בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקרב הצליח, אומרים בצבא, אך לא ברור מה היתה המטרה

הלוחמים בקרב בסלוקי, על סף הפסקת האש, מתארים קרבות מול כוחות מיומנים ומוכנים יותר: "היינו באמבטיית אש". 12 חיילים נהרגו הלחימה בצפון הסתיימה וחיילי המילואים שבו לישראל. "הארץ" סוקר את הקרבות המרכזיים של מלחמת לבנון השנייה. בכתבה זו: הקרב בוואדי סלוקי ובכפר רנדוריה

תגובות

הקרב ברנדוריה

ביום שני שעבר, שעות לאחר כניסת הפסקת האש לתוקף, כינס קצין בכיר ממפקדת אוגדה 162 תדרוך לעיתונאים. השיחה נועדה להציג את הישגי האוגדה במלחמה. לאחר מצגת שקופיות שתיעדו את השלל שתפסו הלוחמים בבונקרים של חיזבאללה, הגיע הקצין לתיאור מהלך הסיום של האוגדה: ההתקדמות במעלה ואדי הסלוקי, אל הכפרים רנדוריה ופרון הסמוכים לליטאני. זה היה, אמר, אחד הקרבות המרכזיים של המלחמה. קרב גבורה, שנוהל בתנאים קשים וסופו הישג מהותי: בלעדיו, צה"ל לא יוכל להמשיך מערבה ולתפוס את הרצועה הגובלת בליטאני.

בשלב הזה של השיחה התעוררו לחיים אחדים מהכתבים. מה בדיוק הושג כאן, שאלו. הרי מיד לאחר שצלחתם את המכשול, באבידות לא מעטות, הורו לכם לעצור. וכעת, עם הפסקת האש, צה"ל יפנה את העמדות הקדמיות שתפס. לשם מה נפלו החיילים? הקצין נמנע מלהשיב. אלה, טען, כבר שאלות שעליכם להפנות לדרגים שמעלי.

ברנדוריה נלחמו סרן במילואים חנני מזרחי ושלושה מחייליו. כמו כמעט כל מילואימניק, גם להם יש בטן מלאה. והכל טרי מאוד, כך שבעודם מגוללים את הפרטים נחשפים מול עיניהם סימני שאלה חדשים, כמו מטעני צד שרק עכשיו מתפוצצים. את סיפורם הם מספרים מגובה הסבך הקוצני של ואדי סלוקי. "החשוב הוא שיזכרו שבתוך המלחמה הגדולה יש מלחמות קטנות, ועדיין יש אנשים שיודעים לתת יד לחברים בצרה, ולבצע תחת אש. אנשים שנותנים הכל. זה נשכח במלחמה הזאת", אומר מזרחי.

60 שעות שיככבו בחקירה

אירועי הימים האחרונים למלחמה, מהאישור שניתן לצה"ל להתקדם אל הליטאני בליל שישי, 11 באוגוסט, ועד הפסקת האש ביום שני, 14 בחודש, עוד ייחקרו לעומק בידי צה"ל ובוועדות החקירה האזרחיות, שאופיין טרם נקבע סופית. אבל גם ממה שמתגלה עד כה נוצר הרושם כי היה שילוב קטלני של כמה מהתופעות הבעייתיות במלחמה: דרג מדיני, שהתמצאותו בשטח נמוכה והוא מעוניין בהישג לנופף בו בסיום, ככל שגוברת אי הנחת הציבורית מתפקודו; מטכ"ל, שמבקש "לשחרר את הקפיץ שנדרך" ולאפשר לכוחות להתקדם - גם כשהפסקת האש בפתח; ומפקדת אוגדה הלהוטה להפגין את יכולתה, לאחר המתנה ממושכת. מבין 33 הרוגי המהלך האחרון של המלחמה נפלו 16 בגזרת אוגדה 162, מהם 12 בקרב סלוקי-רנדוריה. עד שתסתיים חקירת המלחמה, אפשר להניח ששמות המקומות הללו יהיו שגורים בכל פה.

אוגדה 162 פתחה את המלחמה בקצב אטי במקצת. בשעה שבגזרה המערבית כבר התחוללו קרבות קשים על הקרקע, השתהתה כניסת האוגדה ללחימה, בגזרה המרכזית. מאמץ הפתיחה עוכב ברגע האחרון בגלל תנאי מזג אוויר גרועים. גם ההתקדמות בהמשך היתה מהוססת משהו. ובאמצע, ביום ראשון 6 באוגוסט, נפלה הקטיושה במחנה הלוגיסטי של גדוד צנחנים מהאוגדה והרגה 12 מלוחמיו. ההישג היומי הממוצע של אוגדת השריון המובילה בצה"ל, שבאחזקתה ופיתוחה מושקעים סכומי עתק, הסתכם בהשמדת משגרים אחדים ובפגיעה במספר אנשי חיזבאללה. באוגדה קיוו שהפריצה מערבה תשנה את התמונה.

היה אמנם ויכוח מקצועי בין אלוף פיקוד הצפון, אודי אדם, למפקד 162 תא"ל גיא צור באשר לנתיב ההתקדמות (לפי אחת הגרסאות, צור דווקא המליץ להימנע ממעבר הסלוקי באמצעות איגוף דרומי יותר), אבל בסופו של דבר הוחלט על התקפה דרך הסלוקי. כעת, כל מה שנותר לעשות היה להמתין לאישור הדרג המדיני.

לקראת ישיבת הקבינט ביום ד', 9 באוגוסט, הניחו בצה"ל שהאישור למהלך יתקבל. כדי לחסוך בזמן, קודם גדוד ההנדסה של האוגדה לקרבת הסלוקי. תנועת הגדוד זוהתה בידי חיזבאללה. כשקיבל הגדוד בערב הנחיה לחזור, לאחר שהקבינט השהה את אישור ההתקפה בנימוק שיש להותיר זמן למיצוי המהלך המדיני באו"ם, תיגבר חיזבאללה את היערכותו. חוליות טילי נ"ט נפרסו באזור, ממתינות לשיבת הכוחות.

ביום שישי בערב התקבלה ההחלטה השנויה במחלוקת ביותר במלחמה. אף שמועצת הביטחון עמדה להצביע, בתוך שעות, על נוסח החלטה 1701 בדבר הפסקת האש, נתן ראש הממשלה אהוד אולמרט לצבא את האישור לנוע אל הליטאני, בכל הגזרות. הוא נענה בכך ללחץ שהפעילו עליו שר הביטחון עמיר פרץ ובכירי צה"ל במשך יותר משבוע. לרשות צה"ל עמדו 60 שעות, משום שאולמרט סיכם עם הממשל האמריקאי שהפסקת האש תיכנס לתוקפה ביום שני בבוקר.

שר התחבורה שאול מופז, שהכיר את הסלוקי דרך הרגליים, שוחח עם אולמרט בטלפון שעות אחדות קודם לכן והזהיר אותו מפני המהלך. "עכשיו כבר מאוחר מדי", אמר. "אי אפשר להטיל 35 אלף איש לתוך השטח ל-60 שעות ולקוות לטוב. איך תסבירו להורים את נפילת הבנים?" אולמרט לא השתכנע. מופז עדיין האמין שמדובר רק באיום ישראלי. בשבת לפנות בוקר, אחרי ההצבעה במועה"ב, היה שר התחבורה משוכנע שאולמרט יורה להחזיר את הכוחות. זה לא קרה. בצבא מסבירים שכאשר מותנע כוח עצום כזה, באזור מאוים על ידי האויב, קשה מאוד לעוצרו וכי לשרים נאמר שיידרשו לבלימה לפחות 12 שעות. מופז ואחרים סבורים שהטיעון בלתי קביל.

ציר התנועה של 162 נע בכיוון מערב, מטייבה וקנטרה (שעליהן האוגדה כבר השתלטה) לצדו המערבי של הסלוקי. שם, אמורים היו כוחותיה לחבור לשתי אוגדות נוספות, שנעו צפונה ולסייע בתפיסת עמדות מדרום לליטאני. הסלוקי נמצא בדיוק באמצע, במה שמוגדר כ"מעבר הכרחי": חייבים לחצות אותו כדי להמשיך ולהתקדם. הקושי הוא שמדובר בעלייה תלולה, כמאה מטרים גובה בקטע שכל אורכו 400 מטר, הנשלטים מכמה כיוונים.

כדי לאפשר לאוגדת השריון לנוע, בציר ההררי הקשה והמאוים, נדרשה פריצת ההתנגדות של חיזבאללה שם. שיטת הפעולה שנבחרה מוכרת בטקטיקה הצבאית כ"הבקעה מותנית": כוח חי"ר גדול מחטיבת הנח"ל ומגולני הונחת ממסוקים ותפס מאחזים בכפרים רנדוריה ופרון, שממערב לסלוקי, בעמדות הגבוהות ממנו. תפקיד אנשי החי"ר היה לחפות על הטנקים בעת העלייה (ימים אחדים לפני הקרב ביקרו במפקדת האוגדה מספר אלופים. כמה קצינים תהו על התבונה שבתוכניות. "מה אתם רוצים? זה בדיוק כמו סינדיאנה", השיב אחד האלופים. סינדיאנה היא שטח אש של צה"ל ברמת הגולן, שבו נוהגים לתרגל הבקעה מותנית.)

כמו בקרבות אחרים במלחמה, התברר שחיזבאללה התכונן היטב. טנק מ"פ, שהתקדם ראשון אל הסלוקי, עלה על מטען גדול והושמד. עוד כעשרה טנקים ספגו טילי נ"ט. חלקם בערו. אנשי חיזבאללה ירו גם טילי "קורנט" סובייטיים חדישים ממרחק של כארבעה קילומטרים. חלק מהטילים בכלל נורו מאחור, מהכפר עדיסייה, חצי קילומטר ממשגב-עם, באזור שצה"ל טען להשתלטות עליו כשבועיים קודם לכן.

עד יום ראשון לפנות בוקר הצליחו הכוחות, בפיקוד מפקד חטיבת השריון הסדירה 401 אל"מ מוטי כידור, לפרוץ את המכשול. מספר טנקים הצליחו להגיע למעלה ההר, שם ניהלו לוחמי הנח"ל וגולני קרב עיקש עם חיזבאללה בכפרים. המשימה הושגה, אולם שמונה טנקיסטים וארבעה חיילי חי"ר נהרגו. בין הנפגעים: שני מפקדי פלוגות טנקים שנהרגו ומג"ד שריון שנפצע קשה. ביום ראשון בבוקר כבר התקבלה באגודה פקודה מהמטכ"ל: לעצור במקום. שעות אחדות מאוחר יותר נהרגו עוד ארבעה חיילים, בתקרית בצד המזרחי של הגזרה. ביום שני בבוקר נכנסה לתוקף הפסקת האש, ואותו ערב כבר יצאו רוב הלוחמים חזרה לישראל.

הקרב ברנדוריה

שני גדודים מחטיבה 401 התקדמו מאז ערב שבת שעברה מערבה בעקבות חטיבת הנח"ל וגולני כדי להשתלט על כמה שיותר שטח בזמן שנותר עד כניסת הפסקת האש לתוקף. בשבת בבוקר, אחרי שפונה מפקד גדוד 9 במצב קשה, הגדוד שלו המשיך לטפס מוואדי סלוקי לרנדוריה, כשבראש הכוח מפקד פלוגה ל', שי ברנשטיין.

בחלק מהטנקים, נוסף על לוחמי השריון, היו לוחמי מילואים מפלוגת החי"ר המסייעת של החטיבה. צמוד לטנק המ"פ נע הטנק של מפקד מחלקה 2, סג"מ חיים גלפנד, ובו, נוסף על הצוות, ארבעה חיילים - סגן מזרחי, בן 37 מאביחיל מ"מ בפלוגה המסייעת, ושלושה מחייליו: סרגיי לרנר, חובב ריקה וטל אשואל. אלה ישבו במסדרון האחורי בלי לדעת היכן ממוקם הטנק או יתר הכוחות. רק באמצעות האזנה למערכת הקשר שאב מזרחי פרטים מועטים על הנעשה בקרב.

"אני מספר את הסיפור הזה לא כסיפור הירואי", מדגיש מזרחי, "יש כאן ארבעה מילואימניקים וארבעה סדירים, שכולם מרקע מאוד שונה, וכולנו הפכנו אחים לנשק. היום גבורה זה לא מושך רייטינג". הם מצטנעים. הם לא היו גיבורים אלא "חברים". למזרחי חשוב לספר "לזכר הנופלים", שלושה מבין 12 ההרוגים בסלוקי: סרן שי ברנשטיין, סמ"ר עדו גרבובסקי וסמ"ר עמשא (עמי) משולמי.

בשבת בבוקר כבר ידעו הקצינים והחיילים שאין זה אותו כפר נוצרי שלפי הערכות המודיעין לא צפויה בו התנגדות קשה. חיזבאללה התבסס בכפר היטב. על פי המדיניות העקרונית של צה"ל, כפרים נוצריים לא "רוככו" מראש. חיילי השריון מספרים כי ברנדוריה אמנם זכו לסיוע אווירי וארטילרי, אבל מעט ומאוחר מדי.

במעלה ההר נתקל טור הטנקים באש נ"ט כבדה. צמד הטנקים בחוד כבר העפיל למרחק של עשרות מטרים מהכפר, שעה ששני טנקים מאחור נפגעו מטיל נ"ט. ברנשטיין החליט להסתובב חזרה על שביל עזים במטרה לסייע בחילוץ החיילים שנפצעו. מיד לאחר הפנייה החליק הטנק של גלפנד לשיפוע צד ופרס זחל. הדרך קרסה תחתיו, כנראה כתוצאה מפיצוץ מטען. ברנשטיין יצא מהטנק רגלית כדי לברר מה קרה לטנק השני, וחזר מיד. שני הטנקים העומדים היו מטרה נוחה למשגרי הטילים של חיזבאללה. הטיל הראשון פגע בטנק המ"פ, וברנשטיין עצמו נהדף מהטנק.

כדי להימנע מפגיעה ודאית נוספת גם בהם - טיל אחד כבר פגע בקנה והתותח הושבת - גלפנד ואנשיו יצאו מהטנק ואתם לוחמי החי"ר. "פרקנו במהירות מהמסדרון האחורי ואז בפעם הראשונה יצאנו מאפלה מוחלטת לאור יום מבלי לדעת מאיפה יורים עלינו", סיפר מזרחי. "ראינו את הטנק של שי, שעלה ממנו עשן. היתה עלינו אש כבדה מאוד. היינו מוקפים 270 מעלות באש - נשק קל, מרגמות, נ"ט. מצאנו עצמנו בתוך אמבטיית אש".

מרגע זה נטל מזרחי את הפיקוד על כל הכוח מהטנק של גלפנד. "לא היה מחסה קרוב, אז הסתתרנו במטע זיתים סמוך", סיפר. ארבעת אנשי החי"ר נכנסו להגנה של 360 מעלות והחלו להשיב אש מנשק קל, בזמן ש"טילי נ"ט עפו לנו מעל הראש. לא היתה לנו יכולת לזוז קדימה או אחורה".

ארבעת הטנקיסטים עזבו את המסתור והתקדמו לטנק המ"פ לחפש ניצולים. הם הבחינו בברנשטיין שרוע על האדמה ללא רוח חיים, וניסו להיכנס לתוך הטנק. תחת אש כבדה הם נאלצו לטפס על הטנק משום שהמסדרון האחורי היה חסום. בתוך הצריח הם מצאו את התותחן והטען בלי יכולת לזוז. "הם היו פצועים קשה מאוד. בעיקר כוויות", אמר מזרחי. הרביעי, הנהג, התעוור, אבל מצבו היה טוב משל חבריו. החילוץ היה מורכב וממושך. תחת אש, נדרשו לצודד את הצריח כדי לפתוח את תא הנהג, ואז לפנות ציוד מהמסדרון האחורי כדי לגרור דרכו את התותחן והטען.

חילוץ תחת אש

"ניגשתי לעזור להם", סיפר מזרחי. "שניים דחפו את הפצועים מבפנים, ושניים משכו אותם החוצה. זה שלב שבו אתה לא יודע אם הנ"ט הבא יפגע בך, ואז מישהו יצטרך למשוך החוצה אותך. התחלנו לסחוב אותם לכיוון מטע הזיתים. כל הזמן הזה מבצעים עלינו אש מדויקת מנשק קל ומפצמ"רים אותנו, וכל הזמן הזה אנחנו גם מחלצים וגם משיבים אש מדויקת". "במטע הזיתים", המשיך, "הפשטנו את הפצועים כשפתאום אחד מהם בלע את הלשון והתמוטט. הכנסנו לו 'איירווי' וביצענו החייאה, עד שהוא איבד דופק. מאוחר יותר גם איבדנו את החייל השני". בין החיילים לא היה חובש. מזרחי סיפר, שהוא וחייליו ידעו איך לטפל בפצועים רק הודות לשיעורי עזרה ראשונה שעברו באימון המקדים. "היו לנו תחבושות, ועשינו כל מה שיכולנו. בעיקר היינו אוזן קשובה ליבבות ולאנקות של הפצועים", אמר מזרחי. לדבריו, רופא צבאי אמר לו מאוחר יותר, כי לא היה סיכוי להציל את חייהם של גרבובסקי ומשולמי.

בזמן שהשיבו אש לאנשי חיזבאללה החיילים השגיחו גם על הגופה של ברנשטיין, שהיתה שרועה על האדמה כעשרה מטרים מהם. "כל הזמן הזה אנחנו מבקשים סיוע מהגדוד ואומרים לנו שהחילוץ אמור להגיע בכל רגע", אמר מזרחי. אבל "כשהחילוץ התעכב הגענו למסקנה שצריך להסתדר לבד ולהתחיל לזוז לכיוון הכוחות שלנו. יכולנו לרוץ במורד ההר, מרחק של קילומטר בערך, ולהגיע לכוחות שלנו, אבל החלטנו שאנחנו רוצים להחזיר את כולם הביתה. המחשבה להשאיר את הגופות לא עלתה על דעתנו בשום שלב". בנוסף היה חשש, שמטרת המארב שטמנו להם אנשי חיזבאללה היתה חטיפה של אחד החיילים החיים או המתים. "אני מבין ערבית, והצלחתי לשמוע חלק ממה שאמרו. הם ישבו ממש מעלינו", אמר.

"גררנו אלינו גם את הגופה של שי והתחלנו לארגן את ארבעת הנפגעים לקראת תנועה", המשיך. "היתה לנו רק אלונקה אחת, והתחלנו לנוע עם חלק מהגופות על הגב. אבל אז הודיעו לנו להישאר במקום כי החילוץ קרוב אלינו". כוח החילוץ היה מחלקה מפלוגת הסיור של חטיבה 401.

"ירדנו במקום ואיבטחנו את עצמנו, כל הזמן ירו עלינו אש יעילה. במקביל, במכשיר הקשר הכוונו את כוח החילוץ אלינו. אסור היה לנו לזוז מהמקום ולהיחשף אליהם, כי אז היינו נפגעים, אבל מצד שני היה צריך להביא אותם בדרך הכי קצרה ובטוחה ועם הנחיות מדויקות כדי לא לסכן אותם". גם כאשר הגיע החילוץ, המשיכו אנשי חיזבאללה לירות, אבל הפעם השיבו אליהם גם טילים ואש משמעותית יותר. במבצע מורכב, יחד עם מחלקת התגבור, הצליחו שמונת החיילים להוריד את שלושת הגופות והפצוע חזרה למטה.

ההיסטוריה של מלחמות צה"ל רוויה בשגיאות, בקרבות שלא נוהלו כהלכה, באבידות שלעתים ניתן להגדירן כקורבנות שווא. ייתכן שגזר הדין העיתונאי מוקדם מדי, חריף מדי. אולי מה שהניע את אולמרט לאשר את המבצע לא היה החרדה למעמדו הפוליטי, אלא החשש האמיתי מאובדן הישגי המבצע. בסביבת ראש הממשלה טוענים שהצבא הבטיח לו שניתן לתפוס עמדות משמעותיות ב-60 שעות ושאולמרט רצה להיערך לאפשרות שהפסקת האש תקרוס מיד לאחר כניסתה לתוקף. התייצבות על הליטאני (משימה שצה"ל כלל לא התקרב אליה ביום שני בבוקר), אמורה היתה לספק נקודת זינוק טובה יותר למאבק בקטיושות לו חודשה הלחימה. "לגיטימי לגמרי לתת לצה"ל לסיים מהלך צבאי, כדי להשיג הסכם מדיני טוב יותר. כך קרה כמעט בכל המלחמות", אומר בכיר במטכ"ל. אך לנוכח מה שמתברר בהדרגה על קבלת ההחלטות בימים האחרונים למלחמה, קשה להשתחרר מהמחשבה שאיתרע מזלו של דור הלוחמים הזה לשלם את המחיר הכבד מכל על שגיאות הקברניטים ששלחו אותו למשימה.

עמוס הראל ויאיר אטינגר



הלוחמים ברנדוריה (מימין לשמאל): חנני מזרחי, סרגיי לרנר, טל אשואל וחובב ריקה, ביום רביעי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו