בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משהו מתנשא

תגובות

העיתונאי אלון הדר מצטט, בפתחה של כתבת דיוקן על העיתונאית נטשה מוזגוביה (מוסף "הארץ" 5.5), משפטים מתוך מכתבי מ-10 באפריל השנה. הדברים נכתבו בתוקף תפקידי כנציב תלונות הציבור ברשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, בעקבות תלונה של תושבת עפולה, שחשה נפגעת מהערה של מוזגוביה. ואכן, אני סבור שהיא "נהגה בהתנשאות מיותרת", מאחר שאמרה באולפן על תושבי עפולה, שראו ביום הבחירות לכנסת את אהרון ברנע מהודק בעניבה: "בטח העפולאים ראו אנשים עם עניבות ולא הבינו מה קורה פה". ובכן, היו אלה מלות הבל ועל כך הגבתי.

מנגד, עלי להוסיף כי ארבעה חודשים קודם לכן הגיעו עשרות תלונות נגד מוזגוביה בשל עגת הדיבור שלה. אזרחים טענו ועדיין טוענים, כי המבטא הרוסי שלה "כבד" מדי וגורם להם להצקה של ממש. לכן, הם תבעו כי אתערב במטרה למנוע את הופעותיה. תגובתי לצופים (ב-10.1.06) היתה מנומקת ונחרצת ובסופה נאמר כי הדרישה "לא הוגנת ויש בה משהו מתנשא ולעניות דעתי אין לקבלה. אני בטוח בהשתלבותה המהירה של מוזגוביה ומאחל לה הצלחה". תשובתי הטעימה כי "מדינת ישראל קולטת עלייה, רב תרבותית ורק לחלק קטן מן האוכלוסייה יש מבטא 'ישראלי'".

ובכן, מן הכתבה נוצר הרושם כאילו אני גרסתי שאין למוזגוביה מקום כמגישת חדשות, ולא כך הוא. כל שטענתי במכתבי לפונה מעפולה הוא שמוזגוביה נהגה בהתנשאות לא ראויה על רקע התייחסותה לעניבה של ברנע והזלזול הבוטה שהפגינה כלפי תושבי העיר.

גיורא רוזן

ירושלים

מחצית אזרחית

דורון רוזנבלום מתאר את מוסד שר הביטחון כמועדון של אנשי צבא, "מלבד אי אלה יוצאי דופן שנחשדו באזרחות" (מוסף "הארץ" 5.5). אלה דברים חסרי שחר. שרי ביטחון אזרחים כיהנו לאורך כמחצית משנות קיומה של מדינת ישראל: דוד בן גוריון, פנחס לבון, לוי אשכול, שמעון פרס, מנחם בגין, משה ארנס. ואולם, למעט לבון, כל האחרים היו אזרחים בעלי רקע ביטחוני מסוים, אם בניסיון מדיני ביטחוני, אם בחברות ארוכת שנים בוועדת שרים לענייני ביטחון, או בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת, או בצד אזרחי טכנולוגי של מערכת הביטחון.

הלגלוג השחצני של דורון רוזנבלום על אלופים בצה"ל פוגע במלגלג עצמו.

יעקב קופל

חיפה

כל ילד יודע

גדעון לוי שכח כנראה שצה"ל פינה את רצועת עזה עד הסנטימטר האחרון והמשוואה כיבוש=טרור בטלה. קביעתו, "שום קסאם לא מצדיק את ההרעשה הנוראה הזאת, חסרת המידתיות, אלפי פגזים על ריכוזי אוכלוסייה צפופה" (מוסף "הארץ" 5.5), חמורה, מעוותת ושקרית. והרי כל ילד יודע שצה"ל יורה אל שטחים פתוחים, ריקים ושוממים, והתוצאות לצערי ידועות: עוד שבעה קסאמים נורו לכיוון ישראל ביום פרסום הכתבה, לאחר תקופה שצה"ל החליט להפסיק את הירי.

אילו צה"ל היה יורה אלפי פגזים על ריכוזי אוכלוסייה פלשתינית, היו נהרגים אלפים ואולי עשרות אלפים (העולם היה נרעש), אך בפועל מספר הנפגעים בסך הכל קטן אפילו ממספר ההרוגים והפצועים בפיגוע ההתאבדות האחרון בתחנה המרכזית בתל אביב.

גדעון לוי ממשיך לנצל את הדמוקרטיה הישראלית להשמצת המדינה וצבאה, הצבא המוסרי בעולם, בגסות ובתמימות, ומנגד מדינת ישראל מתייחסת לתופעת גדעון לוי באווילות והתרפסות.

אבי מזור

חיפה

מחאה עקרה

בכתבתו "בעיטת עונשין" (מוסף "הארץ" 28.4) חוזר גדעון לוי על ביטויי החמלה שלו על ילדים עזתיים, שנפצעו או נהרגו בשולי בית לאהייה שברצועה. לצערי (אולי החמצתי) לא ראיתי כל כתבה המבטאת השתתפות בצער, היוצאת מעט הסופרים של עיתונאי כה מוכשר, כשנהרגו תשעה חפים מפשע בפיגוע ההתאבדות של נער ערבי, ליד חנות השווארמה בתל אביב.

כל אובדן, של צעירים כמו גם של מבוגרים, צובט לב כל בר-דעת שלב אנושי פועם בחזהו. תותחי צה"ל מגיבים באש כבדה על אזורים בחבל עזה שמהם משלחים טרוריסטים טילים, שאך במזל אינם פוגעים פגיעה חמורה בבתי היישובים עוטפי עזה, או חלילה מפילים קורבנות של עוד חפים מפשע. הפלשתינאים היושבים היום בערי עזה אינם טורחים לבנות ולהיבנות אחרי הפינוי, פרי יוזמתו של אריאל שרון.

אכן, הרבה מזל שאין נפגעים רבים יותר בעזה, בזכות הירי המכוון כלפי שטחים פתוחים (פעולה שלדעתי לא תזיז מדעתה את ממשלת החמאס). יחסי האחווה שבין הפלשתינאים אינם מצטיינים בחמימות יתרה או בהזדהות, ועל כן הם ממשיכים בירי הקסאמים, גם מאזורים מיושבים (ממגרשי כדורגל או מן הסמטאות), והבעת המחאה העקרה מצד תושבי ערי עזה המסכנים, אינה נענית.

וכי מה מבקש לוי, שנציג להם גם את הלחי השנייה?

פרופ' חנוך בר-און

ירושלים

הישג אדיר

ארבע הערות על עיצוב, בעקבות הכתבה "צורה לנו" (מוסף "הארץ" 28.4). תנורי נפט: שמם של תנורי הנפט, שקדמו לפיירסייד והמתוארים במדויק, היה "פרפקשן", על שם החברה שייצרה אותם; דגם משוכלל ולא בואש, עם גליל זכוכית, שהפיץ גם אור נעים, הובא לכאן בסוף שנות ה-50 ופריט אחד מחמם ומשרה אווירה עד היום, אצל בתי שירשה אותו מאמי.

דודי שמש: הצילום מראה את כיעורם של הגגות עם הדוודים והאנטנות, אך כשם שהאנטנות נעלמו עם הזמן, כך גם דודי השמש בבנייה המודרנית הפכו לקו רקיע ארכיטקטוני אורבני, ונשארנו עם משאב אנרגיה זול ונקי לחימום המים. זה, אכן, היה הישג אדיר ומבורך של פרופ' צבי תבור. ראויה לו ההתייחסות של דליה קרפל על מבני השיכונים ולא התנפלותו של ניר בכר.

השחר העולה: כשהייתי סטודנט מתחיל בעיצוב המוצר בתחילת שנות ה-60, התבקשתי על ידי בעלי המפעל לעצב את הלוגו; אני לא בטוח שאני גאה ביצירה, שהתייחסתי אליה אז ברצינות רבה, אבל אם שרדה - אולי בכל זאת יש בה משהו.

רהיטי אלפא בעיצובו של גיל ויס ז"ל, ראויים שלא להישכח: כורסאות ושולחנות נמוכים על בסיסים של רגליים מצינורות כרום-ניקל וקושרות של מוטות עץ בוק, שימשו במוסדות ציבור ובבתים פרטיים רבים בשנות ה-60-70. היה לי הכבוד לפתח עם גיל את המשך הסדרה, שיוצרה במפעלו במושב ניר צבי.

יונה קולמן

רהיטי אלפא

תל אביב

שיהיה ברור

אבקש להוסיף ל"תיק שכל", שהוזכר בכתבה על העיצוב, את נסיבות קבלת שמו הייחודי. ככל הידוע, התיק נצפה לראשונה בתחילת שנות ה-60 כשהוא נישא על כתפי יפי הבלורית, שהם כמובן סגל המודיעין והמבצעים בחטיבת הצנחנים. מיותר לציין שהנ"ל נחשבו לבעלי שכל רב, ואף למעלה מזה: הם, ורק הם, ידעו הכל, ובמיוחד את מה שאסור לאחרים לדעת, ומהם, ומהם בלבד, יצאו העדכונים, האורים והתומים שאין בלתם.

אבל מכיוון שהמציאות אינה אידיליה, ומה לעשות שבאפסנאות לא מנפיקים שכל, בא הראש היהודי והמציא את ה"תיק שכל", ושיהיה מעכשיו ברור היכן ה"שכל" ומי כאן המשכיל, ובא לציון גואל.

באין סימוכין לכך שהחתום מטה אכן עמד והמציא את השם הייחודי הנ"ל, העדות הזאת הנה עדות צפייה בלבד.

אורי פלץ

יסוד המעלה

הוגי הרעיון

את הרעיון להקמת דוכני הפיס לא הגה הזכיין י' גולדברג, אלא בעלי הסוכנות הראשית "פור" בחיפה, שהקימו ביוזמתם ועל חשבונם את שני הדוכנים הראשונים של מפעל הפיס, בהעתיקם כבר בשנת 1951 את הדוגמה של דוכן דומה לממכר כרטיסי הגרלה, שאותו ראו בציריך שבשווייץ. מפעל הפיס אימץ את הרעיון רק לאחר שנה, בהקימו את הדור הקודם של הדוכנים.

לזכותו של האדריכל צבי לישר ייאמר, שתיכנן את הדור הנוכחי של הדוכנים במחשבה רבה וראיית הנולד, ואפשר את התאמתם לצרכים המשתנים. מצער רק שהנהלת מפעל הפיס לא קיבלה את המלצתו לצבוע את הביתנים בצבע כסף-מטאלי והתעקשה להיצמד אל הצבעים הדוחים כחול-כתום, למרות התנגדותם של רבים וטובים. הגיעה העת להחליף את צבע הדוכנים לצבעים יותר יפים לעין.

מנחם ולדנר

חיפה

הערת שוליים

דוד טרטקובר עיצב כדבריו את כרזת "שלום עכשיו" ב-1978, אך צירוף שתי המלים לסיסמה פוליטית נעשה כבר ב-1972. היתה זו סיסמת הכינוס הארצי של "התנועה לשלום וביטחון", שהתקיים בקיבוץ שפיים. את הסיסמה "שלום עכשיו", שהתנוססה על כרזה לרוחבו של כביש תל אביב-חיפה, לפני הכניסה לקיבוץ, נתנו, הבמאי והשחקן (כיום, הרב) אורי זוהר ואנוכי, שהייתי אחראי לארגון הכינוס. עשינו זאת בפגישת הכנה שהתקיימה במשרדו של האמרגן המנוח אברהם (פשנל) דשא.

"התנועה לשלום וביטחון" הוקמה ב-1969 ביוזמתה של קבוצת מרצים באוניברסיטאות ופעילים ממפלגות השמאל, בראשותו של פרופ' יהושע אריאלי. היתה זו התנועה המדינית הלא-מפלגתית הראשונה, שקראה לנסיגה מכל השטחים הכבושים ולהכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלשתיני. לאחר מלחמת יום כיפור חדלה התנועה לפעול ואת מקומה תפסה, לאחר שנים אחדות, תנועת "שלום עכשיו".

אלכס מסיס

תל אביב

חקר האמת

גרסתו של יהודה תג'ר לגבי פרשת הפצצות בעיראק וחלקו של יוסף בית הלחמי חבאזה ז"ל (מוסף "הארץ" 7.4) מופרכת מיסודה ואינה נתמכת על ידי העובדות בשטח, והרי תג'ר הוא היסטוריון והוא מחויב בחקר האמת האובייקטיווית. תג'ר טוען: "יוסף בית הלחמי ביצע כנראה מספר פיגועים לאחר מעצר חבריו". זה לא מדויק היסטורית: המעצרים הראשונים היו של תג'ר ומרדכי בן פורת ב-22 במאי 1951. המעצר הראשון לאחר מכן היה ב-5 ביוני, של לטיף אפרים, והאחרון ב-17 באוקטובר. אבל יוסף בית הלחמי הצליח לחמוק מידי המשטרה ולהגיע לישראל כבר ב-6 ביוני.

בין 19 במארס 1951, אז הושלך רימון על בניין משרד ההסברה האמריקאי, ל-5 ביוני, אז הושלך מטען על בניין חברת סטנלי שעשוע, המעצרים היחידים היו של תג'ר, בן פורת ואפרים. יוסף בצרי ושלום צלאח, שותפיו כביכול של בית הלחמי בזריקת הפצצות, נעצרו ב-10 ביוני.

התביעה העיראקית האשימה בפצצות בפועל רק שלושה אנשים: בצרי, צלאח ובית-הלחמי, והאשימה אותם רק בשלושה פיגועים, אלו שאירעו ב-13 במארס, ב-10 במאי וב-5 ביוני 1951. שני הפיגועים החמורים, שבהם נפגעו יהודים - ב-14 בינואר בבית הכנסת מסעודה שם טוב, וב-8 באפריל בבית קפה בטיילת אבו נואס בבגדאד - לא נכללו בכתב האישום.

המסקנה המתחייבת מהאמור לעיל היא שבית-הלחמי לא השליך פצצות "לאחר מעצר חבריו" כאשר "חברים" אלה טרם נעצרו, והשלושה שנעצרו לפני שנמלט לישראל ב-6 ביוני לא הואשמו בזריקת פצצות.

תג'ר ייחס לאלמנתו של יוסף בית-הלחמי דברים שמהם משתמע שהיא מאשרת שבעלה המנוח השליך פצצות. בשיחה טלפונית ב-14 באפריל השנה הכחישה גב' בית-הלחמי שאמרה דברים ברוח הציטוט המיוחס לה, אם כי אינה זוכרת מה היה בדיוק תוכנה של אותה שיחת היכרות תמימה עם תג'ר.

יוסף בית-הלחמי נפטר ביולי 1980. תמוה הדבר שבמשך עשרים שנה שבהן חיו תג'ר ובית-הלחמי בישראל, לא טרח תג'ר לברר את הנושא עמו אישית, אף שבספרו טען, כי הנושא הטריד אותו עוד בבית כלאו בעיראק ושם התחיל בבירורים שלו. כהיסטוריון, מפליא שתג'ר מאמין לשמועות ולגרסת המשטרה העיראקית, שהדביקה את אשמת הפצצות בשלושת החברים: בצרי, צלאח ובית-הלחמי, על אף שבצרי וצלאח סיפרו בבית משפט באילו שיטות השתמשה המשטרה כדי לאלצם להודות במעשה הזה תוך הכללת שמו של בית-הלחמי גם כן.

זבולון הראלי

יו"ר ארגון יוצאי המחתרת החלוצית בעיראק

רמת אפעל

אחריות

בכתבתה של ורד לוי-ברזילי על הסדרה "מדברים פילוסופיה" של אוסקר ברניפייה (מוסף "הארץ" 5.5) נשמט בטעות שמה של ימפה בולבלבסקי כאחת משתי האחראיות על הנוסח העברי של הספרים, לצד רחלה זנדבנק.

דניאלה די-נור

תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו