בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבא ג'וואד וסבא מוריץ

בביוגרפיות של ש"י עגנון העדיפו להצניע את סיפורה של אחייניתו, אסתר וינר, שהתחתנה עם אחד מבני משפחת נשאשיבי הירושלמית, ילדה לו שלושה ילדים והתאסלמה. בנה, סיהאם נשאשיבי, נזכר בליל הסדר בביתו של חתן פרס נובל ובקשרים אחרים עם הצד היהודי של משפחתו. בשבוע הבא ישתתפו בני המשפחה בכנס מספרי סיפורים בתל אביב

תגובות

עץ משפחתי
בלובי של מלון אמריקן קולוני במזרח ירושלים יושב גבר פלשתינאי נאה כבן 60. הוא מעשן, למרות ניתוח המעקפים שעבר, ומספר על חייו בעברית שוטפת. שמו סיהאם נשאשיבי, יש לו תעודת זהות כחולה של תושב מזרח ירושלים, שם הוא גר, יש לו משפחה רחבה והוא אב לארבעה ילדים.

אבל פתאום הוא עובר לדבר על ליל הסדר שחגג ב-1969 בבית משפחתו של ש"י עגנון, והשיחה אתו - מציאותית ואמיתית ככל שתהיה - מקבלת גוון הזוי. סיהאם נשאשיבי, למרות שם המשפחה שהוא נושא, הוא בכלל יהודי - לפחות על פי ההלכה.

בשלב הראשון זה נשמע מופרך: לש"י עגנון, הסופר היהודי הגדול, יש משפחה פלשתינית שלמה במזרח ירושלים. מה לעגנון ולפלשתינאים? כשפוגשים את בני המשפחה המדוברת התמונה מתבהרת והעלילה - עלילת טלנובלה ישראלית ממש - נראית הגיונית לפתע. מתברר גם, שילדיו של עגנון מכירים את בני הדודים שלהם מהצד האחר של ירושלים ושהיו תקופות ששני אגפי המשפחה שמרו על קשר.

אמו של סיהאם נשאשיבי היא אחייניתו של ש"י עגנון. שמה אסתר וינר. לא רבים מכירים את סיפורה, שנדמה לעתים כי המשפחה העדיפה להצניעו. לש"י עגנון היו אח אחד ושלוש אחיות. אחת מהן, דבורה, נישאה בגרמניה לפרוון מוריץ וינר. לבני הזוג וינר נולדו שתי בנות - מילי ואסתר (שנקראה על שם אמו של עגנון). ב-1940 הכירה אסתר את ג'וואד נשאשיבי, אחיינו של פחרי נשאשיבי, שהיה פעיל בחיים הפוליטיים בירושלים ושימש עוזרו הקרוב של ראש המשפחה המפורסמת - ראע'ב נשאשיבי.

השניים נפגשו כשהדודה של ג'וואד ביקשה ממנו להתלוות אליה לבית משפחת וינר, שם רצתה לקנות מעיל פרווה.

כשהקשר בין אסתר לג'וואד החל להירקם, משפחת וינר היתה בתקופה לא קלה. מוריץ וינר, גיסו של עגנון, חלה בשחפת בקיץ 1937. המשפחה נותרה כמעט ללא אמצעי מחיה ועגנון היה צריך לדאוג לכלכלתם.

בספרו "חיי עגנון" מתאר דן לאור את התקופה: "עגנון נאלץ איפוא לדאוג לסידורי האשפוז של וינר, לבוא בדברים עם הרופאים, לעודד את אחותו - ובנוסף לזה לאכסן בביתו את בתם מילי, שכן לדבורה לא היו התנאים המינימליים לטיפול בשתי בנותיה. האירוח של מילי היה מקור לצרות רבות: אמונה וחמדת לא חדלו מלריב אתה, והמריבות לא הוסיפו לשלוות הנפש של עגנון, ומעל הכל גרמו להפרעות בעבודתו. אולם עגנון השלים בלית ברירה עם הנוכחות הממושכת של בת אחותו, שכן לבו נכמר לנוכח גורלם המר של אחותו וגיסו".

האחיינית הבכורה, אסתר, כלל אינה מוזכרת בספר. שלוש שנים אחר כך התחתנה עם נשאשיבי, ולשניים נולדו שלושה

ילדים: סוהילה, סוהיל וסיהאם.

עגנון לא ראה בעין יפה את הנישואים האלה. כאדם דתי וכמי שיחסו אל הערבים נראה מסויג למדי - לפחות על פי יצירתו - הוא התקשה לקבל את חייה החדשים של האחיינית. סיהאם נשאשיבי, בנה של אסתר, מספר שאמו נודתה על ידי המשפחה הרחבה. היא שמרה על קשר בעיקר עם אמה ועם מילי אחותה הקטנה. עד 1948 זה עוד היה אפשרי; אחרי מלחמת העצמאות נחצתה ירושלים ואסתר עברה עם בעלה וילדיה לבית משפחת נשאשיבי במזרח העיר, אז גם התאסלמה בתהליך קצר. המפגשים הספורים עם משפחתה נעשו אז במעבר מנדלבאום - קו הגבול שחצה את העיר. עם עגנון ומשפחתו כמעט לא היה לה קשר באותן שנים.

חזרה למערב

חייה של אסתר וינר-נשאשיבי לא היו קלים. ב-1955 החליט ג'וואד להינשא לאשה שנייה, והשניים התגרשו. היא החלה להתפרנס מעבודות רקמה, ואחרי מלחמת ששת הימים חזרה למערב ירושלים וחידשה את הקשרים המשפחתיים. היא התגוררה בקרית יובל, עבדה כמטפלת, נישאה בשנית ונקראה אסתר נייגר. היא מתה ב-1989 ונקברה בבית העלמין בגבעת שאול. "אמא שלי קבורה בגבעת שאול, אבא שלי קבור במזרח ירושלים ואני בטח אקבר איפשהו באמצע", מגחך סיהאם נשאשיבי.

אסתר וינר-נשאשיבי דיברה עם ילדיה ערבית בלבד - לא עברית ולא גרמנית, כדי לכבד את משפחת בעלה ולא לעורר אי נוחות. "אבל כשההורים היו רבים - הם רבו בעברית", מספר נשאשיבי. היא גם לא ויתרה לגמרי על יהדותה: בערב שבת הדליקה נרות והמשיכה לצום ביום הכיפורים ולציין את החגים היהודיים.

בפסח 1969 לקחה את בנה הצעיר סיהאם (סוהילה וסוהיל חיו באותן שנים בכוויית), והתארחה בליל הסדר בביתה של אמונה ירון, בתו של עגנון. הדוד המפורסם חזר להכיר בה.

אמונה ירון זוכרת שבאותו ליל סדר חרד אביה שמא האורחים ייגעו ביין. "על פי דין, אסור שנוכרי ייגע ביין", היא אומרת. אבל סיהאם נשאשיבי זוכר אותו אחרת. "עגנון הסתכל בי ואמר, 'צריכים לעזור לבחור הזה, הוא מהמשפחה שלנו', והם באמת עזרו לי הרבה", הוא מספר. חיים ירון, בעלה של אמונה, מצא לו עבודה בבית הדפוס של כתר. פנינה, אשתו של חמדת עגנון, עזרה לו בלימוד עברית. בשלב די מוקדם בחייו החליט ללמוד עברית. הוא כמעט היחיד מבני משפחתו שמדבר עברית ומחפש את שורשיו.

את סבתו דבורה ראה פעם אחת בחייו, בשנת 1966, במעבר מנדלבאום. "היינו ילדים קטנים ונופפנו לה לשלום. אחר כך היא נפטרה. לפעמים היו שולחים לנו שוקולד ישראלי, היינו אוכלים ואמא שלי היתה שורפת את העטיפות כדי שלא יראו שכתוב עליהן בעברית.

"תמיד ידעתי על המשפחה היהודית שלי. כשעגנון קיבל פרס נובל, אבא שלי, שהיה מדבר עברית טוב והיה כל הזמן שומע רדיו, התקשר אלי ואמר 'הדוד של אמא שלך קיבל נובל'. אחרי מלחמת ששת הימים אמא חזרה להיות יהודייה וקיבלה תעודת עולה חדש מהעיר העתיקה".

אתה מרגיש חצוי בין הזהות היהודית לזהות הערבית?

"בהתחלה כעסתי על זה, אבל התחלתי ללמוד עברית ולחיות בצד השני, הכרתי יהודים. כשהייתי ילד לא הציקו לי עם זה שאמא שלי יהודייה, אבל אחרי 1967 התחילו לדבר על זה. אני יודע שאני מעורב, אבל זה טוב בעיני".

הערבי מ"שירה"

בסוף הרומן הידוע של עגנון, "שירה", מסופר באגביות סיפור ירושלמי על צעירה יהודייה ממשפחה ענייה, שנענית לחיזוריו של צעיר ערבי ממשפחה עשירה ונישאת לו. היהודייה מוצגת שם כקורבן, והערבי כפתיין.

לא ברור מדוע הוצנע הסיפור הזה על קרובי משפחתו הפלשתינאים של עגנון - הרי דברים מסוג זה היו יכולים לקרות בירושלים המנדטורית. כיצד ייתכן שהסיפור כמעט לא נחשף בביוגרפיות של עגנון? מדוע, למשל, החליט לאור לדלג על הסיפור העסיסי הזה כשפירסם את "חיי עגנון" ב-1998?

"יכול להיות שזה קצת חסר בספר, אבל לא היו בידי עדויות מוצקות ליחס של עגנון למקרה הזה", אומר לאור. "אני מבין שאחרי 1948 המשפחות היו מנותקות, וב-1967 התחדש הקשר. ירושלים המנדטורית היתה פחות מחולקת מהעיר של היום, ובסך הכל אלה היו שני צעירים ממשפחות מיוחסות שהתחברו. זה לא מקרה מאוד יוצא דופן".

רחלי אידלמן, מו"ל הוצאת שוקן שפירסמה את הספר, טוענת שלאור ידע יותר ממה שכתב בספר. "הוא רצה לצאת בסדר עם כולם", היא אומרת.

אמונה ירון אומרת היום שלא אכפת לה להעלות זיכרונות ולהעמיק את ההיכרות עם בני משפחתה הפלשתינאים. היא הכירה את בתה של אסתר, סוהילה, והתרשמה ממנה מאוד. "אסתר הביאה אותה אלינו פעם והיא סיפרה שכשחיתה בכוויית ראתה בטלוויזיה תוכנית שנקראה 'דע את האויב' - ושם הראו את ישראל ובין השאר הראו את עגנון, ופתאום היא קראה 'זה הדוד שלי!'

"אסתר היתה בת דודה שלי. היא היתה אשה שמנה מאוד וחביבה. נראה היה שההורים שלה טיפחו את אחותה הקטנה מילי, ואותה די קיפחו. בנוסף, אביה היה אדם פתוח והוא תמיד הביא הביתה אורחים ערבים, כך שדי בקלות היא הכירה את הבן למשפחת נשאשיבי. הוא עשה רושם טוב והיא כנראה קיבלה ממנה יחס טוב, אבל אחר כך הוא לקח אשה אחרת ואת זה היא לא יכלה לשאת".

איך אביך קיבל את הסיפור?

"הוא היה קצת בספק, הוא לא ידע איך לאכול את זה".

היה חשוב לכם לשמור את הסיפור בסוד?

"לא. היום אנשים לא יודעים על זה, אבל אחרי 1967 כתבו על זה שאחיינית של עגנון באה לחיות שוב בירושלים. לא הסתרתי את זה אף פעם".

היית רוצה לשמור אתם על קשר?

"זה בהחלט מעניין אותי, אם יפנו אלי אני אזמין אותם אלי בשמחה".

הצד היהודי

שתים עשרה בצהריים, קריאת המואזין מהדהדת ברחוב אל-חרירי במזרח ירושלים. בסלון הגדול והיפה בבית משפחתה של סוהילה דקאק (היא נישאה ליוסף עז א-דין דקאק) יושבים בני המשפחה, מעבירים ביניהם תמונות ישנות. כולם מכירים את הצד היהודי שלהם, כולם שמעו על הדוד עגנון. הזהות שלהם מורכבת - הם אולי הגשר בין שני העמים. על השולחן מונחים תצלומי שחור-לבן של האם אסתר, האב ג'וואד, הסבא היהודי מוריץ וינר, הדודה מילי וגם גזיר עיתון ישן של עגנון בטקס קבלת פרס נובל. לפני יותר מחודש הלכו לעולמן, באותו יום, בתה הבכורה של אסתר, סוהילה, ודודתה מילי.

לכל אחד משלושת הילדים של אסתר וג'וואד יש ילדים ולחלקם גם נכדים. שמונה ילדים השאירה סוהילה אחריה, רובם משכילים, פתוחים, מרשימים מאוד. כמה מהם אמורים לבקר בתל אביב בשבוע הבא, בכנס מספרי סיפורים בבית אריאלה, ולספר את סיפורם האישי (ראו מסגרת בעמ' 1).

הבת הבכורה הניה, רופאה במקצועה, עובדת בארגון רופאים בינלאומי וחיה בניו יורק; אחמד, גם הוא רופא, מחלק את זמנו בין מזרח ירושלים ובין בולגריה, שם חיה משפחתו; איימאן עובד במאפיית אנג'ל; אשראף, לוקה בשכלו, גר בבית משפחת דקאק; אמג'ד מתגורר עם משפחתו בירדן, הוא למד פיסיותרפיה אבל עוסק במסחר; אינאס למדה ברוסיה רפואת שיניים אבל הפסיקה את לימודיה לטובת לימודי בישול וקונדיטוריה, והיום היא מגדלת את ילדיה מנישואיה הראשונים והנוכחיים; ניבין למדה חינוך בניו יורק ועבדה שם כמטפלת; איהאב, הבן הצעיר, הוא מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת בית לחם, שמתכנן לנסוע באוגוסט הקרוב לניו יורק, שם ילמד באוניברסיטת קולומביה לדוקטורט בדמוקרטיה וזכויות אדם.

בסלון יושב גם סוהיל נשאשיבי, בנה השני של אסתר. הוא אדם דתי, לא מדבר עברית, סגור למדי, לא חש צורך לחפש את שורשיו היהודיים. סיהאם אחיו מסביר במקומו: "ב-1968 אבא שלי קיבל התקף לב וסוהיל רצה לבוא מכוויית לירושלים. הוא נכנס דרך ירדן ותפסו אותו, שמו אותו בכלא תשעה חודשים. זה כנראה השפיע עליו מאוד. אמא שלי ניסתה להפעיל קשרים, היא כתבה מכתב לזלמן שזר והוא פנה למשה דיין שהיה אז שר הביטחון - ועזרו לה. סוהיל חזר לחיות בכוויית, אבל בא לירושלים במלחמת המפרץ".

אינאס דקאק-שמאסנא נזכרת בדודה מילי, שאותה הכירה היטב. "היא נהגה לבוא לכאן הרבה לפני שנסעה לחיות בלונדון", היא מספרת. "אני לא יודעת למה לא היתה לנו הזדמנות לפגוש את שאר המשפחה. לא יצא לי לקרוא ספרים של עגנון אבל הייתי רוצה, אולי אקרא אותם באנגלית. הוא דוד שלנו וזכה בפרס נובל, אני חייבת לקרוא משהו שלו".

את מתמודדת עם שאלות של זהות?

"אני חצי יהודייה וחצי מוסלמית, אבל אני בעיקר פלשתינאית שחיה בישראל. אין לי רגשות רעים כלפי אף אחד, כי אנחנו קשורים זה בזה".

על פי ההלכה היהודית, את בעצם יהודייה.

"אני יודעת, וגם הילדים שלי יהודים. אבל אני חיה בחברה מוסלמית, אבי מוסלמי. אני יודעת שיש לנו צד יהודי, אבל אני לגמרי קשורה לצד הערבי שלי. כאן מקבלים אותנו כמו שאנחנו. סבתי חיה כאן הרבה שנים. כולם ידעו שהיא יהודייה, ואפילו פעם אחת היא לא ספגה הערות על כך".



עגנון. "אבא לא ידע איך לאכול את זה", אומרת אמונה ירון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו