בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האמא היהודייה של הפאשיזם

מרגריטה צרפתי היתה הרבה יותר מפילגשו היהודייה של מוסוליני. היא תיכננה עם הדוצ'ה את המצעד לכיבוש השלטון, כתבה בשמו מאמרים וגם את הביוגרפיה הרשמית שלו. בראיון ל"הארץ" מעדיפה נכדתה להציג אותה כפטרונית אמנויות, שהתנגדה לקשר עם הנאצים. גם ישראל לא נטרה לה, והתירה לה לבקר בארץ ב-59'

תגובות

כולם באיטליה רצו לשכוח את פילגשו היהודייה של מוסוליני, "האשה האחרת" של הדוצ'ה: הפאשיסטים, משום שהיתה יהודייה, מתנגדיהם, משום שהיתה פאשיסטית, ובני המשפחה משום שהיתה נטל היסטורי מביך. כך נדחק סיפורה של מרגריטה צרפתי מהתודעה הציבורית, ועמו גם חלקה המרכזי בעיצוב הפאשיזם ובחייו של הדוצ'ה.

היום, יותר משישים שנה אחרי שהרודן הפאשיסטי הוצא להורג, מעדיפים בני משפחתה של מרגריטה צרפתי לראות בה אינטלקטואלית ופטרונית אמנויות, שפעלה להרחיק את איטליה מהסכנה הנאצית ונאלצה להימלט לארגנטינה עם החלת חוקי הגזע על ידי בניטו מוסוליני. הם לא שמעו ממנה על עשרים השנים שבהן חלקה את תורתו ואת מיטתו, גם לא על 1,272 המכתבים שכתב לה בשנים ההן, ונעלמו. לא, הם לא נמצאים בארכיונה הפרטי בוויה דיי ויליני 18 ברומא. כך לפחות אומרת בראיון ל"הארץ" נכדתה איפוליטה גאיטני, המופקדת עליו. בת דודה האמריקאית, הקרויה גם היא מרגריטה צרפתי, משוכנעת שהם מוחזקים בידי הדודנית ברומא.

רבים מתדפקים באחרונה על דלתות הבניין הרומאי המפואר: עיתונאים, חוקרים, סופרים (באחרונה יצא לאור בצרפת הרומן "לילה איטלקי" מאת ניקול פאבר, שצרפתי היא אחת הדמויות העיקריות בו). זהו בניין פטריצי מרהיב בצבע אוקר, הנמצא במרחק שלוש דקות הליכה מווילה טורלוניה, משכנו הרשמי של הדוצ'ה; שלוש דקות מהכניסה האחורית של הווילה, זה בדוק. "הווילה בשיפוץ", אומרת צעירה חייכנית שעובדת בחצר. "אבל אפשר לבקר, לכי מסביב, זה שווה".

בכניסה לביתה של צרפתי פעמון מוזהב, שער שחור ענקי, דלת עץ כפולה, מעלית בכלוב ברזל מפורזל, מדרגות שיש רחבות. את הדלת פותחת איפוליטה גאיטני, אשה צנומה ותכולת עיניים בת 66, נחושה ועניינית. הדירה מרווחת, שטופת שמש ומרוהטת באיפוק קלאסי. בחדר אחד מרוכזים מסמכיה ותצלומיה של הסבתא, ובמרכזו ניצב קודש הקודשים: שולחן הכתיבה של צרפתי. על אחד הקירות דיוקנה המפורסם של צרפתי עם בתה פיאמטה, פרי מכחולו של האמן אקילה פוני. לצדו, מדפים עמוסים במחברותיה וביומניה, ושידה של 12 מגירות ענק.

לפני שהראיון מתחיל מקבלת המארחת שיחת טלפון. "אני מתראיינת עכשיו לעיתון ישראלי", היא מתנצלת ומוסיפה, "לא, לא, העיתון 'הטוב'". איפוליטה גאיטני ושתי אחיותיה, סנצ'ה ומרגריטה, משתייכות למחנה השמאל באיטליה, והן פעילות נמרצות למען העניין הפלשתיני.

איפוליטה היתה בת 21 כשסבתה מתה, אבל מעולם לא שאלה אותה על העבר, על הרומן שלה עם מוסוליני, על חלקה בפאשיזם. וצרפתי, היא אומרת, לא נידבה מעולם מידע בעניין זה. היא דיברה על אמנות, דיקלמה את דנטה, את שייקספיר, את אדגר אלן פו, ופתרה תשבצים ב"פיגארו ליטרר".

"אחרי המלחמה היתה הדחקה קולקטיווית עמוקה, ניסו לשכוח, לא התרברבו בזה. היתה מין צנזורה עצמית. רק עכשיו כולם מתחילים לדון בתקופה ההיא, וגם בסבתא שלי", היא אומרת.

מתי נודע לך על חלקה של סבתך בחיי מוסוליני ובפאשיזם?

"מאוחר מאוד, בגיל 17, 18, ומפי חברים. בבית לא דיברו על זה. באיטליה היתה הדחקה. הכל יוחס לגרמנים, כל הרשעות, חוקי הגזע, הרדיפות. גם בבית שלי הכל יוחס לגרמנים. כשגדלתי והתחלתי לקרוא, הבנתי שהפאשיזם והנאציזם זה היינו הך. אמי לא חשבה כך, היא המשיכה לומר שהפאשיזם היה בסדר עד ההתקרבות להיטלר.

"לדעתי, לו רדפו אז את השחורים ולא את היהודים, יהודים רבים היו עדיין פאשיסטים... למעשה, היום זה אותו דבר. יהודים רבים באיטליה הם פאשיסטים, כי הפאשיזם קרוב היום הרבה יותר לישראל, והם רודפים את הערבים. אם תלכי היום לגטו של רומא, תראי שחלק מהקהילה היהודית הרומאית פאשיסטית ממש, פאשיסטים במנטליות, בראש. והמצב במזרח התיכון מסבך את העניין. כל מי שמדבר נגד הממשלה בישראל, הם אומרים עליו שהוא אנטישמי, ובפוליטיקה האיטלקית הם הרבה יותר קרובים לימין, מאשר לשמאל".

פגישה עם ההיסטוריה

אמה, פיאמטה, התנצרה ב-1930 ונשארה באיטליה עם משפחתה גם לאחר שמרגריטה צרפתי ובנה אמדיאו יצאו לגלות בעקבות החלת חוקי הגזע. אבל צרפתי חששה לשלום בתה ונכדיה, ועם כיבוש רומא בידי הנאצים הפעילה ממקום גלותה בארגנטינה את הקשרים המעטים שנותרו לה מימי גדולתה, כדי להבטיח שלא יאונה להם רע. כך מצאה פיאמטה מסתור בבית חולים, מחופשת לאחות; בעלה ליוויו, שלא היה יהודי, ירד למחתרת וילדיהם פוזרו במנזרים קתוליים.

גורל אחותה הבכורה של מרגריטה, נלה אררה, שפר פחות. היא ובעלה פאולו, שהתכחשו רשמית ליהדותם, נעצרו ב-1944 בידי אנשי אס-אס, נשלחו למחנה פוסולי וממנו לאושוויץ. הם מתו בדרך למחנה ההשמדה.

הקפה מוכן וגאיטני מוזגת אותו לתוך ספל קטן.

סבתך דיברה על העבר, חשה אחריות למות אחותה?

"לא אתי, לא אתנו, זה היה טאבו בבית. ייתכן שהיו לה נקיפות מצפון, אבל או שאת מתאבדת או שאת מחליטה לחיות. אנשים חיו עם נקיפות מצפון חמורות יותר. היא בעצם עסקה באמנות, זה לא שהזיקה או הסגירה מישהו. להיפך, כמה היסטוריונים טוענים שכל עוד היתה לצדו, מוסוליני עשה פחות דברים איומים. היא עצמה לא עשתה רע לאף אחד. זה שהאיש שלה היה חלאה, אין ספק".

סיפור חייה הדרמטיים של מרגריטה צרפתי התחיל בילדות שלווה ומאושרת בגטו של ונציה, שבו נולדה ב-8 באפריל 1880, בת זקונים למשפחה יהודית דתית אמידה, משפחת גראסיני (אביה של הסופרת נטליה גינצבורג הוא בן דודה). ילדה ג'ינג'ית יפה, ירוקת עיניים וסקרנית, הגדלה מוגנת ומוקפת אהבה, בעיקר באהבתה של סבתא דולצ'טה לוי נחמיאס, שממנה למדה לחיות את ההווה, לא להתרפק על העבר.

"הו אלוהים", נהגה למלמל מדי לילה תפילה שהמציאה, "עשה שאדע להיות מאושרת, שאדע להיות אסירת תודה על כל הדברים הטובים שנתת לי". להיות מאושרת, בכל מחיר. זה המוטו שדחף אותה כל חייה. בגיל 18, חרף התנגדות הוריה, היא התחתנה עם צ'זארה צרפתי ("סרפתי" בפי האיטלקים), עורך דין יהודי, סוציאליסט, שהיה מבוגר ממנה ב-14 שנים. לזוג צרפתי נולדו שלושה ילדים: רוברטו, אמדיאו ופיאמטה.

ואולם, החיים בוונציה היו קטנים עליה וגם בעלה שש לעבור. בני הזוג העתיקו אפוא את מגוריהם למרכז העצבים של איטליה: מילאנו. שם חתרה מרגריטה לפלס לעצמה מקום בצמרת האינטלקטואלית ולהשתלב בתחומים שהיו עד אז נחלתם של גברים: עיתונות ואמנות. לשם כך פתחה מדי יום רביעי את טרקלינה לכל המי ומי בעיר, והוציאה לעצמה מוניטין של מארחת למופת: יפה, שנונה ותוססת. ביתה הפך למרכז האוונגרד האמנותי, לכור ההיתוך של הזרם הפוטוריסטי, ומאוחר יותר של זרם הנובצ'נטו. גדולי האמנים, הסופרים והפוליטיקאים היו בני בית אצלה.

"מעין חוש ריח עז דחף אותי לעבר אנשים מחוננים", העידה על עצמה בזיכרונותיה, שהם למעשה אוסף אפיזודות על מפגשיה עם שועי עולם, בהם הממציא גוליילמו מרקוני, האפיפיור פיוס ה-10, הנשיא האמריקאי פרנקלין דלנו רוזוולט, הפיסיקאי אלברט איינשטיין, ורבים אחרים. גם ישראל זנגוויל, שהיא מכנה "דיקנס היהודי", וזאב ז'בוטינסקי נמנו עם מכריה.

"היא היתה אשה משכילה, אבל לא מעמיקה, קשובה מאוד לאופנות התרבותיות, אשה מניפולטיווית, שאפתנית וחסרת עכבות, בעלת כישרון מובהק לקידום עצמי - היא עשתה זאת גם עם מות בנה במלחמה, שבו התעטרה כמקור נוסף לקידום עצמי", אומרת ההיסטוריונית, ד"ר סימונה אורסו, חוקרת באוניברסיטת פאדובה ומחברת הביוגרפיה של צרפתי.

התפנית הדרמטית בחייה, הפגישה עם ההיסטוריה, התרחשה ב-1912, עם מינויו של עיתונאי אלמוני, צעיר ומרושל, בניטו מוסוליני, לעורך העיתון הסוציאליסטי "אוואנטי", שצרפתי כתבה בו ביקורת אמנות. הוא היה בן 29, צעיר ממנה בשלוש שנים, סוציאליסט אחוז להט מהפרובינציה; רודף שמלות כריזמטי הניחן בכישרון מיוחד לסבר את אוזני שומעיו ושומעותיו. צרפתי זיהתה בעיניו "זיק של פנאטיות" ונמשכה מיד אל העוצמה שהקרין.

יהודייה וגזענית

זו היתה תחילתו של קשר רומנטי ופוליטי שנמשך עשרים שנה. בימים הראשונים היתה תשוקתו עזה מתשוקתה, כפי שמעיד מכתבו לידידתה, המשוררת אדה נגרי: "אני מודאג וקצת ועצוב. היא רחוקה ואינה כותבת. כמה חבל! לבזבז כך את ימי האהבה". וכפי שמעידה אחותו אדוויג'ה בזיכרונותיה: "אהבתו של בניטו לסופרת הזאת היתה חדשה ועמוקה - משום שהיא השכילה לשלוט בהלכי הנפש והרוח האמיתיים שלו".

יחסיהם הרומנטיים הסתבכו במהרה במריבות סוערות, בגלל סירובו של מוסוליני המאצ'ו להתנזר מנשים אחרות. צרפתי לא היתה מוכנה לחלוק את המאהב שלה, די היה לה בבת זוגו ואם ילדיו, ראקלה. אף על פי כן נעשו מפגשיהם תכופים יותר, והם הרבו להחליף פתקים ומכתבים. השניים נמנעו אמנם מהפגנת יחסיהם בפרהסיה, ואולם דומה שלא טרחו במיוחד להסתירם מבני זוגם.

"פעם אמרה לי: אהבתי בחיי באמת רק שני גברים ושניהם היו גברים יוצאי דופן. אני מאמינה שהתכוונה למוסוליני ולסבא שלי", מספרת מרגריטה מגאלי, בתו של אמדיאו והנכדה החביבה על צרפתי. "היא גם יעצה לי לא ללכת למיטה עם ה'בוי פרנדס' שלי, משום שאצלם, כך אמרה לי, 'זה משהו אחר לגמרי: הם קמים מהמיטה, לובשים את המכנסיים והכל נגמר', ועודדה אותי לשמור על 'תומתי' עד הנישואים. עצה קצת משונה כשבאה מפיה".

מלחמת העולם הראשונה הקדירה את שמיה של משפחת צרפתי: רוברטו, הבן הבכור, נהרג בקרב בגיל 17. "מייסר אותי הכאב שאינך גורם לי עוד, נערי", קוננה עליו האם באחד השירים שהקדישה לו. לאחר שמאהבה תפס את השלטון, העניק המשטר הפאשיסטי לרוברטו צרפתי המת עיטור גבורה.

אף על פי שאביה התנצר ושאמה היתה נוצרייה, תמכה לא מכבר מגאלי בהצעה של יהודי ממילאנו להוסיף מגן דוד על קבר הגיבורים של דודה באתר ההנצחה באזיאגו. אבל אחיה רוברטו, הקרוי על שמו, ובנות הדודה מרומא, לא התלהבו מהרעיון. "הוא מת כאיטלקי, לא כיהודי", אומר רוברטו, הזוכר את סבתו כאשה שתלטנית ובלתי סובלנית.

1922 היתה שנת "המצעד על רומא" לכיבוש השלטון, שנרקם ככל הנראה בביתם הכפרי של הזוג צרפתי ליד קומו. זו היתה שעתו היפה של מוסוליני, שעתה היפה של צרפתי. הילדה הג'ינג'ית מהגטו, בתם של אמדיאו ואמה שומרי המצוות, עמדה להתבשם בניחוח השררה הפאשיסטית. "החתירה לכוח היתה הקשר החזק ביותר ביניהם", כותב ההיסטוריון פיליפ קניסטררו (בספר "האשה האחרת של הדוצ'ה") על שני הנאהבים, שכבר לא טרחו להצניע את יחסיהם.

על פי השמועות שנפוצו אז באיטליה, ראקלה מוסוליני, שנשארה בצפון עם ילדיו, היתה שקועה ברומן עם עובד רכבת, וגם צ'זארה צרפתי לא טמן ידו בצלחת. ועם מות בעלה, כעבור שנתיים, עברה צרפתי להתגורר ברומא והפכה למלכה הבלתי מוכתרת של איטליה, זו שכולם קמים לכבודה. ביחסיהם האישיים שררה אידיליה: מוסוליני בילה עם ילדיה של פילגשו יותר זמן מאשר עם ילדיו שלו, ובשנים ההן הגיעה גם השפעתה הפוליטית לשיאה. היא שימשה כסופרת צללים של הדוצ'ה, כתבה בשמו מאמרים, ערכה את ביטאון המפלגה הפאשיסטית וכתבה את הביוגרפיה הרשמית הראשונה שלו, שראתה אור באנגלית דווקא, בבריטניה.

"זו אשה שקיבלה לידיה כוח בתוך מסגרת שהפקיעה מידי הנשים כל עוצמה פוליטית ואישית אפקטיווית", אומרת ד"ר אורסו. "צרפתי זיהתה ראשונה את הנחיצות ביצירת מטען תרבותי הולם לפאשיזם, בשפה אמנותית שתייצג אותו, ופעלה בכיוון בקידום זרם אמנותי כמו הנובצ'נטו, שנציגיו הפכו בשנות ה-30 למוביליה העיקריים של התעמולה המוסוליניאנית. קרוב לוודאי שהיא עצמה השתתפה בגיבושה של האידיאולוגיה הזאת".

איך אפשר ליישב בין מוצאה היהודי לדרכו של מוסוליני?

"את הקשר שלה עם מוסוליני אפשר להסביר בין היתר במסלול שעשו שניהם מסוציאליזם לפאשיזם, זהו נתיב אידיאולוגי שדור שלם הלך בו. הפאשיזם משך אליו יהודים רבים, שהיו משוכנעים שתקומת איטליה, הריסורג'ימנטו, שלמענה נלחמו גם יהודים איטלקים עוד ב-1848, לא הושלמה עדיין. הם ציפו לסופה של תקופה ולהולדתה של איטליה חדשה. והם, בני דורם, היו צריכים להיות איטליה החדשה. ובל נשכח שצרפתי היתה אמנם יהודייה, אבל גם היתה גזענית לא פחות ממוסוליני".

ההיסטוריון והעיתונאי ג'ורג'ו פאברה מסכים אתה. בספרו "מוסוליני גזען", שיצא באחרונה באיטליה, הוא מתייחס לכתבים שפירסמה צרפתי, גם בשם עט, עוד לפני היכרותה עם מוסוליני: "מרגריטה החלה מתקופה זו ומדפי 'אוואנטי' את המסלול שיביא אותה בעקביות מסוימת לכתוב במשך 30 שנה דפים על גבי דפים של התייחסויות גזעניות-מפלות בעיקר נגד השחורים והאסייתיים. דפים אלה אינם ידועים ביותר, אבל הנימה והמשמעות שלהם חד משמעיות".

ומה בדבר הניגוד בין הפמיניזם של צרפתי לבין מוסוליני המאצ'ו?

"למעשה, היא מעולם לא היתה פמיניסטית באמת", אומרת אורסו. "היא התקרבה לפמיניסטיות רק משום שזאת היתה אז דרכן היחידה של נשים לעסוק בפוליטיקה".

העמדות הפאשיסטיות שלה היו פרי בחירה אידיאולוגית מכוונת, או שהושפעו מהקשר שלה עם הדוצ'ה?

"הראש המפוכח בין השניים היה דווקא זה של צרפתי. אפשר לומר שהיא היתה פאשיסטית ממש כמו מוסוליני, הפאשיזם היה המצאה של שניהם".

צוואתה הפוליטית

ימי התהילה שלה לא ארכו ולקראת סוף שנות ה-20 התחילו לנשב בבירת איטליה רוחות רעות. צרפתי, שהתקרבה לגיל 50, השמינה והחלה לגלות סימני נרגנות ועריצות. מאהבה קצר הרוח שב ללטוש עיניים אל נשים אחרות, צעירות ממנה, וגם יהדותה התחילה להפריע לו. יועציו, שלא חיבבו כלל את פילגשו ה"יזראליטה" של המנהיג, האיצו בו שוב לשכן בווילה טורלוניה את משפחתו הנשכחת בצפון ולהרחיק ממנה את "הזונה היהודייה". הפעם מוסוליני שמח להתרצות, וכך עברה צרפתי מהדירה שממול אל הדירה בוויה דיי ויליני 18.

זו היתה תחילתו של הסוף. "הגברת צרפתי חווה שבר, הטרקלין שלה, שבו נראו בעבר שרים וגם סנטורים, כל מי שרצו להתבלט בדרך זו או אחרת, מתרוקן לאטו מדי שבוע בשבוע", מעיד ביומנו אחד המבקרים הקבועים בביתה החדש, הסופר קוראדו אלווארו. צרפתי נדחקה אט אט הצדה, ועד החלת חוקי הגזע באיטליה ב-1938 נושלה מכל תפקידיה ונאסר עליה לכתוב בעיתונים, אפילו בענייני אמנות.

היא הבינה שהגיעה העת להסתלק. ההחלטה גמלה בלבה דווקא בבית הכפרי "איל סולדו" ליד קומו: הבית שבו הנביטה עם מוסוליני את זרעי הפאשיזם, שבו תיכננה עמו את "המצעד על רומא", את כיבוש השלטון. אבל באותו קיץ, כשקרובת משפחה שיגרה אליה גלויה תמימה לכאורה, שבין שורותיה שירבבה באנגלית את האזהרה Look out, you are watched, צרפתי לא התמהמהה להתרפק על העבר. היא ארזה בחיפזון שתי מזוודות וביקשה מנהגה להסיע אותה לגבול שווייץ הקרוב, כשבאמתחתה, כך אומרים, כל תכשיטיה, רישומים יקרי ערך ואוצר שלא יסולא בפז: 1,272 מכתבי אהבה של מוסוליני. מעין תעודת ביטוח.

בתה פיאמטה ובעלה נשלחו מטעם מוסוליני לשכנע אותה לחזור. "אם תקראו בעיתונים ששלחתי יד בנפשי בגלל דיכאון או געגועים לאיטליה, או משהו כזה, אל תאמינו: דעו שהם אלה שחיסלו אותי", היא אמרה להם בפאריס. "צרפתי מחוץ לאיטליה יכלה להוות בעיה למוסוליני, בשל כל מה שידעה וכל מה שיכלה לכתוב או לומר על המשטר", מסבירה ד"ר אורסו. צרפתי חששה מידו הארוכה של מוסוליני ורצתה להתרחק ממנו לארצות הברית, אבל כשכל מאמציה לקבל אשרה נכשלו, היא החליטה להפליג לגלות בארגנטינה.

היא היתה כבר כמעט בת 60, הבדידות והגעגועים התחילו להעיק עליה, והיא גם דאגה לבתה באיטליה. "פיאמטה מחמל נפשי, בבת עיני, סוף סוף מתחילים להגיע מכתבים ממך, באיחור, לא לפי הסדר, אבל אני יכולה להניח עכשיו על לבי את הנייר שבו נגעת, שעליו שירבטת, שאותו ליטפת במבטך, באצבעותייך", היא כתבה לה במכתב שנשלף מתוך הארכיון שבוויה דיי ויליני.

כשהיא שבה הביתה ב-1947, איטליה כבר מחקה מזיכרונה את הדוצ'ה ואת "האשה האחרת" שלו. בשדה התעופה צ'אמפינו קיבלו את פניה רק ילדיה אמדיאו ופיאמטה, שאותה לא ראתה שמונה שנים. ישראל הרשמית לא נטרה לפילגשו של מוסוליני, ולדברי גאיטני ביקרה סבתה בישראל כמה פעמים. בחדר המסמכים בביתה מצויה אשרת כניסה לישראל מ-1959, שעליה מוטבעת חתימתו של הקונסול, שלמה נחמיאס - כשם משפחתה של סבתה האהובה. צרפתי, "סבתא גיטה" כפי שנקראה בחוגי המשפחה, מתה כעבור שנתיים בביתה ליד קומו, אלמונית ונשכחת.

בבריחתה חסכה מעצמה מן הסתם מרגריטה צרפתי את גורלה של אחותה נלה, שנספתה בדרך למחנות ההשמדה, או את סופה של קלרטה פטאצ'י, שנצרבה בזיכרון הקולקטיווי כמאהבת המיתולוגית של הדוצ'ה, לאחר שהוצאה להורג לצדו. אבל צרפתי גם גזרה על עצמה שתיקה, שאותה לא הפרה בכל שנות גלותה בארגנטינה, וגם לא לאחר שובה. זה אולי המחיר שנדרשה לשלם למוסוליני כדי לקנות את חירותה ולהבטיח את שלום בתה. עד יום מותה נמנעה מלדבר עליו ועל הפאשיזם בפומבי, ובזיכרונות שכתבה הזכירה את המלה "פאשיזם" רק פעם אחת. כך דהתה דמותה בתוך אפלולית הספריות והארכיונים.

האם התחרטה מעודה על הבחירה האידיאולוגית שלה? על הקשר שלה עם הדוצ'ה? כיצד הגיבה אחרי המלחמה והשואה? "חרטה היא לא מלה שהולמת אותה", אומרת ד"ר אורסו. "בספר שכתבה ב-1937, 'אמריקה, החיפוש אחר האושר', היא מדברת בין השורות על מה שהמשטר לא אמור היה להיות ומאשימה בעצם את מוסוליני בבגידה בפאשיזם. זוהי צוואתה הפוליטית. אחרי זה לא אמרה על כך מלה. מכאן שדעותיה השליליות בנדון מוגבלות לברית עם היטלר וקשורות בלי ספק לבחירה האנטישמית של איטליה הפאשיסטית. ומאחר שבחרה לא לומר עוד דבר בפומבי, גם לא התבטאה בעניין השואה".

סיפורה הדרמטי כמעט אינו מוכר בעולם ובישראל. איך זה, שבניגוד לאווה בראון, קלרטה פטאצ'י או אוויטה פרון, צרפתי נותרה כמעט אלמונית?

"באיטליה סיפורה ידוע, אבל בעיקר בקרב היסטוריונים כמובן, וזאת כנראה משום שהמאהבת של מוסוליני שנחרתה בזיכרון היא פטאצ'י, שהיתה אתו בשנותיו האחרונות ומתה לצדו. צרפתי, עם הסתירות הרבות שבה, היתה דמות חריגה, לא טרגית, שקשה לקטלג, ולכן היא לא הפכה לאייקון כמו אוויטה, אף שלדעתי היתה שמחה מאוד להיזכר כמין 'אוויטה'".*



מרגריטה צרפתי ובניטו מוסוליני (בתמונה מימין). ברקע: מכתב שכתב אליה, ובו הוא נוזף בה על שימוש בשמו ובשם הפאשיזם למען הזרם האמנותי שקידמה


צרפתי (במרכז) ב-1925, מקבלת עיטור גבורה בשם בנה רוברטו, שנהרג במדי הצבא האיטלקי במלחמת העולם הראשונה. בתמונה למטה: צרפתי עם בתה פיאמטה ב-1912



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו