה להגיד לך שהכל אפשרי, הדברים הרומנטיים ביותר והמוזרים ביותר. בעיקר אחרי שאת מתגרשת. אלוהים כאילו זורק את הקוביות ואומר לך - קחי עוד סיבוב. ואת אומרת לעצמך - עכשיו אני ארשה לעצמי כל מני פנטסיות שלא ניסיתי אף פעם ואז דברים קורים".

אז מה קרה לך?

"התאהבתי. נולד לי עוד ילד. התחלתי לעשות עוד יוגה. נהייתי בנאדם עם אלוהים".

איזה אלוהים בדיוק? אלוהים יהודי או אלוהים במובן של משהו להאמין בו?

"אני לא יודעת. זה כאילו יש לך משמעות פתאום. למה? יש לך איזשהו אימון, כמו אימון גופני, שאת דבקה בו ואת קמה בחמש בבוקר כדי להתאמן, ואז ישנה איזו דינמיקה שמתרחשת בעצמה, וזאת כנראה דינמיקה שבה את מתחייבת למשהו ומתמסרת למשהו שהופך לדבר הכי חשוב בחיים, חוץ מהילדים ואז זה עושה עוגן. יוגה, יתרונה המוחלט על פני אימון בחדר כושר היא שהיא עושה אותך יותר מפוקסת. אומרים לך המורים האמריקאים - את עושה יוגה והכל אפשרי, הכל יקרה לך. זה נשמע כמו שטות אבל תתפלאי, זה באמת ככה. אני לא יודעת אם הכל בחיים מסתדר אבל התחושה היא שכן. ייתכן שזה כך משום שאת לומדת לפתח קורת רוח ולהעריך יום מדי יום".

איך בכלל הגעת ליוגה?

"הפעם הראשונה שלי היתה אצל הגורו משינקין, דוד הרציון, אז הוא קרא לעצמו קרישננדה. צילה, שהיתה המטפלת של עמנואל בגן בשינקין, אמרה לי - לכי לעשות יוגה, זה מרגיע. אחר כך כשהתגרשתי, נסעתי לניו יורק וכמו כל הדוגמניות ומדונה הלכתי לעשות יוגה במרכז של סינדי לי, שהיה שיא האופנה. נכנסתי לשיעור של מורה אחד שעשה אשטנגה יוגה וכשנכנסתי לחדר יכולתי להחליק על הזיעה שהיתה שם. מכיוון שנכנסתי לתחרותיות, הצלחתי איכשהו לעמוד בקצב וכשהשיעור נגמר המורה אמר לי - שרדת, הא? רציתי לעצור מונית ולא יכולתי להרים את הידיים. כשחזרתי ארצה הלכתי לעשות יוגה אצל מירי וגילי חרובי. ראיתי שזה עושה אופוריות והתעלויות וזה גם עושה גוף יפה די מהר, והחלטתי ללכת לקורס מורים, מהפחד שזה יהיה כמו כל דבר בחיים שלי, משהו שאני מתלהבת ממנו בהתחלה ואז מפסיקה. למדתי שנתיים בקורס וקיבלתי תעודת הוראה ואפילו לימדתי יוגה. היום אני לא מבינה איך אנשים מעבירים את החיים בלי מדיטציה ויוגה".

איך נראה סדר היום שלך?

"אין לי סדר יום".

עם ריטלין ויוגה עדיין אין לך?

"אני עדיין מתאמצת. אני קמה בחמש או חמש וחצי, לפעמים אני מתרגלת בבית ולפעמים אני הולכת לים לתרגל. יש לי גם מורה ביפו בשם איל שאני נוסעת אליו ללמוד יוגה".

את תחילת הקריירה העיתונאית שלה היא חייבת ליגאל סרנה. "פגשתי אותו כשהייתי כתבת 'במחנה נח"ל' והוא עבד ב'חדשות'. זה היה באיזו היאחזות שאוזרחה בשטחים הכבושים ודיברנו קצת, והוא שם לב אלי. הוא הלך ליואל אסתרון שערך את 'העיר' ואמר לו שכדאי לו לקחת אותי לעבודה, ויואל לקח אותי ובשנה הראשונה הוא אמר שבעצם אני צריכה לשלם לו כי הוא מלמד אותי להיות עיתונאית. אבל מי שהייתי נערת הטיפוחים שלו בצעירותי, מה שאילץ אותי לכתוב על מחול וויטמינים, שהיו שני נושאים שממש לא עניינו אותי, היה חזי לסקלי. הוא ממש טיפח לי טעם תרבותי, אם כי היה לו טעם מזעזע בבגדים. גם את אלי הירש הכרתי דרך חזי לסקלי, שהיה משורר נהדר".

אלו היו הימים הטובים של עיתון "העיר" כשהמערכת כללה דמויות כמו לסקלי, אמיר רותם, עופרה ריזנפלד, חנה קים, דליה קרפל ואחרים, וכשהעיתון כולו עסק בהמצאת העיר מחדש. לנדסמן היתה מבקרת הרוק של העיתון משנת 88' ואחר כך המשיכה באותו תפקיד גם בעיתון "תל אביב". "אחר כך גל אוחובסקי סידר לי שאהיה הסגנית של איריס מור שערכה את מוספי הפנאי של 'חדשות'. שם התוודעתי לנושא הזה של אופנה, ובהתחלה אמרתי לאיריס שאני לא מבינה כלום באופנה ואיריס אמרה 'יהיה בסדר. תלמדי'. וככה נעשיתי מומחית לאופנה.

"אחר כך כש'חדשות' נסגר וחזרתי ל'העיר' כתבתי בהתחלה על מוסיקה אבל אז, בחודש השמיני להריוני, התחלתי לכתוב מדור אופנה ואז עשיתי חושבים ואמרתי לעצמי שאולי הרוקנרול כבר לא מתאים לי כי אני הולכת להיות אמא. גם נורא שיעממה אותי המוסיקה כי התחיל אז הטראנס ולא סבלתי את זה והזכרתי לעצמי את הזקנים של פעם שלא יכלו לסבול את הפאנק. יוסי קליין הקים את המדור 'הצעקה האחרונה' בגלל שבמחלקת המודעות אמרו לו שזה טוב למודעות אופנה. התחלתי לעשות את המדור עם תמר קרוון שצילמה ואילנה ברקוביץ' שהיתה הסטייליסטית. באופן כללי כמעט אף פעם לא כתבנו דברים טובים על מעצבים ישראלים, ובכל זאת הם התעקשו לשים מודעות ליד המדור שלנו.

"אז גם לא היתה שום כתיבה מתקבלת על הדעת בנושאי אופנה חוץ משירה ברויאר. היו כל מני כתבות על מה כדאי ללבוש בקיץ הבא או בחגים, אבל חוץ משירה, אף אחד לא כתב על אופנה בהקשרים תרבותיים וחברתיים יותר רחבים, כך שהיה מקום להיכנס אליו עם מדור חדש. המדור הזה היה פופולרי מאוד כי היתה בו שיחת בנות. אני חושבת שזה היה המדור הראשון שהיתה בו שיחת בנות, וזה עוד לפני שהתחיל 'סקס והעיר הגדולה'. אנחנו עסקנו בטפל כאילו הוא העיקר ובעיקר כאילו הוא הטפל, ולא היתה לנו שום תחושת אי נוחות כשעסקנו בטפל. אני חושבת שבעיסוק בבחורים ובצבעי תחתונים ואיך ללבוש שקוף היה משהו מאוד מבדר. זה היה בידור נורא נחמד לנשים מכל הגילאים. אני חושבת שכולנו אוהבים מדריכים. גם אני פריקית של מדריכים. גם אני נורא אוהבת שאומרים לי מה לעשות.

"עכשיו התנ"ך שלי זה הספר 'נשים צרפתיות לא משמינות'. קיבלתי אותו מליסה פרץ, עורכת 'סגנון'. אני יודעת את הספר בעל פה. אני זוכרת בעל פה את ההוראות לבישול מרק כרישה למשל. אני גם מאוד אוהבת לקרוא מגזינים עם הוראות של מה אין ומה אאוט. אבל רוח המדור היתה שבסופו של דבר הכי כדאי שתעשי מה שאת רוצה. אחר כך המדור הזה יצא בספר 'אחת מאיתנו' משום שכל מדור נפתח במלים 'אחת מאיתנו'. וזה היה ספר מאוד יפה בעיני ובגלל הפופולריות הגדולה של המדור די התבאסתי מזה שקנו אותו רק 600 איש".

לפני שנה פוטרה מ"העיר". "כל עורך ב'העיר', אפילו רמי רוטהולץ, טען בהתחלה ש'הצעקה האחרונה' יקר לו מדי. אז גם איתן מרקוביץ', כשהוא הגיע לערוך את 'העיר', אמר לי בשיחה הראשונה שהמדור יקר מדי ושאני מי שהיתה, ומרקוביץ' הוא בן גילי. זה די נורא לשמוע ממישהו שהוא בגילך שאת כבר מספיק זקנה כדי להיחשב למי שהיתה. הוא גם אמר שפעם כשעוד כתבתי על רוק הייתי נהדרת, אבל מאז הוא לא מבין על מה אני כותבת ולמה הוא צריך לפרסם את השטויות האלה. אמרתי לו שעיתונות זה מין דבר כזה שיש מקום לכל מני סוגים ודברים, ושאני עשיתי את הקריירה שלי על זה שהנשים של העורכים שלי אוהבות את מה שאני כותבת. אבל הוא לא ממש התרשם. אחרי כמה זמן, כשהוא פיטר אותי בשיחת טלפון, הוא דווקא נשמע עצוב, כאילו אין לו ברירה".

לנדסמן לימדה יוגה והירהרה, לא בפעם האחרונה, על פרישה מעולם העיתונות, שרע מאוד כידוע להזדקן בו, ואז קיבלה את ההצעה לעבור ל"טיים אאוט".

"בהתחלה היה לי החלום הזה של ללכת כל יום למקום עבודה, למשרד, ולכן כל כך התלהבתי מההצעה של 'טיים אאוט' אבל גיליתי שזה ממש לא כזה כיף גדול. אני גם אומרת לעצמי שלהזדקן בעיתונות זה לא לעניין. תמיד יגיע איזה מישהו שהוא בן גילי וייתן לי להרגיש כמו זקנה שעבר זמנה, ואת קולטת גם שהעורכים שלך ממשיכים לדבר אתך כמו שדיברו אתך בגיל 25, בלי כבוד מיוחד. והם גם תמיד, במקרה שלי, מרשים לעצמם להעיר הערות על הצורה שלי ועל האישיות שלי. מצד שני, עיתונות זה מקצוע סלחני יחסית כלפי אמהות לילדים, אבל העולם כולו לא נוח לאמהות לילדים אם אין להן בבית גבר שמכבס, עושה קניות, מבשל ומוציא את הילד מהגן. אני חושבת לעצמי שלהעביר את החיים כמורה ליוגה זאת דרך נעימה מאוד. כשלימדתי, היו לי תלמידים מאוד נחמדים ומסורים וזה מצא חן בעיני מאוד הקשר הזה. אז אני מקווה שכאעזוב סוף סוף את 'טיים אאוט', בסוף החודש, יהיה לי האומץ לפתוח סטודיו משלי לאשטנגה יוגה. אני קצת מפחדת מלהיות עצמאית ובעלת סטודיו, אבל הרואה חשבון שלי אומר שזה ממש לא מסובך וגם המורה שלי ליוגה איל צחנובסקי אומר שזה לא מסובך".

בטח שיש הפרעת אכילה

המעבר ליוגה גרר אחריו גם שינויים מפליגים בהרגלי החיים. מירה גיבורת הספר מקפידה מאוד על מזון אורגני, ללא חיות מתות, ללא סוכרים, ללא מוצרים מעובדים ולמרבית האירוניה מתאהבת דווקא בטבח. אבל גם את המעבר שלה לתזונה פחות או יותר אורגנית מבצעת לנדסמן בעיקר תוך שמירה על פרופורציות והומור, ועם פרשנות אישית ויצירתית לכללי התזונה האורגנית וחוקי היוגה. "אם את לומדת משהו מהיוגה זה ליהנות מהחיים. אני חסידת עיקרון הגווינת' פאלטרו. שאת אוכלת הכל אבל מעט. כבר כשהייתי באמסטרדם לחצי שנה ב-88' היה שם חזק מאוד הקטע הזה שבלילה עושים סמים קשים ואלכוהול ובבוקר אוכלים נבטים ושותים מיצים טבעיים. אני כבר מזמן לא עושה דברים כאלה אבל אני משתדלת לאכול בריא, שזה אוכל שהוא גם טעים וגם מזין.

"אני אומרת - אל תלכו על כמות, לכו על איכות. בדת שלי אסור לי קפה ואסור לי סוכר לבן וקמח חיטה אבל אני לא אדוקה. אני אומרת שאם אני כבר שותה קפה אז שזה לא יהיה נס קפה דלוח, אלא שזה יהיה הקפה הכי טעים בבית קפה הכי טוב בעיר, ואם אני כבר במטוס אז לא להתפתות לאוכל הנורא שבמטוסים, אלא לחכות עד שאני אגיע לפאריס ולאכול שם את הקרואסון הכי נפלא.

"אני לא אוכלת בשר ועוף אבל אם מישהו כבר טרח והכין לי בשר - אני אוכל, כי הכי נורא על פי היוגה זה להעליב את המארח, זה יותר גרוע מלאכול דאבל צ'יזבורגר אפילו בתוך מקדונלדס. אני כן אוכלת דגים ובעיקרון אני בעד אוכל אורגני, ובמערכת עושים לי את המוות כי אני מביאה לעצמי אוכל כמו מקלות כוסמין מניצת הדובדבן, שזה אגב מאוד טעים, וסלק מבושל. אבל אני לא אוכלת רק אוכל אורגני, כי יש לי ירקן בשם אבי שהוא נורא חתיך, ואני לא יכולה לזרוק אותו בשם האוכל האורגני, זה יהיה מעשה לא יוגי מצדי. חוץ מזה, הרבה פעמים מי שקונה לי ירקות ופירות זה אבא שלי, והוא לא סובל את הקטע האורגני. הוא עצמו הוכחה חיה לכך שכשאוכלים ועושים מה שאוהבים אבל במתינות - נשארים בבריאות מצוינת. כל פעם שהוא קולט שאני נמנעת מלאכול משהו כי הוא לא אורגני, הוא עושה לי את המוות ובצדק. הוא תמיד אומר לי - אני אוכל מהכל ונהנה מכל ביס, ותראי אותי. והוא באמת הוכחה לזה שמה שכתוב בתנ"ך החדש שלי, 'הצרפתיות אינן משמינות' הוא נכון ושאוכל טעים ונעים הוא גם בריא".

וכך, במהלך שיחה בת ארבע שעות דוגמת לנדסמן קפה, תה צמחים ועוגת פירות יבשים במרסנד, ואחר כך גם כריך של טונה צרובה על לחם חיטה בליברה. "אחד היתרונות בלאכול בריא", היא מסבירה, "זה שאת יכולה לאכול ואין לך יותר רגשות אשם".

זה ככה אצלך כי כנראה אין לך הפרעת אכילה.

"בטח שיש לי. מי שמתעסקת כל כך הרבה בשאלה אם כן לאכול לחם מקמח מלא או רק משיפון ברור שיש לה גם הפרעת אכילה. אי אפשר לעשות המרה של האובססיות לאוכל בלי הפרעת אכילה".

הניסיון למעבר למזון אורגני קשור אצלך למשבר גיל ה-40? המשבר הזה גם עובר באופן חריף על גיבורת הספר שלך.

"גם לי היה משבר לפני חודשיים כשמלאו לי 40. אני מנסה לחשוב מה זה המשבר הזה ואני חושבת שזאת ההבנה הזאת שמתחילה כבר בגיל 35 כשאת עוברת מהמדף של הקרמים לצעירות בסופרפארם לקרמים של המבוגרות. פתאום את מבינה שאת כבר לא חתיכונת צעירה שיכולה לאכול מה שהיא רוצה, לשתות מה שהיא רוצה, שישברו לה את הלב מיליון פעמים מבלי שייראו את זה עליה. את מבינה פתאום שאת נהיית אשה. את כבר לא בחורה".

כבר קוראים לך "גברת" ברחוב?

"בטח. כולם קוראים לי גברת. אבל זאת דווקא הקלה מאוד גדולה שכבר לא מתחילים אתך ברחוב. זה לא כמו פעם שרק הייתי יוצאת לרחוב היו מצפצפים לי הנהגים וקוראים כל מני קריאות ברחוב. את כבר לא נחשפת יותר לכושר הניסוח של הגברבר הישראלי שאפשר להתפלץ ממנו. מה שאני הייתי שומעת בגיל 20 עוד לפני ששתיתי את הקפה הראשון בבוקר זה היה די טראומטי. איזו עילגות. איזו גסות רוח. זה היה פשוט סיוט. אם הייתי יודעת שמהסיוט הזה אני איפטר בגיל 40, הייתי מסכימה להיות בת 40 מזמן. אבל מה שלא קלטתי זה שהקטע של גברים צעירים יותר הולך להיות כזה להיט. כמו בספר גם בי התאהבו כמה צעירים אבל אני תמיד מחשבת לפי בתי הילדים. בקיבוץ את מתחילה לעבוד כמטפלת בגיל נורא צעיר, אז אם יש הפרש של יותר משש שנים זה אומר שכבר יכולת להיות מטפלת של הבחור בבית הילדים. פעם הייתי מאוהבת בבחור שהיה צעיר ממני בארבע שנים והוא בכלל לא קלט מה אני רוצה כשאמרתי לו שהייתי יכולה להיות המטפלת שלו. אני, אגב, מכיוון שלא הסתדרתי עם בתי הילדים, הלכתי בגיל עשר לעבוד ברפת. אני חושבת שגיל 40 דווקא משפר את עניין הבחורים. הם דווקא מתנהגים אלי יפה. אני מרגישה שאני עכשיו בשיא פריחתי מהבחינה של הבחורים, אבל מצד שני אני שואלת את עצמי כל הזמן אם זאת לא שירת הברבור שלי, ומה יהיה אחר כך ואיך זה יהיה כשיבוא האחר כך. יש לי הרגשה שהשד אינו נורא כל כך. בעיני זה הרבה יותר כיף להיות בת 40. זה היה זוועה להיות בת 20 וגם להיות בת 30 לא היה להיט".

למה היה זוועה להיות בת 20?

"כי את לא יודעת מה את עושה. אין לך פרופורציות. בגיל 40 את כבר יודעת שהכל עובר ושזה די משעשע. שמתי לב גם שבשנים האחרונות מאוד התחזק אצלי עניין ההומור. בגיל 20 ו-30 הכל היה אצלי מאוד דרמטי ורציני. עכשיו הכל נראה לי מאוד מצחיק, ואם לרגע אני מתבלבלת ולוקחת את עצמי ברצינות אני מזכירה לעצמי שאושו, אחד מהמורים הרוחניים הכי חשובים, ולא שאני חסידה שלו, אמר שאחת הבעיות הכי קשות זה שהבנאדם לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. הרי כל הייסורים באים לנו מהרצינות שבה אנחנו לוקחים את עצמנו ואת מה שאומרים עלינו. ואני הרי באתי ממקום שבו 'מה יגידו' היה הדבר הכי חשוב בעולם.

"כל הזמן אמא שלי אמרה לי - אבל מה יגידו, מה יגידו, מה יגידו. עכשיו אני חושבת, כל פעם שעולה לי מבפנים ה'מה יגידו', שמה זה משנה בכלל. נראה לי שגיל 40 זה זמן טוב להחליט שאת לא לוקחת ברצינות שום דבר ובעיקר לא את עצמך. אבל שאם את עושה משהו, תעשי אותו טוב. גם ביוגה ראיתי את העניין הזה של רצינות. את יודעת, בהתחלה כשעושים יוגה נכנסים למין רצינות כזאת, ואני חושבת שצריך גם ביוגה לשמור על ההומור. אני חושבת שכמורה הבאתי עם הגישה הזאת הרבה תועלת לאנשים. את יודעת מה עוד משך אותי ליוגה? קודם כל יש מורים נורא חתיכים, בעיקר המורים האמריקאים. פעם הייתי אצל מורה ליוגה אמריקאי נורא נורא נורא חתיך, שקרע לנו את הצורה בחולות ראשון לציון, ואז בסוף הוא אמר לנו שיוגה זאת הדרך הכי טובה להזדקן בהדר".

מתי זה היה?

"לפני שנה".

עכשיו ברור לגמרי שאת במשבר גיל ה-40. הרי בגיל 30 בכלל לא חושבים על מושגים של להזדקן בהדר או בחן. אם זיכרוני אינו מטעה אותי בגיל 30 עוד מעדיפים למות מלהזדקן בכלל.

"כן, כנראה שזה קשור לגיל. אבל אני חושבת שאני הכי רוצה להזדקן בהדר, ולהזדקן בתור בעלת סטודיו ליוגה נראית לי הדרך הנכונה".

אבל לפני שהיא מזדקנת בנעימות היא עומדת להצטלם לקטלוג של המעצבת נאית. "זאת מחמאה נורא גדולה. בגיל 20 נורא רציתי להיות דוגמנית ואפילו הלכתי לגדי דגון וביקשתי שיעשה לי בוק אבל הוא אמר לי ביושר רב - עזבי, אין לך הנתונים, והציל אותי מהתבזות. הנה עוד יתרון של גיל 40. בתור בת 40 יש לי נתונים לדוגמנות".

ולא נראה לך מביך שאשה חכמה ומוכשרת ועצמאית כמוך עדיין חולמת את אותו חלום שחלמו כל גיבורות הרומן הרומנטי?

"לא, ממש לא. מה הפנטסיה שלנו כנשים? שידאגו לנו. אני חושבת שהפנטסיה של כל אשה, בעיקר אשה שטיפלה בגברים או בילדים - ואני הרי טיפוס מאוד מטפל - הפנטסיה שלה היא שסוף סוף מישהו גם יטפל בה. שיכבסו לי, שילכו לבנק במקומי, שיבשלו לי. הפנטסיה הזאת לא הולכת ונחלשת עם השנים. אולי היא הולכת ומתרחקת. אבל גם יכול להיות שהבחירות שלי בגברים יילכו וישתפרו ואני אמצא מישהו שידאג לי ובינתיים לפחות המצאתי מישהו כזה לגיבורה שלי".*



נילי לנדסמן בביתה בתל אביב. זה הרבה יותר כיף להיות בת 40. זה היה זוועה להיות בת 20 וגם להיות בת 30 לא היה להיט


אני חושבת שהפנטסיה של כל אשה, בעיקר אשה שטיפלה בגברים או בילדים - ואני הרי טיפוס מאוד מטפל - הפנטסיה שלה היא שסוף סוף מישהו גם יטפל בה. שיכבסו לי, שילכו לבנק במקומי, שיבשלו לי. הפנטסיה הזאת לא הולכת ונחלשת עם השנים"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו