טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עקב מחלתו של ראש הממשלה

לא מלחמת לבנון הביאה לדיכאונו של ראש הממשלה מנחם בגין אלא להיפך, דיכאונו הקליני הביא לוואקום השלטוני שלתוכו שעט אריאל שרון. זו התזה של ד"ר עפר גרוזברד, פסיכולוג קליני ובעצמו נצר למשפחה הלוחמת. בביוגרפיה חדשה מתחקה גרוזברד אחרי שורת המשברים הנפשיים של בגין, שליוו אותו מילדות, ולא מצליח להבין איך במשך שנים, גם כשראש הממשלה המיוסר בהה ושתק בישיבות ממשלה, הצליחו להסתיר את מחלתו מהציבור

תגובות

"הוא לא רצה טיפול פסיכיאטרי. אני התחננתי בפני המשפחה שיתנו לו טיפול. הוא לא רצה. הוא רצה ממש למות" (בתיה אלדד, אשתו של ישראל אלדד ועובדת סוציאלית שהתמחתה במגמת פסיכיאטריה, על השנים האחרונות של מנחם בגין)

"הדיכאון של מנחם בגין התפתח אצלו כבר בגיל הרך. זה היה מצב פתולוגי מתמשך, שנבע ממבנה האישיות שלו". הדיאגנוזה הזו באה מפיו של ד"ר עפר גרוזברד, פסיכולוג קליני, עמית מחקר במרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, ובעצמו נצר למשפחה הלוחמת.

ספרו החדש של גרוזברד, "מנחם בגין, דיוקנו של מנהיג" (רסלינג), הוא מסע ארוך ומטריד אל עמקי נפשו של בגין, מילדותו ועד שנות ההסתגרות העגומות בדירה ברחוב צמח. מסע מטריד משום שלפי התזה שפורש גרוזברד, לא מלחמת לבנון היא שגרמה לדיכאונו של בגין ולפרישתו מהחיים הפוליטיים, אלא להיפך: ההידרדרות למלחמה חסרת תוחלת ועקובה מדם נבעה מהתפרצות דיכאונו הכרוני של ראש הממשלה - התפרצות אחת מני רבות - שהחלישה את יכולת העמידה שלו מול תוכניות המלחמה של אריאל שרון.

"ההידרדרות במצבו הנפשי של בגין", כותב גרוזברד, "היא זו שגרמה להידרדרות המלחמה - מעבר למטרותיה הראשוניות - משום שלא איפשרה לו לשלוט במתרחש. לא מלחמת לבנון גרמה לו לדיכאון אלא ההיפך, תהליך דיכאונו שליווה אותו כל חייו והתעצם בשנותיו האחרונות כראש ממשלה, הוא זה שדירדר את מלחמת לבנון. מאחר שהשרים נהגו לסור למרותו של בגין לאורך השנים, הם התקשו לבקרו ולהצביע על היעדר התפקוד. הסתמכות היתר שלו על שרון, מה שלא עשה בעבר, אף היא נבעה מתחושות חולשה מתעצמות ומרצונו לפצות עליהן".

גרוזברד אינו היסטוריון בהכשרתו הפורמלית. את הדוקטורט שלו, על הביוגרפיה של בגין, עשה באנליזה ופתרון סכסוכים באוניברסיטת ג'ורג' מייסון, וירג'יניה. התזה שלו על מלחמת לבנון והידרדרותה נשענת במידה רבה על ניסיון מאוחר להושיב את בגין המנהיג בכוח על ספת הפסיכולוג, זו שלא התרווח עליה בחייו.

זה ספרו הרביעי של גרוזברד. הוא כבר הניח על הספה שלו את מדינת ישראל בספר שניתח את הפסיכולוגיה של תהליך השלום. גרוזברד הוא בן למשפחת בית"רים. אביו היה חבר המפקדה הראשית של אצ"ל, ואמו היתה רופאת הילדים של בני משפחת בגין. "גם אני חלק מהמשפחה, אם כי השיוך המפלגתי שלי לא ברור וחד. כתיבת הספר היתה בבחינת סגירת מעגלים עם דמות נערצת שהיתה נוכחת בבית הורי שגרו בשכנות למשפחת בגין ברוזנבאום 1. כשבאוניברסיטת מייסון הציעו לי לכתוב את הביוגרפיה של בגין, סירבתי. הם ידעו שאני מהמשפחה הלוחמת ועודדו אותי לכתוב אותה ביודעם שיש משהו ייחודי במיקום שלי ביחס לנושא.

"ניסיתי לתאר דמות אינטגרטיווית באמפתיה כדי שנוכל לחבק אותה. לא לשפוט את בגין אלא להבין אותו, ואחר כך שכל אחד יסיק את מסקנותיו. להפוך אדם אחר למפלצת זה משהו הגנתי שמונע ממך להבין את האישיות שלו. אחת המסקנות של הספר היא היכולת לראות את הדיכאון של בגין והנזקים שהוא גרם בגללו, ואיך קבוצה של אנשים שמרו על קשר של שתיקה סביב ראש ממשלה שלא מתפקד במצב של מלחמה. יש דברים אחרים שאפשר ללמוד לגבי תפישת השלום של בגין ומה קרה בחיבור בינו לבין סאדאת שהיה מוצלח. זה דורש למידה רצינית, כמו הזמת המיתוס שבגין דגל תמיד בארץ ישראל השלמה וצדד בסיפוח הגדה המערבית".

המשברים המוקדמים

התגלית העיקרית אולי בספר היא סדרה ארוכה ומרשימה של עדויות על הדיכאון הקליני של בגין, עוד הרבה לפני מלחמת לבנון, כבר מימיו הראשונים בבית"ר. אלו היו, לפי העדויות, גלים תקופתיים של דיכאון, שתקפו אותו אחת לכמה שנים, והובילו לא פעם לחוסר תיפקוד אם לא למחשבות אובדניות של ממש.

בגין של גרוזברד הוא אדם שנשלט בידי רגשות אשמה ומלנכוליה כבר מילדות. "אמו היתה חזקה אבל מאוד רומנטית", הוא מאבחן, "ואחותו של בגין, רחל, אמרה שהעצב והיגון של העם היהודי ניבטו מעיניה. בגין סיפר איך הם ברחו בזמן מלחמת העולם הראשונה ואמו גוננה עליו בגופה תחת העגלה, כאשר פגזים גרמניים שהומטרו על הרוסים התפוצצו סביב. היא היתה מוכנה להקריב את חייה למען ילדיה. אמו היתה קורבן משום שסבלה בשקט ובגבורה למען בני המשפחה, וממנה הוא למד לסבול בשקט ולהתאפק. בגין לא ביטא מעולם כעס על מישהו. יחיאל קדישאי, עוזרו הקרוב לו, אמר שלפעמים היה אפשר לראות כעס בעיניו. את אמו תיאר בגין כקדושה ואמר שהיה לה טקט ורגש וכולה טוב. כלפי אדם קדוש מרגישים רגשי אשמה. עד גיל שש בגין חש כלפי אמו קרבה, געגועים ואשמה".

חסיה קוסובסקי נישאה לזאב דב בגין ב-1906. כשמנחם בגין נולד ב-1913, אחותו רחל היתה כבת שש ואחיו הרצל היה כבן שלוש. המיילדת של בגין היתה לא אחרת מסבתו של אריאל שרון. "בימי המלחמה הם היו פליטים והאב נעדר. הפוליטיקה היתה חשובה לו יותר ממשפחתו. הוא לא נזהר, הצהיר שהוא לטובת הגרמנים ונחשד בבגידה. כשבגין הלך לבית ספר הוא נקרע מאמו והזדהה עם אביו הציוני. האב היה ראש הקהילה היהודית בבריסק, משכיל ואינטלקטואל שידע שפות, והיה לא אישי עם מנחם. בגין ראה באביו כליל השלמות וגם באמו. תיאור של הורים אידיאלים מעיד על אישיות שלא פיתחה נפרדות ואינדיווידואציה. לכעוס על הורה בגיל ההתבגרות זה לומר, יש לי דעה אחרת ואישיות משלי. בגיל הזה בגין היה חלק בלתי נפרד ממשפחתו".

"צריך לזכור", אומר גרוזברד, "שמגיל חמש-שש כבר אין בגין האינדיווידואל. הזיכרונות הראשונים שלו כילד היו על פוגרומים, כלומר משועבדים לעם היהודי. כך זה נמשך עד גיל 70 לערך כשהוא הסתגר בביתו וחזר להיות אינדיווידואל, קרוב אל עצמו לראשונה בחייו, אבל בדיכאון עמוק".

את אשתו עליזה הכיר כשהוזמן לאחר אחד הנאומים הפוליטיים שנשא לארוחת ערב בביתו של אביה, עו"ד ד"ר הרמן ארנולד. "בגין סיפר שעליזה לא דיברה באותו ערב, אבל הוא ראה אותה, 'והרגשתי כאילו אני מכיר אותה כל חיי'. הוא גם אמר שבעליזה הוא מצא את כלל התכונות של אמו. בגין מתאר חוויה סימביוטית עם דמות האם כלומר עם דמות האשה, שלא עברה דרך דיבורים. הוא חווה משהו כמו בשלב הילדות המוקדמת, כשהילד פרה-ורבלי והחוויות הן חושניות. הקשר עם עליזה אינו קשר רגיל. שניהם איבדו את משפחותיהם בשואה ונאחזו זה בזה. עליזה הקשיבה לבגין כל החיים בלא שום ביקורת. קבלה מלאה כמו שמקשיבים לילד".

רמז ראשון לדפוס הדיכאוני מזהה גרוזברד במרד של בגין במורו ורבו זאב ז'בוטינסקי בקונגרס העולמי של בית"ר ב-1938. "זה היה מבחן הבגרות הראשון שלו והמחלוקת ביניהם נסבה סביב היחס לבריטניה (שניסתה לפייס את היטלר ובארץ הועלה אז לגרדום אחד מחברי הארגון), ובגין צעק שדי לוותר, 'אנו רוצים להילחם - למות או לנצח'".

למה אתה רואה במשפט הזה ביטוי לדיכאון?

"צריך להבין את העמדה הדיכאונית שמתחבאת במשפט הזה. ז'בוטינסקי שקלט זאת שאל האם הם רוצים להתאבד, והציע שיקפצו לנהר הויסלה. לנצח או למות משמע שבגין לא ראה אפשרות ביניים ובזה יש גרעין של נטייה אובדנית".

בספטמבר פלשה גרמניה לפולין ובגין וכמה חברים ברחו לוילנה. יהדות פולין כולל הוריו וחניכיו נשארו מאחור ואחר כך הושמדו. אם הוא היה התגלמות העם היהודי, איך ברח?

"בית"ר היתה התנועה היחידה שנשארה בלי מנהיגים בפולין. אפשר להבין שאנשים ברחו כשהגרמנים התקרבו מתוך אינסטינקט טבעי. הרי בהמשך, בפרשת אלטלנה, נראה שבגין היה מוכן למות למען המטרה, כך שלא הייתי חושד בו שהוא ברח למען האינטרסים הפרטיים שלו. שמשון יוניצמן, קצין הארגון בארץ כתב לו, 'כשהספינה טובעת, הקברניט הוא האחרון שיורד ממנה - לא הראשון', ובגין שנפגע החליט לחזור לוורשה וחבריו מנעו זאת. שוב עדות לנטייה האובדנית שלו.

"כשהבולשת הרוסית עמדה לאסור אותו ב-41' וחבריו אמרו לו לברוח, הוא לא ברח ואמר שאם יעצרו אותו זאת תהיה הקלה גדולה. בגין פשוט רצה למות. בכלא הוא בכה על אמו ודיבר על דמעותיהם שזרמו, 'לאפיק הגדול של הצער האנושי, אשר הסבר אין לו ולעתים אף תכלית אין לו'. יש דכדוך עם געגועים לחיבור מאוד עמוק עם האמא. והוא כבר היה נשוי אז", אומר גרוזברד.

כשבגין היה בארץ נודע לו שהוריו ואחיו הרצל נרצחו. גרוזברד: "בגין אומר שאסור לאף יהודי להרגיש טוב. עליו להרגיש רע, כי להרגיש טוב זו בגידה. מכאן ואילך בגין מדבר על אשמה שהולכת אתו לאורך כל החיים. אשמה ודיכאון הם אחים. אשמה היא מצב שבו הפרט מאשים את עצמו ומתקיף את עצמו. האשמה של בגין היא כלפי הוריו וכלפי העם היהודי". מכאן, אומר גרוזברד, נבע הרגש שבגין פיתח לחבריו לדרך. הוא ראה בהם בני משפחה כמשפחתו הביולוגית. "המשפחה הלוחמת".

אם עד כאן נראית ההשערה של גרוזברד בדבר דיכאון קליני מעט מרחיקה לכת ומאולצת (אחרי הכל לאיזה רגש, אם לא רגש אשמה, אפשר לצפות ממי שהתבשר על אובדן משפחתו שנותרה מאחור בשואה), הרי שככל שנוקפות השנים מתרבים התקפי הדיכאון ומחמירים, לעתים ללא שקדם להם משבר חיצוני משמעותי. בעת שבגין היה מפקד האצ"ל נתלה דב גרונר, אחד מעולי הגרדום. "בגין התגורר בבית משפחת לוצקי", מדגים גרוזברד, "וחנה לוצקי סיפרה שהוא ישב שבוע שלם ובכה בחדרו, 'כמו ילד קטן', ולא רצה לאכול או לשתות. 'עיניים אדומות כאלה היו לו, ואני עודדתי אותו ואמרתי לו שאין ברירה, צריך לאכול משהו', היא סיפרה בראיון ב-2003. זה תיאור לא אופייני למנהיג מחתרת לוחמנית, אבל בגין היה בדיכאון".

מה אתה אומר בעצם?

"סימפטום הדיכאון חוזר אצלו במשך כל חייו. בגיל מבוגר יחסית, לאחר שנחתמו הסכמי קמפ דייוויד, נעשו הדיכאונות יותר תכופים עד שבמהלך מלחמת לבנון זה נעשה דפוס קבוע שליווה אותו עד הסוף. בפרשת אלטלנה למשל הוא אמר לחבר, 'נמות פה, וכולם ידעו מהי תנועת מפא"י ומיהו בן גוריון'. בגין רצה להיות קורבן, קדוש מעונה, הרוג מלכות וכמעט מצא שם את מותו. דיכאון מוגדר כתוקפנות המופנית כלפי עצמך. בהיותו התגלמות של העם היהודי, הדרך לנצח את הדיכאון היתה אופציית מות הגיבורים.

"אני מביא עדות של ידידה שאצלה התגורר אז, שסיפרה שהוא רצה רק להתבודד. 'מעולם לא ראיתיו נדכא ונואש. בתקופה מכרעת זו בחייו שקע במעמקי הדיכאון ורק כוח התנגדותו וכושר ציפתו מנעוהו מלהיסחף בגלי המים הזדוניים, מימי האימה והייאוש'. האלמנט המרכזי של הדיכאון זו האשמה, תחושה של חוסר ערך, דימוי עצמי ירוד ושקיעה בתוך העצמי".

משבר נוסף פקד אותו לאחר שבבחירות לכנסת השנייה, בקיץ 51', צנחה חירות מ-14 מושבים לשמונה. בגין כינס את הפעילים והודיע שהוא פורש. הוא לא נעתר ללחצי חבריו וכשהכנסת התכנסה באוגוסט, הוא לא התייצב במליאה. "בגין היה מדוכא, האשים את עצמו בכישלון והחליט לפרוש. מה שהחזיר אותו לחיים היה הדיון בנושא השילומים בינואר 52'".

בכתבה שפורסמה ב"הארץ" לפני ארבע שנים הועלתה סברה שהוא אושפז באותם חודשים בסנטוריום בשווייץ.

"לי אין שום מידע על האירוע הזה. יתרה מזאת, לעניות דעתי כשמנסים להבין את אישיותו של אדם לא נכון להסתמך על אירוע אחד, אלא חשוב לערוך אינטגרציה של אירועים רבים הנשזרים לכלל דמות. הנטייה הדיכאונית של בגין מדווחת על ידי אנשים רבים בספר כך שאפילו אם אירוע זה התרחש במציאות (מה שכלל אינו ודאי) הוא לא יוסיף לנו דבר".

המשבר הבא אירע בקיץ 1966 כשבוועידה הארצית השמינית של חירות, התייצבה נגד בגין אופוזיציה בראשותו של שמואל תמיר, עורך הדין ומפקד לשעבר באצ"ל ואיש אמונו של בגין. היו חברים שנמאס להם שגח"ל מפסידה בבחירות וחשבו שמנהיג חדש ירענן את מצב המפלגה. ביום השני של הוועידה, הודיע בגין שהוא פורש מההנהגה והולך הביתה. המום ופגוע הוא נשא נאום שארך שלוש שעות, ואמר בין השאר שהוא רצה שהעם היהודי יקבל אותו, שבן גוריון יעריך אותו, וכאמור הודיע שהוא עייף ופורש. "לא זו בלבד שלא שאלתם אותי, אינפורמציה לא מסרתם לי. מאחורי גבי פעלתם. מדוע עשיתם לי כדבר הזה? מדוע מגיע לי יחס כזה?" חיוור ואדום עיניים ירד בגין מהבמה, ובקהל היו שהזילו דמעה בגלוי. גרוזברד מביא בספר עדות ש"תיאבונו אבד לו, הוא איבד תשעה קילוגרמים ממשקלו בשבוע שלאחר הוועידה".

איך הוא נחלץ הפעם?

"יעקב מרידור, אחד המקורבים לבגין, עשה בשבילו את העבודה השחורה וסילק את תמיר וחבורתו מן המפלגה. מרידור אמר שלא פעם הוא עשה הרבה דברים למען בגין משום שהוא ידע שבגין לא יעשה אותם. שוב האנלוגיה של יחסי ילד ואמא. דיברנו על אישיות ללא נפרדות וצריך לזכור שחירות היתה יותר משפחה מאשר מפלגה במובן שראש המפלגה לא התחלף. בגין היה המנהיג היחידי בעולם המערבי שהפסיד בשמונה מערכות בחירות וזכה בתשיעית. חירות לא היתה צריכה מנהיג מתחלף. הם הזדקקו לדמות אב. כך אגב הוא הצליח לתווך בינו לבין היהודים שהגיעו ממדינות ערב. הוא קרא להם אחי ואחיותי והכניס אותם תחת כנפי הדמוקרטיה הישראלית. בניגוד למפא"י שהציעה להם מודל דמוקרטי, הוא הציע מודל משפחתי".

מה קורה לראש הממשלה?

אחרי המשבר הזה, כותב גרוזברד, חלפו 12 שנה ללא משברי דיכאון. דווקא שנה אחרי בחירתו של בגין לראשות הממשלה, ניצחונו הגדול והמאוחר, בעיצומו של תהליך השלום עם מצרים הוא החל לשקוע שוב. זה היה בשנת 1978. מזכיר המדינה האמריקאי סיירוס ואנס לחץ אז על בגין שיסכים להחליט סופית בדבר ריבונות לפלשתינאים, חמש שנים לאחר חתימת ההסכם עם סאדאת. "לדיונים שקיימנו הופיע ראש הממשלה במצב רוח קשה", העיד מאוחר יותר עזר ויצמן. "הוא גילה אדישות למתרחש. לא התערב בוויכוחים ולא השליט סדר בין המתווכחים. הוא ישב בראש הישיבות, מכונס בעצמו, עיניו היו קבועות באי שם בלתי נודע. השמועות אמרו שהתרופות גברו עליו. גונבו יותר ויותר שמועות לאוזני שבגין שרוי במצב רוח קשה ביותר, שהוא עלול להתפטר מתפקידו".

ויצמן החליט לפעול, ופקד על בגין בחצי צעקה שלא יהיה מדוכא. "צא אל העם! העם מחכה לך!" הוא לקח אותו לסיור בתעשייה האווירית והמליץ ששרון, אז שר החקלאות, ייקח את בגין, "להראות לך את החקלאות המצוינת", כדי שישאב כוח מחודש מהעם.

בינואר 1980 קובע גרוזברד, בגין היה שרוי בדיכאון עצום. זה היה כחודשיים לאחר שקיבל את התפטרותו של דיין מתפקידו כשר החוץ. באותו חודש ערך אליקים רובינשטיין (אז יועצו של דיין במשרד החוץ) ביקור פרידה אצל בגין לפני צאתו לשישה חודשים בארה"ב. "הייתי מזועזע", סיפר רובינשטיין. "הוא נראה מדוכא מאוד. הוא היה חביב מאוד כלפי, אבל נראה כמי ששרוי באבל".

כלומר?

"בתיה אלדד אומרת שאנשים חשבו שהדיכאון של בגין היה ריאקטיווי - תגובה למציאות, והם לא הבינו שהדיכאון שלו היה פנימי ונבע מאישיותו ולכן דרש טיפול. יש עשרות עדויות מהתקופה וכמעט אין אחד שלא מספר על הדיכאון של בגין. נשאלת השאלה איך במשטר תקין, אדם אמין כמו רובינשטיין ועוד רבים אחרים שרואים שראש הממשלה במצב נפשי כזה, לא עושים משהו?

בראיון שנתן כעבור 14 שנה, סיפר שר הפנים דאז יוסף בורג על שתיים-שלוש ישיבות ממשלה שנערכו ביוני 80', שבהן בגין היה נוכח-נפקד. "בהזדמנות אחת שמנו לב שהוא לא מגיב. שמחה ארליך, יגאל ידין ואני נבהלנו. החלטנו שאם זה יקרה שוב, נדווח לנשיא או ליועץ המשפטי לממשלה, משום שלא היה אפשר להמשיך כך". בורג וחבריו לממשלה לא דיווחו לבסוף, כי כעבור שבוע, "ניהל בגין את הישיבה כאילו לא קרה כלום".

גרוזברד מביא בספר שורה של עדויות על הדיכאון של בגין לפני בחירות 1981. הוא הידרדר מבחינה גופנית והתאשפז לעתים תכופות. מזכיר הממשלה אריה נאור אמר שבגין נראה פזור נפש ושקוע בדיכאון עמוק. עוזר אחר העיד שבגין היה קודר וזועף ומעורר רחמים. "רוב הראיונות בספר", אומר גרוזברד, "נעשו על ידי איריס ברליצק מהמרכז למורשת בגין ועל ידי נינה שגיא מגנזך המדינה. אנשים מספרים שם על הדיכאון של בגין, ומוצאים דרכים שונות להסיר מעל עצמם את האחריות לכך שהם לא דיווחו.

"קבוצה של אנשי מקצוע וביניהם הפסיכיאטר עמנואל ברמן הגיעו אז למסקנה שבגין סובל ממאניה-דיפרסיה, ומאחר שהם עקבו אחרי התקשורת ולא מתוך היכרות אישית, הם החליטו לא לצאת בהודעה פומבית. הסיבות כאמור היו אתיות בסרבם לאבחן אדם שלא היה מטופל שלהם ומחשש להשתמש באבחון כנשק פוליטי. ושוב, כששואלים את בגין איך הוא מרגיש, הוא ענה אז שמעולם לא הרגיש יותר טוב. 'כשאני נלחם אני מרגיש יותר טוב'.

"בינתיים המשיך להידרדר מצבו הנפשי ואני מביא עדות של יצחק חופי, ראש המוסד מ-74' עד 82', שסיפר שבגין היה מסוגר בתוך עצמו בישיבות ממשלה ולפעמים לא הגיב להערות נוקבות. במקרים אחרים היה מתעורר ומחליט החלטות ואחר כך שוב מסתגר. 'היו שניסו להכחיש את מצבו', העיד חופי, 'אבל אני ראיתי שהוא לא היה אותו אדם שהכרתי בעבר. היו פעמים שנכנסתי אליו לפגישה וראיתי שאין טעם להמשיך לדבר. אני ביוזמתי הייתי גומר באיזושהי צורה, הולך וחוזר אליו עוד פעם, פעם אחרת'. אני שואל למה אדם אחראי כראש המוסד חופי, שאמר שנכנס למשרדו של בגין ולא היה עם מי לדבר, לא דיווח".

ביוני 1981 ניצח הליכוד ברוב זעום, 48 מנדטים לעומת 47 מנדטים לעבודה. גרוזברד מביא עדויות שדווקא לאחר הניצחון הזה לקה בגין בעודף ביטחון עצמי, עד שחדל להקשיב לאחרים. "אנחנו יודעים מה המשמעות הקלינית של ניפוח ועודף ביטחון. זה העיד על חשש גובר והולך, על חוסר ביטחון ועל תחושה של חולשה מבפנים. בגין הקים ממשלה נצית שונה לחלוטין מהממשלה של 77', שבה היו אישים כויצמן, ידין ודיין. בממשלה של 81' יש אישים כארנס, שמיר, שרון ורפול כרמטכ"ל. ככל שבגין נחלש הוא השתדל לחפות על זה כשהקיף את עצמו בקבוצה יותר נצית. גם המצע המפלגתי היה שונה במהותו מהמצע של 77', בו הוא דיבר על קו גבול שיעבור בתוך רמת הגולן ובאיזה מקום בסיני. ב-81' הוא מדבר על סיפוח הגדה המערבית ורצועת עזה בניגוד להסכמי קמפ דייוויד. רבים באו אליו ודיין ביניהם והזהירו אותו ששרון יסבך אותו במלחמה בלבנון, ובגין ששנה-שנתיים לפני כן אמר ששרון לא יהיה שר ביטחון כי הוא עלול להקיף את משרד ראש הממשלה בטנקים, נותן לו את תיק הביטחון".

ומכאן מחקרך מצביע על הקשר הפתולוגי בין בגין לשרון.

"ככל שבגין נחלש ונעשה מדוכדך יותר הוא מעניק יותר סמכויות לשרון ויותר נשען ונסמך עליו, כשהוא מלווה זאת במשפטים הידועים שמאז בר כוכבא לא קם גיבור כשרון וכך הלאה. הקשר הוא כאמור פתולוגי וסימביוטי במובן שלבגין אין נפרדות משרון. לבגין אין יותר חשיבה עצמאית. אלה שנות הביניים ואלה העדויות מלפני מלחמת לבנון. לכן, אני טוען שהדיכאון של בגין היה הקדמה למלחמה. לא הסתבכותה של המלחמה הביאה לדיכאונו אלא הדיכאון שהיה שם לאורך כל החיים הלך והתעצם אחרי בחירות 81', לפני המלחמה".

בגלל המלחמה ההיא

ב-3 ביוני 1982 נורה שגריר ישראל בלונדון על ידי טרוריסטים פלשתינאים ונפצע אנושות. בגין כינס את הקבינט והודיע כי, "פגיעה בשגריר ישראל כמוה כפגיעה במדינת ישראל, ועל כך נגיב". היתה זו העילה לביצוע תוכניתו של אריאל שרון שהבטיח פלישה לעומק 40 קילומטר, במבצע שיימשך יום אחד. בגין גרס שהפעולה תימשך יותר, אבל פחות משלושה השבועות שארך מבצע ליטני ב-78', וכך גם הבטיח לאמריקאים. תוכנית הפלישה של שרון זכתה בקבינט באישור רוב לבד משני נמנעים. כעבור ארבעה ימים החלה המלחמה.

הפרק בספר שעוסק במלחמה נקרא "השנים הרעות". בגין, לפי עדותו של מזכיר הממשלה דאז אריה נאור, זכה במקרים רבים בתמיכת השרים, "משום שלא רצו לפגוע בו". לא פעם הוא שמע על הכרעות של שרון לאחר מעשה, אך נחלץ להגנתו בדיעבד.

אחת מנקודות השבר, שזיהו גם חבריו לממשלה, היתה לאחר שבשיר ג'ומייל, נשיאה החדש של לבנון, סירב לחתום על הסכם שלום עם מדינת ישראל. יצחק שמיר, שר החוץ של בגין סיפר כי "ג'ומייל אמר שהוא עכשיו הנשיא של כל הלבנונים... הוא כבר לא רצה להיות בעל ברית אתנו וזו היתה מכה רצינית לבגין... מאז, בגין כבר לא היה אותו איש".

מכאן שהדיכאון של בגין החל עוד לפני ההסתבכות בטבח סברה ושתילא. שמיר תיאר את חוסר הסדר בישיבות הקבינט שנבע מהיחלשותו של בגין וחוסר יכולתו לנהל את המלחמה. "משום מה הוא לא הקים ועדת שרים לענייני ביטחון כמו שצריך לפי החוק... היה לו קשה להקים דבר כזה ולהחליט את מי לשתף בתוכה ואת מי לא. בעיקר את מי לא... אריק פעל כעצמאי ולא שיתף את בגין או כל אדם אחר. בגין חש בזאת ובתקופה הזאת היחסים ביניהם לא היו טובים".

ב-16 בספטמבר 82', לאחר הירצחו של ג'ומייל, התחולל הטבח במחנות סברה ושתילא. בגין שמע על כך בשידור של הבי-בי-סי. גרוזברד מביא בספר את עדותו של שגריר ארצות הברית בישראל סמואל לואיס, שסבר שלאחר סברה ושתילה, "ראית ששוב אין הוא מוצא סיפוק כלשהו בכהונתו. הכל כמו התפורר סביבו". עליזה בגין גילתה לידידה שהיא פוחדת שבגין לא יתגבר על יגונו המעמיק והולך. גרוזברד כותב מפי נאור, "היא אמרה שהוא בכה לילה שלם על החיילים שנפלו במלחמה וביקשה שלא יתקשרו אליו בלילה להודיע לו על אבדות".

בתחילת נובמבר 82' עליזה בגין אושפזה בשל מחלת האסתמה הקשה שלה. מאחר שהונשמה, היא יכלה רק לכתוב פתקים. בגין אמר ללואיס שהוא שקל להתפטר כדי להקדיש לה את זמנו. גרוזברד מצטט את קדישאי שאמר שכאשר זומן בגין להופיע לפני ועדת החקירה בראשות השופט כהאן, "זה היה האירוע הטראומטי ביותר שעבר עליו".

בהופעתו נראה חלש ודיבר בקול חדגוני ומקוטע. עדותו היתה מבולבלת והוא לא היה בקיא בכל המסמכים. היה עליו לטוס לארצות הברית למפגש עם רייגן והוא היסס בגלל מחלת רעייתו. היא כתבה בפנקס שיסע והרופאים עודדו אותו שהוא יכול לנסוע. ב-13 בנובמבר עליזה בגין נפטרה וקדישאי קיבל את הידיעה כשהם שהו במלון בלוס אנג'לס. בעצה אחת עם הקרדיולוג של בגין בישר קדישאי לבגין על מות רעייתו. "הוא נשבר ואמר שלוש מלים בלבד: 'למה עזבתי אותה?' והוא חזר על המלים הללו, שוב ושוב... הוא לא סלח לעצמו על שעזב אותה, ומאז ואילך נעטף בעצב עמוק. במשך 16 שעות הטיסה, בגין לא יצא כמעט מפינת השינה שלו", אמר קדישאי, "הוא התבודד עם יגונו".

בספר מובאת אבחנתה של בתיה אלדד, כאמור ידידה קרובה ועובדת סוציאלית, שהעידה שבגין סבל מבעיה פסיכוסומטית. היתה לו פריחה על העור, והוא התבייש לצאת מהבית בגלל הפצעים. "הוא לא היה מסוגל לווידוי אישי, וזו הסיבה שלא הלך לטיפול, שלו היה זקוק מאוד. אילו קיבל טיפול באותה העת, אני מאמינה שהיו עוזרים לו. אך הוא לא היה מודע למצבו, ועליזה גם היא לא ידעה שהיתה לו בעיה נפשית. כולם ראו את מצבי הרוח הקודרים של בגין במרוצת השנים וייחסו אותם לתגובות בנות חלוף למצב נתון ולא כתסמינים של אישיות מאנית-דיפרסיווית, שמצבי הרוח שלה נעים בקיצוניות מעלה-מטה והיא נובעת מתוכו ולא רק מגורמים חיצוניים, ויש לטפל בה. בתקופות האלה הוא רצה למות".

המלחמה המשיכה לגבות מחיר גבוה ובגין הלך ושקע. את העוזר הצבאי שלו עזריאל נבו הוא שאל, "מה לעשות עם החללים". בעיניו של חבר הממשלה רוני מילוא הוא נראה שבור. עוזריו הבחינו שהוא איבד ממשקלו וכמעט לא אכל. הוא מיעט לדבר בישיבות ממשלה וכמעט חדל להתבטא בפומבי.

גרוזברד מצביע על עדותו של אליקים רובינשטיין שהיה יועצו של שר החוץ שמיר והלך באפריל 83' להיוועץ בבגין ביחס לניסוח משפטי של הסכם עם לבנון: "פעמיים באתי אל בגין ופעמיים ספגתי הלם. זכרתי איך הוא היה בשיחות עם מצרים, הוא ממש פרח. עכשיו הוא רק אמר: 'בסדר, בסדר'. הייתי יוצא מדוכדך מהפגישות האלה. הוא אמנם אישר את ההצעות שלי, אבל היה ברור שהוא לא התעניין בשום דבר".

יצחק נבון תיאר את בגין כמי שנרדם בישיבות, ראשו נוטה ולא פעם משבש ומחליף תאריכים ואנשים ומעמדים, וקדישאי עוזרו מתקן, "ומנסה לטשטש את העניין. אבל אי אפשר לטשטש. אני ממש נחרדתי. אמרתי: הבן אדם לא מתפקד, לא מרוכז, שוכח, מערבב תאריכים, מערבב עניינים". נבון סיפר שהמצב הדיר שינה מעיניו והוא אמר לאשתו, "ראש הממשלה לא מתפקד וכל השרים האלה שותקים, לא אומרים מלה והמדינה בידיו". נבון טילפן לאפרים קציר, נשיא המדינה לשעבר וביקש ממנו לברר עם רופאיו של בגין מה מצבו. לפי נבון קציר חזר אליו עם התשובה, "הוא יכול לצאת מזה".

גרוזברד כותב שהמידע שהגיע מהרופאים בבית החולים הדסה היה שלבגין יש קריש באחד מכלי הדם המובילים למוח ושהוא סבל מדיכאון, אבל מנהל בית החולים גרס ש"יש סיכוי טוב שהכל יסתדר"

עזריאל נבו סיפר שבגין אמר, "אני לא יכול יותר", ושזה נפל כרעם ביום בהיר. "אני ידעתי היטב שיש בעיה כי בעצם מראש השנה (ספטמבר 82') הוא נכנס לביתו, הסתגר ולא יצא מהבית במשך תקופה ארוכה, בעצם עד היום שהוא החליט לפרוש (באוגוסט 83'). הוא ניתק את עצמו מכל המערכת ולמעשה רק שלושה אנשים היו אתו בקשר באותה תקופה: דן מרידור, יחיאל קדישאי ואני. בתחילת ההסתגרות שלו הוא הפסיק להתגלח. היתה לו פריחה על העור והוא אמר שהוא לא רוצה לבוא למשרד לא מגולח. אחר כך הוא נשאר בבית, והיה מקבל חומר מהמשרד, חומר שהיה חוזר כלעומת שבא, ללא כל תגובה מצדו. הייתי מדבר אתו בטלפון והוא היה אומר לי: 'תפעיל את שיקול דעתך. אם זה נראה לך שכך זה בסדר, אז זה בסדר'".

לא נוקבים בשם המפורש

למה איש לא דיווח, חוזר ושואל גרוזברד. "לדעתי זה ביטוי לתרבות שלטונית שמבטאת יחס למדינה כאילו היא הרכוש הפרטי שלהם. זה רלוונטי למה שקורה היום, כולל השחיתויות. אנשים שנבחרו לשלטון חווים את המדינה כשלהם. הדבר המדהים ואני חוזר על כך, אנשים טובים מאוד ולא היה ביניהם יוצא מן הכלל, ביקשו מבגין לאחר שהוא התפטר, שיישאר.

"אני מדבר בספר על הקרובים לו. דן מרידור למשל, היה מזכיר הממשלה במהלך המלחמה, ואין שום עדות שלו שפתוחה לעיון החוקרים או הציבור. עדותו חסויה. מרידור הוא איש שנחשב לאמין ואני לא מבין מדוע הוא שותק כל השנים. בזמנו הוא אמר שהוא ידבר אחרי בגין, אבל בגין כבר לא יכול לדבר. יחיאל קדישאי לא משתמש במלה דיכאון. גם שלמה נקדימון נמנע מהמלה ואמר שמצב רוחו של בגין היה שפוף לאור הבעיות שהמציאות יצרה.

"הבאתי בספר את כל העדויות שהיו פתוחות ואזכיר עוד אחת, זו של משה ארנס, שר הביטחון, שאמור היה לנסוע ביוני 83' לסלון האווירי בלה בורז'ה בפאריס: 'בגין רצה לשכנע אותי לא לנסוע. הרגשתי כאילו שאני מדבר עם ילד, שלא רוצה שהאמא תיסע. כאילו שהוא לא רוצה להישאר לבד'. ארנס הוסיף שבגין אמר, 'אני לא יודע מה יהיה עם לבנון, מה הולך לקרות פה'".

ב-28 באוגוסט 1983 כינס בגין את הקבינט והודיע על התפטרותו. "אינני מרגיש שאני מתפקד כפי שאדם שנושא בנטל אחריות כזה צריך לתפקד", הסביר.

האם הקריסה הנפשית שלו היתה גם ביטוי של זקנה, אולי של תשישות נפש?

"עם הגיל אדם נחלש וההגנות שלו נחלשות. האישיות של בגין הלכה עם השנים למבוי סתום. הדיכאון היה כתוב בתסריט שלו מראש ואחת הסיבות היתה החוויה שהוא ההתגלמות של העם היהודי. אדם שרע לו נסוג לתוך עצמו ומוצא נחמה בתחביבים, במשפחה או בחברים. לבגין לא היו חברים כי הוא לא היה אינדיווידואל. החברים היו כבני משפחה ומשפחה היתה בני העם היהודי. הקשר שלו עם אשתו לא היה קשר עם אדם נפרד. בגין לא ידע לעשות לעצמו כוס תה, לא היה לו רישיון נהיגה והוא לא החזיק מעודו כלי נשק. שלושה סמלים אינדיווידואליים במובן של עצמאות וחופש".

ב-9 במארס 1992 בגין נפטר.

הוא מת מאוכזב מהישגיו כמנהיג?

"בדיכאון יש מרכיב של הענשה עצמית והסתגרות. בגין כלא עצמו בבית ורצה למות. אבל נותר בו החלק הרך. באחרית ימיו הוא שלח מכתב ליוסי אחימאיר על קשישה מסכנה, והוא התעניין ביהודי אתיופיה, אבל החלק הנלחם קרס לתוך העצמי והפך לדיכאון. מאחר שהדיכאון שלו הוסתר, ייתכן שנמנע מבגין הטיפול הפסיכותרפויטי. הוא לא קיבל תרופות אנטי דיכאוניות שהיו יכולות לשפר את איכות חייו בשנים האחרונות".

מה הסתרת מאתנו בספר?

"כלום. נזהרתי מדבר אחד - שלא לדבר ולחשוף את בני המשפחה הקרובים של מנחם בגין". *



עפר גרוזברד. אביו היה באצ"ל, אמו היתה רופאת הילדים של משפחת בגין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות