טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ואני על עומדי אעמוד*

אהרן ברק? "הוא מוכן שיתפוצצו 30-50 אנשים, אבל יהיו זכויות אדם" * החרדים? "אלה, רק זכויות יש להם, אין להם חובות בכלל" * דורית בייניש? "הביקורת שמוטחת בה זדונית" * הוועדה לבחירת שופטים? "אם השופטים לא רוצים מועמד מסוים, אתה לא כופה עליהם. אנחנו חבורה אחת" * השופטת הילה כהן? "דמה הוקז קילוחים בלי צדק" * סגנונו המשתלח? "העוזרים שלי מוחקים לי קטעים, וכשהם לא רואים אני מחזיר" * מישאל חשין, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, פורש ברעם

תגובות

* מתוך דעת המיעוט של המשנה לנשיא בית המשפט העליון, מישאל חשין, בפרשת האי היווני

את פסק דינו האחרון מלפני שבועיים, בפרשת התיקון לחוק האזרחות המונע איחוד משפחות עם פלשתינאים, בחר מישאל חשין לפתוח בהומאז' לספר "אוטופיה" של תומס מור. "משהונחה לפני חוות דעתו של חברי הנשיא ברק", כתב השופט חשין, "נתתי ידי בידו והנחתי לו להובילני בדרכו. לקראת סופו של המסע עלינו על אונייה והגענו לאי באמצע האוקיינוס. ירדנו מהאונייה ועל המזח קיבל אותנו איש נשוא פנים. 'ברוכים הבאים', ברכנו האיש במאור פנים. 'ברוכים הנמצאים', השיבונו והוספנו: 'אנו מישראל, מבית המשפט העליון של ישראל. ומי אדוני?' שאלנו. 'שמי הוא תומס מור'.

"'נעים מאוד. ומהו המקום שאנו נמצאים בו?' שאלנו. 'אתם נמצאים במדינת אוטופיה', השיב האיש והוסיף: 'מדינת אוטופיה הוקמה על פי תוכנית שהתוויתי בספר שכתבתי וששמו כשם המדינה. דרך אגב', הוסיף האיש, 'המלה אוטופיה היא בלשון היוונית, ותרגומה לעברית הוא שום מקום'. 'מעניין, מעניין מאוד', אמרנו. 'וכאנשי משפט נוסיף ונשאל אותך: האם שיטת המשפט השוררת באוטופיה דומה לשיטת המשפט בישראל?' מר מור חייך והשיב: 'צר לי, אך יעבור זמן רב עד שישראל תגיע למדרגת אוטופיה. לעת הזו אתם נלחמים על חייכם, על קיומה של המדינה. דיני אוטופיה לא לכם הם. עדיין לא. שמרו על עצמכם, עשו כמיטבכם, וחיו', כך אמר האיש ולא יסף. ואיקץ, והנה חלום".

* * *

פסק הדין של חשין בשאלת חוק האזרחות ודעת המיעוט המהדהדת שלו בעניין גיוס תלמידי הישיבות הם האקורד האחרון במורשת השיפוטית שהשאיר אחריו בבית המשפט העליון. וכמו בכל כך הרבה פסקי דין קודמים של חשין, גם כאן הסגנון האישי והשפה מחלחלים לתודעה באותה עוצמה שבה חודרות העמדות הנוקבות שלו. "יש לי סגנון יוצא דופן", הוא מסכים, "לא בהכרח לטובה. יש אנשים שמאוד סונטים בסגנון הזה, אמרו שזה פלצני, שזה מליצי. זה הסגנון שלי, הסגנון הוא האדם. אני עובד קשה מאוד על הסגנון, זה חשוב לי מאוד מאוד. זה צורך נפשי. פסק דין הוא מעשה אמנות. יש שופטים אומנים ויש שופטים אמנים. אני משתדל להיות שופט אמן ולא שופט אומן".

אחד המאפיינים הבולטים בכתיבתו של חשין הוא התיאור בגוף ראשון של ההתחבטויות שעובר השופט בדרך להכרעה. ה"אני המספר", אם לומר זאת במינוחים ספרותיים, דומיננטי מאוד. "הסוגיה כל כך קשה היא", כתב בפסק הדין שביטל את "נוהל שכן" שנהג בפעילות צה"ל בשטחים, "עד ששופט יכול שישאל עצמו מה טעם בחר בייעוד השפיטה ולא במקצוע אחר. כל פתרון שאבחר בו, יבוא יום ואתחרט על בחירתי. ההתלבטות היתה קשה, קשה מנשוא".

"לא עשיתי את זה הרבה, רק מעת לעת", אומר חשין על גישת ה"אני המתלבט". "בהתחלה עשיתי את זה יותר, אחר כך ראיתי שזה נעשה פתטי".

אולי אתה בכלל סופר מתוסכל?

"בשום פנים לא, אני לא רואה את עצמי כסופר בכלל. הלוואי שהייתי סופר. סופר צריך שיהיה לו חיידק של סופר, אין לי, הלוואי שהיה לי. לא שלא אכתוב אחרי הפרישה, אבל אכתוב מכתבים, מיילים, אני לא יודע. אין לי כישרון, פשוט אין לי. זה לא משנה שיש לך סגנון יפה, אלא אם יש לך מה לומר. ואין לי מה לומר. יוצרים הם יוצרים. לאנשים האלה יש משהו מבפנים, א.ב. יהושע, עמוס עוז, מאיר שלו. מאיר שלו הוא מספר אחת, הוא המאהב הכי גדול של השפה העברית. לי אין כלום".

רביץ, פרוש, שיתפוצצו

בשבוע שעבר ציין חשין את סיומם של שלושת החודשים המוקצבים לשופטים הפורשים לגמלאות לסיים את כתיבת פסקי הדין שלהם. השבועות האחרונים היו אינטנסיוויים מאוד. על שולחנו נותרו כמה מהתיקים הכבדים ביותר שהתגלגלו בעליון בשנים האחרונות, והוא התאמץ לסיים את כתיבת פסקי הדין בהם עד המועד האחרון. ולא רק הוא: גם יתר השופטים הוכנסו לסדר הזמנים הקשוח. וברגע אחד הכל נגמר.

בשבוע שעבר כבר החל לארוז את הספרים הרבים המכסים את קירות לשכתו, במטרה לפנות את הלשכה ולעבור לחדר הקטן שהוקצה לו בקומה השנייה של ספריית בית המשפט העליון, בשורת הקיטונים של יתר השופטים בדימוס. אחרי שנים שבהן כל מעייניו היו נתונים להרהור בסוגיות שיפוטיות, פתאום הוא צריך עכשיו ללכת לקנות מכונית במקום הרכב הממשלתי שהחזיר, צריך לדאוג לטלפון נייד בעצמו. אפילו את מחשב כף היד שהנהלת בתי המשפט חילקה לכל השופטים, שבאמצעותו הוא מנהל את חייו, יצטרך חשין להחזיר בקרוב.

פסיקותיו בעניין חוק האזרחות ובעניין גיוס תלמידי הישיבות הן איפוא ההצהרות השיפוטיות האחרונות של חשין, ובשני המקרים הוא משמיע קול ברור וחזק המנוגד לעמדת הנשיא אהרן ברק. זו לא היתה הפעם הראשונה, אבל דומה שאין זה מקרה שחשין בחר לסיים את כהונתו במחלוקת רחבה עם ברק בעניינים משפטיים המהותיים והעמוקים ביותר שהמערכת המשפטית עוסקת בהם.

כמה ימים אחרי מתן פסק הדין בעניין חוק האזרחות נחשף המייל ששלח ברק לעמיתו מאוניברסיטת ייל, שבו הוא מצהיר כי למרות שטכנית הוא נותר במיעוט, מהותית יש רוב לעמדותיו בין השופטים. חשין, ועמו רוב השופטים העליון, נעלב עד עמקי נשמתו ממכתבו של ברק, אולם הוא מסרב להתנצח אתו פומבית, ומסכים לדבר רק על הפסיקה עצמה.

הרוב של שישה נגד חמישה בעניין חוק האזרחות הוא רוב די רעוע, כי הקול השישי של השופט אדמונד לוי מאוד קרוב בעמדותיו לזה של ברק. אתה חושש שבעתירה הבאה הפסיקה תתהפך והחוק ייפסל?

"אני לא יודע, אני לא אחראי למה שיקרה אחרי. כשאני בחוץ, אני לא יכול לעשות כלום אלא רק לשבת בחוץ ולהתפוצץ כמו כל אזרחי המדינה, ולדעת שאם הייתי שם אז היה יכול להיות כך או אחרת. בסופו של דבר אתה צריך להיות שלם עם עצמך. אם אתה לא אופורטוניסט, ואופורטוניזם מסתובב במקומות כאלה ואחרים, אז זה דבר שמציק לך ומטריד מאוד. כי שופט שהוא פופוליסט ואופורטוניסט, רוצה למצוא חן בעיני קבוצת התייחסות מסוימת, אז הוא עושה מה שהוא חושב שאותו קהל יאהב".

ברק קובע בפסק הדין שלו שהוא מוכן, בשם עקרון המידתיות, שיהיה קצת פחות ביטחון תמורת הרבה יותר זכויות אדם.

"זאת אומרת שהוא מוכן שיתפוצצו שלושים, חמישים אנשים אבל יהיה זכויות אדם. אני לא מוכן. הוא חושב כך, אני חושב אחרת. לשמחתי הרבה אני ברוב. אני לא מוכן לקחת סיכון. לא במלון פארק ולא בחיפה ולא באוטובוסים מתפוצצים בתל אביב. למה אני צריך לקחת סיכון? יש לנו עסק עם מדינת אויב, איך שלא תסובב את זה. אני לא שמעתי אחרי פרל הרבור, כשארצות הברית נכנסה למלחמה נגד יפן, שיבואו פתאום עשרת אלפים יפנים או יפניות וירצו להתחתן עם אמריקאים ויבואו לאמריקה. לא יעלה על הדעת בכלל דבר כזה. מבחינתי אם ייכנס מישהו וישתף פעולה עם טרוריסטים ויהרוג איזה ארבעה-חמישה יהודים או ערבים, אזרחי הארץ, אני לא רוצה. אני רוצה לדעת, למה אני חייב? אין מדינה בעולם שיש זכות חוקתית להכניס אדם זר לארץ, לא כל שכן אויב".

בניגוד לפסיקה בעניין חוק האזרחות שבה ניצח חשין את ברק, בנוגע לגיוס תלמידי הישיבות הוא נותר בבדידות מזהרת, יחיד מול שמונה חבריו שהותירו את חוק טל על כנו. ניכר בו שהנושא נגע בנימי נפשו, ופסק הדין הוא פרוגרמה סדורה נגד המגזר החרדי המקבל תקציבים מהמדינה מבלי לשאת בנטל. "נניח שבדרכם של בני הישיבה יילכו עוד עשרות עשרות אלפים של מועמדים לשירות ביטחון", כתב, "אם כך יהיה, מי יגן על המדינה? מי יגן על בני הישיבה ועל משפחותיהם? במה סומק דמו של בן ישיבה מדמו של צעיר שאינו בן ישיבה? ובאומרנו דם מתכוונים אנו לדם. דם לא כמשל. דם פשוטו כמשמעו".

הפסיקה גררה התקפה חריפה עליו מחוגים דתיים, ולא בפעם הראשונה. "השופט חשין הוא חוצפן", אמר עליו ח"כ אברהם רביץ מיהדות התורה, "מבחינתי שיילך לכל השדים והרוחות". עמיתו לסיעה, ח"כ מאיר פרוש כינה בעבר מעל במת הכנסת את חשין "השופט החזיר", אחרי פסק הדין בשאלת מכירת בשר חזיר בשכונות חילוניות. "זו התבטאות גסה של אדם גס רוח", אומר חשין על רביץ. "זו שפה נמוכה, שפה שאני לא מתבטא בה. אמא שלי היתה אומרת, אל תאמר מלים גסות על הזולת, כי לא הוא נעשה מלוכלך אלא הלכלוך הוא על הלשון שלך. הלכלוך נשאר על לשונם של פרוש ורביץ".

מה בעצם יש לך נגד החרדים?

"זה לא שאלה של כבוד האדם, אלא פשוט עניין של אפליה בין דם לדם. מקבלים את זה כמובן מאליו וכדבר שגרתי שברור לחרדים שהם לא הולכים לצבא. אבל לכנסת הם בוחרים, הם יושבים בממשלה ומחליטים על חיים ומוות. מקבלים הקצבות מהמדינה כדי ללמוד ולא לעבוד. אני לא מבין את זה בכלל. זה לא מתקבל על דעתי. זה דבר שנוגע לי בציפור הנפש. בחברה יש זכויות ויש חובות. אלה רק זכויות, אין להם חובות בכלל. זה נוגע לי בתוך הבטן, בתוך הקיבה. זה אוכל אותי, זה ממיס אותי. שקר וצביעות ורמאות".

ברק, הצל, העימות שהוחמץ

בשתי הפסיקות שחתמו את הקריירה השיפוטית שלו הקפיד חשין לנקוט עמדה הפוכה לזו של נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, שיפרוש גם הוא בקרוב. אחת האכזבות הגדולות בעיניו של מישאל חשין הנובעות מעזיבתו את בית המשפט העליון היא החמצת האפשרות להגיע לעימות חזיתי עקרוני מול אהרן ברק בשאלת סמכותה המכוננת של הכנסת. המהפכה החוקתית שטבע ברק היא כבר עובדה קיימת, עוד מפסק דין בנק המזרחי מ-1995 שהכריז על סמכותו של בית המשפט לבטל חקיקה של הכנסת הסותרת את חוקי היסוד. ברק יצר באותו פסק דין את "תיאוריית שני הכובעים", שלפיה לכנסת יש סמכות הן כרשות מחוקקת והן כרשות מכוננת, ובכובעה זה היא מוסמכת לחוקק חוקה. חשין כתב באותו פסק דין תזה מנומקת ומפורטת, והפוכה לחלוטין. אבל ברק ניצח ושיטתו הפכה לגישה הרווחת. "מי חושב היום כמו חשין? רק חשין חושב כמו חשין", צוטט ברק לפני כמה שנים.

"רציתי שיבוא שואו דאון (עימות חזיתי) ביני לבין ברק בנושא של בנק המזרחי, זה לא הגיע לשואו דאון", אומר חשין. "היה לי חשוב לנסות להיכנס לעומק בנושא חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אני חושש להשאיר את החוק הזה בלי שאני משגיח עליו מקרוב. אני טענתי בפסק דין בנק המזרחי שלכנסת אין בכלל סמכות מכוננת. האמירה של ברק, 'מי חושב היום כמו חשין?' זאת אמירה לא נכונה. או שהוא לא מבין או שהוא לא רוצה להבין. אני אמרתי כל הזמן, ואמשיך לומר עד נשימתי האחרונה, לכנסת אין סמכות מכוננת. זה דבר שלא היה ולא נברא. פשוט המצאה. הכנסת יכולה לחשוב שיש לה סמכות, ונשיא המדינה יכולה לחשוב, והאו"ם יכול לחשוב, קופי אנאן יכול לחשוב, נשיא ארה"ב, זה לא מעניין אותי. כי אם הדבר הזה לא קיים, הוא לא קיים. אצל ברק, אם מחר הכנסת מקבלת חוק במאה ח"כים נגד שניים, הוא יכול לבוא ולקבוע שהחוק הזה בטל. אני חושב שזה לא רציני".

יש לך תחושה שהיית כל השנים האלה בצלו של ברק?

"הנשיא ברק הוא משפטן יוצא דופן בדורותיו. אני יצרתי את הצל של עצמי, לא הייתי בצלו של איש. אולי אני קטן והצל שלי היה קטן, יכול להיות. אני לא אמרתי אף פעם הן כשלא חשבתי הן, לא אמרתי לאו כשלא חשבתי לאו. אינני מקבל את ההגדרה שהייתי בצלו. ברק בגלקסיה משל עצמו ואני בגלקסיה משל עצמי. הוא משפטן מאוד דומיננטי, והצלחתי להרגיז אותו לשמחתי בכמה מקרים. אבל אני לא חושב שהייתי בצלו".

אתה חושש כשאתה מסתכל על שופטי העליון שיישארו אחריך ואחרי ברק?

"אני מסתכל עליהם בדאגה, בחיבה ומתוך תקווה שהם יצמחו לתוך התפקיד. ואם בית המשפט העליון יהיה אפור, אז יהיה קצת שקט, לא יהיו ברקים ורעמים. זה לא מזיק כל כך. אבל אני מבטיח לך שהוא לא יהיה אפור. אנשים יצמחו, כל אחד בדרכו. אני לא חושש. הרשות השופטת לא עומדת על אדם אחד. הלוואי שהממשלה תהיה כמו בית המשפט העליון. לא ראיתי את הברקים שהם הבריקו עד היום. אני מצטער שאני לא אהיה חלק מהמשחק, אבל ככה זה תמיד. את האסקימואים הזקנים משאירים על הקרח".

בייניש, פרוקצ'יה, אנשי הזדון

חשין וברק משאירים אחריהם בית משפט מוחלש, מאוים. בייחוד מאוים מעמדה של השופטת דורית בייניש, שאמורה להתמנות כנשיאה הבאה אחרי ברק, לפי שיטת הסניוריטי הנהוגה היום בבית המשפט. מתנגדיה של בייניש, והם לא מעטים, נזכרו לשאול עכשיו מה פתאום בוחרים את נשיא בית המשפט העליון לפי הוותק, ולא בידי הכנסת למשל, אף שהשיטה הזו נהוגה בבית המשפט העליון מאז ומעולם.

ב-14 השנים האחרונות היו לשכותיהם של חשין ודורית בייניש סמוכות זו לזו באותו מסדרון בקומת השופטים בעליון. השניים, שהכירו עוד מהימים שבהם למדה אצלו בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, ומאוחר יותר כשכיהן כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה והיא נכנסה לנעליו כראש מחלקת הבג"צים בפרקליטות, הפכו לחברים בלב ובנפש, ולבעלי ברית בעניינים מקצועיים. "אני חשה כבר את המסדרון השקט והחסר", כתבה לו בייניש באחרונה, "ההתייעצות, התגובה האותנטית, החמה והמקורית, ההבנה שאינה מחייבת להרבות במלים, יחסרו לי עד מאוד".

חשין, מטבע הדברים, תומך במינויה של בייניש לנשיאה הבאה של בית המשפט העליון עם פרישתו של ברק בעוד ארבעה חודשים. הרעיונות המועלים בחוגים משפטיים, פוליטיים ותקשורתיים מסוימים לשינוי שיטת הסיניוריטי שבה התמנו נשיאי העליון מאז קום המדינה מוציאים אותו מכליו. "אלה אנשי זדון שמעלים את זה", הוא אומר. "זה רק בגלל בייניש. כל הביקורת שמוטחת בה היא לא עניינית ואפילו זדונית. רוצים לשנות את הסיניוריטי? בבקשה, בעוד שני נשיאים. למה רוצים לשנות את זה עכשיו? אז אל תבלבל לי את המוח, אל תדבר אתי על סיניוריטי. רוצים שהיא לא תתמנה לנשיאה. זה נקמה אישית. חד משמעית, מי שהעלה לדיון את שיטת הסיניוריטי רוצה לעשות סיכול ממוקד לבייניש. אין ספק בכך. זה ונדטה אישית".

המאבק בבייניש קשור, לפי הערכות בבית המשפט העליון ולא רק בו, בפרשת מועמדותה של פרופ' נילי כהן לבית המשפט העליון

לפני כמה שנים. בייניש, מספרים שופטים, הצליחה לשכנע את רוב שופטי העליון להתנגד למינויה של כהן, למרות שברק רצה למנות את כהן - מומחית בעלת שם עולמי לדיני חוזים. על פי ההערכות הללו, זעמו של חשין מופנה נגד הציר הכולל בין היתר את פרופ' דניאל פרידמן, המזוהה עם כהן. פרידמן אף יצא בסדרת מאמרים בעיתונות נגד שיטת הסיניוריטי ונגד מינוי בייניש לנשיאה.

"אני אמרתי גורמי זדון. אני לא מוסיף ולא גורע", אומר חשין. "יכול להיות שזה השם הזה, יש עוד שמות אולי. מי שהעלה את זה עכשיו זה גורם זדון כדי שהיא לא תתמנה לנשיאה. זה עניין אישי המתכסה כנורמטיווי. יש כל כך הרבה טעמים שהנשיא יהיה דווקא השופט הוותיק, אבל זה לא מעניין אף אחד. זה מתחזה להיות הצעה נורמטיווית אבל בעצם זו הצעה אישית לדפוק את בייניש. זה לא משנה אם פרידמן העלה את זה או סבתא שלי העלתה את זה".

בייניש מנעה את המינוי של נילי כהן?

"זה היה דיון סגור. והיה שם איש זדון שהיה לו אינטרס להוציא את הדברים החוצה. מה שהוא הוציא החוצה זה לא נכון. הדברים שפורסמו לא נכונים. אלה דיונים פנימיים, אנחנו לא מקבלים החלטה, לא מצביעים, אלא מחליפים דעות ומדברים. בשני המקרים, של נילי כהן ושל אילה פרוקצ'יה היו הדלפות מבפנים. אלה היו מעשי זדון".

פרופ' דניאל פרידמן מסר בתגובה: "השאלה היא, בהנחה שצריך לבחור ראש למערכת ציבורית, האם צריך להעדיף את טובת המועמד או את טובת המערכת. השאלה גם מכתיבה את התשובה בעניין זה. אני בדעה שטובת המערכת היא הקובעת ולדעתי זהו גם הכלל המשפטי. ההתייחסות לשניים או שלושה אנשים איננה משקפת את המציאות. ההתנגדות למינויה של בייניש לנשיאות רחבה הרבה יותר. אני יכול גם לומר שההתנהלות של בייניש בענייני מינויים מציבה שאלה אם לא צריך לבחור אדם מתאים יותר".

בשאלת מינויה של השופטת פרוקצ'יה החצים הופנו כלפי חשין עצמו. טענו שהוא התנגד נחרצות למינויה בשל החלטתה, כשופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, להרשיע את גיסו אלי הורוביץ, מנכ"ל חברת טבע, בפרשת "פרומדיקו". אלא שההתנגדות לא הועילה ופרוקצ'יה מונתה לעליון.

טוענים כלפיך שהתנגדת למינוי פרוקצ'יה בגלל פסיקתה בעניין אלי הורוביץ.

"אתה חושב שאני כזה טיפש שאינני יודע מה יאמרו? אתה חושב שאני כל כך טיפש שאינני יודע שאחרי שהיא הרשיעה את גיסי, שיאמרו שבגלל זה התנגדתי? אנשי זדון אמרו את זה. אני יודע מה אמרתי בישיבה, ואני יודע מתי עזבתי את הישיבה. אבל את זה אנשי הזדון לא פירסמו, לא היה להם אינטרס לפרסם את זה. אלה היו שקרים מוחלטים. אבל היום הרי ברור לחלוטין, זה כתוב אפילו בעיתון, שחשין התנגד לפרוקצ'יה כי היא הרשיעה את גיסו. חשין כזה טיפש, באמת אני טיפש. זה זול כל כך".

אומרים גם שמאז מינויה שורר ביניכם נתק.

"זה פשוט לא נכון. היחסים הם קורקטיים. אני מסכים שיש שופטים שיותר קרובים אחד לשני. למשל, היא לא תקיש בדלת כמו ריבלין, הוא חבר שלי. היא לא חברה קרובה שלי אבל אנחנו יושבים ביחד, כותבים ביחד. אין בעיה מבחינה זו".

לבני, גביזון, ריח רע

בניגוד למחלוקות המשפטיות, בכל הנוגע למעמדו של בית המשפט העליון, יישר המשנה לנשיא חשין קו עם הנשיא ברק. בהקשר הזה, רישומן של השנה וחצי שבהן כיהנה ציפי לבני כשרת המשפטים עדיין טרי. העימות הפומבי בין ברק ללבני בשאלת מינויה של פרופ' רות גביזון השאיר את נשיא העליון חבול מבחינה תקשורתית. לא ישכחו לו את התנגדותו למינוי גביזון ואת ההנמקה שנתן בהתבטאותו הפומבית בדבר "האג'נדה של רותי". הפרשה הותירה את חשין קרוע. מצד אחד גביזון היא ידידתו הקרובה, מצד שני הוא מכיר בחובה לגבות את נשיאו.

מותר לדעתך לשר משפטים להציע מועמד לעליון שהשופטים מת

נגדים למינויו?

"אני הייתי מצפה ששר המשפטים יתאם עמדות עם נשיא בית המשפט העליון, למען יצירת שקט תעשייתי בתוך המערכת. אני חושב שזה לא טוב ששר המשפטים מתנגח עם נשיא בית המשפט העליון, זה לא עוזר לאף אחד. צריך לזכור ששר המשפטים בא והולך. זה כמעט אורח נטה ללון. נשיא בית המשפט העליון, שמייצג את המערכת, נטוע בתוך המקום הזה. צריך גם כבוד למערכת, והנשיא מייצג את המערכת".

היוזמה של לבני למנות את גביזון לעליון לא בדיוק נעשתה בהיוועצות עם השופטים.

"אני הייתי בעד רות גביזון. יש לי גם היכרות ארוכת שנים אתה. היא חברה שלי, היא גם היתה תלמידה שלי. אני זוכר אותה עוד מזמן שבחנתי אותה, לפני שנים רבות. אין ספק שהיא ראויה לעליון. הנשיא אמר שהוא מתנגד בגלל האג'נדה שלה. אבל מותר לשרה להעלות את השם שלה. אני לא חושב שצריך להיות תיאום אלא היוועצות. השרה חושבת שצריך את רות גביזון, ברק חושב שלא. אז מביאים את זה לוועדה ומצביעים. למה לא?"

כלומר, לגיטימי מצד שר המשפטים לנסות להביא לבחירת שופטים לעליון שלא מקובלים על השופטים?

"חד משמעית כן. מותר להעלות מועמדים שלא מקובלים על השופטים ולהישאר במיעוט. לא קרה עד היום שהתמנה לבית המשפט העליון מועמד בניגוד לדעת השופטים. אם אדם מועמד לבית המשפט העליון והשופטים מתנגדים לו, אז האדם הזה צריך להסיר את מועמדותו. כי הרי ברגע שהוא מתמנה הוא יהיה שופט. אתה תמנה שופט בניגוד לדעתו של נשיא העליון? לא היה כדבר הזה עד היום. כי אתה מכבד את נשיא העליון. זה לא מתקבל על הדעת שימנו בניגוד לדעתם של שופטי בית המשפט העליון. אני חושב על עצמי, לא הייתי מסכים שימנו אותי לבית המשפט העליון אם השופטים היו אומרים שהם לא רוצים".

גביזון לא הסירה את מועמדותה למרות ששמה עלה בניגוד לדעת השופטים.

"מה אתה רוצה ממנה? היא צריכה להסיר את מועמדותה? אולי השרה לא היתה צריכה להעמיד אותה לבחירה? גביזון לא צריכה להסיר את מועמדותה. בעניין הזה היא לא נועצה בי. אם היתה נועצת בי, הייתי אומר לה בשום פנים אל תסירי את מועמדותך. אולי ייווצר רוב כלשהו. לומר לך שזה בריא? אתה לא ממנה בניגוד לדעת השופטים, אבל אולי אנשים יתרצו. והיו זרמים מסוימים שאני לא רוצה לדבר אליהם. הדברים לא היו כל כך חד וחלק. לדעתי הנשיא עשה טעות כשדיבר על אג'נדה. הוא לא היה צריך לומר שום דבר".

בכל מה שקשור במינויים, גורס חשין, המערכת לא צריכה לנמק את התנגדותה למועמדים כאלה או אחרים לשופטים. החיסיון המוטל על דיוני הוועדה לבחירת שופטים ועל ההתייעצויות הפנימיות בעליון בשאלות של מינוי שופטים מוצדק לדעתו לגמרי. "כתבתי באחד מפסקי הדין", הוא אומר, "שהסיבה שלא מנמקים מדוע אדם מסוים מונה או לא מונה למשרה מסוימת, היא בגלל ריח הפה, ריח החוטם וריח הגוף. האיש פשוט מסריח, אבל אני לא רוצה לומר את זה. אני זוכר שהיה לי פעם מתמחה שהיתה לו בעיה כזו והיה לי סבל נורא ואיום. לא ידעתי מה לעשות, איך לומר לו. היום ברוך השם הוא בסדר כבר, כנראה מישהו אחר אמר לו. אז יש דברים שאתה לא רוצה לנמק. אם השופטים אומרים שהם לא רוצים מועמד מסוים, אתה לא כופה עליהם את הדבר הזה. אנחנו חבורה אחת, אתה לא מכניס לתוך החבורה מישהו שהשופטים לא רוצים".

זו בדיוק הטענה כלפיכם כל השנים. שאתם חבורה אחת סגורה שלא מכניסה למילייה שלה מישהו שאיננו משלנו.

"מה זה סגורה? אנחנו חיים ביחד, ישנים ביחד באותה מיטה. אני לא רוצה להכניס למיטה שלי מישהו שאני לא רוצה אותו".

אבל המיטה הזו היא לא שלך. המיטה הזו היא בית המשפט העליון של המדינה כולה. על זה בדיוק מאשימים אתכם, שאתם חבורה סגורה שבה חבר מביא חבר.

"אלה דברים מקוממים. אף אחד לא אמר שהמיטה הזו היא שלנו. השקר המקובל של 'חבר מביא חבר', מה הקשקוש הזה? אנחנו לא חבורה סגורה אבל חיים חיים מאוד אינטנסיוויים ביחד. אנחנו חייבים לאהוב אחד את השני. יש אווירה טובה בבית המשפט. האווירה כאן היא אווירה של חברות, אווירה יוצאת מגדר הרגיל. לא תמיד, לא בין כולם. אבל בגדול.

"גביזון שאלה אותי לפני שהציגה את מועמדותה. אמרתי לה כן, תציגי את מועמדותך, למה לא. אני חושב שאת ראויה לבית המשפט העליון. הנשיא התנגד כי היא תקפה את העליון. הוא לא התנגד על סמך ידענותה. היא תקפה את העליון, היא אמרה שהוא מתערב בדברים שהוא לא צריך להתערב. והוא חשב שזה לא ראוי למנות אותה. מותר לו להתנגד. אני חושב שההתנגדות שלו היתה מוצדקת. לו הייתי בוועדה לבחירת שופטים אני הייתי נוטה להצביע בעדה. אבל אתה לא ממנה אדם בניגוד לרצונו של נשיא בית המשפט העליון. הוא האיש שמייצג את המערכת. אתה לא עושה דבר כזה כי זה יכול להביא לכך שהוא יתפטר מחר".

הילה כהן, ריבלין, הלינץ'

לפני תשעה חודשים לבשו הטענות נגד השופטים על היותם קליקה סגורה לבוש קונקרטי, וחשין מצא עצמו במרכזה של סערה חדשה שהוא היה בין מחולליה. בית הדין המשמעתי לשופטים, שהוא ישב בראשו, נמנע מלהדיח את השופטת הילה כהן מכהונה שיפוטית אף שהרשיע אותה בפרשת הפרוטוקולים המפוברקים. הפסיקה גררה ביקורת כה קשה עד שברק נאלץ להזמינה ולבקש ממנה לפרוש מיוזמתה. משסירבה, יזמו לבני וברק את הדחתה התקדימית באמצעות הוועדה לבחירת שופטים.

חשין רותח עד עכשיו כשמזכירים לו את העניין. בעיניו נעשה לכהן לינץ' ציבורי מתוזמר בידי גורמים בעלי עניין, שביקשו באמצעות הסיפור הזה לפגוע גם בו. "הסיפור של הילה כהן הזה מהפך את בני מעיי", הוא רועם, "אני מרגיש שאני רוצה להקיא, כי זה פוגע בי בבטן, בדבר העדין ביותר שיש לי בגוף. זה הצדק הכי אלמנטרי, הכי פשוט".

האם הביקורת על פסק הדין שלכם היתה לגיטימית?

"כל ביקורת היא לגיטימית ובלבד שהיא מביאה את העובדות לאמיתן, כתובה בשפה של בני תרבות ומדברת לעניין. אז אין לי בעיה. לומר לך שאני נהנה מזה? אינני נהנה. אבל הסיפור של הילה כהן עלה לי בבריאות. הביקורות היו מלאות זדון ורעל, שום דבר לגוף העניין. למשל, אמרו שהיא זייפה פרוטוקולים והשמידה ראיות. לא זייפה ולא השמידה. היא לא הואשמה בזיוף פרוטוקולים, לא הורשעה בזיוף פרוטוקולים, ולכן לאמירה 'השופטת הזייפנית' אין בסיס. מה שעשו להילה כהן זה לינץ' ציבורי בצורה האיומה והנוראה ביותר שאפשר לעשות לבן אדם. אינני אומר שהיא היתה השופטת הטובה ביותר או השופטת החכמה ביותר. היה מישהו במערכת שהיה לו אינטרס לפטר אותה, והוא הצליח בזה. הגיעו למצב כזה שהיא לא היתה יכולה להיות שופטת יותר".

אתה עדיין חושב שפסק הדין שלך היה מוצדק? לא היית משנה בו דבר?

"כן, אין ספק. מה שנכון הוא שהיתה טעות טקטית מצדי, בפער בין הכרעת הדין לבין גזר הדין. הכרעת הדין היתה כתובה בצורה מחמירה מדי, ואחריה אתה חושב שבאמת צריך לתלות אותה בראש חוצות בכיכר העיר. לא הבנתי שיבינו אותה בצורה כזאת. היה חשוב לי לכתוב ששופט לא מתנהג בצורה כזו. אבל עד כדי לזרוק שופט לכלבים ממש? לא עלה על דעתי בכלל. לו הייתי יודע מראש שהדברים יתגלגלו כך, לא הייתי כותב את זה בצורה שכתבתי".

ואז שרת המשפטים, שמלכתחילה הגישה את הקובלנה נגד הילה כהן, סירבה לקבל את התוצאה והודיעה שלא חשוב מה נפסק, הילה כהן לא תהיה שופטת.

"וכשהיועץ המשפטי לממשלה מגיש אישום ומסרבים לקבל אז מה, הוא הולך לעיתונות ועושה לינץ'? כאן במקרה הזה זו שאלה של כוח. לו השרה היתה הולכת לוועדה מיד לאחר פסק הדין אני לא מאמין שהיתה משיגה את הרוב הדרוש להדחה. אבל בינתיים התחילה הריגשה הציבורית והיה ברור שלפטר אותה זה המעט שבמעט שאפשר לעשות. צריך לתלות אותה בכיכר העיר. לינץ' ציבורי אמיתי. דמה הוקז קילוחים בלי צדק. זה כל כך לא צודק מה שעשו לבחורה הזו".

מי היו הגורמים שהזינו את הלינץ'?

"לא יודע. אתה לא חושב שיש דיספרופורציה בין מה שקרה לבין כל מה שנכתב בעיתונות? הרי היא לא הואשמה בזיוף ולא זייפה. ועוד כותבים שהילה שינתה את שמה מסימה להילה. איזו רשעות בדבר הזה. אין חמלה, אין לב לאנשים. זו רשעות למען רשעות, זדון למען זדון. אני לא רוצה לסנגר עליה, אבל לא היה צריך לפטר אותה. זה כל כך מרגיז אותי הדבר הזה. אמרתי מהרגע הראשון, אם רוצים לפטר אותה צריך לתת לה משכורת לעוד חמש שנים. לא רגע אחד פחות".

בכל זאת ברק שיתף פעולה עם היוזמה להדיח אותה.

"אני חושב שהחלטתו לזמן אותה ולקרוא לה להתפטר היו מהלך נכון. זה הגיע למצב כזה, שאיך מערכת המשפט היתה יכולה להציג אותה כשופטת שגורלות של אנשים בידיה? היא צריכה לקבוע אמת ושקר ומי צודק ולהטיל עונשים. ברק קרא לה ואמר, מי ירצה להישפט בפנייך? הרי אדם יאמר שאת שופטת זייפנית שמשמידה ראיות. זה היה כבר בלתי נמנע. אני כנשיא הייתי נוהג אותו דבר. אני ישבתי במשפטי משמעת קודמים. הם פשוט לא הודלפו. היו מקרים יותר גרועים מזה, שעברו בלא כלום, נגמרו באזהרה, ואף אחד לא יודע, לא שומע. ככה צריכים להיגמר דברים, כי ברגע שאתה מפרסם דבר כזה, באותו רגע השופט נשרף".

הנגבי, שרון, מזג שיפוטי

בניגוד לרחמנות כלפי השופטת כהן, בגישתו כלפי עבריינים רגילים, בפרט עברייני צווארון לבן, חשין נודע כאחד המחמירים. לא היה שופט בשנים האחרונות שהפגין אומץ לב כמוהו בעמידה מול הממסד ומול חבריו לעליון, בגישתו הבלתי מתפשרת לקביעת גבולות לכוחם של פוליטיקאים. "הילחמו בשחיתות בכל עוז", קרא חשין לחבריו השופטים בנאום הפרישה שלו לפני שלושה חודשים. "אל תניחו למלחמה יומם וליל. בנפשנו הדבר. בנפשה של המדינה. נשגיח עליכם מן החוץ".

ב-2003 עתרה התנועה לאיכות השלטון נגד החלטת ראש הממשלה אריאל שרון למנות את צחי הנגבי כשר לביטחון פנים. באותה עת לא התנהלה נגד הנגבי חקירה פלילית כלשהי, אך אליעד שרגא וחבריו טענו שמי שכל כך הרבה פרשיות קבורות בעברו לא יכול להתמנות לשר האחראי על המשטרה. העתירה הגיעה להרכב שלושה - חשין, בייניש ואליעזר ריבלין. חשין ובייניש ביקשו לקבל את העתירה ולמנוע את מינויו של הנגבי, ריבלין התנגד - ואז הורחב ההרכב לשבעה שופטים. בסופו של דבר נותרו חשין ובייניש לבדם בעמדת מיעוט. פורסם אז שההרכב הורחב על אפם וחמתם של חשין ובייניש, בעקבות ריב קולני בקומת השופטים.

"זה פשוט לא נכון", אומר חשין, "מישהו מצץ את זה מהאצבע, המציא סיפור. מי שהרחיב את ההרכב הייתי אני, כי אנחנו התפצלנו בדעותינו. להעיף שר מהממשלה זה דבר מספיק חשוב שלא יהיה בשלושה. היה ברור שאם אנחנו נפסוק אז או שזה יילך לדיון נוסף או שיבקשו הרחבת הרכב, אז אמרתי נעשה את זה בעצמנו. אין דבר כזה לכפות עלינו".

התנועה לאיכות השלטון היא גם זו שעתרה לבג"ץ, יחד עם אחרים, נגד היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, בעקבות החלטתו לפני שנתיים לסגור את תיק האי היווני נגד שרון. שבעה שופטים ישבו בהרכב. שישה החליטו לדחות את העתירות. חשין, לבדו, ביקש להוציא צו על תנאי ולהמשיך לבררן.

איך קרה שאף שופט לא הצטרף לעמדתך בעניין האי היווני?

"אני שואל אותך. תענה אתה לזה".

אני לא יודע. גם בדעת הרוב השופט מצא מציין "תמיהות", שמוליכות בעצם לתוצאה שאתה הגעת אליה, ולכן אין לי תשובה טובה.

"למה לא? זו תשובה מצוינת. תשובה לעניין".

היתה ישיבת שופטים. דיברת, ניסית לשכנע. איך נשארת בסופו של דבר יחיד בדעתך?

"אינני בוחן כליות ולב. איני אלוהים. אני רק אדם. השופט מצא אמר שלהעמיד ראש ממשלה לדין זה דבר כל כך כבד שהיית מצפה למשהו מעבר. יכול להיות שבגלל שמזוז היה אז יועץ משפטי חדש אז רצו לחזק אותו. כל אחד והניחוש שלו. אני יכול רק לומר שכשאדם בשביל לשוטט באינטרנט מקבל 600 אלף דולר והבטחה לעוד שני מיליון, צריך להיות שוטה כדי לחשוב שהוא באמת קיבל את הכסף בשביל העבודה. לא חשבתי להיות במיעוט. אבל באותו זמן כל העם רצה ששרון לא יעמוד לדין, בגלל שהיתה תוכנית ההתנתקות. ואם שרון היה עומד לדין לא היתה התנתקות. אינני אומר שזה מה שרוב השופטים חשבו, חלילה וחס".

בעניינים כמו האי היווני, צחי הנגבי, שמעון שבס והפרת האמונים, אלה המקומות שבהם השופטים נדרשים לגלות אומץ לב.

"אין שום אומץ לב. אומץ לב זה מי שרץ בחזה מתוח מול האויב. כאן אין אומץ לב, יש עצמאות. אני הייתי הרבה במיעוט אבל תראה דעתו של מי התקבלה. תראה איך היועץ המשפטי פועל עכשיו. לפעמים אפילו הוא עצמו מרחיק קצת לכת, אולי בעניין מצגר. זה יכול להעמיד אותו בקונפליקט עם בית המשפט, כי אם בית המשפט יחשוב שהוא קצת הרחיק לכת הוא יהיה חייב לומר את זה. זה מפחית גם מכוחו של היועץ המשפטי, ואנחנו רוצים להשאיר את היועץ המשפטי חזק. על כל פנים, היום היועץ המשפטי לא היה מחליט מה שהחליט לא בעניין ראש הממשלה אריאל שרון, ולא בעניין מינוי הנגבי ב-2003".

אם מה שאתה הפגנת באי היווני ובהנגבי זו עצמאות שיפוטית, אז יתר חבריך הפגינו כנראה התקרנפות.

"חלילה, אלה מלים קשות. זו השקפת עולם. אין לי ספק שהשופטים היו נאמנים לעצמם".

אם אנחנו מדברים על שחיתות, היו פה לאורך השנים התמחויות של בנים של שופטים, קרובי משפחה של שופטים מתמנים לתפקידים שונים במערכת. איך הרשיתם לעצמכם לנהוג כך?

"תשמע, כשאני סיימתי בהצטיינות יתרה את הפקולטה למשפטים לא רציתי לעשות התמחות בעליון, כי רציתי להיות עורך דין, ופה אתה לא לומד להיות עורך דין. בכל זאת הלכתי לדבר עם השופט יואל זוסמן, ואמרתי לו שזה יכול לעורר בעיה כי אבא שלי הוא שופט מכהן בבית המשפט העליון. אז הוא אמר לי, אני לא אשכח כי זה נורא פגע בי, 'אני מצפצף על אבא שלך'. רציתי להפליק לו. כלומר, כשהדברים האלה התעוררו לא היתה בעיה בכלל. בדיעבד אתה מתעורר ואומר זה שחיתות. התגוללו על הבנים של ברק, זמיר, על הבת של בייניש. זה לא היה קיים באותו זמן. אז עכשיו אנחנו עושים כבר מכרזים לסטז'ר. עכשיו יש לך רשימה, ואתה צריך לנמק והכל. זה לעשות ענן שחור מעננת נוצה".

ההתייחסות הקלילה יחסית של חשין לתופעות של נפוטיזם במערכת המשפטית מתקשרת לביקורת שהוטחה בו בעניינה של הילה כהן. חשין עשה לעצמו שם כשופט מחמיר בתחום הפלילי, והציפייה היא שאותם סטנדרטים יוחלו גם בבית פנימה.

יצא לך מוניטין של שופט מחמיר ותביעתי.

"אלה דברי הבל. שטויות. זה נכון שאני שופט מחמיר בעונשים, אבל צריך להבדיל בין הרשעה לבין עונשים. בהרשעה אין מחמיר, או שיש ראיות או שאין ראיות. קראתי עכשיו על בחור שאנס את אחת העובדות שלו וקיבל שש שנים. למה הוא לא קיבל 12 שנים? אני רוצה לדעת, מה הוא חושב לעצמו? שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, יכול לאנוס אותה? בעונש אני רוצה להיות מחמיר. למה שאדם כזה לא ייכנס לשלושים שנה לבית האסורים? שלא יראה יותר אור עולם. אם זה מחמיר אז אני מחמיר".

גם בנושא המזג השיפוטי היו לא מעט טענות כלפיך. עשית לך שם של מי שממרר את חייהם של עורכי הדין באולמך.

"השאלה איך אתה מגדיר מזג שיפוטי. אני חושב שלשופט אסור להתעלל בעורכי דין. אני נזפתי בעורכי דין שלא הכינו את תלמודם כהלכה. עורכי דין שטענו דברים לא נכונים, או סתם מהשרוול, או לא הכינו את עצמם. מי שאיננו מתכונן אני נותן לו להבין שאני יודע שהוא לא מוכן. אני לא חבר שלהם. אני מסכים שאינני סובלני כלפי עורכי דין שמדברים לא לעניין. אני לא רואה בזה עניין של מזג שיפוטי. אני מסכים שאני יותר אמוציונלי ויותר תוסס. אני חושב שיש שופטים שמתעצבנים וצועקים יותר ממני".

היו מקרים ששופטים שישבו אתך בהרכב נאלצו להרגיע אותך?

"פעם אחת היתה שופטת, כשהייתי צעיר מאוד בעליון, בזמן דיון באולם אני שאלתי שאלה והיא אמרה 'לא, השאלה הזו לא לעניין'. אני לא הגבתי, כל כך נדהמתי שלא ידעתי מה לומר. הייתי מבוהל, הייתי צעיר. היא באה אחר כך ללשכה, דפקה על הדלת והתנצלה. הכעס הוא יועץ רע, ואסור לך להתנהג בכעס. כאן בלשכה אני מנסה לעשות את זה. כל אחד יאמר לך שהצעקות כאן הן עד לב השמים. אבל כשאני בא לכתוב אני נזהר מאוד. ויש לי עוזרים משפטיים שמוחקים לי קטעים. ועוד איך מוחקים. וכשהם לא רואים אני מחזיר. כי אני כותב בחום, והם משקיטים את זה".

פרישה, החמצה, למי אני עמל?

באיזו תחושה אתה עוזב את בית המשפט העליון?

"תחושה מאוד מוזרה. פעם ראשונה בימי חיי שיש לי הרגשה כזו. יש ריקנות, אתה עומד בפני הריק. אולי זו התחושה של האסטרונאוט שיוצא מהחללית והולך לשוטט בחלל, או כשהוא ניתק מהחללית. נכון שיש הרגשה מסוימת של הקלה. אני רואה את כל המתמחים נכנסים לחדרים אחרים עם ערימות תיקים שמכסות את הפרצוף שלהם אז אני אומר, אלי הם כבר לא נכנסים יותר. כשמקישים בדלת אז לא באים לבקש ממני שום דבר. לאט-לאט אדם מרגיש את עצמו מיותר במקום והוא צריך לפנות אותו".

אתה משדר תחושה שלא מיצית את הכהונה פה.

"אני חושב שהכהונה עד גיל 70 נקבעה כשאנשים הלכו לעולמם בגיל 60. לא ראו בזה משהו מיוחד. כמו אבא שלי שהלך לעולמו בגיל 56. אני מניח שהרבה אנשים מרגישים בגיל 70 את מה שאני מרגיש, אני מרגיש את עצמי במלוא כוחי. אתה מתחיל להבשיל אחרי חמש-שש שנים בעליון, לא פחות מזה. אני טיפוס קצת עצור, אף על פי שזה יישמע מוזר מאוד בעיניך. רק עכשיו הגעתי למצב שאני מוכן לפרוץ קדימה, והחמצתי את זה. יש לי תחושה מסוימת של החמצה. ההחמצה גוברת על הסיפוק".

באיזה מובן אתה בשל לפרוץ?

"מבחינת העמקות של הדברים, והיכולת להציג דברים בדרך הנכונה, בדרך משלי. ראית פעם ריצת מאה מטר של בן ג'ונסון? אותי הוא הרשים יותר מכולם, אף על פי שהוא זייף ולקח סטרואידים. הוא היה בריא כמו שור הבר, רץ כמו טיל שיוצא מתוך תותח. הידיים שלו, הרגליים שלו. זה משהו. אין אחד מוצק כמוהו. קארל לואיס הרבה יותר עדין. ככה אני מרגיש, כמו טיל שיוצא מתוך תותח, כמו אדם שיורים אותו מתותח בקרקס. אז עכשיו אני צריך לשנות כיוון באמצע המעוף".

למה לוקח לשופטים בעליון חמש-שש שנים להבשיל?

"אתה נמצא מבחינה פסיכולוגית בלחצים מסוימים. נניח יש תיק מסוים, אתה צעיר בעליון ויש לך דעה שונה מהשופטים האחרים. צריך כוחות נפש כדי להסתייג מהם ולומר את מה שיש לך לומר. לי היה את זה מהרגע הראשון, אולי אפילו חיכיתי לדברים האלה. בסיפור של הריסת הבתים, אחד התיקים הראשונים שלי כאן, לא הבנתי למה הורסים את הבית של ההורים של המחבל. היה ברור לי שאי אפשר להרוס את הבית. התלבטתי ביני לבין עצמי, שאלתי את עצמי, אתה באמת חושב שאתה החכם הכי גדול בעולם? לך יש את כל החוכמה? ואז התייעצתי באשתי, והיא אמרה לי, וזו היתה העצה הנכונה והטובה, אתה תעשה מה שאתה חושב לנכון, כי אם לא תעשה מה שאתה חושב לנכון אתה לא תסלח לעצמך. לימים היו דברים שלא עשיתי מה שרציתי, בתיקים אחרים, ואני לא סולח לעצמי. כתבתי פסק דין אחד, אפילו די ארוך, וגנזתי אותו, מסיבות כאלה ואחרות".

אם שופט מבשיל בעליון רק אחרי חמש-שש שנים, אז עכשיו נותרו פה רק שני שופטים בשלים.

"האחרים יבשילו מהר, לא תהיה להם ברירה. שופטים שבאים לכאן צומחים תוך כדי עבודה. לי לקח זמן, היה לי נוח מאוד, לא רציתי להיות יו"ר הרכב. נעשיתי יו"ר מאוד לאט, יחסית למה שהיום. הדברים קרו אז יותר לאט בעליון, כי האנשים היו יותר מבוגרים. אבל ברור לי לחלוטין שככל שמצטטים היום פסקי דין שאני כותב, תוך שנה-שנתיים אני לא אהיה קיים. דעת הקהל נקבעת לפי מה שאומר העיתון, הרי אף אחד לא קורא את פסק הדין. ולפעמים אתה שואל את עצמך בשביל מי אני עמל. אז אני עמל בשביל אותם פרופסורים שחייבים לקרוא. הסטודנטים הרי אף פעם לא קוראים את זה. כל כך הרבה מחשבה מושקעת בדבר הזה, ולא קוראים. חבל".

אתה למעשה כותב לעצמך.

"נכון. זו הצגה צינית של הדברים אבל נכונה. לא חשבתי על זה מעולם בדרך הזו אבל זה נכון. יש בכל זאת חמישה-שישה שקוראים, כמו את דן בן אמוץ".*



מישאל חשין. אני הייתי הרבה במיעוט, אבל תראה דעתו של מי התקבלה


עם ברק בישיבת הפרישה מבית המשפט העליון. הוא בגלקסיה משל עצמו ואני בגלקסיה משל עצמי צילום: גיל יוחנן, באובאו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות