בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גן העדן האבוד

בני שבט המוקן ידעו על הצונאמי שלושה ימים לפני האסון, כי צועני ים שחיים 4,000 שנה בסירות בים התאילנדי יודעים דברים כאלה. הם גם יודעים לצלול בלי סנפירים לעומק של 20 מטר ולדבר עם רוחות. מה שהם לא יודעים זה איך להישאר בחיים לנוכח הציוויליזציה המכחידה אותם לאט אבל בטוח, וממתיקה את הגלולה באופיום במנות קטנות

תגובות

לחצו לצפייה בגלריית התמונות
צרחה של ציפור נשמעת ממעבה הג'ונגל הצפוף ומעירה אותנו אל הזריחה. רחש הגלים וטלטולה העדין של הספינה מחזירים אותי אט אט אל המציאות, שאינה שונה כל כך מחלום. זה קרוב לחודשיים שאנו מפליגים ביאכטת צלילה בגודל בינוני בים אנדמן, לאורך חופיה המערביים של תאילנד. אנחנו נעים מצפון לדרום וחזרה צפונה, במסעות צלילה לאזור איי סימילן וסורין, שנמצאים כ-80 ק"מ מערבית לקו החוף. כל מסע כזה נמשך חמישה ימים ולילות שבסיומם אנו שבים לנמל, מצטיידים במזון ובדלק, אוספים אלינו אורחים חדשים ושבים אל הים, צוללים במימיו החמימים של ים אנדמן לעולם התת-ימי הצבעוני והשוקק חיים. כרישי הלוויתן, הדגים הגדולים בעולם שאורך גופם הוא כגובהו של בניין בן שלוש קומות, פותחים לעינינו המשתאות את לועותיהם העצומים ומתירים לאלפי ליטרים של מים להישאב אל קרבם ולהסתנן במערכת שיניים צפופה דמויית מסרק, כדי ללכוד חיות מיקרוסקופיות המשמשות להם מזון.

בשעת זריחה של מה שמסתמן כיום יפה, אני מביט אל המדרונות המזרחיים של אחד מחמשת איי סורין: הירח עוד לא שקע, והשמש מתחילה לצבוע את הצמחייה הצפופה, שסורקה משך אלפי שנים בכיוון הרוח, באור חם ורך. הסבך שוקק קולות חיים, ציפורים, עטלפים וקופים ממלאים אותו עד קו המים. רצועת חוף לבנה ונקייה עוטפת את האי בטבעת הנקטעת לעתים בסלעי גרניט עצומים, או בצוקים פראיים שיורדים בדרמטיות אל תוך המים. אלפי סרטנים מתרוצצים על הטבעת, בונים מחילות ויוצרים בלי משים ציורי ענק מופשטים בחול. מסביב לכל אלה לגונות טורקיז רדודות, שאלמוגים, צבים, כרישי ריף ודגים בכל צבעי הקשת חיים בהן אלפי שנים בסימביוזה נפלאה. קשה להאמין שרק שלוש שעות נסיעה מפרידות בין נמל קורה בורי, שממנו מפליגה לכאן מעבורת יומית, ובין האי פוקט הידוע לשמצה בחיי הלילה שלו. כאן זו תאילנד אחרת לגמרי: שלווה, שקטה וצנועה, ללא מגעה המשחית של יד האדם.

הרחק על קו החוף ניתן להבחין בשורה של בקתות עץ וקש. סלסול עשן דקיק שמיתמר ביניהן מאשר את מה שקיוויתי לו שנה שלמה. בני שבט המוקן, צועני הים האחרונים של ים אנדמן, חזרו לכאן ובנו מחדש את כפרם שנשטף ונהרס כליל בגלי הצונאמי לפני שנה וחצי. אותם עצמם הצונאמי לא לקח. לא היה זה בדרך נס. בני המוקן ידעו מראש שהוא בא.

האזהרה של דונונג

ב-23.12.04, שלושה ימים לפני פגיעת גלי הענק בחופי אסיה, נכנס דונונג, אחד מזקני שבט המוקן וממנהיגיו הרוחניים, אל משרדי הפארק הלאומי של סורין ובלי שהות מיותרת דרש לדבר מיד עם מנהל האתר. בתאילנדית בסיסית ובתנועות ידיים נרגשות הוא הסביר לפקידה שישבה מולו כי מדובר במקרה חירום, נושא שמעורבים בו חיים ומוות של נפשות רבות.

ריח עדין של אלכוהול נדף ממנו, כיאה לבן שבט שחיבתו למשקה בשם "לאו קאו" ידועה לכל (זהו ויסקי אורז שעלותו הנמוכה מתקזזת עם טעמו הנורא). הפקידה ריחרחה קלות וביקשה ממנו לעזוב את המקום. "עליך להשתמש בצינורות המקובלים", היא הסבירה. "סאלמה, השאמאן של השבט, יקבע פגישה מסודרת עם מנהל האתר וישטח בפניו את טענותיכם, כרגיל".

דונונג נאנח ועזב בשקט. אלימות וכוחניות הן תכונות בלתי מקובלות על מי שמשך אלפי שנים נע בקצב הים, עם הגאות והשפל, הסערות והשקט. הוא לא הפך שולחן, אך לפני שעזב ביקש מהפקידה להעביר מסר חשוב אחד. "האגדה על אודות לאבון, שבעת הגלים הגדולים אוכלי האדם, עומדת להפוך למציאות איומה בימים הקרובים. לכשיבוא שפל גדול, ברחו להרים הגבוהים בלי להשתהות אף רגע", אמר ועזב את החדר.

הפקידה, מספרים בכפר, תקעה בו מבט מלא בוז, האופייני לתאילנדים ביחסם לבני שבט "פרימיטיווי" זה. "אני מציעה לך שתשתה פחות ותעבוד יותר", נזפה בו כגננת, והמסר לא הועבר מעולם.

הגלים שפגעו בחופי דרום מזרח אסיה והרגו מאות אלפים מצאו את בני שבט המוקן עמוק בג'ונגל במקום גבוה, בטוחים ומוגנים. האגדה המסורתית שעברה מפה לאוזן משך דורות הצילה אותם, כמו את רבים מהתיירים שנשמעו לאזהרותיהם כשהשפל הגדול אכן הגיע ואיפשר דקות ספורות למנוסה. חסרי כל הם פונו לאחר הצונאמי אל היבשת ושוכנו במחנות פליטים זמניים, אך לא לזמן רב. למרות ניסיונות הרשויות התאילנדיות לנצל את ההזדמנות וליישבם ביבשת, הם שבו אל האי ובעזרת תמיכה ותרומות חיצוניות הקימו את הכפר מחדש.

230 בני אדם חיים בכפר כרגע, ועוד כ-600 בכפרים נוספים בתאילנד, בדלות מחרידה, כמעט על סף רעב. רק 32 מביניהם, בעיקר ילדים, מחזיקים באזרחות תאילנדית. הם גרים בבקתות במבוק וקש המסודרות בשתי שורות, במפרץ רחב, על אי אחד בפארק הלאומי של סורין, שנמצא ממש על קו הגבול הימי הפרוץ עם מיאנמאר (בורמה), השכנה מצפון.

בינתיים, במיאנמאר

בני השבט החלו בנדודיהם הימיים ממקום מוצאם המשוער בדרום מזרח סין לפני כ-4,000 שנה. ההיסטוריה שלהם לא נכתבה בספר, והם מעולם לא נלחמו על שטח; תמיד היה מספיק מקום לנדוד אליו בים. עם הפיכת איי סורין לפארק לאומי, בראשית שנות ה-80, הוגבל אזור מחייתם לאי אחד. הדיג נאסר עליהם כמעט לחלוטין, אף לא למטרות פולחניות, והם נעשו תלויים יותר ויותר ברשויות, שמתייחסות אליהם בזלזול גלוי לעין. הם מועסקים היום בשכר ממוצע של שלושה דולר ליום במנהלת הפארק, המספקת שירותים בסיסיים לתיירים המגיעים מהיבשת ליהנות מיופיים עוצר הנשימה של האיים.

במיאנמאר, המרוחקת מכאן קילומטרים ספורים, המצב קשה עוד יותר. בין 1,000 ל-2,000 בני מוקן נוספים נותרו שם כנראה ואף אחד מהם לא מחזיק באזרחות בורמזית. בני המוקן חיים שם באופן המסורתי: חמישה עד שמונה בני משפחה נולדים, חיים ומתים בסירות עץ מסורתיות הקרויות בשפתם "קאבאנג".

הם חיים בארכיפלג של מרגוי, קבוצה של כ-800 איים הפזורים על פני 400 ק"מ בים אנדמן, לא הרחק מחופי מיאנמאר. משך תשעת החודשים היבשים הם נעים בחיפוש מתמיד אחר מזון ומחסה, ובתקופת העונה הגשומה, כשהים הופך סוער ומסוכן, הם בונים לעצמם מחסות ארעיים מקני חזרן ומעלי דקל הפנדנוס באחד ממאות האיים, וניזונים מליקוט צמחי יער, צדפים, קונכיות, תולעים ויצורים ימיים אחרים שנחשפים בשפל.

הם שומרים על מסורת אבותיהם, בכל המובנים: בדומה להם גם הם סובלים מרדיפות חוזרות ונשנות. הפלגים היריבים בצבא הבורמזי השסוע מתנכלים להם, עוצרים את סירותיהם ללא סיבה ולוקחים את חלקם לעבודות כפייה. יוקר המחיה, המחסור החמור בתרופות והגבלת חופש התנועה שלו היו רגילים מימי עולם הופכים את חייהם לבלתי אפשריים דווקא במאה ה-21.

כדי לשרוד, עוסקים רובם של בני המוקן במיאנמאר בסחר חליפין. השיטה פשוטה וחסרת רחמים: לכל צי סירות קאבאנג, המונה בין חמש לעשר סירות, יש "טאוקיי" משלו. הטאוקיי הוא המתווך היחיד בין בני המוקן לציוויליזציה. בדרך כלל הוא ממוצא סיני, מאלזי או בורמזי אך דובר את שפת המוקן. לעתים הוא חי בקרבם תקופות ארוכות ואף נושא לו אשת מוקן לאשה, ולעתים הוא פוגש בהם בלב ים, במקומות מפגש שנקבעו מראש לצורך ביצוע החלפת הסחורות. אנשי המוקן מביאים אתם מלפפוני ים גדולים וסוגים שונים של חלזונות ים, חשופיות וצדפות נדירות שנחשבות למעדן בשווקים הסיניים התוססים, ובתמורה הם מקבלים מהטאוקיי קצת כסף, כלי עבודה, דלק ואורז. בנוסף הוא מספק להם אלכוהול סיגריות ואת הגרוע מכל, אופיום. ותמיד במנות קטנות.

הטאוקיי שומר בדרך זו את בני המוקן על סף ההתמכרות, במצב של הזדקקות קבועה לסם אך עדיין בכוח עבודה מלא. הם צוללים לעומקים של 20 מטר ויותר ללא סנפירים, כשלעיניהם משקפות-שחייה עשויות קליפות של אגוזי קוקוס וזכוכית ישנה המודבקת בשרף עצים. הם שוהים מתחת למים דקות ארוכות, תופסים דגים בצלצלים ובידיים חשופות ותרים אחר בעלי חיים אחרים שנהפכו נדירים במים הרדודים.

גברים צעירים רבים המבצעים צלילות בעזרת מכלי אוויר, שמסופקים להם על ידי דייגים בורמזיים, מאבדים את חייהם בכל שנה כתוצאה מדקומפרסיה הנגרמת מהפרשי לחצים שעה שצוללים עמוק מדי, או עולים מהר מדי אל פני המים. גם תמותת הילדים גבוהה להחריד והגיעה בעבר עד 50% - מתוך שמונה ילדים שנולדו למשפחה בממוצע, היו נותרים בחיים ארבעה.

וזה לא הכל. הגבלת התנועה החמורה מצד הרשויות התאילנדיות והבורמזיות מונעת בעדם מלשוט אל איי המדינה השכנה. אף על פי שאינם משתייכים פוליטית לאף אחת מהמדינות ולמרות שהם רודפי שלום ובלתי מזיקים, הם מנועים מלהגיע אפילו לטקסים מסורתיים חשובים שבהם הם יכולים לפגוש בני משפחה רחוקים, או להכיר חתן/כלה מיועדים.

כך הם כלים אט אט, כמו שבטים רבים אחרים שדחו מעליהם את הציוויליזציה, תוך כדי איבוד כבודם וגאוותם. זקני השבט כבר לא טורחים להעביר את המסורת העתיקה שהשתמרה משך אלפי שנים לילדיהם, שבחלקם נקראים על שמם של גיבורי אופרות סבון תאילנדיות.

מהו רכוש, מהו עתיד

רגע לפני שעולמם העתיק של המוקן ייעלם נסעתי לשם, לקחת חלק בטקס החשוב ביותר שלהם, טקס "עמודי הרוחות" - "לוי רואי" בשפתם. הטקס מתרחש אחת לשנה, בליל הירח המלא האחרון של העונה היבשה; במהלכו נשלחת סירת קאבאנג מיניאטורית, העמוסה על פי האגדה במטען של מזל רע, אל הים, בתקווה שלא תשוב אל החוף. התוצאה קובעת את עתידו של השבט לשנה הקרובה.

לאחר שבועות של תכנון, איסוף חומר רקע ומידע וסידורים ביורוקרטיים הכרחיים, החליקה בבוקר קיצי של תחילת אפריל סירת הלונגטייל, שאת שירותיה שכרתי במימי המפרץ הצלולים, אל הכפר. הגישה אליו אפשרית בדרך הים בלבד, מאחר שצוקים בלתי עבירים תוחמים אותו משני עבריו. ב-20 בקתות הבמבוק וקש אין חשמל ואספקת המים מוגבלת, והכפר כולו אומר בידוד מן העולם החיצון.

בני המוקן רגילים לתיירים וחוקרים המגיעים לכפרם מדי פעם ולכן התעלמו מנוכחותי, אך כאשר התחלתי שולף ספרים וכתבות מעיתונים ישנים על אודותיהם התקבצה סביבי חבורה סקרנית. חלקם היו לבושים באופן מסורתי, הגברים במעין מכנסי דייגים משובצים, הנשים בחצאיות ארוכות ובחזה חשוף, אחרים היו לבושים בבליל מוזר של חולצות הוואי מכופתרות, חולצות כדורגל אירופיות וכובעי בייסבול אמריקאיים שנתרמו להם לאחר הצונאמי.

בתצלום הישן המופיע על כריכת אחד הספרים שהבאתי מופיעה דמותו של שאמאן מנוח נערץ בשם מאדה. בתמונה נראה מאדה כשהוא יושב על חרטום הקאבאנג ואוחז בידיו צלצל שעליו משופד לוקוס לתפארת. מאדה מת מזמן, אך מתברר שהשאמאן הנוכחי, סאלמה, הוא בנו. אי לכך הולכתי אחר כבוד, כמכר ותיק, אל בקתתו שבקצה הכפר. על מפתנה כרע ילד בחולצה אדומה והאכיל קוף זקן עיוור חלב מבקבוק.

סאלמה לחץ את ידי בחיוך רחב שחשף חניכיים ללא שיניים והזמין אותי אל הבקתה החשוכה. בפנים שררה מהומת אלוהים. כלי מטבח, כלי עבודה, חבלים, רשתות, שקי אורז - רשימה חלקית - היו מונחים על מזרן השינה במרכז החדר. על מדף עקום נראה טרנזיסטור ישן מפורק, כשלצדו מונח דג יבש חצי אכול, ותחתיו מכל דלק ללא מכסה וערימת פחמים. המלה "סדר" נפקדת משפתם של בני המוקן, כמו המלים "לקחת", "רוצה", "מתי" ו"להתראות". תפישות הזמן והמציאות שונות משלנו, ומושגים כמו רכוש ועתיד, כך נדמה, אינם מוחשיים לגביהם. אם כך, למה לתכנן ולצבור? למה להתעצב בשעת פרידה, או להילחם על אדמה?

הגשתי לסאלמה את המנחות שהבאתי לטקס, בקבוק ויסקי אורז, סרטים צבעוניים וזר פרחים. הוא זרק הכל לאחת הפינות פרט לוויסקי, כמובן, שנמזג מיד אל כוסות מלוכלכות. "צ'וק די קאפ (לחייכם)", אמרתי וטעם מחריד של אלכוהול, עשן וחומץ צרב את גרוני. "גוד, ורי גוד", ניסיתי להישמע אמין. הוא צחק, טפח על שכמי ועזב אותי כדי להציע משקה לשאר הגברים הממתינים בחוץ, הזדמנות יקרה מפז לרוקן את שארית הנוזל דרך חור ברצפת הבקתה.

השעות נקפו, ובני השבט התרגלו לנוכחותי. ילדי המוקן התגלו כלב הפועם של הקהילה. והיחס אליהם זהה ליחס שאליו זוכה כל אדם מבוגר. הם נדרשים לעבודות הבית, למשימות דיג וצלילה ולחתירות משוטים ארוכות, כל אחד לפי כוחו, וזוכים לכבוד רב. הוריהם, דומה, הם המבוגרים כולם: פעמים רבות ראיתי אשה המטפלת בילד לא שלה, בזמן שאמו מבשלת או מכבסת בגדים של ילדים אחרים.

יום אחד, בעודי ממתין לטקס - "כשהכל יהיה מוכן, אנחנו - והם", אמר סאלמה על המועד המשוער בהצביעו אל השמים - הוזמנתי על ידו לצאת להפלגה בקאבאנג, יחד עם שישה ילדים ושלושה זקנים. חתרנו במרץ אל מחוץ למפרץ כדי לצלול ולשלות קונכיות וחלזונות ולדוג בצלצל (בני המוקן אינם דגים בחכות או ברשתות). סאלמה, בן 63, הדהים בצלילה לעומק של כ-20 מטרים ובעצירת נשימתו ליותר משתי דקות, ואילו הילדים, בשמחה עצומה, זינקו עירומים אל המים מיד כשהעוגן הוטל.

מדענית שוודית בשם אנה גיסלן גילתה לפני מספר שנים שילדי המוקן מיטיבים לראות פי שלושה מילדים אירופים בני גילם, ושכפי הנראה נעוץ הדבר ביכולת, שהתפתחה משך שנים, של אימון לצמצם את גודל האישונים ולשנות את קימור העדשות בעיניהם כדי לאפשר להם ראייה חדה וממוקדת יותר. אכן כך: ללא משקפות צללו הילדים לעומק, ושלו מן הקרקעית יצורים זעירים בצבע קרקעית הים, שלא הייתי מסוגל להבחין בהם גם בעזרת משקפת הצלילה שלי.

בסירה, אגב, לא נראה ולו מסמר אחד. תהליך בנייתה אורך לא פחות מארבעה חודשים והידע מועבר מאב לבן. בסיסה עשוי מגזע עץ שתוכנו נחטב, הונח מעל גחלים לוחשות והורחב בעזרת בולי עץ. לאחר מכן מחוברים אליו, בחבלים שנקלעו מצמחים מטפסים, קרשי עץ, במבוקים ועלי דקל כדי להשלים בית צף. לקראת הטקס נבנה קאבאנג חדש, בתרומתו של צרפתי שמפעיל ארגון שלא למטרות רווח בשם "ים ללא גבולות". הוא מגיע לכאן מזה כמה שנים, בדרך כלל בחברת ידידו, האנתרופולוג ז'אק איוואנוב, שנחשב לחוקר החשוב של המוקן לאורך השנים.

אביו של ז'אק, פייר איוואנוב, היה האדם הלבן הראשון שערך מחקר רציני על שבט המוקן באמצע המאה שעברה. הוא חי אתם 20 שנה והפליג אתם בארכיפלג של מרגוי, בין בורמה לתאילנד, כשהוא לומד את שפתם ומנהגיהם ומתעד את אגדות העם שלהם מתוך השירה והריקוד. לאחר שמת בתאונה בעיר ראנונג שבתאילנד המשיך ז'אק את עבודת המחקר ופירסם כמה ספרים בנושא.

הטקס

לאחר יותר משבוע של ציפייה הגיע היום המיוחל. ב-7:00 בבוקר צעדו הגברים אל היער כשגרזנים בידיהם, בעוד הנשים מלוות אותם בשירה בתופים ובמצילתיים. מיסייה, המדיום של השבט, אשה בגיל העמידה שבשערה השחור המקורזל נשזרו פרחים בצבע דם, נשאה תפילה אל רוחות היער, מבקשת את רשותם להקריב קורבן של עץ צעיר וגבוה. תחינותיה נענו במהרה, הגרזנים הונפו וכעבור דקות ספורות קרס העץ על האדמה הלחה בקול נפץ.

ד"ר נאריומו ארונוטאי, אשת המכון לחקר חברתי באוניברסיטת צ'ולאלונגקורן בבנגקוק שחוקרת את תרבותם של בני השבט ב-13 השנים האחרונות ואף דוברת את שפתם, הסבירה את חשיבות הרגע כשהגענו אל הכפר. "ברגע בו קרס העץ נפתח על פי אמונת בני השבט השער המפריד בין עולמנו הגשמי לבין עולמן של רוחות האבות הקדומים ורוחות הטבע. כעת אין לדעת מה עומד להתרחש. בכל רגע יכולה רוח לחדור אל נפשו של אחד מבני או בנות השבט. כשזה יקרה אתה בלי ספק תבחין בכך".

בעבודת צוות מופלאה, כשברקע השירה והתיפוף המהפנטים, נחתכו הענפים והקליפה וגזע העץ נחתך לשלושה חלקים בגודל שונה. ביד אמן הפכו שלושת הגזעים העירומים לשלושה עמודי טוטם המייצגים אב, אם ובנם. משפחת מוקן. עמודי הטוטם נצבעו בצבעים חזקים חגיגיים והושענו לייבוש בשמש הקופחת. באותו הזמן בישלו הנשים במרכז הכפר לביבות מתוכנו המגורד של אגוז קוקוס שעורבב עם קמח תירס וטוגן בשמן עמוק, ושתי תרנגולות נשחטו ובושלו בסיר גדול.

סרטים צבעוניים נתלו בין העצים, לא רחוק מקו המים, והכפר לבש חג. מדי פעם נראתה אחת מבנות השבט נכנסת לטראנס עמוק, מתגלגלת בחול ומעוותת את פניה, כאילו מנסה להשתחרר מדיבוק. לאורך היום נראו מספר רב של נשים במצב כזה. בדרך כלל עזב אחד מבני השבט את עיסוקו ופנה לעזור ולהרגיע את הנאבקת, ולאחר מספר דקות של בכי וכאב היתה זו פונה מותשת אל הים, רוחצת בו וחוזרת לעיסוקיה כאילו לא קרה דבר.

השמש החלה להיעלם מאחורי המדרון הירוק, ופתאום, ללא התראה, התגברה השירה וזרם של התרגשות עבר בכפר. סאלמה צעד בראש אל מרכז הכפר, חפר שלושה בורות בחול, שפך לתוכם מעט מי ים ובירך. מאחוריו צעדו שני מתופפים, וכמה צעירים חסונים שנשאו על כתפיהם את עמודי הטוטם, מזבח בצורת בית וסירת קאבאנג מיניאטורית. כל בני השבט יצאו מבקתותיהם אל מרכז הכפר והקיפו את המזבח בסקרנות. ראשי השבט פרסו שטיח מולו וכרעו על ברכיהם. השתרר שקט.

צלחת המנחות הונחה לפני סאלמה והטקס החל. במהלך שעות הטקס לא פסקה השירה, המתגברת ונחלשת במונוטוניות, כמו גל נצחי, מהפנטת ולוכדת. אלמלא ידעתי עד כמה בני המקום רודפי שלום הייתי מת מפחד. בשלב מסוים נשך סאלמה את ראשה של אחת מהתרנגולות שבושלו קלות ושדמן הוקז לתוך אחת מצלוחיות הקורבן שהונחו לפניו, ולקול תשואות הסובבים הטיל אותה בפיו אל תוך המזבח.

אז נשכב על גבו מחויך, חצי מעולף, מתנשף כמי שסיים מרתון, ועיניו ננעצו בנקודה מרוחקת בשמים המאדימים. מיסייה קראה בכף ידה והודיע שהרוחות זועמות, כיוון שלא הבאנו אתנו מספיק מנחות. מישהו שאל אם יש אתי ממתק, פרי או סרט צבעוני, או עדיף כמובן לאו קאו, להרגיע את הרוחות, אך לא היה לי דבר. הנשים החלו להקיף את המזבח בריקוד מטורף, מנפנפות בידיהן ורוקעות ברגליהן לקצב התיפוף. הגברים שרו וניגנו והילדים עמדו סביב בוהים בהם בסקרנות, חלקם נושאים את אחיהם הקטנים בידיים.

"ראה את הנערה הזאת", לחשה ד"ר ארונוטאי. "שמה קלאנג והיא משתתפת פעילה בצוות המחקר שלנו. היא בת השבט אך דוברת תאילנדית מושלמת ועוזרת בפעילויות משותפות שאנו מארגנים לילדי המוקן עם תאילנדים בני גילם". הנערה חלפה על פנינו אך לא זיהתה את ארונוטאי. היא מרטה את שערותיה ומשכה בשמלתה, נושכת את שפתיה עד זוב דם. בעיניה הפקוחות לרווחה היה שילוב מוזר של אימה וכאב עם ניצוץ של אושר עילאי.

"במהלך הצהריים שוחחתי אתה", המשיכה ארונוטאי. "שוחחתי אתה על הטראנס הזה שאתה רואה לנגד עיניך. היא הביעה כלפיו בוז, אמרה שהיא חשה בושה למראה הוריה ומכריה הרוקדים כך ללא שליטה והודיעה לי שלעולם לא תשתמש בסמים או באלכוהול ושלעולם לא תיקח חלק פעיל בטקס משפיל זה. עברו רק כמה שעות וראה אותה עכשיו".

"מה באמת קורה כאן?" שאלתי את הד"ר, "הרי זו לא הצגה. האשה הזו שם ליד השיח מנהלת שיחה ערה עם הוריה המתים, וקלאנג האומללה נכנעת לרוח שהשתלטה עליה. מה לכל הרוחות קורה על האי הזה?"

"אין לי תשובות אקדמיות", ענתה. "אין זה משנה אם מדובר בשכנוע עצמי, או במודעות רוחנית גבוהה. האמת נמצאת בוודאי איפשהו באמצע, ואנחנו לא מספיק רגישים, קשובים ומחוברים לטבע להבחין בה. בעידן המודרני איבדנו את רגישותנו לעולם שלם של תופעות שרק בחלק מהן אתה חוזה כרגע. איבדנו את דרכנו ובוודאי שלא נוכל לחוש במה שחשים בני המוקן. הם פשוט קרובים יותר לשורשי האמת. אם הייתי נולדת כבת מוקן הייתי גם אני רוקדת כך הערב, בטירוף חושים, חוגגת את הקשר הזה בין האדם לטבע".

הלילה ירד, מדורות הובערו על החוף וגשם כבד ניתך ארצה, אך זה לא עצר איש. הם רקדו ובכו, צחקו ושרו כמו במחזה שנלקח מתוך חזון אפוקליפטי. ככה נראה סוף העולם, חשבתי לעצמי כשעליתי על סירה בכוונה לשוט אל החוף שבו נמצא האוהל שלי. הייתי מותש, רעב ועצוב. במקום החוויה האקזוטית שלה ציפיתי מצאתי עצמי מריר וחסר תקווה. החלטתי לא לחזור לכאן יותר, לעזוב למחרת בבוקר אל היבשת ולשכוח מצועני הים.

באותו לילה חלמתי חלום שזיכרונו מעביר בי עד היום רעד. סבי וסבתי המנוחים, בהירים ומציאותיים באופן מצמרר, דיברו וניסו להרגיע אותי. הקצתי שטוף זיעה ודמעות, בפחד שלא ידעתי שקיים. הגשם פסק בינתיים ועזבתי את האוהל המחניק לשבת על החוף. הירח המלא עמד במערב, והשמים היו זרועים בכוכבים. האוויר היה רענן ולח, וגלים קטנים נשברו אל החוף. לא היה לי ספק שאשוב להיפרד מהם.

למחרת מצאתי את דונונג שרוע מותש מול המזבח על החול. לא חלף זמן רב עד שהתעורר והחל לשיר חרישית, יחד עם מתעוררים אחרים. הוא כרע על ברכיו, שתה ויסקי והחל משוחח עם דמות בלתי נראית שעמדה מעליו. "אפונג, אנונג", זיהיתי מלים מוכרות מתוך השטף, "אבא, אמא", הוא אמר ובכה.

נפרדתי ממנו בשקט. כשצעדתי אל תוך המים הרדודים בכיוון הסירה, ליוו אותי צווחותיה של צעירה מעורטלת, רותחת מזעם עלי - כנראה בגלל שצילמתי ליד המזבח - ועיניה יוקדות אש. לא העזתי להביט לאחור, רק כשהתחלנו לנוע הגנבתי הצצה אחרונה. ארבעה בני מוקן כרעו מול המזבח המאולתר, מנהלים דו-שיח חריף עם אבותיהם הקדומים. הקאבאנג המיניאטורי עמד על כנו, עמוס מנחות ומוכן להשטה, ועל קו המים רקדה אשה אחת בשיער פרוע ובחזה חשוף. מבטה פגש במבטי לרגע ארוך, בלתי נשכח. היא הצמידה את כפות ידיה זו אל זו לפני חזה, קדה לעברי קידה קטנה והתמוטטה אל החול.

הסיכוי היחיד שלהם

תרבותם של בני המוקן נשמרה, בשינויים מזעריים, אלפי שנים. הם דבקו באמונותיהם האנימיסטיות (האמונה שלכל אובייקט ביקום יש נשמה או רוח), ודחו את הבודהיזם והאסלאם שהתפשטו באזור וגם את המיסיונרים הנוצרים שנשלחו להמיר את דתם של הפראים. ממלכות קמו ונפלו, מלחמות הדתות תבעו קורבנות והם בשלהם, מלקטים מזון ותרים אחר מקום להעביר בו את הלילה, כשפעם בשנה הם מתכנסים באחד האיים לתקשר עם הרוחות ולשלוח סירה מיניאטורית אל הים בתקווה שלא תשוב. כשנשלחה הסירה השנה כבר הייתי בדרכי בחזרה אל היבשת ואיני יודע מה עלה בגורלה.

"האם הם נידונו לכליה?" שאלתי את ד"ר ארונוטאי במעבורת שעל סיפונה שבנו אל נמל קורה בורי. "כליה היא אולי מלה חזקה מדי", היא השיבה. "נכון יותר לקרוא למה שבני המוקן עוברים התבוללות תרבותית. ללא שימור מכוון אין ספק שתרבותם תיכחד תוך דור. הם שחצו ימים בסירות זעירות, תוך כדי שהם מתמודדים עם איתני הטבע ועם הפיראטים המאלזים, הם שסירבו להפוך לחקלאים ולכל ניסיון של כובשים קולוניאלים ליישבם במושבות קבע - הם נכנעים לבסוף לדת גלובלית חדשה שהמשיח שלה הוא דמות של אדם חמור סבר עם אף נשרי במרכזו של שטר ירקרק שבכוחו לקנות מזון, תרופות, אדמה ואפילו ים".

כמה זמן עוד נותר להם?

"הכלכלה המודרנית ויוקר המחיה יגרמו להיעלמות מסורתם העתיקה ולהיעלמות שפתם תוך שנים לא רבות, והתאילנדים והבורמזים מזרזים את התהליך באמצעות הגבלת חופש התנועה שהוא הבסיס לכל מהותם. הם הופכים אותם לתלויים בתרומות, לאטרקציה תיירותית ובעצם לקבצנים בעל כורחם. הסיכוי היחיד שלהם תלוי בכך שנבין שמורשתם היא מורשתנו, מורשת האדם, ושההיסטוריה שלהם יכולה ללמד אותנו רבות על זו שלנו".

"רק ביום בו ימות הדג האחרון בנחלים היבשים, ייחטב העץ האחרון ביער ובשדות המזוהמים ייבשו היבולים", ניבא פעם אינדיאני משבט הקרי בקצה האחר של העולם, "רק אז יבין האדם שאינו יכול לאכול כסף".*



ילדי המוקן וידיד. מדענית שוודית גילתה לפני מספר שנים שהם מיטיבים לראות פי שלושה מילדים אירופים בני גילם


דיג משותף מתחת למים (למעלה) וסירת "קאבאנג". בני המוקן לא דגים בחכות או ברשתות, רק בצלצל ובידיים חשופות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו