בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני עד חי

כאשר אלי ויזל מספר על שני מבוגרים וילד שנתלו בבונה באושוויץ, הוא דובר אמת - אומר הרב דב אדלשטיין - אני יודע, הייתי שם

תגובות

הסצינה הידועה ביותר בספרו של אלי ויזל, "הלילה", היא כנראה סצינת התלייה. שלושה אסירים, שני מבוגרים וילד קטן נתלו במחנה בונה באושוויץ לאחר שנמצאו אצלם כלי נשק. המבוגרים מתו מיד. אבל הילד קל המשקל פירפר בין חיים למוות יותר מחצי שעה. "היכן אלוהים?" שאל מישהו מאחורי ויזל, ואילו ויזל מספר בספר שקול מתוכו ענה: "הנהו. הוא תלוי כאן על הגרדום הזה".

"הלילה" נמכר בארצות הברית ב-8 מיליון עותקים. בחודשים האחרונים, בעקבות הכנסת הספר למועדון הספרים של אופרה וינפרי, פורסמו כמה מאמרים הטוענים שסצינת התלייה לא היתה ולא נבראה, או שלא היה שם ילד. בכיר המפקפקים היה פרופ' ראול הילברג, מחשובי חוקרי השואה בעולם. הילברג אמר לפני כחודש לכתבת "הארץ" דפנה ברמן שהוא משוכנע שסצינת התלייה התקיימה, אך "אני איני חושב שהיה שם ילד". הוא מתבסס בין היתר על עדות המופיעה בארכיון אושוויץ, המפרטת את שמותיהם של שלושת הנתלים ואינה מציינת שאחד מהם היה ילד. לדברי הילברג, השאלה אם היה ילד משמעותית מאוד מבחינת הקוראים הנוצרים, משום שסצינת התלייה של שני מבוגרים וילד נראית כמשחזרת את צליבת ישוע, בן האלוהים.

ויזל אמר בראיון שערכתי עמו לפני כחודש ("צועק בלחש", 9.6.2006) ש"כל מה שכתוב ב'הלילה' עובדתי. אפילו השתיקה בין המלים עובדתית. בספר הזה הכל אמת". עוד סיפר שפגש בארצות הברית את אחיו של הילד שנתלה.

בעקבות פרסום הראיון התקשר ל"הארץ" הרב הקונסרווטיווי דב אדלשטיין, ניצול אושוויץ אף הוא. אדלשטיין הוא פנסיונר המתגורר באלפי מנשה וחבר בקהילה הקונסרווטיווית הוד והדר בכפר סבא. בעבר כיהן כרב בקהילות במישיגן, בוויסקונסין ובג'ורג'יה. "הייתי נוכח בתלייה של שני המבוגרים והילד", הוא אמר. "אני זוכר את זה לפרטי פרטים. אין שום ספק בדבר הזה. אני עד ראייה חי. הסיפור הזה אמת לאמיתה". בכתבה ציינתי שהמספר שקועקע על ידו של ויזל הוא 77133-A. אדלשטיין מציין ש"יש 155 מספרים בין המספר שלו לשלי".

לדבריו, "כל יום כשחזרנו מהעבודה, הלך כל אחד לבלוק שלו. באותו יום אמרו לנו שלא מתפזרים. הלכנו למגרש המסדרים הגדול במרכז המחנה. באמצע המגרש היה מבנה של שלושה עמודי עץ שנראה כמו שער של כדורגל. ראיתי את זה ולא הבנתי. חיכינו וחיכינו והתזמורת ניגנה לנו. פתאום אני רואה שלוש דמויות מתקרבות בליווי אנשי אס-אס. הם הביאו אותם לשלושת המבנים המוזרים שלא ידעתי מהם ואז היה טקס. היינו צריכים להוריד כובעים ולשים כובעים".

אדלשטיין מספר ש"הנאצים אמרו מה השלושה עשו. הם גנבו חומרי נפץ מהעבודה ופוצצו את הקרמטוריום של בירקנאו. אפילו נדמה לי שהם הרגו כמה אנשי אס-אס". לדבריו, "הייתי אז נער בן 16 פלוס. זו היתה פעם ראשונה שראיתי תלייה וזה היה מאוד מזעזע, לראות את הילד נתלה. אחר כך ראיתי המונים". הוא לא זוכר כמה זמן נשאר הילד בחיים.

הכינור הקדוש

סצינה מיסטית מאוד בספר "הלילה" מתרחשת לקראת סיומה של מלחמת העולם השנייה, בעת מצעד המוות שיצא מאושוויץ. בלילה, במקום שנקרא גלוויץ, שלף יוליק, אחד מחברי התזמורת של המחנה, את כינורו וניגן קטע של בטהובן. "צליל כינור בחשכת הצריף, מקום שנערמו המתים על החיים... כיצד אוכל לשכוח את הקונצרט המוגש לקהל גוססים ומתים", שואל ויזל ומספר: "כאשר התעוררתי עם אור יום, ראיתי את יוליק מוטל לידי, מת. לידו נח כינורו השבור, גווייה קטנה ונדירה". מאז הוא זוכר את מצעד המוות בכל פעם שהוא שומע בטהובן.

ספקות הועלו גם ביחס לסצינת הכינור. השאלה במקרה זה היא אם יכול להיות שמישהו טרח לשאת עמו חפץ מסורבל וכבד כמו כינור בתנאי הזוועה של מצעד המוות. על המצעד מספר אדלשטיין: "הלכנו ברגל כל הלילה ואנשים נפלו מתים. מי שלא היה יכול ללכת, קיבל כדור. פשוט קיבל כדור. הדרך היתה זרועה גופות גופות".

"הסיפור עם הכינור נשמע לי אפשרי", אומר אדלשטיין. "התזמורת ניגנה לנו כל יום. הכינור אצל חבר בתזמורת היה יותר מקדוש, יותר מכל אוצר שבעולם. הוא הציל את החיים שלו במשך שהותו במחנה. בזכות הכינור הוא נשאר בחיים. זה יצר קשר נפשי עמוק".

לדבריו, במהומה ששררה ביום היציאה למצעד המוות סביר שאפשר היה להוציא בחשאי מהמחנה כינור.

קרבות הלחם

במשך עשרה ימים הובלו שרידי מצעד המוות ברכבת מפולין לגרמניה. הם לא קיבלו מזון וניזונו רק משלג. הם נראו כשלדים וויזל מספר שתושבי היישובים הגרמניים שבהם עברו הביטו עליהם בתדהמה. מפעם לפעם היתה הרכבת עוצרת כדי להשליך את גופות המתים מהקרונות.

יום אחד, כאשר עצרו, שלף פועל גרמני פרוסת לחם מצרורו וזרק אותה לקרון. ויזל מספר שבקרון שאליו הושלך הלחם "התחולל קרב של ממש. אנשים הסתערו זה על זה, נאבקו, קרעו זה את זה, נשכו ככלבי ציד שהותרו מהרצועה ושנאת החיה בעיניהם". הפועלים התקבצו ולפתע החלו מושלכות פרוסות לחם לקרונות שונים. "הצופים התבוננו כיצד אותם שלדים הורגים זה את זה על פרוסת לחם". בקרון של ויזל נחלץ זקן מהמהומה כשהוא זוחל על ארבע ובידו חתיכת לחם. בנו הסתער עליו ולקח לו את המזון. שני אנשים נוספים הסתערו. כשנגמרה המהומה היו השניים, האב והבן, מתים.

גם אדלשטיין, שאינו מכיר את ויזל, היה באחד הקרונות. "ויזל סבור שהפועלים זרקו לחם כי רצו להשתעשע ולראות איך היהודים נלחמים. אני לא מסכים אתו", אומר אדלשטיין. "אני זוכר את הפרצופים של הפועלים. הם נראו נדהמים ואובדי עצות, אנשים שלא ראו דבר כזה בחיים. היה אז קיצוב וזו היתה מנת הלחם היומית שלהם. אתה לא זורק את הלחם הזה. התפלאתי על ויזל שדן אותם לכף חובה".

עשרת אלפים אסירים, מספר ויזל בספר, השתתפו בתפילת ראש השנה תש"ה במחנה בונה באושוויץ, כולל קאפוס ומפקדי בלוקים. "ברכו את אדוני המבורך", קרא החזן. "ברוך אדוני המבורך לעולם ועד", ענה הקהל, "יהי שם אדוני מבורך". לוויזל לא היתה זו תפילה ככל התפילות. "מדוע, מדוע עלי לברך את שמו? התקומם כל תא בגופי. משום ששרף אלפי ילדים בקברותיו? משום שהפעיל שש משרפות יומם ולילה גם ביום השבת וביום החג?" ויזל מספר ב"הלילה", שבאותו יום "לא התחננתי. לא יכולתי להיאנח. להיפך. חשתי עצמי חזק חזק. אני הייתי המאשים, והנאשם - אלוהים. כשהסתיימה התפילה נותר הקהל במקום שעה ארוכה וכשהגיעה שעת השינה נפרדו המתפללים זה מזה בברכת 'שנה טובה'".

אדלשטיין אמנם מאשר את סצינת התלייה, אבל מערער בתוקף על סצינת התפילה ועל האפשרות שעשרת אלפים איש יתכנסו באושוויץ בגלוי ויקיימו תפילה אסורה. כינוס כזה, הוא אומר, "אפילו הדמיון לא יכול להמציא. אני מתפלא מה קרה לוויזל שכתב את זה. זה פשוט הזוי. הוא חלם בחזיונות". אדלשטיין, שכתב אף הוא ספר על זיכרונותיו מהשואה, מביא כדוגמה הפוכה איך בליל כל נדרי "התאספנו בשקט בשקט במסתורין ובלחישות התפללנו".



אדלשטיין. 155 מספרים אחריו


ויזל. אסיר מספר 77133-A



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו