בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

באור ולא בצל

בלי להתבייש בזה שהוא הומו ובזה שהוא אוהב גופיות צמודות תפס עברי לידר את מקומו של אביב גפן ונהפך לזמר הצעיר הפופולרי בישראל. בדרך הוא נפרד מבן זוגו, צלל לתהומות, גמר לא מעט לילות שיכור על הכרית והפך טרף קל להולכי רכיל, אבל זה בסדר, גם בזה הוא לא מתבייש

תגובות

"איך זה עושה אותך אמנותי זה שאתה לבד" (עברי לידר, מהאלבום "זה לא אותו דבר")

לבסוף גברה האמנות על האהבה. אבל לפני כן היה מאבק. עברי לידר, הזמר הישראלי הצעיר הפופולרי ביותר בארץ, הרגיש שהוא עומד על סף שבירה. האהבה לבן זוגו בשמונה השנים האחרונות, יניב ויצמן, מילאה אותו, אבל קול שני בראשו קרא לו לברוח. לידר התחבט, התפתל ושקע במרה שחורה. ההכרעה נדחתה מיום ליום. במארס נפל הפור.

"בתור אמן, המקום של הזוגיות מפחיד", הוא אומר, "כי אין ספק שיש משהו בדלק של החיים לבד שעושה ליצירה רק טוב. זה מייצר תחושות שמהן עושים את החומרים. גם ההתנהלות שלך במרחב יותר פתוחה. ההיחשפות שלך לחוויות חדשות, רמות אדרנלין יותר גבוהות. אבל לבד זה מפחיד. אני בן אדם, אוהב את החיים בזוג, צריך אותם, יש שם ביטחון בעולם חסר ביטחון. מבחינת היצירה אתה לא צריך את הזוגיות, אתה צריך את הלבד כי הלבד מייצר פחות בנאליות, אבל יש לי בלא מודע את הפחד מהלבד".

הפרידה התרחשה דווקא כשלידר הגיע לשיא פריחתו המקצועית. תשע שנים מאז אלבום הבכורה, "מלטף ומשקר", חמש שנים מאז ראיון היציאה מהארון המפורסם לגל אוחובסקי ב"מעריב", הצליח לידר, בן 32, לכבוש את מקומו בפסגת הפופ הישראלי, עוקף במדד האהדה אפילו את אביב גפן, המבוגר ממנו בשנה. לא רק שהגרופיות לא נטשו אותו בעקבות החשיפה, אלא מעריצים חדשים נוספו למעגל. את 2005, שבה יצא אלבומו הרביעי "זה לא אותו דבר", הוא סיים כזמר השנה; כל אחד מארבעת תקליטיו הפך לתקליט זהב (20,000 עותקים), זה עתה סיים את הופעת ה-100 של סיבוב ההופעות של "זה לא אותו דבר" ובסקרים בקרב חיילים וסטודנטים הוא מדורג כזמר האהוב ביותר. במקביל הוא כותב מוסיקה לסרטים - בסרט החדש "הבועה" הוא אף נראה בהופעת אורח - ומפיק את האלבום הבא של ריטה.

גם במישור האישי הוא בתקופה טובה. אחרי הפרידה מוויצמן חובק לידר, בן לניצולת שואה, אהבה חדשה לבחור גרמני, והוא אף מרגיש בטוח בעצמו לחשוף צדדים פחות נעימים באישיותו, שמפרים במקצת את חזות ההומו-מחמד שנוצרה לו עם השנים: מצלילה לדיכאונות והרעב לריגושים ולאדרנלין ועד האובססיה לפיתוח הגוף ולאופנה. "היום אני מרגיש לגמרי משוחרר, חסר עכבות, חסר סודות, יותר בטוח בעצמי ומבין את העולם", הוא אומר.

רק הרצון להמשיך ליצור שיחק תפקיד בפרידה?

"אני לא יכול לומר מה הוביל לפרידה בלי שהוא יהיה קשור למיליון עניינים אחרים. כל התהליך של הזוגיות הוא מאוד קשה, במיוחד בזוגיות אורבנית, זוגיות של אינדיווידואלים שרוצים להגשים את עצמם. בזוגיות הישנה והברורה לכל אחד היה תפקיד ודברים היו יותר ברורים ומוחלטים".

קשה לתחזק זוגיות הומואית לאורך השנים?

"הבסיס של הזוגיות שלנו נבע מזה שאהבנו מאוד אחד את השני. ועדיין. אני לא הפסקתי להתרגש מיניב עד הסוף. אבל זה נורא קשה, לאורך שנים, לשמור על סיטואציה שבני הזוג שלמים, שווים ומרוצים, למרות כל האהבה ביניהם. במיוחד כאשר מדובר בשני אנשים חזקים ושאפתניים".

מה ההבדל בדינמיקה בין בני זוג הומואים לבין זוגות מעורבים?

"אצל גברים בן הזוג הוא החבר הכי טוב שלך. אצל סטרייטים זה פחות מקובל. יש את הביטוי 'אתה החבר הכי טוב שלי, מת עליך. אם היית אשה, הייתי מתחתן אתך'. אצל ההומואים ברוב המקרים זה קורה. לכן התא הזוגי הוא מקסים - ובעייתי. מי שתיכנן אותנו צוחק עלינו: אתם תרצו זוגיות, אבל תסבלו מזה ולא תוכלו להתמודד".

מצד שני, הומואים לא כבולים להיסטוריה השמרנית של הקשר המעורב. יותר קל להם להיות מתירנים מינית, לא? להכניס פרטנר מזדמן לתוך התא בלי לערער את האהבה.

"במטרופולין המודרנית כל הקלישאות הקשורות להבדלים בין הרגלי חיי המין והזוגיות של הסטרייטים להומואים לא נכונות. זה היה בעולם הישן. בעולם המתירנות המינית אין חלוקה לג'נדרים. החברים הסטרייטים שלי מחליפים את בת הזוג שלהם כמו גרביים. יש אנשים שבוחרים במודל הישן, ויש כאלה שלא. הכל טוב, והכל לגיטימי".

ובאיזה צד של הקשת אתה ויניב הייתם? הקשר שלכם היה פתוח או סגור?

"אנחנו תפסנו מקום טוב - ואולי לא טוב - באמצע של הדברים, בין המודל השמרני למודל הפתוח. אין מודל מנצח. גם במודל הפתוח וגם במודל הסגור אתה צריך להגיע ממקום גמיש, שאפשר גם אחרת, ושיש לך כל האופציות לבחור מתוך חופש ומתוך מודעות ומחשבה שאתה רוצה את הדברים. רק לא מתוך פחד".

זוגיות פתוחה לא יכולה לכרסם לאורך זמן באהבה? סף הריגושים עולה, הבלעדיות על סקס עם אהובך מופקעת.

"זו שאלה מורכבת. אני מכיר אנשים שזה עובד אצלם נהדר לאורך הרבה שנים. רגע אחד אני אומר לעצמי, אולי זה לא לעניין, אבל מצד שני כשאני מסתכל עליהם אני אומר, אולי אני מפספס משהו".

אז יש הכרעה?

"אם יש משהו שקצת למדתי בשנים אלה זה שכשאתה חושב שאתה יכול להתמודד עם החיים עם דעות נוקשות, אז החיים יצחקו עליך בחזרה. הנוקשות היא בעייתית. זה לא יעזור כלום. זוגיות שמגיעה ממקום של נוקשות לא תחזיק מעמד. כמו שאמר ברייט אייז, 'איף יו לאב סמבאדי, גיב הים אווי'. כל החוויות שחוויתי בחיים שלי לא היו מיותרות. גם מאלה שהרגשתי בהן חרא למדתי משהו, והן שירתו אותי".

למשל?

"אני לא רוצה בחיים שלי להגיע למצב שאני נכנס לחוויה פיסית-אינטימית עם מישהו שאני לא באופן שלם מעוניין בו. חלק מההתבגרות זה לתפוס בזמן ולומר לעצמך מתי אתה נכנס לחוויה שאתה באמת רוצה אותה. אם טעמת את המנה כי מאוד מאוד רצית לטעום אותה, אבל בסוף התברר שהיא לא טעימה - זה לא נורא. אבל אם לא היית בטוח שאת המנה הזו באמת רצית וטעמת אותה רק כי היית רעב - אז זה סימן שיכולת לוותר עליה. היום אני מנסה להימנע מכך".

מתבשל לאט

הוא נולד בקיבוץ גבעת חיים איחוד, לאם ממוצא פולני ואב יוצא ארגנטינה. אביו, אשר, הוא גמלאי שבעבר היה סוכן מכירות של כלי כתיבה ("אנחנו בקשר שוב") ואמו, דליה, היא מנהלת המתפרה ומעצבת התלבושות של להקת בת שבע. השניים התגרשו כשלידר היה בן 20, והוא המשיך להתגורר בבית אמו (היום האולפן שלו צמוד לביתה ברמת אביב). יש לו אח, עמיאל, המבוגר ממנו ב-14 שנה, כוריאוגרף המתגורר בניו יורק, ואחות, רעיה, המבוגרת ממנו בתשע שנים, מלבישה בתיאטרון הקאמרי. כשהיה בן חמש עברה המשפחה להתגורר בבת ים ומשם להרצליה. הנדודים בוודאי תרמו לכך שהיה ביישן להחריד. "כשהייתי יוצא למכולת לא הייתי מדבר עם המוכר, הייתי מתחבא מאחורי אמא שלי. הייתי משגע אותה, היא היתה אומרת 'תדבר כבר, תבקש'. זו היתה מכה. אני לא מקנא בה".

מה מקור הביישנות?

"זה מאוד מעניין אם תכונה כמו ביישנות היא גנטית או נרכשת בילדות. אין לי תשובה חד משמעית למה, אני רק זוכר אותי ככה מגיל צעיר. הייתי רציני כזה, כל הזמן בקונכייה שלי. רק בשנים האחרונות נפתחתי. הבמה עזרה לזה, בהחלט, וגם התבגרות טבעית. כשאתה מצליח במה שאתה עושה זה נותן לך ביטחון. כל הדברים האלה לאט לאט מבקעים את הקליפה".

מה מקום המשפחה בחיים שלך?

"אני עומד מצוין בקלישאה של אמא דומיננטית מאוד, לחיוב, וילד ביישן. את כל התהליכים אנחנו עוברים ביחד. המשפחה שלי זה דבר קטן. אח שלי גר בארה"ב ואין לנו יחסים קרובים, עם אחותי ואמא שלי היחסים הם מעולים. אמא מבסוטית מהתהליך. היא יכולה להיות גאה במה שהילד שלה עושה".

הוא מעדיף להצניע את העובדה שהוא דור שני, אבל אין ספק שילדותו עמדה בצל סיפור השרידה של אמו בפולין. "לאמא שלי יש סיפור כמו כל האנשים שעברו את הדבר ההוא. סיפור לא קל. היא היתה ילדה בגטו ורשה, ושם הופרדה מבני משפחתה והוברחה החוצה. אנשים נוצרים שמרו עליה לאורך כל המלחמה והיא ניצלה. אביה לא שרד, אבל אמה ניצלה. לאחר המלחמה אמא שלה הצליחה לאתר אותה ויחד הן נסעו לשוודיה ומשם לארגנטינה. למרות שלא חגגנו ולא דשנו בסיפור הזה הוא ריחף כל הזמן בבית. אתה יודע את זה כילד, מתכתב עם זה כמתבגר, ובגלל שזה נמצא שם זה נמצא בתודעה שלך כל הזמן".

למרות חוויות רומנטיות כאלה ואחרות עם נשים היה ברור לו כבר בגיל ההתבגרות שהוא הומו, אבל הוא העדיף להדחיק את ההתעסקות בזהותו המינית לטובת העיסוק במוסיקה ובספורט (אופניים וכדורסל). "ברור לי שהעיסוק המאוד רציני שלי במוסיקה, הטוטליות שלי שם, וגם העיסוק בספורט, שמו על הולד חלקים אחרים בי. אולי חלק מהדרייב המוסיקלי נבע מפיצוי, אבל זו היתה תקופה יצירתית שבה גיבשתי זהויות אחרות בי".

איך הבטן לא התפוצצה?

"הו, אני יודע טוב מאוד מה זה לשמור בבטן. זה היה קשה מגיל 10 לשמור בבטן. אבל אני לא כועס על עצמי. אצלי דברים מתבשלים לאט, תהליך ארוך של גיבוש עצמי".

ואכן, ההתנסות המינית הראשונה שלו עם גבר התרחשה כשהיה בן 24. לאחר מכן הוא לא ראה טעם לשמור על זה בסוד בפני משפחתו. "היציאה מהארון לא היתה סיפור. אמרתי: 'אמא, הכרתי מישהו', אמרה: 'כן? סבבה'. זה המזל שלי, המשפחה שלי, הסביבה. הפעם הראשונה שלי עם בחור היתה בגיל 24, והבחור השני היה יניב והייתי אתו שמונה שנים, כולל הפסקה של חודשיים לאחר שש שנים, במהלכה כתבתי את התקליט האחרון. זה הסיפור שלי".

אבל את היציאה הפומבית מהארון עשית רק בגיל 27, ערב צאת האלבום "האנשים החדשים". הבוסים בהליקון ניסו להניא אותך מלהתראיין על נטיותיך המיניות?

"הם הבינו בשלב מוקדם בעבודה על התקליט שזה מה שאני הולך לעשות, ללא קשר לאם זה מוצא בעיניהם. לא היתה להם שום ברירה. ככה אני רוצה וככה זה יהיה. הייתי מרגיש מאוד פתטי להוציא תקליט בשם 'האנשים החדשים' ולהתחבא בארון. עשיתי את זה גם בשביל הבריאות הנפשית שלי, להיות בן אדם חופשי וגם בשביל הקהל שלי. יש לי מחויבות חברתית, זו מחויבות של אמן. זה נראה לי זכות שיש לי, ואני שמח שמימשתי אותה. יש הזכות הזו להרבה מפורסמים שלא משתמשים בה".

אבל בהליקון לא הביעו חשש לפגיעה במכירות? חלק גדול מהקהל שלך הורכב מנערות מתבגרות שראו בך סמל מין.

"היו להם חששות, ללא ספק, אבל לא ניסיתי להרגיע אותם. הנקודה היא שזה לא היה ממש משנה, מבחינתי זה לא היה השיקול. השיקול המאוד-אגואיסטי לא היה מספיק חזק בעיני. בשבילי הרצון להיות אדם יותר טוב ויותר אמיץ גובר על השיקול אם הוא יאבד מעריצות. אם לא הייתי עושה זאת הייתי מאכזב את עצמי".

לא תרבות האינסטנט

שמש אדומה בוערת מעל הים שעה שהוואן הגדולה והממוזגת עושה דרכה לקיבוץ מעגן מיכאל, בדרך להופעה ה-101 של "זה לא אותו דבר". ערב שבת ולידר מדגמן משפחתיות. מצטרפים אליו הגרעין הקרוב: אמו, בן אחותו איתמר, המנהלת האישית ומפיקת המופע, רוני ארדיטי, והאהבה החדשה, סבסטיאן, בחור רחב פנים ובעל חיוך כובש. רק החבר הטוב, אוחובסקי, נעדר. התירוץ: מסיבת השקה לכבוד הסרט החדש שלו ושל בן זוגו איתן פוקס "הבועה", שלידר כתב לו את פס הקול והצטלם בו כשהוא שר ומנגן בפסנתר במועדון "ברקפסט קלאב" בתל אביב.

אמא לידר מפנה את תשומת לבו של סבסטיאן לכביש המוביל לקיבוץ שבו נולד בן הזקונים. הגברים מדסקסים את תוצאות משחקי היום במונדיאל, ולידר חוזה את הקטסטרופה ההולכת ומתרגשת על הזוג הצעיר: הנבחרת האהודה עליו, ארגנטינה, אמורה לפגוש ברבע הגמר את גרמניה.

הוואן מפלסת את דרכה בין בריכות הדגים וענני היתושים, שלוש שעות לפני פתיחת הדלתות. את הזמן עד המופע מעבירים במשחק כדורגל (האחיין הוא שוער קבוצת הנערים של הפועל באר שבע) ובבדיקת סאונד. דליה לידר, שמלווה אותו לכל מופע כשלוח זמניה מאפשר זאת, תופסת פינה על גבעת הדשא ובוחנת את אחד העיבודים החדשים. היא עדיין מתקשה להאמין למראה עיניה. "אין לך מושג עד כמה הוא היה ביישן. לשכנות שלנו הוא חשש ללכת", היא אומרת. "ועכשיו תראה אותו על הבמה, כמה הוא פתוח ופורח. בחודשים האחרונים עובר עליו משהו טוב. עברי זקוק לאהבה".

שעה לפני ההופעה מתכנסים החבר'ה לארוחת שבת, שניצל, צלי בקר, אורז וירקות מאודים. כמה מנציגות הדור הצעיר של הקיבוץ מלוות ומפנקות את הצוות, קיבוצניק אחר אף שולף עוגיות שוקולד מתוגברות ומרוממות-רוח במיוחד. לידר וסבסטיאן מעבירים את הדקות האחרונות עד ההופעה לבדם בחדר האמנים.

ב-11 בלילה מתמלאת רחבת הדשא ליד הבריכה בכ-1,500 אנשים. בשורות הראשונות מצטופפות המעריצות, מאחוריהם עומדים בחורים שלוטשים עיניים בכוכב, בשורות האחרונות מבוגרים בני הקיבוץ הסוחבים עמם כיסאות מתקפלים. לידר נותן מקבץ להיטים מנצח. להדרן הוא עולה בגופייה שחורה, שמדגישה את הופעתו הבימתית המשוחררת, ונותן ביצוע עוצמתי ל"מרי לנצח", שיר מאלבומו הראשון על גבר הלובש בגדי נשים, וגרנד פינאלה עם הגרסה ל"בוא" של ריטה. בפזמון הוא מושיט את המיקרופון לצעירים בקהל, שבדומה לגיבורי הסרט "יוסי וג'אגר" משדרגים את מלות השיר וצועקים בגרון ניחר "ספר לי קצת על רגעי הפחד, קל הרבה יותר לזיין בתחת".

לא בן לילה קנה לידר את כוכבותו. הוא למד מוסיקה בתיכון אלון ברמת השרון והקים להקת נוער בשם "כך עושות כולן", שהופיעה במועדון "רוקסן" ואף היתה קרובה לחוזה בחברת תקליטים. בשלב הזה הוא עדיין התחבא מאחורי הקלידים. חלומו היה בכלל לכתוב מוסיקה לסרטים. "כשהייתי בן 20 רציתי לנסוע לארצות הברית וללמוד באוניברסיטה לכתוב מוסיקה לסרטים גדולים. שלחתי חומרים והתחלתי להתכתב עם אוניברסיטאות, אבל להורים שלי לא היה כסף, אז נשארתי בארץ והתחלתי לעבוד כדי לחסוך. דבר הוליד דבר: עשיתי מוסיקה לבת שבע, אז התחלתי לשיר קצת, שלחתי חומרים להליקון ואחרי שנתיים יצא התקליט הראשון".

איך התרחש המעבר לקדמת הבמה?

"להיות זמר לא היה חלק מהפנטסיה והחלומות שלי, לעמוד בקדמת הבמה ולהצטלם לעטיפות תקליטים. פחדתי מהרגע של לקיחת המיקרופון, לא הרגשתי שנולדתי לזה. כבחור צעיר ניגנתי ג'אז, תזמורים, אלקטרוני, זה היה תהליך שלם לקבל את הביטחון לעשות את זה".

ב-97' הוציא את "מלטף ומשקר", שסימן אותו מיד כדבר הבא עם הלהיטים "תמיד אהבה", "לאונרדו" ו"כמה כוכב" ומכירה של 40 אלף עותקים. שירי האלבום השני, "יותר טוב כלום מכמעט" (קרוב ל-40 אלף) ב-99' כבשו את הפלייליסט של גלגל"צ, במיוחד "חולצת פסים" ו"הכוס הכחולה" ("ויש לי את הכוס הכחולה, בלעדיה אני לא יכול"). האלבום השלישי, "האנשים החדשים" (30 אלף) שיצא שנתיים לאחר מכן היה מתוחכם יותר וכלל טאץ' אלקטרוני. "זה לא אותו דבר" (30 אלף פלוס), אולי האלבום החשוף והתובעני ביותר שהוציא, ביסס את מעמדו כזמר-יוצר המוביל מבני דורו.

"אני עושה מה שאני רואה לנכון", הוא אומר על הדרך שעשה. "אם הייתי מתוכנת, ההצלחה לא היתה באה. התקליט האחרון הוא לא תקליט שאמן שרוצה להיות הגדול בדורו היה מוציא. אין תמונה שלי על העטיפה, והוא מתעסק במשהו יותר פנימי. גם הקו המוסיקלי היה שבירת קו. הוא הוקלט כמעט ללא עריכה. יחסית למה שקורה היום הדרך שלי ארוכה, יסודית והדרגתית. זה לא תרבות האינסטנט".

לפי החוזה עם הליקון לידר אמור להוציא בחברה שבעה אלבומים. בשבוע שעבר פורסם כי "בסביבתו" נוצרה מורת רוח מחברת התקליטים והחוזה נבדק מחדש. "אני מאוד אמן", אומר לידר בהתייחסו לנושא. "אני לא מסתכל ובקיא במספרים. אני לא טוב בזה. למזלי יש לי אנשים סביבי שאומרים לי לבדוק ולראות שהכל בסדר, מה ניתן לשפר. אז אני בודק".

דואליות הומואית

עם ההצלחה הפך לידר לגיי-אייקון בפרט וסלבריטאי בכלל. פרטיותו הופקעה, והזוגיות עם ויצמן הפכה אותם לזוג ייצוגי. סאגת הפרידה דווחה בלהט, כשמעבר לעניין הרכילותי התפתח דיון אם הומואים באמת יכולים לתחזק זוגיות ארוכה. "דאגנו לא לקבל את התפקיד הזה", מתנער לידר מהוד ציבוריותו. "העניין עם אור הזרקורים שאתה חייב לדבר עם עצמך ולהירגע, עם כל הכבוד לקשקוש הזה. מה שתעשה או לא תעשה אנשים ידברו עליך, אז עדיף לעשות מה בראש שלך. אין טעם להתחבא, אז תחיה את החיים שלך".

החשיפה השפיעה על הקשר שלכם?

"בוודאי שזה השפיע. זה הופך את הדברים ליותר מורכבים. היה בזה קצת שלילת החופש. אבל אני לא חושב שהעובדה שהיינו באור הזרקורים השפיעה על הפרידה או העיתוי שלה. עולם הפרסום הוא עולם פלקטי ולכן שמו אותנו כזוג המושלם. את עברי האמיתי מכירים האנשים הקרובים אלי ומי שקורא את השירים. כל עולם תוכניות הטלוויזיה, תמונות בעיתון, מה זה? אוסף של פרטים כל כך לא מדויקים. כשאתה מתבגר אתה אומר ממילא זה לא אתה, זה לא באמת עליך".

הפכת לאייקון.

"אני מתעלם מזה, מסרב לקחת את זה על עצמי. את הדין והחשבון אני עושה לעצמי, לחברים ולמשפחה. אני לא מתעסק במיתוג".

ההתנערות מהכתר שהושם על ראשו מובילה להתנגשות. לפני כחודש, למשל, הקפיץ לידר את ארגוני ההומואים אחרי שסירב לבטל את הופעתו באוניברסיטת בר אילן במסגרת יום הסטודנט בעקבות איסור המוסד להציב במתחמו דוכן של אגודת ההומואים והלסביות. "זה שאוניברסיטת בר אילן מזמינה אותי להופיע כל שנה, לעמוד על הבמה ולשיר את השירים שלי, זה יותר חזק מכל פעילות אחרת", הוא אומר. "ואני לא חושב שאני צריך לשנות את הפעולות שלי בגלל שמישהו אחר רוצה שאשחק את התפקיד. אנשים כאלה רואים את עצמם ולא מסתכלים יותר רחב. לא נפגעתי מהם, אי אפשר לרצות את כולם. לא כולם יאהבו אותך".

מעבר לחשיבות של קבלתך בציבור הרחב, במה עוד אתה תורם לקהילה?

"הסתובבתי בכל 30 קבוצות 'ארגון הנוער לגייז', קבוצת תמיכה לאנשים צעירים שמתלבטים במיניות שלהם שהקים יניב. הרבה פעמים פנו אלי המדריכים וביקשו לארגן דיון. הצעירים התעניינו בצד של הפרסום, איך זה לצאת מהארון באופן פומבי".

מה לקחת אתך מהמפגשים?

"אני נורא מקנא בהם, כי הכל קורה להם בגיל הנכון. אני מרגיש שפיספסתי את הגיל הזה. אני מסתכל עליהם ורואה את ההתאהבויות של גיל ההתבגרות. זה נכון, שלם ויש להם עם מי לדבר".

הוא אינו רואה את עצמו כדובר הקהילה. מעבר לראיון היציאה מהארון הוא כמעט לא מתבטא בתקשורת בנושאים הומואיים. "יש לי דואליות עם המושג תרבות הומואית", הוא אומר. "קבוצה היא קבוצה. טבעי שיש לה דברים שיותר מעניינים אותה ותרבות ספציפית. מצד שני, יש בזה משהו מסוכן. המהות של הקבוצה היא לא להיות קבוצה. כמו שהמטרה של מצעד הגאווה היא לבטל את מצעד הגאווה. הסרטים של גל ואיתן יש בהם הרבה מהעולם ההומואי. מצד שני קיים חשש שהם ימותגו מדי ככאלה וקהל סטרייטי יפספס אותם. בשבילי, כאשר בהופעה שלי שרים הומו, לסבית, סטרייטית, וכל אחד מהם מרגיש את המלים בהוויה שלו, זו הרגשה נהדרת. זה משהו אוניוורסלי. רוב התחושות - אהבה ותשוקה - הן אוניוורסליות וחוצות ג'נדרים. לכן העיסוק בתרבות הומואית נראה לי מגביל".

הגבולות בין התרבות ההומואית לסטרייטית ממילא מטושטשים בימינו.

"אני חושב שתרבותית, ההבדל בין הומואים לסטרייטים כמעט לא קיים. כל עולם המועדונים, הסקס והבילוי, ממש דומה. יש ברים סטרייטיים והם הכי קיצוניים, ובאופן מגניב. אני למשל אוהב שהבר הוא מעורב, פתוח. דברים פחות ברורים. אז האפשרות לדבר עם אנשים אחרים על בסיס אחר יותר מגוונת".

אתה אורח קבוע במסיבות של גייז. עין הרכילות לא גורמת לך לצנזר את עצמך?

"אני מאוד משתדל שלא. אם בא לי ללכת לבר, לשתות המון ולעשות שטויות כמה שאני רוצה, אני אעשה את זה. אני בן אדם רגיל, לא פוליטיקאי שיש לו מחויבות להיות בסדר. לא אכפת לי מה כותבים עלי במדורי הרכילות, זה בכלל סוג של משחק. אני בכלל לא קורא עיתונים. בטלוויזיה אני רואה רק ספורט ותוכניות ביס פלוס".

והמנגנון סביבך לא מנסה לנהל אותך?

"בסופו של דבר זה שלושה-ארבעה אנשים שמקבלים החלטות. מעולם לא ניהלתי דיון או התייעצתי עם יחצ"נית אם ללכת לאירוע. זה עניין פרטי. אני מנסה לא לדפוק חשבון".

בחו"ל אתה משחרר יותר את החגורה?

"מאוד כיף לי שם. כלב לא מכיר אותך. אתה נכנס לבר או מועדון ואתה יותר משוחרר. אני מרשה לעצמי יותר. אחרי יומיים בחו"ל אני קולט את עצמי רגוע יותר, מחייך. בארץ לאנשים יש דעה מוקדמת עליך. האינטראקציה לא נקייה. בחו"ל זה נטו אתה. יש משהו מקסים לפגוש את העולם ככה לפרקי זמן מסוימים, זה ברומטר לדעת מי אתה. בשלב מאוחר יותר, כשהם שומעים שאני זמר או רואים אותי בהופעה, הם אומרים: אוקיי!"

להיות פתוח בראש

בארץ הוא מקפיד לתחזק אורח חיים שיבסס את מעמדו ככוכב נחשק, ומיישר קו עם פולחן הסגידה לגוף וההופעה החיצונית. לא סתם יש לו חולשה לגופיות צמודות. "אני מתאמן ארבע פעמים בשבוע בחדר כושר, ובסופי שבוע משחק כדורסל", הוא מספר. "זה גם קטע אסתטי, אבל זה מתחיל מהמקום הפיסי. אולי בגלל שאני הרבה שנים עוסק בספורט, אני מכור לזה. אני אוהב את העבודה על הגוף, תכנון של האימון, אופן ביצוע התרגילים, התעסקות סמי-מקצועית. זה יפה, כל עוד זה לא נוירוטי ואובססיווי. העיסוק הכאילו-מקצועי נותן לי מנוחה בראש מהיצירה".

ככה זה גם עם האופנה?

"גם כילד הייתי חובב אסתטיקה. בגדים תמיד עניינו אותי. לא אמרתי: 'אמא תקני לי מה שאת רוצה'. אני מאוד אוהב לקנות בגדים לבד או עם חברים. אני מאוד מתעניין באופנה. אני קונה בארץ, אבל מאוד אוהב לקנות בחו"ל".

מהם כללי הטעם שלך?

"אני מעריך מותגים שלא רואים על הבגד את שם המותג. הרבה מהבגדים שלי הם מותגים, אבל זה לא הקטע. את הז'קט הכי מגניב שלי קניתי ב-20 דולר בחנות של עודפי צבא בקנדה. אני לא מתלבש פנסי, אני מאוד אוהב את המעצב האנגלי פול סמית ואת המעצבים הבלגים. בארץ אני קונה 'פאפא ג'ינס' ו'מלטין פוט'".

יש אפשרות בארץ לטעום קצת מחווית ה"רוק סטאר"?

"בארץ אתה לא מוצא את עצמך בטירה מרוחקת, מטוס פרטי ועשרה משרתים. כל חוויית הרוק סטאר יותר צנועה. אתה קרוב לרחוב, זה מדינה קטנה, נתקלים בך".

איך אתה מתפרק?

"אני אוהב לשתות. אין לי בעיה לתת ערב של הרבה אלכוהול. דווקא בהופעות אני לא שותה הרבה. מספר פעמים עליתי להופעה מעורבב ולא היה לי נחמד. אני רק אוהב להוריד פילטר חיצוני, לא להחליף את כל העדשה. אנשים משתמשים בסמים, כדורים, מדיטציה או התמכרות ליוגה כדי להסיר פילטרים".

וסמים?

"מאוד בעדינות. יש לי הצד הפחדן שמפחד מכימיה כזו שתחרע לי את השכל. יכול להיות שאם היית אומר שיש כדור שאתו אני יכול לעבור את החוויה המקסימה ומבטיח שאצא מזה כמו שנכנסתי - הייתי אומר וואללה, מעולה, לוקח. כשאתה מרגיש את הפחד זה כבר מונע את החוויה השלמה. באקסטזי, נגיד, שרוב החברים שלי כבר עשו, לא נגעתי. אולי אעשה בפיקוח רפואי. אני מפחד לאבד משהו מהתפקוד המנטלי והפסיכולוגי שלי. אני לא יכול להגיד שלא מעניין אותי, יש בנו השדון הטוב והשדון הרע".

מעמדך מאפשר לך לחיות חיים דקדנטיים. אתה חוגג איכשהו?

"בגדול אני לא אדם שמרן. אני מנסה לא להיות שיפוטי, אלא להיות הכי פתוח בראש. אבל אני לא חי ברמה דקדנטית כל כך. אני אוהב לפגוש אנשים חדשים, יש משהו מאוד מסקרן ומגניב בזה. אבל אם אני נכנס למועדון ולא מוצא בן אדם שמגניב בעיני או מעניין אותי, אחזור הביתה לבד".

דיברת על הכוח היצירתי של הלבד אבל לא אמרת כלום על הקשיים. מה אתה מסתיר?

"יש לי דאונים ואפים, כל מכלול הרגשות המורכב. אני לא אוהב להשתמש במלה דיכאון כי דיכאון הוא מצב שבו אנשים צורכים כדורים. אני מכיר את זה מקרוב. אני לא יכול להגיד אם אני אדם שמח או עצוב. יש הכל מהכל. בשגרה יש משהו מקסים עד שהיא הופכת ללא נעימה, ויש גם הפחד לאבד את מה שהשגת עד עכשיו. גם העתיד מפחיד. אני תלוי כלכלית בהמשך היצירה שלי".

מה שואב אותך למטה?

"יש הפחד מחוסר היכולת שלך למצוא את הבן אדם שאתה רוצה בסופו של דבר לחלוק אתו את חייך. סך הכל עם כל היופי של הלבד יש דיפולט ('ברירת מחדל' במחשב) שאומר לך: וואללה, אני רוצה זוג. אתה רוצה אהבה, זה הריגוש האמיתי. והמחשבה הזאת, ככל שאתה מתבגר, היא יותר קשה, כי אתה כבר יודע לומר לעצמך מה אתה רוצה ספציפית. אתה פחות גמיש. באופן טבעי בגיל 32 אתה יותר מעוצב, צריך מישהו שיתחבר לפאזל שלך. אתה כבר לא חומר נזיל, ואז האופציות מצטמצמות".

יש משהו מושך בצלילה למעמקים?

"אני יכול להתמכר לזה. יש לי דיאלוג הרסני עם זה, כי אני חושב שאני אוהב את זה וצריך את זה. לפעמים אני חושב שאני מייצר את זה בכוונה, בתת-מודע שלי, כדי שיהיו רגעים קשים. יש מקומות שאני אף מגביר את הווליום הזה. אני מפחד שאאבד את זה, שלא יהיה לי הדיסטורשן הזה. יש משהו בדיסטורשן הזה בראש שהוא טוב, חיובי. זה לגמרי משרת אותי. בטוח. מצד שני, זה חוסם אותי. זה מקשה. אוטם רגשית. לבוא להופעה כשאתה במצב לא טוב, זה לא דבר מקסים".

איך אתה מטפס למעלה ברגעים הקשים?

"אני לא מרשה לעצמי להגיע למקומות דיכאוניים. בגלל שאני דור שני, בסוף היום אני מקבל פרופורציות. הסיפור של אמא שלי הפך בסיס השוואה עבורי. אז לא נעים לי".

ובמקומות של ההיי, אחרי הופעה לפני אלפים, אתה גם שומר על פרופורציות?

"גם במקומות הכי גבוהים שהגעתי אליהם לא אמצוץ לעצמי. אני משתדל לראות את הכל בפרופורציה, אוקיי, הופעה, עוד הופעה. אני מנסה לראות את הדבר האמיתי, לא את כל הבולשיט של ה'תהילה'. יש לי פנטסיה לחיות את החיים כחוויה טובה. להיות כמו זוג שנוסע לאנטליה, חוזר נקי ושליו ואומר ?תודה, היינו בחופשה, היה נהדר' ומתכוון לזה".*



עברי לידר. אמרתי: "אמא, הכרתי מישהו", אמרה: "כן? סבבה"


עם בן זוגו הקודם, יניב ויצמן (למעלה) ועם החבר החדש, סבסטיאן (למטה). אהבה זה הריגוש האמיתי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו