בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בצד הלא נכון של דרך יפו

קולנוע אדיסון היה חלק בלתי נפרד מהנוף התרבותי של שנות ה-50 בירושלים - עם מנוחין על הבמה, שמעון תכניסאותי בשער ופרמינגר אלוף המנעולים. בשבוע שעבר עלה בולדוזר על הבניין המיתולוגי ובמקומו ייבנה מגדל מגורים לחסידי סאטמר. אדיסון פשוט מצא את עצמו מעבר לגבול של ירושלים החילונית

תגובות

נוף הבתים שבמעלה רחוב ישעיהו בירושלים, בואך כיכר השבת, לא השתנה עשרות רבות של שנים: בית הספר האנגליקני שבפינת רחוב הנביאים, ולאחריו החצר והבניין הישן של בית הספר "דורש ציון". ממול שורת חנויות ארוכה בבניין שנבנה מכספי העיזבון של סימה בליליוס, יהודייה עשירה מהונג קונג שציוותה לפני כמאה שנים סכום נכבד לירושלים, והכספים הועברו לוועד העדה הספרדית. מאחורי הבניין מסתתר צריח נמוך של מסגד, המשקיף על מתחם אל-נבי עכאשה, מקום קבורתו של אחד מבני הלוויה, "החברים", של הנביא מוחמד. ומהעבר השני - בית הספר הוותיק של "האציל לבית למל", ומולו קולנוע אדיסון.

אך לעיני העובר ברחוב בשבוע שעבר נגלה לפתע נוף אחר - בניין קולנוע אדיסון נעלם ואיננו. דחפורים הרסו אותו בין לילה, ובמקומו נפער בתמונת הנוף המוכר חור גדול, ערמות סלעים, וגדר פח החוסמת את המגרש.

קולנוע אדיסון אולי נקבר בשבוע שעבר, אבל הוא מת כבר 11 שנה. האדריכל דוד קרויאנקר, המתמחה בשימור ובתיעוד ארכיטקטוני היסטורי של מורשת הבנייה בירושלים, אסף חומר על אדיסון שנבנה על ידי מ.י. מזרחי ובניו בשנת תרצ"ב, 1932, כפי שנכתב בכותרת האבן שהיתה מעל חזית הכניסה. המקום היה היכל התרבות המרכזי של ירושלים העברית משך כשלושים שנה, עד שהחליפו אותו האולמות החדישים יותר של בנייני האומה ותיאטרון ירושלים. בשנות ה-70 נעלמו ממנו בהדרגה הקונצרטים, הצגות תיאטרון, ומופעי הבידור, ונותרו רק סרטי הקולנוע. חלפו עוד כעשרים שנה, קהל הצופים הנאמן הלך והתמעט, מעדיף את הטלוויזיה בבית על האולם החשוך, וב-1995 העלה בו בעליו אז, משה דדש, את הצגת הקולנוע האחרונה. מאז עמד הבניין ריק ומוזנח. עכשיו ייבנה במתחם מגדל מגורים בן עשר קומות לאוכלוסייה החרדית.

בין דברי ההספד שנכתבו עם סגירת הקולנוע בלטה שורה אחת עולצת בשבועון החרדי "קולות בקהילה". נאמר בה: "אדיסון בידינו". אכן, בתולדות המאבקים בין חרדים לחילונים בירושלים חורבן אדיסון יכול בהחלט להיחשב נקודת מפנה סמלית. כהיכל התרבות הוא שימש בעיקר את התושבים החילוניים (פעם נהגו לומר "חופשיים") של ירושלים, ועורר לא פעם את זעמם של החרדים. הדתיים האדוקים דיירי השכונות הסמוכות ביקשו לעשות בו שפטים. מאבקם הצליח. "כל מקום שאנשי שלומנו נלחמו בו על קדושת עם ישראל הופך למקום קדוש", נכתב באחד הפרסומים החרדיים לכבוד חורבן אדיסון. ואכן כך הוכרע גורל התוכניות לבניית איצטדיון כדורגל בצפון העיר, שלבסוף נבנה בדרומה, זה היה גורלן של תוכניות נוספות, וכך גם מסתיים בימים אלה המאבק על סגירת צומת בר אילן בשבתות.

הגיאוגרפיה הקהילתית של ירושלים מחולקת היום בצורה ברורה למדי בין שלוש הקהילות הגדולות: חרדים, חילוניים, וערבים, כאשר את קווי הגבול ביניהם מתווים כמה מרחובותיה הראשיים של העיר: כל מה שמצפון לרחוב יפו, מהכניסה לעיר בשכונת רוממה ועד למרכז, הוא בשליטה כמעט מוחלטת של החרדים, וכל מה שמדרומו חילוני. כל מה שממזרח לנתיב התנועה המתחיל בדרך חברון בדרום ומסתיים בצומת הגבעה הצרפתית, הוא ערבי, ומה שממערב לו - יהודי. אדיסון החילוני ישב מצפון לרחוב יפו, לפיכך נגזר עליו לעבור מהעולם.

דבר לפרחים

לכל מי שגדל ובגר בירושלים של שנות ה-40, ה-50 וה-60 יש את מנת החוויות הפרטית שלו מהאולם המהודר יחסית שבוניו כינו אותו תיאטרון, ולא קולנוע או סינמה. עיצובו הפנימי, על התאים הפרטיים ווילונות הקטיפה, קירב אותו במשהו לבתי האופרה של וינה ופאריס. הסופר דוד שחר כתב עליו, עמוס עוז תיאר אירועים שהיו בו. באדיסון נערכו קונצרטים של התזמורת הפילהרמונית. יאשה חפץ ויהודי מנוחין ניגנו בו. כמעט כל האמנים הבינלאומיים שהגיעו לכאן הופיעו בו, החל מגדולי הג'ז, כמו לואי ארמסטרונג וליונל המפטון, וכלה בקליף ריצ'רד והצלליות והמהפנט צ'קרלי, שגרם לזעזוע ולנדודי שינה אצל רבים שצפו ביכולתו המדהימה.

החרדים התייחסו בעוינות לאדיסון כמעט מיומו הראשון. הם כעסו לא רק על ההופעות נטולות הצניעות ועל תמונות הזימה בכרזות הסרטים, אלא גם ובעיקר על כך שאת קופות הקולנוע פתחו זמן מה לפני שיצאה השבת. מתישהו בראשית שנות ה-50 נערכו באדיסון כינוסי עונג שבת בשעות הבוקר. הנהלת האולם התחייבה שבהרצאות לא יהיה חילול שבת, אבל מה לעשות, האולם היה גדול וקולם של המרצים נשמע בקושי. מישהו מעובדי העירייה באותם ימים מצא פתרון: הוא החביא מיקרופון קטן בתוך אגרטל הפרחים שהיה על השולחן. כך יכול היה המרצה לדבר, והקהל שמע היטב את הנאמר, מבלי שראו את המיקרופון (הרוב אפילו לא ידעו על קיומו).

מספרים שבשבת אחת בא מרצה מתל אביב ששכחו לספר לו על המיקרופון החבוי. בזמן הרצאתו הוא קם וטייל על הבמה. למרות שדיבר בקול רם, צעקו לו מהקהל "לא שומעים, הרם את קולך". המרצה נבוך, ואז אחד מהקהל, בלבוש חרדי, קרא לעברו: "דבר לפרחים, לתוך הפרחים".

בשנות ה-50 עוד התגוררו חילונים רבים בשכונות שסביב אדיסון. ברחובות מקור ברוך, בסימטאות אחווה, ובשכונה הידועה כרם אברהם היה רוב מוצק למצביעי מפא"י ומפ"ם, ועוד קודם לכן לחברי ההגנה, זאת לעומת שכונות הבוכרים ובית ישראל שבהן שהיה רוב לאוהדי מחתרת האצ"ל ותנועת החרות. כיום אין למצוא שם ולו חילוני אחד.

מהדירות הקטנות שבבתי האבן, בני שתיים ושלוש קומות, של כרם אברהם, הלכו הילדים ללמוד בבתי החינוך לילדי עובדים ובבתי הספר המסורתיים "תחכמוני" ו"מעלה", שגם מהם באו נערים לפעולות בתנועות הנוער של אותן שנים - הצופים, התנועה המאוחדת, השומר הצעיר ומחנות העולים.

בכל ערב של מופע בידור או הצגה באדיסון היו חבורות של נערים מתכנסות בכניסה לבניין בניסיון להיכנס לאולם בלי לשלם. השיטות המתוחכמות שפיתחו לחדור את החלונות המסורגים ואת טבעת סדרני "פלוגות הפועל", היו לפולקלור של דור שלם. יוסי בנאי המנוח סיפר פעם כיצד נהג לקנות כרטיס זול להצגת קולנוע יומית באדיסון, ובתום הסרט להתחבא בשירותים ולחכות שעתיים-שלוש עד לתחילת הצגת התיאטרון, או מופע הבידור, שנועד לשעה מאוחרת בערב. פעם חיכה שעות בבית השימוש ואז, כשיצא לצפות בהצגה, גילה להפתעתו שאין הצגה - יש קונצרט. כך שמע, כנער צעיר, קונצרט מוסיקה קלאסית לראשונה בחייו.

הנהלת אדיסון עשתה הכל כדי למנוע התפלחויות. היא כיסתה את צינורות המים החיצוניים בחוטי תיל כדי למנוע מהנערים לטפס לחלונות שבקומות העליונות, והרכיבה מנעולי פלדה גדולים על כל דלתות הבניין. כילד חיכיתי גם אני לסדרן אחד, ששמו הפרטי היה שמעון אבל כולם קראו לו "שמעון-תכניסאותי", עד שהיו שחשבו שתכניסאותי זה שם משפחתו. הוא היה מרחם על המתפלחים, וגם כאשר נתפסו השאיר אותם באולם. לפעמים חיכינו לצעיר אחד בשם פרמינגר, דמות מוכרת באותם ימים משכונת מקור ברוך. כשהוא היה מופיע וניגש אל השערים האחוריים של האולם כולם פינו לו את הדרך בהדרת כבוד. הוא היה אמן בכל הנוגע לטיפול במנעולי הפלדה, ואחרי שהיה פורץ אותם נדחפנו כל הנערים במהירות לאולם. פרמינגר משום מה מעולם לא נכנס אתנו לאולם. עניינו אותו רק המנעולים.

ז' וחצי

בין ההמתנה לסדרן הרחמן שמעון, או לאלוף המנעולים פרמינגר, נהגנו להשתעשע בשעון הגדול שתלוי בחזית בניין בית הספר למל שממול. השעות בו לא מסומנות בספרות כמקובל, אלא ב-12 האותיות הראשונות של האלף-בית. נטפלנו כמובן לאות השביעית, וניסינו להביא את העוברים והשבים לומר שהשעה היא "ז' וחצי" או "ז' ורבע".

השעון הגדול תלוי שם עד היום, מוזנח ומשותק, בחזית בית הספר למל שהוא היום תלמוד תורה חרדי. גם בניין "דורש ציון" שבמורד לרחוב יפו הוא ישיבה חרדית, ובקרוב מתחם אדיסון יהיה משכנם של חסידי סאטמר. אמנם בהיתר הבנייה נקבע שחזית הבניין ההיסטורי תשוחזר ותשולב בבניין החדש, אבל דומה שאיש מהחסידים לא שמע מעולם דבר על תהילת העבר של "תיאטרון אדיסון".



בניין קולנוע אדיסון לפני ההריסה. החזית תישמר בבניין החדש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו