בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלכה

יהודית פולגאר, השחמטאית הטובה בעולם, לא הלכה לגן ולבית ספר אלא חונכה בבית ושיחקה שחמט עשר שעות ביום עם אחיותיה הגדולות, עד שאבא הכריח אותן לצאת לשחק תופסת עם הבנים. בשבוע שעבר קפצה לאליפות בראשון לציון. משחק בזק

תגובות

"התחלתי לשחק שחמט בגיל חמש", אומרת יהודית פולגאר במהלך השיחה אתה, "אבל בתחרויות בינלאומיות לא השתתפתי עד שהייתי בת..." היא עוצרת לרגע, משלחת חץ למעמקי הזיכרון, ומהנהנת: "כן, עד שהייתי בת שבע". הו, אתה מהרהר, שנים רבות. אבל כזאת היא תפיסת הזמן של מי שהיתה ילדת פלא, למעשה הילדה הכי פלאית בתולדות משחק השחמט. אף שחמטאי, גם לא גאוני הגאונים כבובי פישר או גארי קספרוב, לא הגיע לדרגה הגבוהה ביותר, רב-אמן, בגיל צעיר כמו זה של פולגאר. כאשר מלאו לה 15 שנים וארבעה חודשים היא קיבלה את הדרגה, שמדדיה אובייקטיוויים לחלוטין, צעירה בכחודש מפישר, הקודם לה.

היא כבר היתה אז, בשנת 91', שחמטאית מנוסה ועטורת פרסים. אפשר לומר שהיא נולדה על לוח השחמט - שתי אחיותיה הגדולות, סוזן, בת 37, וסופי, בת 33, גם הן שחמטאיות מהצמרת העולמית (סוזן היתה אלופת העולם לנשים, סופי השביעית בדירוג). אבל אפשר גם לומר שיהודית ואחיותיה הן תולדה של רעיון. רעיון שהתפתח במהלך שנות ה-60 במהלך התכתבות בין סטודנט הונגרי לפסיכולוגיה לבין סטודנטית אוקראינית להוראה, שעדיין לא ראו זה את זה.

הסטודנט והסטודנטית נפגשו, התחתנו וחיו בבודפשט. הם לא שלחו לגן את בתם הבכורה, סוזן. גם לא לבית הספר. כך נהגו גם עם אחיותיה סופי ויהודית. הם ראו שהילדות, בזו אחר זו, מגלות עניין במשחק השחמט וסיפקו להן את טובי המורים למשחק. האב פרש מעבודתו כפסיכולוג כדי להקדיש את זמנו לילדות. היה לו קייס להוכיח.

"הדרך הזו יצרה הרבה בעיות עם המשטר", יהודית פולגאר מספרת, "בעיקר בהתחלה עם סוזן. היא זו שפרצה לנו את הדרך. זה התחיל כשאבא שליו, אמר שהוא מתכוון שלא לשלוח אותה לבית הספר, ובתקופת המשטר הישן זו היתה חשיבה מאוד לא מקובלת. בעידן הקומוניסטי, אם רצית לעשות משהו שונה מהנהוג זה היה פסול מראש, אז היו עניינים עם השלטונות. בשלב מסוים הגיעו הביתה שוטרים, דפקו בדלת ואיימו שאם לא נלך למוסדות החינוך אז ייקחו את אבא שלי לכלא, ואותנו הילדות יעבירו לבית יתומים או למוסד. אבל היו גם כמה אנשים שאמרו 'לא לא לא, זה לא נכון שההורים משוגעים, הם אנשים רציניים, יש להם רעיונות'. היו גם אנשים לצדנו, כאלה שתמכו, וככה איכשהו הצלחנו להתחמק. בזמן ההוא אם ניסית לעשות משהו חדש זה היה קשה באופן קיצוני".

אבל הפולגארים התעקשו. מבחינתם זה לא היה השחמט דווקא, אלא הרצון להוכיח שכל ילד מסוגל להגיע ליכולות הנחשבות גבוהות במיוחד, אם יתחנך באמצעות משפחתו ומורים אחרים, ולא יכלה את זמנו במוסדות החינוך הציבוריים. ואם כל ילד, ודאי גם כל ילדה.

ההשתתפות של האחות הבכורה סוזן בתחרויות משותפות עם גברים הוציאה את אנשי פדרציית השחמט ההונגרית מדעתם. הלחצים הכבדים של הממסד להשתתף בתחרויות לנשים בלבד - שבפועל הן בדרגת קושי נמוכה יותר ומאטות את ההתקדמות בדירוג - רק העצימו את ההעדפה של הפולגארים לתחרויות מעורבות. כך שהבת השלישית, יהודית, כבר הפכה לשחמטאית הראשונה בהיסטוריה שמשתתפת באופן קבוע במה שהיו "תחרויות הגברים".

עליונותו של השחמטאי הגבר על השחמטאית האשה נחשבה ברורה מאליה עד שיהודית פולגאר נכנסה לתמונה. העובדה שאף אשה לא התחרתה בהצלחה יתרה מול צמרת השחמטאים העולמית נחשבה ראיה לכשירות עדיפה של המוח הגברי למשחק השחמט, בגרסה המקלה, או לעדיפות ביכולת האנליטית, או השכלית בכלל, בגרסה המחמירה. במלאת לה 17, והיא כבר השחמטאית האשה הטובה בעולם, נשלחה פולגאר לדו-קרב בין המינים נגד בוריס ספסקי, בעבר אלוף העולם מטעם ברית המועצות, סמל השחמט הסובייטי בימי המלחמה הקרה, יריבו המיתולוגי של בובי פישר מארצות הברית (ראו מסגרת). התחרות התפרסה על פני עשרה קרבות, "וניצחתי עם חמש וחצי נקודות מול ארבע וחצי של ספסקי", פולגאר מציינת בחיוך. מאז אותה תחרות בשנת 93' תם הדיון בעולם השחמט.

רדו לשחק תופסת

בדירה צנועה מאוד בבודפשט התגוררה משפחת פולגאר הצעירה, משפחה יהודית שעברה את השואה, עם הסבתא ניצולת אושוויץ. "אבא שלי", יהודית מספרת, "היה תמיד כמעט פרובוקטיווי בנוגע ליהדות שלו, גם בימי השלטון הישן. הוא תמיד הלך עם שרשרת של מגן דוד על הצוואר". בתחום השחמט הפרובוקטיוויות הניבה תוצאות מהירות. בנות פולגאר עלו ופרחו, וההצלחות של סוזן וסופי, שפיארו את שם הונגריה בעולם, הלכו והשתיקו את קולות הנגד. יהודית הקטנה כבר החליקה לתוך אורח חיים נוח יותר - המשפחה נדדה לא מעט בעולם במסגרת התחרויות של הבנות הגדולות, המצב הכלכלי השתפר הודות לזכייה בפרסים, פחתו הקשיים הביורוקרטיים שהערימה המדינה, ריחות של דמוקרטיה הלכו והתעצמו.

בעוד אחיותיה הסתייעו במורים ובמאמנים פרטיים, יהודית נהנתה מהאפשרות לשחק נגד שתי האחיות, יום וליל, מאז עמדה על דעתה. הבנות שיחקו והתאמנו בשחמט שמונה או עשר שעות ביממה, כשמדי פעם האבא משלח אותן אל הרחוב כדי לשחק קצת תופסת או כדורגל עם הבנים. שלא יתנוונו להן השרירים. חלק ניכר מהשנה בילתה המשפחה העולצת בבתי מלון ברחבי הגלובוס, מלווה את האחיות בתחרויות שרמתן הלכה ועלתה.

הכישרון הייחודי של יהודית אובחן במהירות. קצב ההתפתחות שלה היה מהיר משל אחיותיה, מבכירות השחקניות בתבל. בגיל שבע, כאמור, התחילה להשתתף בתחרויות בינלאומיות לצעירים, בגיל 12 הובילה עם שתי אחיותיה את נבחרת הנשים ההונגרית לזכייה במדליית הזהב האולימפית, והיתה השחמטאית הטובה בתחרות. שלוש שנים אחר כך קיבלה דרגת רב-אמן, ובגיל 17 היכתה את ספסקי בקרב המיתולוגי. היא שחקנית קבועה בצמרת השחמט העולמית, ניצחה לאורך הקריירה את גדולי השחמטאים, הגיעה לשלבים המאוחרים של התחרויות על תואר אלוף העולם, טיפסה למקום השמיני בדירוג העולמי, ואז נכנסה להריון.

לגן הם לא ילכו

פולגאר כעת בת שלושים. היא מתגוררת בבודפשט עם בעלה, בנה אוליבר בן השנתיים ובתה בת החודשיים. בשבוע שעבר הגיעה לימים מעטים לישראל, עם התינוקת, כדי להשתתף באליפות העולם בשח-בזק בראשון לציון. שח-בזק הוא משחק שבו מוקצבות לכל שחקן חמש דקות מחשבה בלבד, ומשום כך הוא דורש אינסטינקטים שחמטאיים מפותחים במיוחד. פולגאר - שבמשחקי השח הקלאסי נודעת בסגנון הפתוח ולעתים הרפתקני שלה, ובמה שמכונה "גמישות המחשבה" - היא מהמובילים גם במשחקי הבזק, במסגרתם ניצחה גם את אלופי העולם לשעבר אנטולי קרפוב וגארי קספרוב. "את קספרוב ניצחתי רק בשח-בזק, היא מתמרמרת בחיוך, "שיחקתי נגדו כמה פעמים שח קלאסי אבל הוא בדרגה אחרת מכולם. לצערי אני כבר לא אשנה את המאזן, הוא פרש".

היא הרבה יותר מחייכת מאשר מתמרמרת. תוך שניות מרגע המפגש פולגאר ממיסה את הציפייה הבנאלית שמולך יגיח רובוטריק קפוץ, כשהיא מתייצבת במלוא הג'ינג'יות סתורת השיער של הבוקר, בחיוך נעים ודיבור מתגלגל. למעלה משנה חלפה מלידת הבכור אוליבר עד שחזרה והתייצבה בצמרת השחמט, והפעם, אחרי הלידה השנייה, החליטה לחזור במהירות לפעילות. האליפות בראשון לציון היא כבר תחרות הבזק השנייה שלה, היא בדרך למשטר אימונים מלא, ובחודש הבא תחזור להשתתף בתחרות שח קלאסי. מאחר שמספר שעות האימון ורמת הדרישות משחמטאי צמרת דומים באופיים לאלה של פסנתרן או רקדן עולמי, קל זה לא יהיה.

"הלידות כמובן מקשות", פולגאר אומרת, "אבל במובן מסוים זה מועיל, כי החיים שלי כעת שלמים יותר. ברור שמבחינה טכנית זה הרבה יותר קשה, אבל בוא נגיד שאני לפחות אנסה לשמור על מתכונת מלאה. כמובן שזה לא יהיה כמו לפני הילדים, אני צריכה להיות הרבה יותר מאורגנת מבעבר עם האימונים שלי, אבל אני מתכוונת להמשיך. אחרי הלידה הראשונה הפסקתי לשחק, והיה קשה לחזור, בהחלט, אבל יש לי את השאיפה לעשות את זה, כך שזה מפצה".

לא קל לגדל ילדים בבית יחד עם קריירה עולמית. הם יקבלו חינוך דומה לזה שאתן קיבלתן?

"אני לא יודעת. בינתיים סבתא של אוליבר נמצאת אתו הרבה כשאני מתאמנת, וגם בעלי הרבה עם הילד. אנחנו מנסים לבלות אתו כמה שיותר זמן איכותי, אבל הוא עדיין מאוד צעיר. אני לא יודעת מה יהיה בעתיד. לגן ילדים, אני מניחה, הם לא ילכו".

למה לא?

"לא יודעת, איכשהו יש מספיק אנשים טובים סביבנו, ואוליבר יכול פשוט ללמוד יותר ככה. יש עוד בעיות. הילדים בגן תמיד חולים. אני רואה את זה גם אצל הילדים של אחותי סופי, בראשון לציון, וככה זה גם בהונגריה. הם נמצאים בחברה עם ילדים אחרים, והם נדבקים נון סטופ. כל הזמן הילדים מקוררים, מצוננים. איכשהו אני לא אוהבת את זה".

את מרוצה מהחינוך המסוים שקיבלת?

"כן, היו לי חיים שונים מאז שהייתי ילדה, עוד כשנסעתי עם המשפחה לתחרויות של סוזן וסופי. היום אולי זה יותר נפוץ, אבל בזמני לא היה נהוג שילד מטייל בעולם, כך שמנקודת המבט הקלאסית אני חושבת שקיבלתי יותר. אחר כך התחלתי להשתתף בעצמי בתחרויות בינלאומיות, בגיל שבע, וגם אם בזמן יש רק מעט זמן להסתובב, להיות תייר, בכל זאת מקבלים את התחושה של המקום, של האנשים, של השפה".

בכל זאת, לך כשחקנית מקצועית יהיה יותר קשה לגדל אותם כך.

"כן, יש לי הרבה עבודה, במיוחד בהתחשב בכך שאנחנו לא רוצים שהילדים ילכו לגן ילדים וכו'. אנחנו צריכים להשקיע הרבה אנרגיה בלחשוב איך לארגן את זה, אבל ניקח אנשים שיעזור לנו בגידול ובחינוך. בדרך הזו פשוט מתאפשר ללמוד יותר מהר, יותר באינטנסיוויות, ואני מאמינה שגם בהרבה יותר הנאה. אם אתה לומד במהירות זה הרבה יותר מהנה מאשר אם אתה לא מהיר. אני יודעת מהניסיון שלי עצמי, תמיד למדתי עם מורים פרטיים או בקבוצות קטנות מאוד, שככה אתה מתקדם יותר מהר. אני יודעת אנגלית, ספרדית, אספרנטו, רוסית, ולי באמת אין כישרון מיוחד לשפות. אבל אם אתה בסביבה נכונה אתה לומד גם את זה, ויותר מהר".

בכל זאת, לא כל אחד גאון.

"אני בטוחה שיש אנשים גאונים, אבל אני לא חושבת את עצמי גאון. אני מחשיבה את עצמי כמישהי שפשוט עסקה הרבה מאוד זמן בשחמט. אני חושבת שאתה יכול להגיע עד לעשירייה הראשונה בעולם אם אתה עובד קשה במיוחד. אבל כדי להיות מספר אחת, להיות ברמה של קספרוב או קרפוב במשך עשורים, כדי להיות אלוף העולם, אתה באמת צריך להיות משהו מיוחד".

וכדי להיות מספר 8 לא צריך להיות מיוחד?

"לא, אני באמת חושבת שרוב האנשים יכולים להגיע לרמה דומה אם החינוך המסוים שלהם הוא כזה. עם התמקדות נכונה אני חושבת שזה אפשרי. בנסיבות הנתונות אני כזאת, אבל זה לא אומר שאתה נולד ככה. וגם קספרוב או קרפוב, שלהם יש את הדבר המיוחד, עובדים מאוד מאוד קשה. לעבוד קשה כמוהם זה כישרון בפני עצמו. להתמודד עם הלחץ, להישאר עדיין במוטוויציה עם כל הקשיים - זו אולי הגאונות. זה גם תלוי מי האנשים שסביבך. אם האנשים סביבך נותנים לך השראה ודחיפה, ונותנים לך את השאיפה 'תילחם, תילחם, תילחם' אז זה מועיל".

למזלך בשחמט, בניגוד לענפי ספורט אחרים, אפשר להתחרות הרבה מאוד שנים.

"כן, אתה יכול לעסוק בשחמט הרבה מאוד שנים, אבל המשחק נעשה צעיר יותר ויותר, ודי מהר אתה נעשה מבוגר מכדי להיות ממש בטופ. כל אחד כמובן לפי המצב הפיסי והמנטלי שלו, הרעננות, וכמה קשה אתה יכול לעבוד, אבל ברור שאני, לכל הפחות, בקטגוריית גיל אמצעית. הרבה פעמים אני המשתתפת המבוגרת בתחרות, ואני בת שלושים. השחמט נעשה מאוד צעיר. החיים נעשים מהירים יותר, לטכנולוגיה יש השפעה. הצעירים משתמשים במחשב, משחקים נגדו, יש להם הרבה יותר אפשרויות וניידות מפעם".

לא שנלחמתי עבור זה

האחיות פולגאר נמצאות בקשרים הדוקים, למרות היותן מפוזרות בקצווי תבל. יהודית גרה בבודפשט, סוזן בניו יורק, סופי היא תושבת ראשון לציון, שנסעה לאחרונה לקנדה לצורכי עבודתו של בעלה הרופא, ד"ר יונה קוסשווילי, רב-אמן ומטובי השחמטאים הישראלים. יהודית מבקשת לכבד את רצון בעלה, שלא לדון בו.

בעיני נשים רבות האחיות פולגאר, ואת במיוחד, הן סמל פמיניסטי.

"כן. אני עצמי לא פמיניסטית, אני גם לא מיוחדת. אני לא מהפמיניסטיות הקיצוניות, שצריכות להוכיח שאנחנו כן יכולות לעשות את זה או לא יכולות לעשות זה, ושאנחנו צריכים להיות בדיוק אותו דבר. מובן שאף פעם לא נהיה אותו הדבר. אני כן רוצה, כמובן, שנשים לא יסבלו מתנאים פחותים או אפשרויות פחותות מגברים, כמו שקורה בהרבה מדינות שבהן את צריכה להראות תוצאות הרבה יותר טובות כדי לקבל אותם תנאים".

גרמת לשינוי תפיסה, שרווחה לא רק אצל גברים, על עדיפות של המוח הגברי.

"כן, אבל אם לומר בכנות, זה לא שנלחמתי עבור זה. אני אשקר אם אגיד שעשיתי את זה במודע. נשים יכולות לעשות את זה אם לא היו מכשולים בדרך שעוצרים אותן, אם לא היו מקבלות פחות שכר עבור אותה עבודה. בהונגריה, לדוגמה, זה המצב. אני מבינה שעם ילדים זו בעיה - הילדים חולים, את צריכה ללכת הביתה, הרבה בעיות טכניות למעסיק - אבל ככה זה, הן הליידיז, וזה מפצה. מלבד זאת, בעבודה עצמה אני לא חושבת שאנחנו עושות את זה פחות טוב. לכל אחד יש מוח אחר, יצירתיות אחרת, צריך לשפוט כל אחד לפי היכולות שלו, לא לפי המגדר".

התכוונת או לא, הוכחת נקודה חשובה אודות "המוח הנשי".

"כן, וזה משונה, כי נניח לפני עשרים שנה, אם היית בוחן את ענפי הספורט, היית רואה ששחמט הוא אחד הענפים שבו הפער הגדול ביותר. אבל אחרי שאנחנו באנו, ואחרי שאני ב-91' הייתי לרב-אמן הכי צעיר, השחמט הוא אחד מענפי הספורט עם הפער הכי קטן".

בכל זאת את עדיין אשה יחידה בצמרת הגבוהה.

"זה בין היתר בגלל שאין הרבה נשים שמשחקות שחמט. אולי שלושה אחוזים מכלל השחקנים הן נשים. כך שקשה מאוד לשנות את הסטטיסטיקה. מלבד זה, אני מאמינה שאם יתחזק השחמט לנשים, יהיו יותר תחרויות לנשים, בטווח הארוך זה ישנה את הדברים. יש הרבה שחמטאיות שיכולות להגיע לרמה הגבוהה ביותר, אבל הן לא הולכות על זה כי הן מסתפקות בתחרות על תואר הנשים העולמי. גם זו כמובן רמה גבוהה מאוד, אבל זה לא כמו להתחרות בין ה-15 הטובים בעולם. אני חושבת שהרבה נשים מעוניינות בהפרדה בין התחרויות, לפחות כמו הגברים. התחרויות הנפרדות לנשים קלות יותר, יש לך יותר אפשרויות לנצח, וקשה להן לעמוד בפיתוי. לא תמיד גם יש מי שידחוף אותן".

את לא הרגשת שלפעמים דחפו אותך יותר מדי?

"כן, אבא שלנו היה מאוד מרוכז בקריירות שלנו, כמובן שהוא תמיד ניסה לדחוף אותנו".

היתה לך אי פעם תקופה של התנגדות? של מרד?

"לא, כי כבר כשהייתי מאוד צעירה הייתי מצליחה מאוד, הייתי בת 12 כשזכיתי עם הונגריה במדליית הזהב באולימפיאדה, והייתי השחקנית המצטיינת של האולימפיאדה, ואחר כך בגיל 15 קיבלתי רב-אמן וכל זה. אז אני לא אומרת שזה תמיד היה קלי-קלות, אבל כשמצליחים הקשיים הם רק צל".*

דוד בובי בא לבקר

ב-1993 בא לבקר בבית המשפחה בהונגריה ידיד ותיק, בובי פישר שמו. פישר, הנחשב בקרב רבים לגדול השחמטאים בהיסטוריה, הוא ההוכחה הנושמת למשפט "זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך". ב-1972, בשיאה של המלחמה הקרה, הוא התחרה באיסלנד עם בוריס ספסקי על תואר אלוף העולם. בסופו של דו-קרב ארוך והפכפך בין שני המוחות הכבירים ניצח הבובי האמריקאי את הבוריס הסובייטי. באותה הזדמנות הוא החל לחשוד שהק-ג-ב מנסה להפנט אותו ולשבש את דעתו. הופנט או לא, מאז דעתו נשתבשה.

פישר הרדוף הסתגר בביתו, ומשום כך ביקורו בבית משפחת פולגאר הרעיש את עולם השחמט. יהודית פולגאר, שנתיים אחרי ששברה את שיאו של פישר כרב האמן הצעיר בהיסטוריה, היתה אז נערה צינית בת 17 שלא היתה לה סבלנות רבה מדי אל הדוד המשונה. "היה מעניין לפגוש אותו כי הוא דמות היסטורית גדולה", פולגאר נזכרת, "אבל אולי היה יותר נחמד שלא לפגוש אותו, לפחות מנקודת מבט מסוימת, כדי לא לראות עד כמה הוא מטורף. לא לשמוע את ההשקפות שלו על אנטישמיות, על רוסיה, ריגול, הכל".

היו לכם שיחות על הדברים האלה?

"זה לא שאתה יכול לדון אתו על משהו. הוא יוצא עם זה פתאום לאוויר, באמצע הארוחה או הקפה, ומהנהנים לו וממשיכים כרגיל. הרבה פעמים הוא היה מגיע פתאום עם הדעות שלו 'זה יהודי', 'ההוא קומוניסט', כל הדברים האלה. בסדר, המשכנו הלאה".



יהודית פולגאר. אני עצמי לא פמיניסטית. אני גם לא מיוחדת


האחיות פולגאר (יהודית במרכז, סוזן מימין וסופי משמאל). ההשתתפות בתחרויות עם גברים הוציאה את אנשי פדרציית השחמט ההונגרית מדעתם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו