בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עמוק באדמה

כבר חודשיים שנורי אלעוקבי, מוסכניק בן 64, גר באוהל על גבעה בדרך לבאר שבע, ישן בשק שינה במכונית ומתרחץ במים מג'ריקן. זה מה שנשאר לו לעשות אחרי 55 שנות מאבק מול המדינה ואחרי שבג"ץ החליט שלא לאפשר לו ולבני שבטו להקים ישוב על האדמה הזאת, האדמה שהיתה שלהם: להיות גנדי של הבדווים

תגובות

מאופק עד אופק רואים רק צהוב, צהוב חריף, צהוב יבש, ועד לשעות הצהריים הכל עומד. אדמת הבר, הצמחייה, הגמלים והחמור של הרועה החירש-אילם. בשעה אחת מתחילה הרוח לשרוק בחוזקה, חודרת מתחת ליתדות האוהל, גוררת אחריה שובל של חול וממשיכה הלאה. סלימאן, בעל הגמלים, הולך לראות מה שלום העדר שהתפזר על הגבעה הסמוכה. נורי אלעוקבי נשאר באוהל לבד. הוא מתחיל להתרגל לזה. להיות לבד. רק הוא, הסיטרואן סטיישן ויריעות האוהל המתנופפות.

ב-14 באפריל, למחרת ליל הסדר, עלה אלעוקבי, בדווי מלוד שבבעלותו מוסך בעיר, אל אחת הגבעות הצחיחות שעל הכביש המהיר לבאר שבע, תקע יתדות, הקים אוהל, מתח רצפת בטון והתחיל בשביתת שבת. "בפסח יצא העם היהודי מעבדות לחירות, בגלל זה הקמתי את הסוכה שלי בפסח", הוא אומר. "גם אני רוצה לצאת לחירות".

אלעוקבי, בן 64, ראש האגודה לשוויון והגנה על זכויות הבדווים, לא נראה כמו לורנס איש ערב. הוא מזכיר יותר פקיד בעירייה שחזר מהפסקת התה. מכנסי טרילין, חגורה עם אבזם מעוצב, חולצת כתונת כחולה ועט בכיס הקטן. קשה להאמין שכבר חודשיים הוא ישן בשק שינה במכונית ומתרחץ במים מג'ריקן.

החלטתו לשבות נולדה בסוף ינואר, אחרי שבית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים, דחה את הערר שהגיש בשם שבט אלעוקבי לאפשר להם להקים ישוב כפרי חקלאי על אדמותיהם ההיסטוריות. הדחייה האחרונה היא סופה של התדיינות משפטית ארוכה ורבת שנים של בני השבט עם רשויות המינהל בישראל, התדיינות שתחילתה ב-1951 וסופה כמו נודע מראש.

אלעוקבי אומר שאין לו יותר מה להפסיד, שאולי שביתה בנוסח גנדי תהיה הדרך היחידה לעורר את דעת הקהל באשר למצבם העגום של הבדווים בנגב. דבר אחד הוא לא הביא בחשבון: הנגב זה לא כיכר המדינה, ואפילו לא ירושלים. בכיכר המדינה ישבו אנשי "כיכר הלחם" על טפם ונשותיהם 14 חודשים, בירושלים, בכניסה למשרד האוצר, מחתה "כיכר הלחם" 15 חודשים. בנגב המשטרה יותר זריזה.

זאת אדמת אלעוקבי

אלעוקבי הספיק לשבת יומיים וכבר הידפקו על פתח האוהל אנשי הסיירת הירוקה, הזרוע המבצעת של מינהל מקרקעי ישראל, ומסרו לו התראה לפני פינוי. כעבור ימים אחדים באו לאוהל קציני משטרה. "שאלו אותי: 'מה אתה עושה?' אמרתי שבני השבט שלי סובלים ושהחלטתי לצאת למאבק והזמנתי אותם לשבת, אבל הם לא רצו. הקשיבו לי והלכו". ב-27 באפריל, בשש בבוקר, הקיפו את הגבעה הצחיחה ניידות משטרה רבות בליווי דחפור, אמבולנס ורופא והחלו לסגור עליו מכל הכיוונים. "היו פה אולי 250 שוטרים ואנשי משמר הגבול. ניגש אלי קצין אחד ואמר: 'אתה מתפנה?' אמרתי: 'למה להתפנות? תראה לי צו ואני מיד מתפנה'. ואז הוא אומר: 'חבל על הזמן, אתה עצור'.

"הכניסו אותי למכונית משטרה", הוא ממשיך ומתאר, "ומרחוק ראיתי את הדחפור דוחף את הסככה שבניתי, עולה על רצפת הבטון והורס אותה. לקחו אותי לתחנה ברהט, הכניסו למעצר, טירטרו קצת בשביל להפחיד, חקרו ובסוף אמרו: 'אנחנו משחררים אותך בערבות בתנאי שתתרחק לעשרה ימים'. עניתי: 'אפילו לעשר דקות לא'".

בתחנה ברהט התלונן אלעוקבי, שסובל מבעיות בלב, על כאבים. העבירו אותו לתחנת משטרה בבאר שבע, שם בדק אותו רופא ושלחו למיון בבית חולים סורוקה. הוא אושפז ושוחרר למחרת. "ואז ניגש אלי שוטר ואמר: 'נורי אתה חופשי, אתה לא עצור'".

מבית החולים הוא חזר ישר לגבעה. ביום העצמאות באו חברים מ"הפורום לדו קיום", הביאו אוהל חדש ועזרו לו להקימו. אלעוקבי אסף בינתיים את השברים של הסככה ההרוסה, כולל רצפת הבטון, ועשה מהם אנדרטה. כעבור שבוע שוב היה לו ביקור. "באו מהסיירת הירוקה בליווי משטרה, הפעם רק 50 שוטרים, עם אלות ומסכות אב"כ, לקחו כל מה שהיה באוהל, את הכיסאות, את המים, את האוהל, חפצים אישיים, הרסו את האנדרטה, חפרו בור וקברו אותה באדמה. אחרי שהם הלכו הוצאתי את האנדרטה מהאדמה, הקמתי אותה מחדש ובניתי אוהל. ושוב כעבור שבוע באו שוטרים, הפעם רק 30, לקחו את האוהל, הרסו את האנדרטה ועוד פעם קברו אותה.

"עבר עוד שבוע. בפעם הרביעית הם באו עם טרקטור ומשאית. את האנדרטה העמיסו על המשאית. לקחו את האוהל, אבל הפעם השאירו את הכיסאות. אחרי שניקו את השטח, הציבו עליו שלט 'מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל', אבל אני לקחתי את השלט ותלשתי מהאדמה ואמרתי 'זאת אדמת אלעוקבי, לא אדמת מינהל'. ואז איש המינהל ששם את השלט רץ לקראתי, שלושה שוטרים צרו עלי והאיש ההוא אמר: 'אתה עצור'. לא התנגדתי, אני אף פעם לא מתנגד. הם שמו עלי אזיקים ברגליים ולקחו לתחנת משטרה ברהט בטענה שתקפתי איש מינהל ואמרתי לו מלים קשות. אני לא עוסק באלימות, בחיים שלי לא הייתי אלים".

את הסצינה הזאת תיעד במצלמתו הבמאי הצעיר אורי קליינר, שמכין סרט דוקומנטרי על הבדווים בנגב (במסגרת לימודיו בהאנטר קולג' בניו יורק). "הכל מתועד במצלמה שלי", אומר קליינר, "נורי לא אמר שום מלים קשות ולא תקף אף אחד. הוא רק תלש את השלט, זה הכל". בסופו של היום, בבית משפט השלום בבאר שבע, דחה השופט איל באומגרט את בקשת אנשי המינהל להרחיק את אלעוקבי מהמגרש שעליו הוא יושב. "בנסיבות אלה, משלא הובאו ראיות לכאורה שהמדובר במגרש השייך למינהל (מקרקעי ישראל), דין הבקשה להידחות", קבע השופט.

אלעוקבי בנה אוהל חדש, שנראה יותר כמו סככת אבטיחים, וממנו הוא ממשיך את שגרת יומו, מנהל את ענייני הבדווים בשלט רחוק. כחבר בוועד הפעולה של שבט אלעוקבי, הוא מקבל אורחים שבאים להזדהות ולהביא אוכל, קורא, כותב ומהרהר. אנשי הסיירת הירוקה ביקרו אצלו מאז רק פעם אחת, ביום ראשון לפני שבועיים. במפגש שמרו שני הצדדים על איפוק. אלעוקבי ניפנף מול אנשי המינהל במגבת ישנה והם נופפו בהתראה חדשה. "אני החזקתי את המגבת בידיים שלי ואמרתי להם: 'אתם לא מתקרבים לאוהל שלי', והאיש מהסיירת אמר: 'אני רוצה לתת לך התראה' והושיט את הנייר לכיוון שלי, בזמן שהחבר שלו צילם ואז הוא עזב והנייר עף ברוח".

פחד באנשים

הבית שבו נולד אלעוקבי נמצא למרגלות הגבעה שעליה הוא יושב היום. הריסותיו עדיין בולטות בשטח, אי אפשר להחמיצן. זהו כמעט השריד האחרון מעראקיב, היישוב הכפרי של שבט אלעוקבי שישב מדרום לרהט, מערבית לצומת להבים, על שטח של כ-19 אלף דונם. ערב מלחמת השחרור נחלק השבט גיאוגרפית לשניים. חלק ישבו בזחיליקה וב-48' עברו לרצועת עזה ועל שטחם הוקם היישוב תלמי בילו; החלק השני, שמנה כמה מאות, ישב בעראקיב.

המקום שקק חיים. הבדווים עסקו בחקלאות, גידלו תאנים, זיתים, ענבים, זרעו חיטה ושעורה וגידלו עדרי צאן, בקר, כבשים וגמלים. לא מזמן מצא אלעוקבי באדמה שלושה סכינים שבורים ממחרשה ישנה. "אבא שלי היה איכר טוב מאוד", הוא אומר, "ב-1942 כבר היה לו טרקטור". סלימאן מחמאד אלעוקבי, אביו, היה שייח השבט ושופט בבית הדין השרעי של השבט. אחרי הקמת המדינה התנוסס דגל ישראל מעל ביתו.

נורי למד שנה אחת בבית ספר בבאר שבע ואחר כך המשיך ללמוד בבית ספר מקומי, על גבעה סמוכה. הוא למד רק עד כיתה ו'; כדי לא לשכוח את שלמד היה לוקח אתו את הספרים למרעה, קורא וכותב על סלעים בסביבה עם זרדים מפוחמים. היו לו ארבעה אחים ושלוש אחיות.

זיכרונותיו ממלחמת השחרור חדים וכואבים. "אני זוכר כמה תמונות, לאורך תקופה. איך לפני שקיעת השמש מטוס טס נמוך מעלינו לכיוון באר שבע ואחרי כמה דקות שמענו פיצוצים בבאר שבע". תמונות אחרות שאלעוקבי זוכר, של מוות וטרור, מגובות בסיפורים של בני השבט המבוגרים. "הסתובבו בשטח כנופיות שתפסו אנשים שעבדו את האדמות ורצחו אותם. פעם אחת רצחו את שני בניו של מוסטפה אבו זייד שחרשו את האדמה, 300 מטר מכאן, ופעם אחרת אספו 14 רועים צעירים שהיו על יד בארות מים וירו בהם בדם קר. ללא שום סיבה. הכרתי חלק מהאנשים אישית ואני מכיר את הבנים שלהם אישית. אחד מה-14 נשאר בחיים קרוב ל-24 שעות והוא סיפר איך אספו את כולם למשאיות ואיך ירו בהם אחר כך. ואז נכנס פחד באנשים".

מי היו הרוצחים?

"אני מניח שיהודים. הבדווים יודעים, הם גם יודעים מי היה ראש הכנופיה, אבל אי אפשר להוכיח. זה איש שנפטר. היו כאן כל מיני קבוצות וארגונים יהודיים שעסקו בטרור נגד אוכלוסיית הילידים. עובדה שמ-115 אלף בדווים בנגב ב-47' נשארו 13 אלף".

אחרי מלחמת השחרור הצטרף אביו לשייח סלימאן אל הוזייל, וביחד עם עוד 14 שייחים מהנגב חתם על אמנה עם מדינת ישראל שמבטיחה שלום וביטחון לשני הצדדים. "אבא שלי היה בידידות עם שייח אל הוזייל, ולשייח אל הוזייל היה מעמד באזור בגלל שכנות טובה עם קיבוץ שובל. הוא עזר להם בזמן המלחמה. אחרי המלחמה השייח אל הוזייל אמר לאבא שלי שכדאי שאנחנו נכרות ברית עם מדינת ישראל ונישאר באדמות שלנו, ואבא שלי הסכים ברצון.

"שייח אל הוזייל עמד בראש משלחת של 16 שייחים מהנגב שנפגשו עם ראשי המדינה, אני חושב שיגאל ידין היה שם. הם באו לאוהל גדול וארוך שהוקם במיוחד. אבא שלי היה הראשון שקם וחתם על המסמך ואחרי זה מינו אותו לשייח של שבט אלעוקבי. במסמך היה כתוב שהשייחים מתחייבים לא לפגוע בביטחון המדינה ולא להציק ליהודים, והיהודים ומדינת ישראל מבטיחים לשמור על כבודם, נשקם ואדמתם של הבדווים". אלי עצמון, ראש המנהלת לקידום הבדווים לשעבר והיום יועץ עצמאי בנושאי קרקעות, ראה מסמך על הפגישה הנ"ל. "ברור שאותם בדווים שנשארו בנגב ולא ברחו נשארו על סמך איזה הסכם עם המדינה שהתחייבה לא לפגוע הם", הוא אומר.

ויגאל ידין באמת היה שם גם?

"יגאל ידין השתתף בהרבה פגישות מהסוג הזה. הוא היה באותם ימים בכל מקום".

הגירוש

הטרגדיה של שבט אלעוקבי התחילה בסתיו 51'. כמה חודשים קודם לכן החל לחץ על אביו של אלעוקבי לעזוב את המקום, בטענה שהשטח דרוש לצבא לתקופה של שישה חודשים לביצוע תרגיל צבאי גדול. "הייתי אז ילד", אומר אלעוקבי, "ואני זוכר את הקומנדקרים שבאו לכאן עם יריות באוויר והרגו חמור וכלבים, על הגבעה ממול, הכל בשביל להפחיד. אחר כך היו אומרים לאבא שלי: 'שייח, המושל רוצה אותך בממשל'. זה על יד קיבוץ שובל, ואבא היה דוהר לשם על הסוס. אחר כך הוא סיפר לי: 'ישבתי מול איש אחד מעשן מקטרת שהציג את עצמו כמושל ולא ידע ערבית והיה צועק עלי: 'שייח, אתה חייב לעזוב'. ואז הוא היה מגיע בחזרה הביתה, רק מספיק לרחוץ פנים וידיים ובקושי לאכול, ואז מגיעה המשטרה ואומרת: 'המושל רוצה אותך בבאר שבע'. אחרי הצהריים אבא היה מגיע למושל בבאר שבע, ואותו בן אדם עם המקטרת היה אומר לו: 'שייח אתה חייב ללכת'. ב-13 בנובמבר 51' הופיעו כאן משאיות של הצבא והתחילו לפנות אותנו לאזור חורה, 20 קילומטר לכיוון מזרח".

תוכנית הפינוי לכיוון מזרח תוכננה היטב. קציני הממשל הצבאי הכשירו שטח ליד חורה, חרשו אותו בעוד מועד ואמרו לאנשי השבט להתחיל לזרוע. "נתנו לאבא שלי ולכמה נכבדים פתק בחתימת אברהם שמש, קצין הממשל הצבאי, ועליו שמות כל בעלי האדמות בחורה שכביכול לא נמצאים בארץ, והיה כתוב שם: 'האדמות האלה ניתנות לשבט אלעוקבי עד אשר יוחזר השבט אל אדמתו'. בפועל התברר שהרביצו לפלחים בעלי האדמות האלה, שגירשו אותם משם וחרשו להם את האדמות. את זה הבנו בזמן הזריעה. היו באים לשם אנשים, מראים על החלקות שלהם ואומרים: 'זה שלנו'. ואבא שלי היה אומר: 'אדמות שלכם, אפילו שיתנו לנו קפה, הדבר הכי יקר אצל הבדווים, אנחנו לא רוצים'. וככה נשארנו בלי אדמות עד היום ובלי פרנסה, אנשים מסכנים, מובטלים שגם בתים לא יכולים לבנות כי הממשלה רוצה להכניס אותנו לעיירות הריכוז שבנתה במיוחד לבדווים, כמו רהט, חורה ותל שבע, ולצמצם עוד יותר את תחום המחייה שלהם".

מה רע לגור במקום עירוני מסודר ולא באוהל או פחון בלי מים וחשמל?

"לגור בעיר זה נגד האופי שלנו. אנחנו רוצים ישוב כפרי חקלאי על האדמות שלנו. ב-1952 אבא שלי הלך למושל ואמר לו: 'חצי שנה עברה, אנחנו רוצים לחזור לאדמות שלנו', אז המושל אמר: 'אתה עושה צרות? שב בבית, אתה לא שייח יותר'".

מאז ועד היום חיים בני אלעוקבי, כמו רבים מהבדווים בנגב, בהמתנה. אחרי ככלות הכל החצי-שנה כבר עברה. ממשלות ישראל, בזו אחר זו, הסתבכו בסוגיית הבדווים ואדמתם וליתר ביטחון החליטו שלא לעשות כלום, או להקים ועדה, שזה אותו הדבר רק הפוך.

זה הבן שלנו

ב-58' נשלח אלעוקבי הנער על ידי אביו לחברת הנוער בקיבוץ עברון בצפון. ברוך חכים מקיבוץ שובל יזם את השידוך. "בשנות ה-50 הייתי פעיל במחלקה הערבית של מפ"ם", נזכר חכים, בן 80, "והייתי חבר של סולימאן, אבא של נורי. היה לנו נושא משותף מאוד אקטואלי, נלחמנו נגד הממשל הצבאי. האבא שלו לא היה אהוד על הממשל, אמרו עליו שהוא מאוד שמאלני, היו לו דעות משלו והוא לא רצה להיות שטינקר. יום אחד סולימאן אמר לי: 'קח את הילד הזה לאחד הקיבוצים, שילמד משהו', וככה התגלגל העניין".

הזיכרונות של אלעוקבי מהחינוך בקיבוצי השומר הצעיר (אחרי עברון היה גם בשובל ובלהב) מעלים על פניו חיוך של אושר. "למדתי שם את כל המקצועות העיוניים, היסטוריה, מתמטיקה, אנגלית, וגם קראתי הרבה, והרגשתי ממש נפלא. היתה לי שם מטפלת בשם שושנה, היא היתה כמו אמא. אני זוכר שיום אחד היתה לי גריפה, והיא אמרה: 'אתה לא בא לא לכיתה ולא לחדר האוכל, אני אדאג לך'. ואז היא פתחה את הדלת עם מגש ועליו ארוחה בשבילי ואני התיישבתי במיטה והורדתי את הרגליים יחפות על הרצפה, כמו בדווי, ואז היא צעקה: 'אוי ואוי, אל תשים את הרגליים על הרצפה, רק על השטיח, אתה חולה'".

אחרי שנה בחברת הנוער החליט ללמוד מכונאות רכב בקיבוץ שובל אצל חכים ולאחר מכן עבד כמכונאי רכב בקיבוץ להב. "ברוך שמר עלי טוב מאוד בקיבוץ. היו שם חבר'ה במחנה עבודה שהתנכלו לי. יום אחד עמדתי על שפת הבריכה ואחד מהם רץ אלי ודחף אותי למים, ואז ברוך רץ אליו וצעק, ואני זוכר את המלים שלו עד היום: 'זה הבן שלנו, ואם אתה תתקרב אליו עוד פעם, אתה תעוף מפה'".

ב-64' עבר אלעוקבי ללוד ופתח מוסך. הוא למד בקורס של משרד התחבורה ואיגוד המוסכים וקיבל תעודת הסמכה. ב-67' נשא לאשה בת דוד שלו ונולדו לו שמונה ילדים, חמישה בנים ושלוש בנות, מהם יש לו 11 נכדים. בן אחד שלו עובד בדפוס, אחר עובד כרגע במוסך, ממלא את מקומו, בת אחת למדה חינוך במכללת רמת גן ועובדת בהוראה, בת אחרת למדה פילוסופיה באוניברסיטה העברית וסיימה את התואר באוניברסיטת בן גוריון. "רציתי שמישהו יילך ללמוד משפטים, אבל לא יצא", הוא אומר.

בסוף שנות ה-70 הוא הקים את האגודה לשוויון והגנה על זכויות הבדווים, ומאז רוב זמנו מוקדש לקידום הנושא. הבדווים יושבים בנגב ומעבדים את האדמה מדורי דורות, הרבה לפני שהוקמה הסיירת הירוקה. "הבדווים אומרים: 'רכוש שעוברת תחתיו הרוח, הוא לא רכוש'", אומר אלעוקבי. "הכוונה לבעלי חיים. הרכוש זה אדמה".

ההיסטוריה הביורוקרטית של אדמות הבדווים מתחילה עם הטורקים, שהבינו גם הם שרכוש זה אדמה ומאמצע המאה ה-19 התחילו לרשום קרקע כנכס. "ב-1858 חוקקו הטורקים חוק קרקעות שלימים קיבל את השם 'פקודת הקרקעות העותומנית'", אומר עצמון. "הטורקים הכריזו על סוגים שונים של קרקע. אדמה פרטית, נכסי הקדש, אדמת ממשלה, נכסי ציבור ומואת (מות), שזו אדמה מוזנחת שאיש לא עיבד אותה מעולם, והגדירו את זה עד למקום שאליו מגיע קול המואזין הקורא לתפילה. הבריטים הטילו על פקיד ההסדר לבדוק את הזכויות ואיפשרו להחיות אדמות מואת. אמרו לבדווים: 'תעבדו את הקרקע שלוש שנים, תראו לפקיד שהיא מעובדת, ואז תוכלו לרשום אותה על שמכם'. אבל כיוון שזה היה כרוך בתשלום מסים, והתפישה לרשום נכסים על שם מישהו היא תפישה זרה לבדווים כי הבעלים האמיתיים של כל הרכוש הוא אללה, אז הם לא מיהרו לערוך רישומים בקרקע. בכל אופן רוב הבדווים שילמו את המסים לבריטים באמצעות השייחים".

אלעוקבי טוען שמשפחתו שילמה מסים על אדמותיה גם לבריטים וגם למדינת ישראל. "יש לנו מסמכים, למשל מה-22 בספטמבר 1937, ששם כתוב שסבא שלי שילם מסים, כבעלים על האדמה הזאת. גם בראשית מדינת ישראל, ב-20 באוקטובר 1950, אבא שלי שילם 113 לירות ו-139 מיל מסים למושל הצבאי על שזרענו יבולי קיץ. זה היה שווה אז 20 גמלים. גירשו אותנו בעורמה מהאדמה שלנו, בחסות הממשל הצבאי. זו גניבה. אנחנו אזרחי מדינת ישראל מדורי דורות, תושבי הארץ הזאת, אז איזה ערך יש לרישום הזה?"

את החוקים מימי הטורקים, את רובם לפחות, שינתה מדינת ישראל והתאימה לצרכיה. גם את החוקים מימי הבריטים. על בעיית הקרקעות של הבדווים איש לא נתן את הדעת ונוצרה תסבוכת משפטית שלא נפתרה עד היום. בשנות ה-70 עודדה המדינה את הבדווים להגיש תביעות על קרקעותיהם לפקיד ההסדר. אנשי שבט אלעוקבי, כמו האחרים, הגישו את תביעותיהם, שמאז מעלות אבק באחת המגירות הבינמשרדיות.

"המדינה לא ידעה איך להתייחס לזה בצורה משפטית", אומר עצמון, "והקימה ב-1975 צוות מומחים שכלל את פליאה אלבק, נציגה של פרקליטות המדינה, נציג של היועץ לענייני ערבים, נציג מינהל מקרקעי ישראל ופקיד ההסדר במשרד המשפטים, והם היו מין ועדת מומחים שהמליצה לממשלה, כאשר התפישה שאותה הובילה אלבק היתה שהקרקעות בנגב הן מסוג מואת".

אבל הבריטים כבר עזבו את הארץ.

"נוח לנו להשתמש בחוקים האלה כדי להצדיק את הגזל. במקביל הציעה המדינה לבדווים, לפנים משורת הדין, פיצוי, 20% בקרקע ו-80% בכסף, במחירים מאוד נמוכים לדונם אדמה. רוב הבדווים לא עשו את ההסדר הזה".

בסוף שנות ה-90 היה נדמה, לרגע, שבעיית שבט אלעוקבי עומדת להסתיים בטוב. פיני בדש, ראש מועצת עומר, ביקש להרחיק מגבול תחום השיפוט שלו את השבט הבדווי תראבין א-סאנע; כשראש מועצה של ישוב מבוסס כמו עומר דורש פתרון, נפתרת הבעיה בהחלטת ממשלה. עצמון: "עומר הרחיבה את תחום השיפוט שלה, התראבין הגיעו ממש עד לגדר, והתושבים שם לא אהבו את זה, אז מצאנו לתראבין מקום חלופי והקמנו ישוב בדווי כפרי, מדרום לרהט, וממערב לצומת להבים".

המיקום של היישוב החדש לא נשא חן בעיני אנשי תראבין, והפרויקט עלה על שרטון. כשנודע הדבר לשבט אלעוקבי, כתב הוועד הנבחר מכתב לראש הממשלה, אהוד ברק, וביקשו את עזרתו בהעברת בני השבט ליישוב החדש שהתראבין לא רצו ליישב. מלשכתו של ברק התקבלה תשובה מהירה ואופטימית, מטעם עו"ד ניסן כוחי: "אני מברך על נכונותו של הוועד הנבחר להגיע להסכמה בדבר התיישבות קבע לבני השבט לטובת בני השבט ולרווחתם. מכתבכם הועבר לגורמים המקצועיים במינהל מקרקעי ישראל כדי לבחון את היתכנותו של הרעיון, נשוא מכתבכם". לרוע מזלם של בני אלעוקבי, לא החזיקה ממשלת ברק מעמד. ולאריק שרון, על אף הידידות והשכנות, היו תוכניות אחרות.

נדחה, נדחה, נדחה

"ב-14 בינואר 2004 התקשר אלי כתב הרדיו נסים קינן וסיפר לי ששמו בלילה קרוונים במקום הכפר שאנחנו דורשים", משחזר אלעוקבי. "באתי לכאן ופגשתי את השר אפי איתם (שר השיכון והבינוי). היו אתו קציני משטרה בכירים והיה שולחן ארוך וחגיגי. התקרבתי אליהם והשר אמר לי: 'בבקשה', ואני אמרתי: 'בקשה על מה? אתה מתנהג כמו ראש כנופיה, כמו גנב בלילה, איך מדינה עושה דבר כזה?' הקצינים שמעו ונאלמו דום כי הם ידעו שזה מעשה שלא ייעשה. הוא הסתכל עלי ולא אמר מלה, הסתובב והלך. ואז הלכנו לבג"ץ".

מה שאלעוקבי לא ידע הוא ששלוש שנים קודם לכן הוסרה ההחלטה לגבי היישוב הבדווי הכפרי מסדר יומה של המועצה האזורית בני שמעון, וכי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה במחוז הדרום החליטה לשנות את ייעוד היישוב הבדווי ליישוב יהודי. זה הלם את כוונת הממשלה להפריח את הנגב בשרשרת ישובים יהודיים. השם שנקבע ליישוב היהודי היה משמר הנגב ב', שלימים הפך לגבעות בר.

כשנודע לאלעוקבי על שינוי הייעוד, הוא הגיש ערר לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה באמצעות עו"ד בלהה ברג, שניהלה באותה תקופה את הקליניקה המשפטית באוניברסיטה העברית. ההתנגדות נדחתה. כן נדחה גם הערר בפני אותה ערכאה, וגם זה שהוגש למועצה הארצית לתכנון ובנייה בשיתוף עמותת "במקום" (מתכננים למען זכויות אדם), על אף הביקורת שהשמיעה יו"ר המועצה הארצית, עו"ד דלית דרור, בפסיקתה בנוגע להמשך מדיניות הקיפוח של הבדווים בנגב.

עו"ד באנה שגרי-בדארנה מהאגודה לזכויות האזרח הגישה ערעור על ההחלטה הזאת לבית המשפט העליון, וגם הוא נדחה. הפרשה הוחזרה לבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע, שביוני 2004 דחה אותה. אלעוקבי, באמצעות עו"ד יוסף ברד, שוב עתר על ההחלטה לבג"ץ. "במעשה עשוי אין מנוס אלא לדחות את ההשגה הערעורית, אף אם לכאורה יש ממש לגופא", כתב בינואר השנה השופט יהונתן עדיאל ודחה את הערעור.

מעצר או קבר

מול הגבעה הצחיחה של אלעוקבי יש עכשיו גבעה ציונית עם דגל, שער ברזל צהוב ושומר בדווי בבודקה, תרומה מיהודי קנדה למען תושבי גבעות בר. אבל גם הצעצועים הפזורים בחצרות הבתים, ואפילו הכביסה המתנופפת ברוח המדברית, לא מצליחים לשכנע שמדובר ביישוב קבע שיפריח את השממה.

המראה רק עוזר לאלעוקבי להחליט שהוא, מכאן, לא יזוז. "נשבעתי שאשב פה כל החיים עד שיוקם כפר חקלאי לבני השבט שלי", הוא אומר. "ואם לא? אז או שאני במעצר או שאני מתחת לאדמה. אנחנו לא רוצים להיות מסכנים ומובטלים ולא פושעים, זכותנו לחיות ביישוב כפרי חקלאי בשכנות לגבעות בר. ואני פונה לקהילה היהודית בקנדה, לא לעזור לגזענות להשתלט על הארץ הזאת".

ליאת נידם, דוברת מרחב הנגב במשטרה, מסרה בתגובה: "המשטרה לא עושה שום דבר עד שלא פונים אליה. מי שפונה למשטרה ומבקש סיוע בפינוי אדם בטענה של פלישה טרייה (מהרגע שהבחינו בפלישה ועד 30 יום, המשטרה יכולה לפנות בלי צו של בית משפט), מקבל את הסיוע. הבקשה לפנות את אלעוקבי היתה של מינהל מקרקעי ישראל ושל הסיירת הירוקה, וכל פעם שהם יפנו, אנחנו נעשה את זה".

אורטל צבר, דוברת מינהל מקרקעי ישראל, פתרה את בעיות הקרקעות שבמחלוקת בנגב בקלות: "נוראל אלעוקבי פולש לקרקעות המדינה והטיפול בו הוא לפי נוהל טיפול בפולשים. היותו פולש סדרתי העושה זאת בהפגנתיות אינה סיבה לטפל בו באופן שונה מפולשים אחרים. במסגרת הטיפול מוגשת תלונה למשטרה, הציוד שמשמש אותו מוחרם והוא מפונה מהמקום".

"הקרקעות האלה עדיין לא הוכרזו קרקעות מדינה", מעיר עצמון. "אלה קרקעות שיש עליהן תביעות בעלות ומתקיים דיון ארוך שטרם הסתיים".*



נורי אלעוקבי. הבית שבו נולד נמצא למרגלות הגבעה שעליה הוא יושב היום


אפי איתם בעת עליית גבעות בר לקרקע. אמרתי לו: "אתה מתנהג כמו ראש כנופיה"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו