בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גבריאל בלחסן - וידויים של מוח מסוכן

הרוק הישראלי כבר ייצר כמה סיפורים אנושיים חזקים, אבל שום סיפור לא דומה לזה של גבריאל בלחסן, גיטריסט להקת אלג'יר, שהתמוטט נפשית בדיוק על סף ההצלחה, עבר סדרה של אשפוזים פסיכיאטריים וטיפולים בחשמל ועכשיו מתעד את המשבר במוסיקה בלתי נשכחת

12תגובות

> פורסם לראשונה ב-30.8.2006, ומוצף מחדש לזכרו, עם לכתו היום בגיל 37

>> ובן שלו נפרד מגבריאל בלחסן: המוסיקאי שמת כל פעם מחדש בשיריו

לפני כשנתיים עלה גבריאל בלחסן על קטנוע ועשה סיבוב במושב מגוריו, תלמי אליהו, במטרה לשרוף עוד כמה רגעים במדבר הקטן שבו התרסקה נפשו. כמה ימים לפני כן חזר מהטיפול התשיעי בנזעי חשמל, במחלקה הפסיכיאטרית בבי"ח סורוקה, עוד תחנה בטיפול הארוך, המייסר, שנועד לטלטל לו את המוח. בעודו נכנס לאחד הסיבובים, בין הסופרמרקט לעובדים התאילנדים והמקווה של המושב המתחרד, כשבאופק משקיפים גידי מוטות החממות הנטושות ומתגוללים צינורות השקיה שחורים, הוא חש במשב רוח מרענן העולה מתוכו.

"בפעם הראשונה הרגשתי שאני יכול להמשיך לחיות עם המחלה, עם עצמי", הוא מספר. "הרגשתי שאני מתחיל לצאת מהקבר העמוק והשחור שסלעים כבדים מעליו. לטיפול בנזעי חשמל הגעתי אחרי ששום דבר לא עזר. ניסיתי את כל סוגי הכדורים שיש. זה היה גיהנום יומיומי, שעה, שעה. הייתי מת מהלך. מה שהפחיד אותי היה הגסיסה שלי בעודי בחיים, לא המוות. לאחר הטיפול בחשמל יכולתי לראות טלוויזיה, לעשן סיגריה, לדבר עם מישהו בלי כאב. זה היה חדש, דבר נפלא".

ההתאוששות של בלחסן, בן 30, גרמה להתרגשות בתעשיית המוסיקה, שכבר נטתה להספיד את הכישרון מהדרום, הגיטריסט שביחד עם אביב גדג' התניע את המנועים של להקת אלג'יר, מהלהקות הצעירות המבטיחות ביותר שפעלו בעשור האחרון. את כל תהומות הנפש - הייסורים, היגון, ההתפוררות, האשפוזים במוסדות הסגורים, התקווה, התשוקה, המדבר, הלחנים מבית הכנסת הספרדי שהתרוצצו בראשו מוכה הכימיקלים - את כל אלה ניתב בלחסן לכתיבת שירים חסרי תקדים בכנותם ולאלבום בלתי נשכח בשם "בשדות", שיוצא לחנויות בימים אלו (בחברת התו השמיני). האלבום הוא תיעוד נדיר של נפש שסועה, של החיים מצדם השני.

הזעם והשאגה

אייל טואג

אלג'יר נחתה על הרוק הישראלי משום מקום, כפשוטו. המבקרים כתבו שהרוק האתני בניחוח יהודי שלה זרע פורענות בסצינת רוק דלילה וחסרת השראה. אלבומה השני והאחרון מ-2004, "מנועים קדימה", נחשב לאחת היצירות הבולטות בדיסקוגרפיה העכשווית של הרוק המקומי, תערובת לא שגרתית של רוק מיוסר, דו"חות נפשיים מפורטים ושושנים אדומות שמפיצות ריח מתקתק של חידלון. גם הביוגרפיה הלא-שכיחה של גדג' ובלחסן תרמה ליצירת הילה אגדית שהיתה כה חסרה בנוף המקומי. ההופעות החיות של הלהקה הפכו לפולחן.

הם גדלו בתלמי אליהו, מושב שכוח-אל אי שם בפינה הצפונית של חולות חלוצה. "באלג'יר הרגשנו שאנחנו מגלים אחד את השני, תוך שתייה, תוך דיבורים", מספר בלחסן. "היתה לנו רגישות מוגזמת למציאות ואהבה גדולה למוסיקה. דיכאון קיומי לא קינן בנו אז, אבל היתה תחושה של זרות בתוך העולם, כלפי העולם. הרגשנו שאנחנו נבדלים, תחושה מעורבת של גאוותנות ונחיתות".

גדג' היה המנהיג. "אביב, שגדל בבית מוסיקלי שבו שמעו ז'ק ברל, השמיע לי כל מיני סוגי מוסיקה, אתניקס, מטליקה, נגיעות מזרחיות. הייתי מקליט בטירוף מהרדיו את התוכניות הרועשות, רוק כבד. אהבתי את הזעם, השאגה. הגברתי את הווליום, העיקר שיהיה רעש נורא, גולמי. לימדתי את עצמי לנגן בגיטרה קלאסית".

כנער גילה בלחסן מיהו ומהו הודות לאלג'יר. "בגיל ההתבגרות ליוותה אותי שתיקה שלווה. כשאביב הציע לי להצטרף ללהקה שלו, חל המפנה. מגיל 12 לא היינו בקשר, בגלל שאבא שלו אסר עלינו להיות ביחד אחרי שפרצנו למועדון סנוקר וגנבנו דברים. עכשיו, בגיל 16, שוב הייתי לידו. הנגינה שלנו היתה מאוד ראשונית, הרצון לומר משהו קדם ליכולת הטכנית. ניגנו על תופים מקרטון, גיטרות שבקושי עובדות ומגברים קטנים שנשרפו באמצע חזרה. היה שם המון זעם, כל אחד הגיע עם הכעס הפנימי שלו".

אחיו של גדג', שלום גד, הבסיסט של להקת פונץ', היה הראשון לזהות את הפוטנציאל. הוא הקליט להם קלטת שעברה מיד ליד, ואלג'יר החלה לנוע על קו תלמי אליהו-תל אביב והופיעה במועדונים. ערב אחד נתקל בהם חיים שמש, אז ראש המחלקה העברית בהד ארצי, ובלא היסוס החליט להחתימם על חוזה לשלושה תקליטים. האלבום הראשון, "נאמנות ותשוקה", יצא ב-1995, כשהיו בני פחות מ-20. אלבומם השני שוחרר רק כעבור תשע שנים, ב-2004, ולא בהד ארצי אלא בחברת התקליטים העצמאית של שאול מזרחי, מנהל מועדון הברבי בתל אביב.

כאילו כדי להוכיח שאלג'יר פועלת רק לפי הכללים שלה, הלהקה לא רק שהפכה את משבר התקליט השני על פיו - "מנועים קדימה", ולא אלבום הבכורה, הוא תקליטה הפורמטיווי - היא גם התפרקה חצי שנה אחרי שהתקליט יצא. המעריצים התקשו להאמין. "התחלנו לעשות חזרות ראשוניות על חומרים חדשים", מתייחס בלחסן לראשונה לנסיבות שהביאו לפירוק ההרכב (גדג', המתגורר בתל אביב ועובד על תקליט סולו, שומר על שתיקה), "אבל היתה תחושה פנימית שכל אחד נמצא במקום אחר ואלג'יר לא יכולה להתקיים. אני ואביב משכנו לכיוונים אחרים, למרות שאנחנו מאוד מסונכרנים. אני משמיע לו חומרים וזה נשמע כאילו גנבתי לו, ולהיפך. המעריצים והלהקה לקחו את הפירוק בכאב. שאלו למה? ההתחברות של הקהל לאלג'יר הדהימה אותי. אומרים שמוסיקה זו דת והיתה בהופעות תחושה של טקס פולחן עתיק, השתלהבות יצרים. באיזשהו שלב נשחקנו. זה לא היה יכול להחזיק מעמד לאורך זמן, וטוב שכך. יום כיפור יש אחד בשנה, אי אפשר כל יום".

אפלה נוראה ונואשות

בלחסן נולד בתלמי אליהו למשפחה דתית, בת 11 אחים ואחיות. בן למאיר, חקלאי בעבר ועובד מרכול באופקים בהווה, ולמוניק, עקרת בית. "הנוכחות של אלוהים היתה בכל פינה. שמירת שבת מאוד נוקשה. היינו אוכלים וקוראים בשבת לאור נרות ושותים ממכל מים כי חברת חשמל ומקורות עובדים בשבת. בית הכנסת היה צמוד לבית שלי, ושם קרו הדברים: אזכרות, בר מצוות. הייתי פורץ את הארון וגונב משם אוכל ומטעמים שלא היו בבית. בבית לא היתה טלוויזיה. את הילדות ביליתי בשוטטות, פיסול גושי חול. הייתי מצייר המון, מעביר זמן בקריאת ספרים. כתבתי סיפורי הרפתקאות. גדלנו ארבעה בחדר, בלי מרחב, אז אתה נמלט מהבית. קורא עיתונים כמו 'מעריב לנוער' מתחת לשיחים. היה לי בן דוד שהיינו מבלים ביחד שעות של שתיקה".

היה לו עולם משלו. "היה לי עולם מנותק לחלוטין מההתרחשות בבית, עולם מסוכן, נוגד את כל הערכים של הבית והמסורת. סודי, כמוס, על גבול החטא. הו, תחושת הכפירה הזאת - לעלות על טרקטור בשבת ולדהור במרחבים הפתוחים. ההורים אסרו עלי ללכת לבריכה של האזור כי היא היתה מעורבת. פעם אחת אני ואביב הגענו לשם בלילה שיכורים. זרקנו לתוך המים שולחנות, כיסאות, פחי אשפה. עישנו סמים, שתינו אלכוהול, הכל בהיחבא".

סקס?

"את המיניות שלי גיליתי פתאום, אף אחד לא דיבר אתי עליה. פיתחתי המון תסביכים בגיל הזה. פחדתי מנשים, פחדתי ממגע. רק בגיל 18 שכבתי עם אשה, זאת היתה זונה ששקלה 100 קילו. זה היה ריק, מגעיל. רק אחרי שנתיים התאוששתי מזה והיתה לי אהבה".

האדרנלין שצף אותו. "זו היתה תחושה עבריינית כזו. התמכרתי אליה. תחושה שאתה יכול לשבור, לגנוב, להיכנס לבתים של אחרים. זה נבע מרצון להשלים את החוסרים בעולם הדתי. רמת הריגוש היתה כל כך גבוהה שהיא בילבלה אותי. ואז בגיל 16 הכל התבטא בזעם פנימי ובכעס נגד העולם הרגיל והשפוי, העולם החילוני בלי הגבולות. החלטתי לנקום בו. פרצתי למזכירות, לחדר המורים. מבעד לסורגים, תוך שבירת חלונות".

כבר לא היה לך אלוהים?

"אני מגדיר את עצמי אתאיסט. זה דורש המון, מלחמה יומיומית. האדם המאמין מחזיק את עצמו בקיום המצוות, לאתאיסט אין במה להיאחז. להיות אתאיסט זה להיות בודד, וזה אכזרי. אפלה נוראה ונואשות. הכל הופך לאקראי, בלי משמעות. אין לך גורם חיצוני, אבא שמלטף, אז אתה נאחז באהבה, בחמלה, בטוב הלב של אנשים".

לצבא לא התגייס, ואז קיבל טלפון בהול מגדג'. "אביב אמר: 'יש לנו דירה בתל אביב'. זה היה חדר וחצי באלנבי, שבו גרו אתנו בהיחבא עובדים זרים ממצרים. עבדנו בשטיפת כלים, בניין, מטבח והרבה קיוסקים בשעות הלילה המטורפות. כל הטיפוסים הכי מוזרים בעיר היו מגיעים אלינו. איימו עלינו, רצו למכור לנו אופניים גנובים, הסתממו אתנו. היו לנו קשרים עם עובדים זרים, בחורות מטורפות ליוו אותנו".

נשמע רומנטי, אגדת רוק מושלמת.

"אבל היתה גם תחושה קשה, בדידות שהתעצמה יותר ויותר. פחד עצום מהייאוש שתקף אותנו בעיר. הרגשנו שלאף אחד לא אכפת מאתנו. כתבנו מאות שירים, אבל אף אחד לא רצה להפיק לנו תקליט. עם הזמן המצב הנפשי שלנו התערער. תחושה של חולי גדול מאוד בעולם לא שפוי. אני ואביב השפענו אחד על השני באופן מדהים, ובאופן מוזר התמוטטנו באותה תקופה. היתה לנו אפילו חברה משותפת ובשלב מסוים החיים שלנו התערבבו לחלוטין".

גדג' החליט להתאשפז באברבנאל בעקבות ניסיונות התאבדות ולאחר שחברתו (לשעבר) נאנסה באילת. בתקופה זו גם מת אביו (אמו נפטרה כמה שנים לפני כן מסרטן). "הייתי במצב של הסוף של הסוף", סיפר ב-2004 לקובי בן-שמחון במוסף זה. "לילה אחד, אחרי כמה לילות שלא ישנתי, התחלתי לצעוד לכיוון נתיבי איילון. קפצתי מהגשר לכביש, והנהג שכמעט נדרס כל כך נבהל שהוא לקח אותי באותו לילה עד המושב. אחרי זה התאשפזתי".

בלחסן הגיע בעקבותיו. "לקחתי מונית באמצע הלילה ונסעתי לאברבנאל. היתה לי התמוטטות נפשית ובעקבותיה דיכאון טהור. התלות וההישענות שלי על אביב היו עצומות, כאיש סוד, כחבר הכי קרוב. הייתי במחלקה 5ב' והוא במיון. שוטטנו לנו במרחב בית החולים, בין העצים ושאלתי אותו: 'אתה מאמין שהגענו לפה?' אביב עזב את בית החולים ואני נשארתי עוד. כעסתי עליו שהוא השאיר אותי שם. כשחזרתי הביתה הסתכלנו אחד על השני. פחד כזה, איך עשינו דבר כזה אחד לשני".

שלום גד: "אני האחרון שיכול להעיד, אבל לדעתי זה לא היה קשור לילדות במושב. זה קשור לדור שלהם. בתקופתי כשהיינו בדיכאון טיפסנו על קירות, הדור הזה נכנס לדיכאון ומקבל כדורים. גבריאל הוא גבריאל, והוא אדם חולה. אלג'יר גם ניסתה לעשות עבודה קיצונית וטעונה. היה להם איזושהי נאמנות להרפתקה. אלג'יר היא להקה של תשוקה, וחיה אותה. אביב התעקש לעשות את התקליט הנכון ולא רצה להתפשר. הם רצו לנגוע בגרעין של החיים וסירבו לקחת ביטחונות. עניין אותם הרחבת הגבולות".

בלחסן המשיך לצלול למעמקים. הוא אישפז את עצמו מספר פעמים. במקביל עמל על שני תקליטי סולו, "רכבות" (1999) ו"השנים היפות של גבריאל" (2001). "היה לו רצון לעשות משהו בלי שכתוב", מספר גד, שהפיק את שני האלבומים. "הוא הגיע לאולפן עם מחברת, ניגן והקליט. אלו היו תקליטי יומן. אלג'יר היו הרבה יותר משכתבים. התפיסה של גבריאל היתה של האמן המדבר על החיים שלו, אביב רצה לעשות אמנות. גבריאל לא גדל להיות כוכב רוק, הוא בכלל לא מושפע ממוסיקה. הוא קורא הרבה יותר משהוא שומע מוסיקה. לכן הוא מחובר לאיכויות קדמוניות".

חמסין בנשמה

על פרק ידו מקועקעת הכתובת מקהלת "כי הכל הבל הבלים", ועל גבו חרוט הפסוק "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי" (תהלים כ"ג) ומוטבע הסמל "נרקומנים אלמונים". הצבעים עדיין בוהקים, עדות מהמאניה שהיכתה בו ללא התראה ב-2003.

"המאניה הראשונה היתה הכי חזקה, טראומטית", הוא משחזר. "לא הכרתי את העולם הזה. מסתורי, מוטרף. איבדתי כל קשר למציאות. זה עולם של הזיות, בלבול עצום לצד תחושת עליונות. רגישות עצומה. כל האיזון העדין הוסר. השתוללות כימיקלים בלי ברקסים. הרגשתי קרוב לאלוהים. ניהלתי עמו שיחות. הייתי בטוח שהוא מוסר לי מסרים מוצפנים דרך מודעות ברחוב, תוכניות בטלוויזיה.

"באותה תקופה", הוא ממשיך, "שהיתי במקלט של קבוצת נרקומנים אנונימיים. הייתי משוכנע שאני נרקומן וצריך להיגמל. ברגע שהפסקתי עם כל הכדורים בבת אחת, יצאה הקטסטרופה של המאניה: שיחות עם טיפוסים, אהבה וחמלה על העולם, לצד כאוס ופראנויות שרוצות לתקוף אותי. התרוממות רוח אדירה לצד תחושה של ילד קטן שזקוק לחום, אהבה, תמיכה, חיבוק. הזיתי שאחי נרצח בדירה ורצתי לשם כמו מטורף. היתה לי התלבטות לילה אחד על חוף ביפו: האם אני ישו או שמשון הגיבור. קיבלתי מסרים דרך נייר שהיה קבור בים. היתה לי הירושימה בראש".

לא אישפזת את עצמך?

"בגלל שהמאניה לא טופלה, היא החמירה. טיילתי בעיר ופתאום קרא לי צעיר להשלים מניין. הוא נתן לי טלית, התעטפתי בה והייתי אחוז התרגשות. לא הפסקתי לבכות עד שנרגעתי. הוא ביקש שאשאר, התארגנה קבוצת לימוד בגמרא, והרגשתי שאני מוצא פירושים שונים שלא נכתבו. הבחור התלהב ממני, לקח אותי לבית שלו וביקש שאברך את הבת שלו. שמתי את היד שלי עליה והיתה לי תחושה משיחית. המהירות שאתה נע מקוטב לקוטב היא אדירה. שרפתי את הבגדים הישנים שלי, זרקתי לזבל את כל הכתבים והספרים ואחרי רגע הצטערתי. לפעמים אתה שואל: זה קרה לי?"

בתקופה זו אלג'יר נכנסה לאולפן ההקלטות, כששירי "מנועים קדימה" מוכנים כסקיצות. "החלטתי לנתק קשרים עם האחרים כי הם תועים ותוהים. אביב ניסה לשכנע אותי ולבסוף הגעתי להקלטות. ניגנתי שם כל כך גרוע. הייתי צריך להיות בבית חולים מאושפז. בהדרגה התמוטטתי, כלו הכוחות. חזרתי לקחת כדורים. ביקרתי שוב אצל הפסיכיאטר שראיתי בו בטעות את האויב הכי גדול שלי. כתבתי אז יומנים. קשה לי לקרוא אותם. יש בהם תמימות גדולה ובלבול עצום. אני רוצה למצוא את הבנאדם שכתב את המחברות, לחבק אותו ולעזור לו".

מישהו הבין באיזה מצב אתה נמצא?

"האדם היחיד שהבין שמשהו לא בסדר היה אחי הצעיר. ההורים שלי ביקשו שאחזור למושב. הייתי מעורער לחלוטין, שרידים של אי שפיות חילחלו בי. במשך חודש הסתובבתי וניסיתי להבין לאן נעלם העולם שהייתי בתוכו. המאניה פסקה ואני שקעתי בהדרגה לתוך דיכאון וייאוש נוראים כל כך שנמשכו כשנה וחצי. כל שבוע הייתי נוסע לפסיכיאטרים. הם היו מחליפים כדור כזה בכדור אחר. היו לי כדורים בכל הצבעים. נוגדי דיכאון, אנטי פסיכוטיים. כדור אחד גורם שלא יהיה לך זקפה, כלום, לא מרגיש אותו, אז אתה מבקש כדור אחר. כדור אחד גרם לי לאבד את ההכרה. נהייתי כחול, נהייתי צהוב. ניסיתי את כל התרופות האפשריות. עד אז הפסיכיאטריה היתה קרש ההצלה שלי. אני זוכר את הרגע שלקחתי את הכדור הראשון שלי ואיך הוא נדלק אצלי בראש, כמו אקסטזי. קיבלתי כדורי הרגעה, תענוג, טירמיסו של תרדמת. ואז פתאום שום דבר לא עוזר. כדי לצאת מהמצב אתה מוכן גם לאכול זבל עופות".

את ימי התופת החליט להעביר בבית הוריו. "בהיתי בטלוויזיה בסדרות הכי מטומטמות. חוץ מהמשפחה שלי לא רציתי אף אחד סביבי. רציתי את המקום הכי נקי. משפחה, אהבה ללא תנאים. לא היה לי כוח לאף אחד. אתה נהיה הכי כן. אין לך מה לאבד, איך לך מה להסתיר. יושב כמו בול עץ ולא אכפת לך שהבן אדם יבוא, ילך, ייעלב. כלום לא מושך אותך. חמסין בנשמה. בשפל הגדול אתה לא עושה שום דבר, רק להשתרע על המיטה ולחכות למוות".

שיתפת מישהו במצבך, בהרגשות שלך?

"התחושה הכי קשה שמלווה אותך זה חוסר היכולת להסביר. עם כל הניסיון לכתוב, לשיר, לספר במלים, אתה מרגיש שזה עקר. לפעמים אני אומר לעצמי: גבריאל, פשוט תשאג. השאגה היא המקום שהמלים נגמרות. בחיים מתרגשים עליך כל מיני אסונות קטנים וגדולים, ופתאום הבום הגדול, האמיתי, ושם לפתע יש שתיקה. הלם".

"כוס אוחתו כל המלים והמנגינות והדיבורים", הוא כתב בשיר "עץ אגוז" באלבום. "רק לקפה יש טעם וסיגריות בוערות וגם זה בקושי בתוך הגיהנום הזה. אני מפוצץ בכדורים ולא רואה את הסוף של הדבר הארור הזה, מסתובב כמו בחלום גרוע במיוחד ואין לי מלים בכלל לתאר את התחושה. הכל חמוץ וסמיך ואיך אפשר לתאר סבל נפשי כזה הכל מת, מת, הכל שונה, אני לא אני, אטום ודביק, כוס אוחתו על הכל".

אחת הפעולות הבודדות שהצליח לעשות בתקופה הקשה היתה שרבוט של שורות ביומן. "את 'עץ אגוז' כתבתי במושב. ישבתי על המדרגות, היתה לי מחברת וכתבתי תוך הגיהנום. זה השיר הכי חשוב בתקליט. תיעוד של מה שהרגשתי בחושך, מול הסברסים. לא שיכתבתי אותו. בתקופה ההיא זה היה כמעט בלתי אפשרי לכתוב. זה מקום שאין בו טיפת השראה. רק ניסיון לתעד עם מעט המלים שנותרו באוצר המלים שלך".

הכתיבה לא היתה פורקן?

"אין שום הקלה בכתיבה. זה כמו לחרוט את המלים על הדף, לצייר ציור קיר עם הדם שלך. כשאתה עמוק בחרא אתה מחפש רק איך לצאת ממנו. לא לכתוב, לא לצייר. כלום. אני רציתי למות כל יום. היו לי תוכניות מוגדרות. איפה הרובה של אבא שלי, איפה זה יקרה. המחשבות על מוות היו הדבר היחיד שהכניס אותי לסוג רגיעה. אתה רוצה להפסיק את המוות שלך בחיים".

שנה וחצי נמשך הדיכאון הקליני. "אתה נוסע לבאר שבע, אוכל פריקסה יבש בתחנה המרכזית ומרגיש פריקסה רקוב בפנים", הוא מתאר את שגרת הדיכאון. "ואז השיחה עם הפסיכיאטרית, שהיתה אדם עם לב ענק, וכל הפרסומות של חברות הכדורים. יונק דבש, פרחים, עצים, מפתח סול. ואתה בכלל זולג לתוך הכיסא. באיזשהו שלב הפסקתי להאמין. כלום לא הזיז לגוף שלי. ניסיון לדחוף טרקטור בפינצטה. הפנו אותי למנהל המחלקה והתחילו דיבורים על טיפול בחשמל. אמרתי: אני מוכן לכל דבר אם זה יעזור. היתה ועדה של כמה פסיכיאטרים והם סיפרו לי שתהיה פגיעה בזיכרון בטווח הקצר".

סוף סוף משהו רציני

הפתרון שבחרו הרופאים היה המוצא האחרון. בניגוד לדימוי המאיים שיצא לטיפול במכות חשמל למוח, משתמשים בו היום מרכזי בריאות לנפש מהמתקדמים בעולם. אחוזי הצלחתו גבוהים - 80% ממקרי הדיכאון מחלימים בעקבות הטיפול, אם כי אצל חולים שעברו טיפול תרופתי היעילות יורדת ל-60%. המדע לא ממש הצליח לפצח את סוד ההצלחה, פרט לידיעה שמכת החשמל מביאה לסימפטומים אפילפטיים ואלה גורמים בתורם להרגעת מצבים פסיכוטיים. היום, להבדיל מהעבר, אין זכר למראות אימים של הראש הרועד בכאב והעיניים היוצאות מחוריהן. התהליך קצר, כרבע שעה, ונעשה תחת הרדמה; החשמל מועבר למשך של שנייה עד ארבע שניות בלבד, ותגובת המוח נמשכת 20-90 שניות.

אתה זוכר משהו מהטיפול?

"יום לפני הטיפול יש צום ומקלחת לפני השינה. לי היתה התעקשות אחת: אני חייב לעשן בבוקר. הטיפולים הם יום כן ויום לא, כמו שאני מתאמן בחדר הכושר במושב, בסדרה של 12 טיפולים. אני זוכר את החלוק, הכפכפים. אתה מחכה בחוץ רועד, יש פחד ממה שמצפה לך. מצד אחד נכנסים אנשים מעולפים על אלונקות, ומצד שני יוצאים אנשים סהרוריים שלא מבינים מה קרה להם. ואז אתה אומר: אוי ואבוי, לאן הגעתי. זאת היתה צעדת מוות, רעדתי, אבל חשבתי מה כבר יש לי להפסיד. אמא שלי היתה מגיעה לפני שנכנסתי לחדר. כולם עובדים במהירות. הרופאה מורחת לך הראש חומר, מדביקה דברים לפנים ואז המרדים אומר לך לילה טוב ואתה תוך רגע נזרק לאחור".

הגוף מתמרד?

"היו שלבים שאמרתי שאנסה לא להירדם, להשאיר בכוח את העיניים ולראות מה קורה. ואז בום, הרגע הזה לפני שהעיניים נעצמות הכי מפחיד. כשאתה מתעורר אין לך מושג איפה אתה. זקנים מוטלים על המיטות. אתה רואה את אמא וצועק: 'אמא, מה שלומך?' אתה לא זוכר שהיא ליוותה אותך כל היום. אני רק זוכר את ריח האלכוהול על המצח. אחרי זה אתה מסתובב עם כאבי ראש. מרגיש שעשו לך עבודה כירורגית במוח, סוף סוף משהו רציני".

לאחר ההארה שבאה בעקבות הטיפול התשיעי ותהליך ההתאוששות שנמשך כחצי שנה, החליט בלחסן לעזוב את המושב ולחזור לתל אביב. בכרך פגש את אהבת חייו ועבר להתגורר עמה, אבל כמה חודשים לאחר המעבר שוב פגש את האקסית המיתולוגית. "הייתי כל כך מאושר, יושב, כותב ומסומם. יום אחד הסנפתי קוק, ובלילה המאניה התחילה שוב לפרוץ. זה מדהים איך שכחתי את המאניה הראשונה. הפעם היא היתה בעוצמה נמוכה ונמשכה כחודש. במשך שבועיים הרגשתי שאני מקובל גדול. הספקתי להופיע עם כיפה וציצית בירושלים ואנשים חשבו שהתחפשתי. ופתאום לחזור בשאלה לקח לי חמש דקות".

המאניה, להבדיל מהדיכאון הקליני, הפרתה את היצירה. "עלו לי רעיונות לתקליטים כפולים, משולשים. חשבתי להביא זמר גרמני שישיר קטע מיונה הנביא בגרמנית. אפילו קניתי בהמון כסף כרך בגרמנית של כל הנביאים. במצב כזה אין פחד, הכל אפשרי. הדמיון עובד שעות נוספות, אנרגיות בלתי נגמרות. הבלמים לא עובדים. אתה טס במהירות 200 קמ"ש וחושב שאתה בניוטרל. אתה ממריא וממריא, נתקף בחרדה עצומה, לא יכול לשלוט במחשבות שלך".

איך החברה שלך הגיבה?

"היא היתה מרגיעה אותי. היינו יושבים בלילה והייתי מנסה לפרש לה כל מיני חזיונות של יחזקאל וירמיהו. הייתי ממריא. היא היתה אומרת, 'תנוח, תנוח', ואז הייתי קולט שאני לא בסדר והחרדות היו מגיעות. זה היה כמו להמריא ולצנוח בלי מצנח. הגעתי לגבהים שאתה נשרף מהשמש. הגוף שלך לא מכיל, הוא קורס. במצבים כאלו מתחבאים במיטה. מסתגרים. סוגרים חלונות ווילונות. פחדים עצומים ששמרת מילדות צפים".

החברה היתה למשענת שלא היתה לו במאניה הראשונה. "האהבה העצומה כלפיה רק התעצמה והתעצמה. פעם היא יצאה מהמקלחת ובגלל העוצמה והיופי והאהבה שלי כלפיה לא הייתי מסוגל להסתכל עליה, רק יצאה לי צעקה. מעולם לא אהבתי כך בחורה ולא יהיה אדם שיאהב אותה כמוני".

פחד קהל

שובו של יוצא אלג'יר מלב האופל לבמה, ביום רביעי לפני שבועיים, משך כמה מאות צופים נרגשים לברבי בדרום תל אביב. לקראת ההופעה החזיק בלחסן בקבוק וודקה אבסולוט וגמע אותו. "לוקח לי זמן להיכנס להופעה", הוא הסביר והתחיל לקרוא מהדף: "דקת דומייה לזונות, לחרא, ליצירות המופת, לנשים המתוחכמות..." אז התחילו הצלילים והקהל נעלם. בלחסן דיבר עם אלוהים, ובהמשך אף שר פרקי פיוט וחזנות. לפעמים השתחרר לו צחוק פרוע רסן וגם נאום קטן לאומה, וידוי על מכות החשמל, הכדורים והאהבה, שפרחה לה.

הצלילות וההומור השחור הרתיעו מעט מהצופים. לא בכל לילה מקבלים במועדון רוק מנה כזאת של אמת. בהדרן נשכב בלחסן על הבמה והגיטרה פירפרה בין ידיו או להיפך. הקהל היה מהופנט, יללת מיתרים ניסרה את הלב. במקרה או לא התחיל אחד הרמקולים להעלות עשן.

"יש את גבריאל על הבמה ויש את גבריאל בחיים", הוא תיאר אחר כך באותה חדות האופיינית לו בימים אלה. "אני מכין את עצמי לקראת הופעה, נכנס, מדמיין אותי על הבמה. ככל שמתקרב מועד ההופעה אני טעון. יש משהו בבעירה שנובע מהפחד לחשוף את עצמך מול קהל שיחפש את החור בגרב שלך. הפחד לחשוף אותי לאנושות. פחד שיאהבו אותי יותר מדי, שיאהבו אותי פחות. הפחד מתורגם לזעקה. הזעקה לא נובעת מכאב גדול, זה כמו שכלב נוהם עליך ואז אתה שואג לעברו בחזרה כדי להפחיד אותו. זו מלחמה, זו התגוננות".

זו רק החשיפה שמפחידה, או גם האנשים עצמם?

"אני אוהב לשמוע בני אדם. לא רוצה להרגיש לבד. לכן אני מחובר לצ'רלס בוקובסקי שחשף על הנייר הכל, בלי לחמול על אף אחד ובמיוחד לא על עצמו. בשירים שלי אני מדבר עם עצמי ומכניס את הקהל לדו-שיח שקיים בראש שלי".

בינתיים אני פה

בתלמי אליהו הוא יושב על מזרן ישן וסדין דהוי בצבע חרדל. על המיטה ספר שירים של ריימונד קארבר וספרים של בוקובסקי. המזרן מחורר, עדות לסיגריות בוערות ששכח לכבות כשעיניו נעצמו. מאוורר תעשייתי גדול מכה בפניו. על האסלה בשירותים מראה תלושה של מכונית. דרך חלון ביתו, יחידת דיור בת שני חדרים שהתקין עם אחיו, נראית אמו פוסעת בגינה השוממת של המשפחה. את רוב חייו העביר בבית הזה, מעולם לא היה בחו"ל. הוא עדיין נמצא במשטר תרופתי ופרט למוסיקה אין לו מקור הכנסה אחר.

בחוץ לוהט. איש אינו פוסע בשבילי המושב. כלבים קצוצי פרווה שוכבים חסרי תנועה על מרפסות הבתים. מכונית רנו 4 ישנה עומדת באחת החצרות. מלכודות זבובים, שעליהן קנקלים ישנים, פזורות בכל פינה. צמחי פרא גדלים בחממות, יריעות הפלסטיק קרועות. בעבר התפרנסו מחקלאות, היום עוסקים בני המשפחה בעבודות זמניות. בבית הכנסת מתקיים שיעור. בשנים האחרונות חזרו בתשובה משפחות מסורתיות רבות. בקצה המושב עומדת טירה בודדת, מוקפת בחומה גבוהה, המסתירה, לפי השמועות, בריכה.

בלחסן חזר למושב לפני כחצי שנה, לאחר שנפרד מחברתו. הוא הוסיף שרבוט קטן לקעקוע ברגלו ושמה של החברה, "צוף", הוחלף ל"סוף". "גרנו ביחד ברמת גן, היתה לנו מכונת כביסה, ואז משהו התפוגג אצלה, וזה הפך לבלתי נסבל, קר, נוקשה, זר. היא רצתה לגור לבד ומיאנתי לקבל את זה. נפרדנו, ניסיתי למצוא דירה בתל אביב, נשברתי וחזרתי למושב. בינתיים אני פה. מרים משקולות, קורא וגם לא עושה כלום".

פחדת לחזור?

"זה היה פחד מוות. אמרתי: שיט, גבריאל, זה אותו הריח מאז של הפרחים שנפתחים בלילה. ריחות מעוררים אותי. ריח הוודקה מזכיר לי את חומר החיטוי בבתי החולים במכות חשמל. המושב הוא בשבילי המקום שמגיעים אליו להחלים. אני נגמרתי וכאן טיפלו בי. היום אני לא מפחד מהמוות, לפעמים אני מצפה לו בכיליון עיניים. אותי מפחיד לחזור למקומות הדיכאון. רשמתי בגדול על הקיר: היכונו לביאת המאניה. למדתי כבר לזהות את הסימנים המוקדמים. כל דיבור על אלוהים יכול להיות מהסימנים הראשונים של המאניה. השבוע באתי לבית של ההורים ואמרתי: 'אמא, אמא, משיח הגיע. הוא יושב אצלי בסלון ורוצה סיגריה'. היא צעקה: 'מה? גבריאל!' ואני צחקתי".

התחסנת?

"היום אני פחות ופחות מאמין בטיפול תרופתי. ההיכרות עם עצמך, ההתחסנות, זה הדבר האמיתי. עם הטיפול אני מאוזן כימיקלית, אבל יש לזה מחיר. קהות חושים. מעט חוסר איזון זה לא רע, אני לא אוהב שהקו במוניטור ישר. הרבה אנשים אומרים שהקבלה הזאת היא התבגרות, ואני אומר, אללה יוסתור".*

כיצד תזכרו את גבריאל? שתפו אותנו כאן


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו