בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פעם, הרבה לפני שנסראללה נולד

בשנות ה-20, בימי המאבק הערבי נגד המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון, ברחו תושבים יהודים מאזורי המריבה באצבע הגליל ומצאו מקלט אצל שכניהם השיעים

תגובות

בפברואר 1920, שבוע לפני ההתקפה על תל חי שבה נהרגו יוסף טרומפלדור וחבריו, עזבו 120 איכרי מטולה ובני משפחותיהם את המושבה הקטנה, וחיפשו מקלט בכפרי הסביבה. אצבע הגליל נמסרה בתום מלחמת העולם הראשונה למנדט צרפתי (ששלט על כל סוריה ולבנון), הערבים והדרוזים מרדו בשלטון הצרפתי, והיהודים נחשדו לעתים בסיוע לצרפתים.

הארכיאולוג מאיר בן דב, בן 70, דור שלישי למתיישבי מטולה, רשם את סיפורי הוותיקים על פינוי המושבה. סבו וסבתו, בני משפחת לישנסקי, מצאו אז מחסה יחד עם משפחות האיכרים האחרות בחאן של נבטיה, שהיתה ונשארה בירת חבל הארץ ההררי של דרום לבנון שרוב יושביו שיעים (שנקראו אז מתוואלים). גם אנשי כפר גלעדי עזבו את יישובם באותם ימים סוערים, ומצאו מקלט אצל מנהיג השיעים, השייח כמאל אסעד בק, בכפר טייבה. מדוע ברחו המתיישבים היהודים דווקא ליישובים הללו? לדברי בן דב, מבין כל העדות שחיו באזור, הקשרים של איכרי מטולה עם השכנים השיעים היו הטובים ביותר.

הפסיפס העדתי-דתי של מורדות החרמון וההרים שסביב היה מגוון מאוד באותם ימים. היו שם דרוזים, שנותרו בסביבה אחרי שרוב בני עדתם עקרו מזרחה בעקבות מהומות הדמים של 1860 ביניהם לבין הנוצרים; בדווים, שמכרו תוצרת חלב למשפחות במטולה; נוצרים מרונים, קתולים, ואורתודוקסים (שאחד מהם, רופא ממרג' עיון, טיפל בעלוקות בסבתו של בן דב); היו עלאווים, היושבים עד היום בכפר רג'ר ממזרח למטולה, ונחשבו אז לנחשלים במיוחד, בין השאר משום שהיו מכים בפחים בשעת ליקוי לבנה, כדי לגרש את השטן המנסה לחסל את הירח. רעש התיפוף נשמע עד מטולה.

והיו כפרים של צ'רקסים בגולן, ושל כורדים, ומוגרבים, וטורקמנים, וכמובן מוסלמים סונים בעיירה שממזרח, ראשייה אל פוחר. בעיירה זו הכינו כלי חרס שנמכרו בכל האזור. בינות לכפרים סובבו הצוענים, הנאוור, שהיו חרשי ברזל; הם חידדו סכינים, הכינו פרסות לסוסים, ומרחו אבץ על סירי הבישול עשויי הברונזה כדי לסלק מהם את סכנת ההרעלה.

כיצד הגיעו כל העדות דווקא לכאן, אל מורדות החרמון? בן דב מסביר, שבמקרים רבים השלטון המרכזי יישב בכוונה מיעוטים במקום. מדובר באזור אסטרטגי, נקודת מעבר משפלת החוף לפנים הארץ, ואם מיעוטים יתיישבו בו ביטחונו מובטח: מיעוטים נאמנים בדרך כלל נאמנים לשלטון. הם גם מרבים לריב ביניהם, ופונים לתיווכה של הממשלה, המפרידה ביניהם ומושלת בהם. ייתכן שזאת גם הסיבה שבשלהי שלטונה של האימפריה העותמנית איפשרו השליטים גם את יישובם של יהודים, בהם איכרי מטולה, באזור זה.

כאשר חזרו איכרי מטולה, בסוף 1920, מגלותם לבתי המושבה, גילו שהשכנים הערבים כמעט שלא פגעו בהם ולא בזזו. יחסים טובים במיוחד היו עם הכפר השיעי הסמוך, כילה. נחלות איכרי מטולה היו גדולות יחסית, וכל משפחת איכרים היתה זקוקה לפועלים. רובם באו מכילה. הם עזרו לאיכרים בעבודות השדה, בחריש, שנעשה באמצעות שוורים שהפלאחים ידעו כיצד לסרס אותם כדי לרסנם ולהתאימם לעבודה. הם עזרו בעבודות החצר, שימשו רועי צאן ועזרו בשמירה על השדות. הם גם מכרו לאיכרים את כלי העץ ששימשו לעבודות הבית והשדה. לאחר הקציר והדייש קיבלו את שכרם - שקים של חיטה שתוכנם נמדד בקפדנות.

אחת לשנה, במאי, היו תושבי הכפרים השיעיים נאספים לחינגה המונית בחצרו של אסעד בק בטייבה, קבלת פנים שהיתה מעין הבעת אמון של המוזמנים במנהיגם. באותן שנים רווחו באזור סיפורים שהשיעים המתוואלים מקפידים מאוד בנושאי טומאה וטהרה, ואינם משתמשים יותר בכלי אוכל שזר נגע בו. סיפר על כך הצייד הנודע יחזקאל חנקין (אחיו של קונה הקרקעות יהושע חנקין), שהסתובב באזור והתארח בכפרים השיעיים (הוא צד חיות בר שנמסרו לחלוץ הזואולוגיה הארץ-ישראלית, ישראל אהרוני, שעשה מהם פוחלצים). חנקין אמר שאם זר היה שותה מכדו של פלאח שיעי - האחרון היה משבר אותו לרסיסים. בן דב אומר, שייתכן שהדברים היו נכונים בימים קדומים יותר. כילד במטולה בשלהי שלטון המנדט הבריטי הוא הכיר היטב את השכנים השיעים, שאכלו ושתו בצוותא עם המתיישבים היהודים ללא שום מגבלות.

הסופר והארכיאולוג פסח בר אדון, שחי בשנות ה-20 וה-30 בין שבטי הבדווים בעמק בית שאן ובגליל העליון, נמנה עם הזרים הבודדים שהשתתפו באותן שנים בטקס ה"עשורה" של השיעים בנבטיה. כאז, כך גם היום, נאספים לעשורה בבירת הדרום ההררי עשרות אלפים מתושבי האזור. הם צועדים בסך, ביום העשירי למוחרם, החודש המולסמי הראשון, ומכים עצמם עד זוב דם לאות אבל על מות חוסיין בן עלי, משושלת הנביא מוחמד, שנהרג באותו יום בקרב כרבלא. בר אדון, שכונה עזיז אפנדי, פירסם על כך סיפורים שהיו פופולריים מאוד בשנים ההן.

גם חסן נסראללה נולד וגדל לא הרחק משם, בכפר בזוריה הסמוך לצור. בן דב אומר שבימים עברו לא נראו באזור אנשי דת הלבושים כמותו במצנפת, טורבן וגלימה. נראה שנוהג לבוש זה נולד בהשפעתה של איראן, שרוב כוהני הדת של דרום לבנון שהו בה לתקופות לימודים ממושכות. התלבושת המסורתית של השיעים בדרום לבנון היתה שונה במקצת מזאת של בני העדות האחרות. הגברים חבשו כפייה ועקאל, ולבשו את השרוואל המסורתי, בעל המכנס הרחב התלוי בין הרגליים. הנשים הנשואות לא כיסו את פניהן ברעלה, אלא חבשו מטפחת לבנה, ולבשו מכנסיים הדוקים לקרסול, ועליהם שמלה קצרה.

מאז אותם ימים רחוקים השתנה הדרום השיעי. רבים מבני משפחות הפלאחים מרובות הילדים עברו לדרום ביירות. מוחמד עאיל, נער מכפר כילה שניקה את חצרו של האיכר בן דב במטולה לפני שישים שנה, היה לפועל בניין ולקבלן בביירות ומשם עבר לכוויית והתעשר. בני משפחתו סיפרו לבן דב שכל בניו ובנותיו למדו באוניברסיטת ביירות. אחד מהם רופא, שני עורך דין, ושלישי מהנדס. ייתכן שהם חלק מהמעמד הבינוני הגבוה של העדה השיעית העולה בלבנון ומשנה מקצה לקצה את אופיה הנוצרי של המדינה רבת המיעוטים.



פועלים מהכפר השיעי כילה בשדות מטולה, שנות ה-20



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו