בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"החור השחור" של ההיסטוריה היהודית

הם היו האליטה הדתית, הכלכלית והפוליטית, אבל לאחר חורבן בית שני נעלמו. בנצרות זוכרים אותם בגלל יוסף קייפא, הכוהן הגדול שהעמיד את ישו לדין. היהדות מזכירה אותם כמעט אך ורק כיריבי הפרושים. ספר חדש שופך אור על הצדוקים. אליטה נכחדת

תגובות

המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי פתח בשנת 89 לפני הספירה במלחמת אחים, שבה טבח רבבות יהודים. זו היתה מלחמה יחידה מסוגה - לא על שליטה פוליטית אלא על דומיננטיות הלכתית, בין הצדוקים שהוא נמנה אתם לבין הפרושים יריביו, שהיו בעלי השקפה הלכתית מקלה יותר. כ-120 שנה לאחר מכן, סמוך לשנת 30 לספירה, הופיע תמהוני ושמו ישו בבית המקדש בירושלים, התעמת עם חלפני הכספים שפעלו שם (בנימוק שהם פוגעים בקדושת המקום ומדרדרים אותו לעיסוק בכסף), וניבא את חורבן המקדש. בתגובה על כך הכוהן הגדול יוסף קייפא העמיד את ישו לדין בפני הסנהדרין, וזו החליטה להסגירו לשלטון הרומאי, מהלך שהביא לצליבתו, וההמשך ידוע. קייפא, כמו רוב הכוהנים הגדולים בתקופת בית שני, היה צדוקי.

בשני הסיפורים האלה פותח ד"ר איל רגב, מרצה במחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר-אילן, את ספרו "הצדוקים והלכתם", במטרה להוכיח את חשיבותם ההיסטורית של הצדוקים. ואמנם, מדובר בקבוצה שלמרות היותה מיעוט בעם היתה דומיננטית בהנהגה הדתית והפוליטית ברוב תקופת בית שני. אבל לאחר חורבן הבית היא נעלמה לחלוטין, ומכיוון שאת ההיסטוריה כידוע כותבים המנצחים, הרי כמעט שלא נשאר לה זכר בספרות חז"ל, שהיו צאצאי הפרושים (למעט תיאור המחלוקות ההלכתיות בין הקבוצות).

מחקרו של רגב, שיצא לאור לפני חודשים אחדים (בהוצאת יד בן-צבי), מנסה איפוא להצליח במשימה כמעט בלתי אפשרית: לתאר בפירוט את עולמה של הקבוצה המובסת, זו שכמעט לא נשאר ממנה זכר היסטורי - כשהוא נאלץ להסתמך, בין היתר, על העדויות שנותרו ממנה בספרות חז"ל (המשנה, התלמוד והמדרשים). בעצם, מחקר הצדוקים שלו אמור לתרום תרומה חשובה למחקר "החור השחור" הגדול של ההיסטוריה היהודית - התקופה שבין המקרא למשנה, שבה כתיבה היסטורית עדיין לא היתה רווחת וגם טקסטים דתיים כמו התנ"ך והמשנה (שיכולים להעיד על מציאות תקופתם לפחות בדרך אגב) כמעט שלא היו.

רגב נעזר בספרות חז"ל בעיקר לתיאור תפישתם ההלכתית של הצדוקים, בעוד שלתיאור היסטורי וחברתי שלהם הוא השתמש בעיקר בכתבי יוספוס פלוויוס ובברית החדשה. במלאכת התיעוד שלו רגב הגיע למסקנה שספרות חז"ל די מדייקת בתיאור תפישתם ההלכתית של הצדוקים ולכן ניתן לסמוך על עדותה בעניין זה. נימוקו העיקרי הוא, שלחכמים לא היה אינטרס לסלף או להוסיף מחלוקות, מכיוון שרצו להציג את עצמם כמבטאי העם כולו.

עשירים, יחסית

הצדוקים נקראו על שם אבי שושלתם, הכוהן צדוק, שמונה לכוהן גדול עוד בימי שלמה המלך. זו הסיבה שעיקר בני הקבוצה היו כוהנים, אם כי במשך השנים הסתפחו אליה גם אחרים. הם החזיקו בכהונה הגדולה ברציפות, מימי שלמה ועד ימי המתייוונים שקדמו למרד החשמונאים (המתייוונים קנו את הכהונה הגדולה בכסף). החשמונאים הביאו לכהונה את מתתיהו ובניו, שהיו פרושים, אבל אחד מצאצאיהם, יוחנן הורקנוס, נהפך לצדוקי וכך חזרה הכהונה למחנה הצדוקי.

מאז 63 לפני הספירה, כשהרומאים השתלטו על הארץ, נוסף למעמדם עוד ממד גורלי: הרומאים מינו את הכוהנים הגדולים להיות השליטים הפוליטיים מטעמם על היהודים.

יוסף בן מתתיהו תיאר את הצדוקים גם כקבוצה אריסטוקרטית, ובעצם האליטה הכלכלית של זמנה. רגב מסכים שרוב הצדוקים, שהתרכזו סביב המקדש בירושלים, היו עשירים יחסית, אך לדעתו גם בין יריביהם היו אנשים אמידים; כלומר, לא המאפיין הכלכלי הוא המפריד בין הקבוצות. אגב, גם לא המאפיין הכוהני, מכיוון שאחד מראשוני הפרושים, החכם יוסי בן יועזר, היה כוהן.

בניגוד למשתמע מיוספוס, המתאר את הקנאים שמרדו ברומאים כקבוצה פרושית, רגב גם לא רואה את המחלוקת בין הצדוקים לפרושים כמקבילה למחלוקת הפוליטית בין קנאים למתונים. לפי מחקרו, היו קנאים ומתונים בשתי הקבוצות הדתיות. לדעתו, המאפיין העיקרי של הצדוקים ושורש המחלוקת בינם לבין הפרושים היה דווקא הגורם ההלכתי. הוא בדק את כל המחלוקות ההלכתיות בין הצדוקים לפרושים המצויות במקורות ולפיהן איפיין את ההלכה הצדוקית על ידי ארבע תכונות בולטות: חומרה בדיני שבת, עד כדי איסור לחלל שבת אפילו במצב של פיקוח נפש, כולל מלחמה; חומרה בדין הפלילי, עד כדי קלות יחסית בהטלת עונשי מוות; חומרה בדיני טומאה וטהרה, וחומרה בדיני המקדש ובעיקר תפישה המגדילה, מצד אחד, את טובות ההנאה שמקבלים הכוהנים מהמקדש (בשר הקורבנות ויתר המתנות שהביאו בני העם למקדש), ומצד שני מצמצמת ככל האפשר את מגע הלא-כוהנים עם המקדש (למשל, אפשרות נגיעה בכלי המקדש).

מהתיאור הזה ברור שמדובר בתפישה הלכתית מחמירה מאוד. היו חוקרים שניסו לטעון שבני כת קומראן, שבכתביהם ("המגילות הגנוזות") נמצאו חומרות הלכתיות דומות, היו גם הם צדוקים. אבל מחקר השנים האחרונות מצא בכתבי קומראן חומרות גדולות מאלה של הצדוקים, ולכן רגב הגיע למסקנה שאין חפיפה בין הקבוצות.

התפישה ההלכתית המחמירה של הצדוקים מעוגנת בתורה. אדרבה, יריביהם הפרושים הם שיצרו מסורת דרשנית מפולפלת כדי להגיע למסקנות המקלות שאליהן הגיעו, בניגוד לפשט הפסוקים. הדוגמה המפורסמת ביותר עוסקת בעונשו של אדם שפגע באיבר של זולתו. התורה, ובעקבותיה הצדוקים, אומרת על כך: "עין תחת עין", כלומר, עינו של הפוגע תיעקר כעונש על העין שבה פגע. הפרושים הסבירו שמדובר בתשלום כופר. רגב, כמו חוקרים אחרים לפניו, מסיק מכך שהצדוקים היו דווקא אלה שביטאו נאמנה את ההלכה הקדומה, המעוגנת בתורה, בעוד שהפרושים היו הרפורמיסטים של זמנם, שביקשו להקל ולקרב את ההלכה לעולמו של האדם הסביר.

היו חוקרים שניסו לתלות בצדוקים אינטרסנטיות פשוטה: הם החמירו בהלכות המקדש כדי לטפח את מעמדם ככוהנים, וכך גם החומרה בהלכות טומאה ובדין הפלילי מוסברת בהיותם אליטה שלטונית ודתית. רגב מבקש שלא נהיה כל כך ציניים. הוא מאמין ששורש המחלוקת הוא דווקא אידיאולוגי טהור ומקורו בתפישה שונה של הקדושה. הצדוקים, להערכתו, האמינו ב"קדושה דינמית" - כלומר, שמעמדו של האלוהי והקדוש יכול להשתנות ולכן יש "להגן עליו" בחומרות שונות. הפרושים האמינו ב"קדושה סטטית", כלומר, שמעמדו של האלוהי אינו משתנה ולכן הוא אינו זקוק להגנות כה רבות.

כהוכחה לטענתו שהאינטרסים לא היו הכוח המניע מציין רגב את העובדה, ש"כשהרומאים כבשו לראשונה את הארץ, הר הבית נפל בידם בשבת. 12 אלף איש נהרגו שם, אבל הצדוקים לא הרימו יד להילחם, משום שהיו נאמנים לתפישתם ההלכתית, שאסור לחלל שבת אפילו במצב מלחמה". רוצה לומר: אילו פעלו משיקולים אינטרסנטיים, מה יותר אינטרסנטי מאשר להילחם כדי להציל חיים, בפרט שההלכה הפרושית המתירה מלחמה בשבת (שעליה נסמכו מתתיהו ובניו המכבים במלחמתם ביוונים) כבר היתה קיימת.

איום על המקדש

לדעת רגב, תפישתם המחמירה של הצדוקים בעניין המקדש גם מספקת הסבר לאחד המאורעות החשובים בהיסטוריה האנושית: צליבת ישו. במאמר שפירסם רגב בימים אלה בכתב העת "קתדרה", שאפשר להניח שיעורר מחלוקת רבה בעולם המחקר, הוא טוען שהסיבה לרדיפת ישו לא היתה, כפי שמקובל לחשוב, טענתו למשיחיות. להערכתו, המקורות הטוענים שישו ראה בעצמו משיח הם מאוחרים למדי ומפוקפקים מבחינה היסטורית, והסיבה העיקרית למשפטו של ישו היתה ערעורו על מעמד המקדש - טענותיו נגד חלפני הכספים ובעיקר הנבואה על חורבן המקדש, שנתפשה אצל שומעיה כאיום פוליטי ממשי.

לפי רגב, האיום על המקדש נתפש גם אצל הרומאים כאיום על מעמדם. לדבריו, גם במקומות אחרים ראו הרומאים במקדשים לא רק מוסד דתי של העם הנשלט אלא גם מוסד פוליטי שלטוני שלהם. "ביטוי סמלי לכך היה בעובדה שבמקדש בירושלים הוקרב כל יום קורבן לשלום הקיסר. המקדש כמוסד שלטוני גם הקל על השליטה הריכוזית שלהם במדינה. לכן, גם לרומאים היה עניין לגדוע את איום הפגיעה במקדש בעודו באבו, הוא אומר.

ההסבר של רגב, ועצם זהותו הצדוקית של הכוהן שפעל להסגרתו של ישו, מעלה את השאלה מדוע לא ניצלו היהודים עובדה זו כדי להסיר מעליהם במשך השנים את האחריות לצליבת ישו, באמצעות הטענה שהדבר נעשה בידי הצדוקים בעוד שליהודים שלאחר החורבן, צאצאי הפרושים, אין אחריות לדבר. רגב אומר שהיסטוריון יהודי שפעל בראשית המאה ה-20, אדולף ביכלר, אמנם ניסה להעלות טענה כזאת, אבל "זו טענה בעייתית, משום שבכל מקרה הצדוקים היו המנהיגים היהודים של זמנם. הטענה האמיתית היא שהרומאים הם שהיו אחראים לצליבה".

את תבוסת הצדוקים על ידי הפרושים מסביר רגב בהתפתחות חברתית טבעית: "מתפתחת השכלה, יותר אנשים יודעים קרוא וכתוב, ויכולים ללמוד תורה בעצמם". כך קמה אליטה חדשה - אליטת תלמידי חכמים פרושים, שאינה נקבעת על פי המוצא. בנוסף, עוד לפני החורבן מתפתחת תפישה דתית הממעיטה בערך הקשר הפיסי עם המקדש ומפתחת הלכה יותר קהילתית - הלכה שבה לחיי המשפחה והקהילה יש ערך דתי לא פחות מאשר לפולחן במקדש. רגב מכנה אותה "הלכה יותר אינדיווידואלית", וממילא כנראה יותר מושכת, לפחות בעיני חלק ניכר מהעם. אגב, השם "פרושים" מקורו כנראה ביריבים אחרים שלהם, בני כת קומראן. אלה החליטו לפרוש מעם ישראל בשל מנהגיו ההלכתיים המקלים, ואלה שמהם הם פרשו כונו בפיהם "פרושים".

למרות זאת, המאבק בין הקבוצות נמשך במלוא המרץ, ומה שהכריע אותו היה רק חורבן המקדש, "שלא השאיר לצדוקים עוגן להישען עליו". עם זאת, מדגיש רגב, התפישה ההלכתית המחמירה של הצדוקים הופיעה שוב בהיסטוריה היהודית, בגלגולים שונים, גם ללא מקדש, "בדמותם של בית שמאי, החסידים המחמירים של ימי הביניים, או קבוצות קבליות שונות".

פרופ' דני שוורץ מהאוניברסיטה העברית, מחשובי החוקרים של תקופת בית שני, טען לאחרונה לאנלוגיה היסטורית בין הצדוקים לימין הדתי של ימינו בשל דבקותם במקום מסוים: המקדש אצל הצדוקים, וארץ ישראל השלמה אצל הימין הדתי. על ההקבלה הזאת כבר נמתחה ביקורת, למשל על ידי הרב בני לאו, בטענה שאם כך, הרי כלל הציונות יכולה להיות מותקפת בדמיון לצדוקים, שהרי גם היא דבקה במקום מסוים. רגב מקבל את הביקורת הזאת.

הוא שולל גם אנלוגיה היסטורית מקובלת יותר - בין המחלוקת צדוקים-פרושים למחלוקת שבין האורתודוקסים לזרמים הליברליים בימינו. לפי האנלוגיה הזאת, הצדוקים הדבקים בהלכה הקיימת מקבילים לאורתודוקסים ואילו הקונסרווטיווים והרפורמים מוכנים לשנות את ההלכה בהתאם לתנאי הזמן, בדומה לפרושים. לדעת רגב, הבעיה בהקבלה זו היא ש"הפרושים לא טענו, כמו הקונסרווטיווים, שההלכה הקיימת 'לא רלוונטית'. הם רק טענו שיש להם פירוש אחר להלכה". לדעתו, האנלוגיה המתאימה היא למחלוקת שבין החרדים לציונות הדתית, שכן כאן מדובר בשתי תנועות אורתודוקסיות, נאמנות למקורות, המפרשות אותם באופן שונה.



ישו לפני הכוהן הצדוקי קייפא בציור של פרנצ'סקו אוברטיני (באצ'יאצ'ה). פירנצה, המאה ה-16



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו