בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יעקב אלוני

ירושלים

תגובות

* הבית: בשולי המושבה הגרמנית, מאחורי שער ברזל כבד (שציריו חרישיים, פנאומטיים), בהמשך לחצר שוקטת, פורחת, עטורת זית ענק עם בריכה אליפטית תכולת עין, מעבר לגרם מדרגות רחב ודלתות שתבניתן פרופיל בלגי לבן, מזומנת הכניסה.

* הכניסה: בשלב זה כדאי לעשות פאוזה. המבנה רחב המידות (250 מ"ר), הדו קומתי, הרב מפלסי, יפה האריחים, שמתחיל בשולחן אוכל כבד ("קנינו ממנזר בצרפת"), מעורר התבוננות. בכל פינה נח אוסף, או רהיט, או כלי, או ממצא שטובל בסיפור, או בזיכרון, או בהערה היסטורית. הכל מונח מתוך התכוונות רבה. הרמוני. מעטים יודעים להניח דברים רבים ביחד.

* דברים שמונחים ביחד (רשימה חלקית): חלוקי נחל (בדמות ראשי כבשים), כלי עבודה עתיקים, קקטוסים (פורחים), ריילסים נושאים מטילי מתכת (תעשייתיים), מדחפי ספינות, תמונות משפחתיות, ספרים, רישומי טוש, הדפסים, פסנתר אנגלי, 33 דמויות (בגובה 20 ס"מ) על שידה כבדה, ספה ורודת פסים, קסדת אמודאי, פורטרט של נערה על כן, קסדת חייל צלבני ("9 מצאתי, 8 חילקתי למוזיאונים"), הגה ספינה ("שהטבעתי בים סוף"), מקינטוש לבן (דגם אחרון), מנוף לשינוע חפצים מהקומה השנייה לחצר, מיקרוסקופ, פסלים רדי-מייד (אלוני: "מחומרים שעייפו").

* היסטוריה: הבית, טמפלרי במקור, בן 115. את יושביו המקוריים גירשו הבריטים בימי מלחמת העולם השנייה לאוסטרליה ("נאצים") ולימים שימש כמעונם של פליטי העיר העתיקה. נרכש ("כחורבה") ב-73' מ"עמידר" תמורת 60 אלף דולר ("היום זה נראה עסק טוב, אז היה צריך חזון").

* המצב: מאז מות עופרה, שותפתו לחיים, אלוני גר לבד עם שוג בת ה-15 (חתולה).

* עופרה: ד"ר עופרה שפירא-אלוני, ביוכימאית בהדסה עין-כרם, חוקרת בלוטת התריס, נפטרה בחטף לפני 3 שנים.

* הבדידות: שלושה חורפים חלפו מאז מותה. אלוני: "בשביל להבין את הבדידות, צריך להבין את השותפות". לדבריו למד דבר חשוב: "שום דבר לא יימשך לנצח. לא ביקורי החברים ולא הנכדים שמציירים על המדרכה. פתאום זה מפסיק ומתחילים חיים שאתה לא מוכן להם בשום דרך. אתה רואה שאין שום דבר קבוע ובלי דבר קבוע אתה מת. ואני בדרך להיות מת".

* קיום: לכאורה פנסיונר - של הסוכנות, של צה"ל (מצוללי הקישון), של האוניברסיטה (בגלל עופרה), לאמיתו של דבר עובד בלי הפסקה. לפרנסתו, לנשמתו.

* בלי הפסקה: אלוני מייצר כלים, כותב טקסטים, עוסק בנגרות, במסגרות, בציור, בפיסול, מעצב כלי בית, מדפיס קטלוגים (אם צריך), מרצה למנהל ציבורי וביטחון לאומי.

* תולדות יעקב: נולד ב-39' בעין חרוד ("אני זוכר את סוף מלחמת העולם השנייה"), בן לאב יליד ברלין, לימים ממציא מכונת החליבה לכבשים, ואם הולנדית ממוצא צרפתי, לימים אקונומית הקיבוץ. בילדותו לא למד בשום מסגרת, העדיף להתחבר לסייחים, לפרות, לארגזי הבצלים היבשים, לערימות הגרעינים בסילו, לשדות שחרש בדי-4. מספר שעל אף חריגותו, היה נער תאב ידע ("קראתי את כל הספרים בספרייה") ואת השכלתו רכש מהמורים שהיו אז בקיבוץ ("הם רדפו אחרי ולימדו אותי בכל מקום שבו הייתי"). כשהתברר שהוא גם ילד-צייר ("קישטתי את חדר האוכל"), נשלח ללמוד בבצלאל והוא בן 15.

* בצלאל: 1955-1956. היה התלמיד הכי קטן בכיתה (שבה למדו בין היתר הצעירים דני קרמן ואבנר כץ), גר אצל אלמנה בשכונת קרית משה יחד עם סטודנט אחד לכלכלה, מבוגר ממנו בכמה שנים, עמירם סיוון שמו. אחרי שנתיים הבין לדבריו את הפרינציפ, עזב את הלימודים והתגייס לצה"ל (בן 17 וחצי). התחיל בשריון ועבר לקומנדו הימי, שם שירת חמש שנים וחצי כלוחם ומדריך (עד 1961). בין חניכיו היה גם עמי איילון. כאיש מילואים השתתף בכל המלחמות, צלל ראשון לצוללת "שירה" האיטלקית (הטבועה מול חיפה), עשה קורס קצינים, סיים את המכללה לביטחון לאומי, כתב את תורת הפיקוד של קורס החובלים והשתחרר כסגן אלוף. את צלקת הקישון נושא עמו לתמיד ("יש לי מחלת דם") ועל משרד הביטחון, בהקשר זה, יש לו רק דברים רעים: "הם שונאים אותנו כי לא איבדנו אברים".

* המשך ביוגרפיה: בן 21 חזר למשק, עבד כמורה לציור בבית הספר המשותף בעין חרוד, התחתן עם רחל ("כולם התחתנו אז"), הוליד 2 בנות (גלית - אמנית, נשואה לצייר יאן ראוכוורגר ומירב - פסיכולוגית, גרה באמריקה), מתאר את עצמו כאב גרוע. בשנת 1966 עזב את הבית וירד לאילת ("בגפי").

* אילת: עבד בצלילה אזרחית, הקים את "אקווה ספורט" (מועדון צלילה) ויצא לביצוע פרויקטים תת-ימיים אזרחיים באוסטרליה ובאתיופיה, שכללו בין היתר הקמת מזחים ופתיחת מעברים למכליות כבדות ("שהקוער שלהם 30-40 מטר"). ב-69' עזב את הצלילה, אך קודם פגש את עופרה.

* הפגישה: 1967, ירושלים, בית חברים בשכונת בית הכרם ("שם נדלקה האהבה בינינו"). הוא היה אילתי ("פרחח לא מבוסס"), היא היתה בתם של ירמיהו ורחל שפירא, מייסדי המוסד החינוכי הדסים, שגמרה בדיוק את הדוקטורט שלה בביוכימיה. מעולם לא התחתנו, מעולם לא נפרדו. במותה השאירה לו את שיר (כעת בת 30, בלונדון). דמותה המצולמת ניצבת בפינות רבות בבית. בסטודיו שבקומה השנייה יש תצלום גדול שלה, שחור-לבן, גרעיני. עופרה יפה, עצובה, כמו חלום על שנות ה-60.

* חיי נישואים: גרו בדירות שכורות בירושלים ואחרי שעברו אל הבית במושבה הגרמנית היתה חלוקת העבודה ביניהם ברורה: היא מצאה והוא שיפץ, היא החליטה והוא יישם. יחד למדו תולדות האמנות באוניברסיטה. סיפור קבלתו ללימודים לא כלל מבחן פסיכומטרי.

* האוניברסיטה: יוחאי בן נון, מפקדו לשעבר, צייד אותו במכתב אישי אל נשיא האוניברסיטה העברית וזה לשונו: "הנדון, יעקב אלוני, הנ"ל בחור טוב, אבקש לקבלו". הבקשה אושרה. במקביל ללימודיו (עד 73') היה ממקימי המתנ"ס הראשון בארץ (עם חיים ציפורי) בשכונת שמואל הנביא בירושלים. בסוף אותה תקופה עבר לעבוד בסוכנות ("זוניק שחם ביקש שאעזור לו לארגן את הקונגרס הציוני"). מאז עבד בשירות העם היהודי, עד לפרישתו ב-88'. בתפקידו האחרון היה סמנכ"ל. כשפרש החליט להיות פועל.

* פועל: אלוני עבר לעבוד במישור אדומים, במפעל שעסק בדחיסת כדורי אלומיניום, כחלק מתהליך השבחת פלדה ("יורים את זה ומעלים את הטמפרטורה של הסגסוגת בצורה קיצונית"). אחרי שנה נהיה מנהל הייצור ואז ביקש ממנו ראש העיר ירושלים, טדי קולק, להתגייס לפרויקט נופש בהרי ירושלים, עניין שבו עסק בחמש השנים הבאות. בעשור האחרון ניהל חברה ששמה "פלקסס", למחזור אשפה, וחברה ששמה "מצוינות בע"מ", להכשרת מנהלים במגזר הציבורי. במקביל, שלוש פעמים בשנה, נקרא להרצות במכללות בארצות הברית על ביטחון לאומי. את האנגלית שלו, מספר, למד מהרדיו בבית ("מהוויס אוף אמריקה").

* סדר יום: אלוני קם מוקדם, בין 5 ל-6 בבוקר. שנתו, מספר, נטרפת בחלומות. כשיתעורר יעביר את הבוקר באטיות. שלוש שעות יבלה ליד שולחן האוכל, ירבה בקריאה. פעם היה שותה קפה (נס), עד ששם לב שהוא יכול לוותר על המנהג אם יחסוך מעצמו גם את העיתון ("זה הולך ביחד"). היום הוא קורא בתנ"ך שליד השולחן ("אני עכשיו ב'ויקרא'"), ואוכל גרגרים ("קוואקר דחוסים כאלה"). בערך ב-9 יורד לאחד משני בתי המלאכה שלו לנגר, למסגר, או לעצב משהו ("המצאתי לאחרונה שחמט 5 נגד 5"), ארוחת צהריים לא יטרח להכין לעצמו ("אני חי חיים של אלמן"). בדרך כלל ימצא את עצמו ב"בר-בורגר" השכונתי. אם לא, יכין אחד משני המאכלים הבאים: מס' 1 - צ'יפסים עגולים ולמעלה ביצה שפוכה; מס' 2 - צ'יפסים ישרים עם ביצה כנ"ל. בערב יזפזפ בין שלושת הערוצים המועדפים עליו: ה"נשיונל ג'יאוגרפיק", ערוץ ההיסטוריה, ו-AXN ("מעולה").

* אלוהים: "אני אדם בלתי מאמין". לצערו יודע שמעבר לחיים יש רק חידלון. "אם כי אני עדיין מתלבט בשאלה מה קורה לאנרגיות של הנפש".

* תכלית החיים: "אני יודע שאני אמן בינוני ואין לי פרטנזיות, אבל אני מכין את המורשת האמנותית שלי" (בקרוב תערוכה בטחנת הקמח בגבעת שאול).

* אהבה חדשה: "הלוואי". היה לו לאחרונה קשר עם אשה ("נהדרת"), אבל זה התפתח לדבריו לכיוון לא טוב. "הרגשתי שאני חייב להשלים את האבל והנזירות". בינתיים ישן על מיטה קטנה בחדר צדדי ("לא בחדר שלנו").

* הכעס: "התמלאתי זעם עצום על זה שהיא (עופרה) עשתה לי את זה. אמרו, אתה צריך ללכת לטיפול".

* הטיפול: "ניסיתי ולא הלך". מספר שתבע מהפסיכולוגית לדעת שלושה דברים: 1. למה 45 דקות ("בדיוק כשאני מגיע לנקודה"); 2. מה יהיה בסוף הדרך; 3. למה כל כך הרבה כסף. ולא היו לה תשובות.

* סולם האושר: "כרגע - 4-5". אחר כך מסתייג, כי צריך לדבריו להבדיל בין 3 סוגים.

* סוגי האושר (על פי אלוני): 1. האושר הגדול - עם עופרה ("כשהייתי לוקח אותה מהעבודה והיא היתה אומרת, ?לפי העיניים עשית משהו שאני רוצה לראות'"); 2. האושר של הילדות ("כשהייתי שוכב בסילו על ערימת גרעינים ורואה את האבק מתאבך על קרן האור"); 3. האושר הקטן שביצירה ("כאשר מוצאים בדברים הקטנים את שיירי הדברים הגדולים").



יעקב אלוני בביתו בירושלים


עופרה. שלושה חורפים בלעדיה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו