בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היד שאוחזת בעפיפון

במשך 73 שנים חיה נעמי סמילנסקי בצלו של בעלה, הסופר ס. יזהר. עכשיו, במלאת חודש למותו, היא מספרת על החיים הקשים לצדו. כשהיה בדיכאון הרגישה כאילו הוא אוחז בה בשרשרת. בזמנים אחרים נראה לה כאילו הוא עומד להימלט בכל רגע. הכותרת שייכת לחברתם, המשוררת אגי משעול. נעמי, כמובן, היא היד

תגובות

אחרי 73 שנות חיים בצוותא, את יום הולדתו ה-90 של בן זוגה עתידה נעמי סמילנסקי לציין בלעדיו. כמו בעשרות השנים האחרונות ייאספו מחר אל ביתה היפה, שהיה גם ביתו של יזהר, שלושת ילדיהם ובני זוגם, שבעת הנכדים וארבעת הנינים, ביחד עם מעטים וטובים מבין חבריהם, כדי לחגוג את יום ההולדת שחל למעשה בערב ראש השנה, אלא שהם נוהגים לחגוג אותו ביום שאחרי, כדי לא לערב שמחה בשמחה.

"כשהביאו את הגופה שלו הביתה לפני הקבורה והציבו אותה במרפסת האחורית, איפה שהיינו רגילים לשבת כל ערב בשקיעה", מספרת המשוררת אגי משעול, ידידת המשפחה ושכנה, "נעמי ניגשה אליו, שמה עליו את היד ובכתה ואמרה 'אבל לא הספקנו לדבר'. היא חזרה על זה שוב ושוב כמו מנטרה. 'אבל יזהר, לא הספקנו לדבר בכלל'".

"צ'ומה" היתה המלה האחרונה שהוציא מפיו יזהר. "צ'ומה" היה כינוי החיבה שהעניק לנעמי. "יומיים לפני שאבא נפטר הוא כבר היה בהכרה מעורפלת", מספר הבן זאב. "בשבת הוא כבר לא הגיב בכלל. הילה אחותי ישבה לידו כל הזמן. כשאני באתי הוא קצת ניענע ביד, כאילו הוא מזהה אותי. כשאמא באה היא תפסה אותו בידיים ואמרה לו, יזהר, יזהר, וניערה אותו בהתרגשות, אז הוא אסף את עצמו בכוח ואמר צ'ומה, ואחר כך הוא לא דיבר יותר. ובאותו לילה פתאום חזרה לו הצלילות. אמא היתה בבית. אחותי התקשרה ונתנה לו את הטלפון והוא אמר לה שוב בטלפון צ'ומה וזה היה הדבר האחרון שהוא אמר".

כל כך הרבה שנים היו ביחד, עד שפרק הזמן של אותן 16 שנים ראשונות, שבהן עוד לא ידעו זה על קיומה של זה, יכול להיראות כמעין סידור הבמה לקראת ההצגה הגדולה. "אני חושב שהדבק, מה שמשך אותם מלכתחילה בזולתם, היתה העובדה שכל אחד זיהה את הכישרון הגדול של השני", אומר זאב, בנם הצעיר. "היד שאוחזת בעפיפון", כך מתארת משעול את היחסים בין שניהם, "נעמי היא היד ויזהר העפיפון".

עוד לא הספקתי כלום

נעמי סמילנסקי לא היתה אף פעם גבוהה במיוחד והשנים נתנו בה אותותיהם והשחו מעט את קומתה. בזמן האחרון היא נעזרת בהליכון. הילוכה אטי, אבל קל לשכוח שהיא בת תשעים פחות חודשיים, משום שהרושם הכי חזק שהיא מעוררת הוא של מין תסיסה בלתי פוסקת. אולי משום שהכל מעניין אותה, ועדיין, אף שנדמה שלא שכחה כלום, היא רוצה ללמוד כל הזמן דברים חדשים.

היא כנה, ישירה, נטולת גינונים, קשובה מאוד ובעלת כישרון לאירוניה. יש לה חברים לרוב, בדרך הטבע נותרו בעיקר אלה הצעירים ממנה. קצתם באו לביתם של בני הזוג סמילנסקי מתוך הערצה לסופר שהפך למצפון הלאומי של השמאל ונשארו שם משום שנפשם נקשרה בנפשה של אשתו.

ס. יזהר בציור של אשתו, נעמי. הוא כל כך נקשר אלי. כמעט הייתי אומרת שהוא כבש את פניו בחצאיתי והתעטף בה כל החיים)
לנעמי היו חיים נפלאים ועשירים וגם קשים. היא הספיקה המון. היתה בכל העולם. לפני שנה וחצי, בגיל 88, נזכרה שטרם הזדמן לה לראות את אוצרות האמנות במוזיאון ההרמיטאז' שבסנט פטרסבורג. יזהר כבר היה אז חולה. נעמי, שכבר התקשתה בהליכה, לקחה את בתם הבכורה, הילה, ויחד נסעו לרוסיה.

היא אמנית מוערכת, עכשיו היא גם סופרת. היא הכירה יוצרים ומדינאים גדולים, הציגה בתערוכות, גידלה שלושה ילדים מוצלחים להפליא ("אצלנו כולם יצאו דוקטורים"), העמידה דורות של תלמידים. היא קוראת לפחות ספר בשבוע, לא מחמיצה קונצרט או הצגה טובה, ילדיה ונכדיה כשתילי זיתים סביבה ובכל ערב, בגינה האחורית שלה, מתחוללת שקיעה מרהיבה. ובכל זאת היא אומרת "עוד לא הספקתי כלום בחיים שלי, יש המון דברים שעוד לא התחלתי לעשות".

ייתכן שה"עוד לא הספקתי" הזה שלה, התחושה שהחיים עוד לא התחילו שמלווה אותה כל חייה, אחראית להספק שלה. כשם שה"לא הספקנו לדבר" שלה ושל יזהר הפך את חייהם המשותפים, גם לאחר 60 ו-70 שנה, לדרמה מתמדת של אהבה, קנאה, חשבונות עבר ותקוות גדולות לעתיד.

יש לה שיער צבוע בחום אדמדם ועיניים חומות ודבשיות. היא לובשת סריג קל בצבע חום, אולי כמו ביום החורף הירושלמי ב-1933 שבו היו יזהר והיא לזוג, בשכונת בית הכרם ליד שיח הקזוארינה המטפטף טיפות גשם דמויות פנינים - כפי שתיאר יזהר בסיפור "חרלמוב" שפירסם 63 שנים לאחר אותה פגישה (בספר "צדדיים"). זה קרה לאחר שיעור למוסיקה אצל המורה חרלמוב, שבועות רבים לאחר שיזהר התחיל לנסות להרשים "מישהי שם חומת סוודר ששרה דווקא יפה".

כשהסתיים השיעור שמע את עצמו אומר לה "אני אלווה אותך", בלי שידע שיש בו אומץ לכך. "אהה, אמרה חומת הסוודר הזאת, שכעת בקור חורף בית כרמי עלה גם סומק מה בלחייה וכשהרגישה שהבחין בו, בסומק הזה, פרח הסומק והסמיק פי כמה עד שהיתה סמוקה לא פחות ממה ששרים בשירים על התפוח בסתו".

הוא ליווה אותה ברחובות היורדים אל ביתה ברחוב החלוץ והם נפרדו אחרי שעמדו ליד שיח הקזוארינה והחליפו כמה מלים של כלום. "והיא חזרה אז פתאום בריצה ושמה לו פתאום נשיקה על לחיו וסבבה ונמלטה בכל המדרגות ביעף למטה ואיננה. והוא נשאר עומד לא מאמין, לא יודע מה, ידו על המקום שבלחיו ולא קולט מה ולא כלום ומה כעת, ורק שזה, ושדווקא כן, ושזה היה באמת, וכושל שיכור הולך כושל ברחוב החלוץ הריק והרטוב עד שמתחיל לשיר מתחת חוטמו השמים מספרים כבוד אל, ואחר כך גם לזמזם, ואחר כך הוא גם פוצה פה ושר ולבסוף הוא הולך וגועה כשור פר ברחובות ההגונים והישנים ההם בקול גדול, מתעלל בבעלי הבתים בלי שום מהפכת המעמדות אלא רק מודיע לעולם שיידע ואומר להם את האמת הגדולה ביותר והזכה ביותר שהנה אך זה נתגלתה ברחוב החלוץ מתחת לקזוארינות המטייפות".

נעמי, בדרכה נטולת ההצטעצעות, מספרת סיפור אחר. "אני הייתי בת 16 וחצי, כבר אשה צעירה, ויזהר היה בן 16 וחצי וילד. נמוך ורזה עם מכנסיים שאמא שלו היתה תופרת לו. כל החיים לא הצלחתי להבין אנשים שהיו אומרים שיזהר היה יפה, כי בשבילי הוא היה הילד הרזה הזה מרחובות. על כל פנים, לי כבר היו אהבות והתנסויות. תמיד היו לי הרבה מאוד מחזרים והייתי מאוד שובבה. עכשיו שיזהר מת פתאום התקשרו כל מיני כאלה שהיו מחזרים שלי בגיל 16. התפלאתי מאוד לגלות שיש כאלה שעדיין בחיים. על כל פנים באתי לסמינר והחברות אמרו לי, שמעת שהגיע איזה גאון מרחובות? אמרתי להן, אל תדאגו, אני כבר אסובב אותו על האצבע הקטנה".

אשה עם קולטור

אפשר היה לחשוב שלאחר, נניח, חמישים השנים הראשונות של הנישואים, יכולים היחסים להגיע לסוג של ידידות סלחנית ונטולת מתח, הרגל נעים ומשעמם במקצת, אבל כנראה שלא אצל שני אנשים עזי אישיות כנעמי ויזהר. "עד הרגע האחרון", אומר הסופר חנוך ברטוב, חבר קרוב של הזוג סמילנסקי בעשרות השנים האחרונות, "המתח של יחסי אהבה-קנאה נשאר בין נעמי ויזהר. מהבחינה הזאת, היחסים האלה נשארו רעננים ופעילים כל הזמן".

נעמי, באותה פגישה של נשיקה ראשונה, אולי כלל לא היתה מודעת לחגיגיות הרגע. "האמת שרציתי קצת לצחוק עליו", היא אומרת. "בכלל עוד לא היה לי מושג איזה סיפור הולך לצאת מזה. גם לא היה לי מושג איזה אדם יהיה יזהר. האמת היא שעד עכשיו עוד לא תפסתי את העניין הזה, שהילד הזה הולך להפוך לס. יזהר, סופר, דמות. כשהוא היה חבר כנסת כל העניין הזה גם קצת הצחיק אותי. בשום אופן לא יכולתי לקחת חלק בתחושת החשיבות הזאת, ולאירועים הרשמיים אף פעם לא רציתי ללכת". נעמי היתה אולי האדם היחיד בסביבתו הקרובה של יזהר שלא העריץ אותו עד סגידה.

תלמידים, עמיתים, קוראים ואפילו ילדיו ונכדיו העריצו אותו. נשים נפלו שבי בקסמיו. רבים כתבו לו מכתבים "והוא, כי הוא לא היה מסוגל שלא להשיב על מכתב, השיב לכולם. אני מתארת לעצמי שעוד מעט תתחלנה כל מיני נשים להראות את המכתבים שקיבלו ממנו", אומרת נעמי. "כל הנערות והסופרות הצעירות והתלמידות והמשוררות הצעירות והזקנות העריצו אותו. אני לא. אני חייתי אתו. זה בהחלט מספיק".

היא נולדה בקרקוב ליעקב ורחל וולמן. בגיל שש העלו אותה הוריה לירושלים "וכל שנה עברנו דירה". אביה היה הרפתקן, בעל חלומות ומגלומן, ושנתיים לאחר שעלו ארצה גם נעלם מחייה. נעמי, אמה ואחיה חיו בעוני גדול, וכבר כתלמידה ביסודי החלה נעמי לעזור בפרנסת המשפחה במתן שיעורים פרטיים. "אבל בתודעה שלה היא היתה מאוד מיוחסת", אומר בנה זאב. "בת עשירים עם תרבות נעלה ופורצלנים וכלים נאים, והדברים האלה של נימוסים טובים ושולחן יפה היו מאוד חשובים לה תמיד".

"אמא שלי היתה אשה עם קולטור", אומרת נעמי. "עוד בחוצלארץ היא לקחה אותי בגיל שלוש וחמש לתערוכות. הייתי יושבת אתה בכל יום על המרפסת בירושלים והיא היתה מלמדת אותי גרמנית, לקרוא ולכתוב ושירה. עד היום אני יודעת בעל פה שירים של היינה וגתה ושילר. זה גרם לי גם סבל, כי בבית ספר נחשבתי לייקית ולאחרת.

"גם יזהר התייחס אחר כך לייקיות שלי בלגלוג. ליזהר לא היה שום כישרון לשפות ואני דיברתי גרמנית עם אמי עד יומה האחרון וכמובן גם אנגלית וגם יידיש וצרפתית וקצת איטלקית. ויזהר הפך את הקושי שלו עם שפות לאידיאולוגיה, 'מה פתאום לדבר שפה זרה?' היתה לו תכונה להפוך כל בעיה שלו לאידיאולוגיה. הוא שנא לנסוע לחוצלארץ, הוא קצת פחד, לולא הנסיעות שהעבודה חייבה אותו ולולא ההתעקשות שלי, לא היינו נוסעים לשום מקום. והוא הפך את זה לעניין שבמילא אין מקום יפה וטוב יותר מארץ ישראל, מין גישה קצת פרובינציאלית אפשר לומר".

יופי תמיד היה שם

אמה, שנהרגה בתאונת דרכים לפני 30 שנה, היתה אשה יפה מאוד, כך מגלות התמונות שבאלבום ועוד יותר מכך התמונות והתחריטים שעשתה נעמי לפי דיוקנה. נעמי אוהבת מאוד לעבוד על דיוקנאות של אנשים שהיא אוהבת. את קירות ביתה מכסות תמונות נהדרות שעשתה על פי דמותו של יזהר. ציורים, תחריטים, צבעי מים, רישומים וצבעי שמן. די להביט בהם כדי להבין מיד עד כמה חזק היה הקשר ביניהם. נעמי מציירת את יזהר כאילו הוא חלק מעולמה הפנימי.

אביה של נעמי נעלם לחו"ל. היא שונאת לדבר עליו. "כל מה שאני יודע עליו זה שהוא היה אוכל בכל בוקר חביתה מ-12 ביצים", אומר נכדו זאב. "הוא נעלם מהחיים שלי ואחר כך אני החלטתי להעלים אותו מהם ולא ראיתי אותו 15 שנים", אומרת נעמי. "אבל הסיפור המצחיק הוא שהוא מת בזרועותי. אחי אמר לי שהוא בבית חולים ושמן הראוי שאסע. אני תמיד אהבתי לנסוע לירושלים, מכל סיבה שהיא, אני אוהבת מאוד את ירושלים. אז אמרתי, יהיה מה שיהיה, אסע לראות את אבי בבית החולים. אבל כשבאתי לבית החולים הוא גסס, והוא מת בזרועותי. היה צריך לקבור אותו באותו ערב, כי הרי בירושלים אסור להלין את המת, ועד שימצאו את אחי התחלתי לעשות את הסידורים, והלכתי אל אבי הביתה ומצאתי שם מכתבים ותמונות. היו מכתבים אלי. אני שרפתי את כולם".

נעמי כתבה סיפור, "נעילה", על ההלוויה הזאת. היא כתבה פעם סיפורי ילדים וגם כמה סיפורים למבוגרים שאותם, פרט ל"נעילה" שפורסם בכתב העת "פרוזה", לא פירסמה. לפני שנה וחצי התחילה לכתוב במרץ רב. "כל הזמן היא יושבת וכותבת עכשיו, כאילו כדי להמשיך במקומו את העבודה שלו, במקום שהוא הפסיק", אומרת אגי משעול. אבל נעמי כותבת יומנים מאז שהיתה ילדה. "יש לי עשרות מחברות, אין כמעט יום שבו לא כתבתי ביומן שלי", היא אומרת. "הרבה פעמים כתבתי בגרמנית כדי שיזהר, שהיה מקנא בעובדה שאני כותבת כל הזמן, לא יקרא ויבין את מה שאני כותבת".

לפני כמה ימים קראה שוב מחברות שכתבה בגיל 26, כשלמדה בבצלאל, ימים ספורים לפני נישואיה. "היתה שם דרמה גדולה ולא היה ברור אם יזהר ואני נישאר ביחד בכלל. יש לי הרבה מכתבים ממנו, מכתבים יפים כל כך, אלא שאני גם יודעת מתי הוא כותב בהם אמת ומתי לא. אבל היופי תמיד היה שם. גם כשהיה שקר גדול".

ואת עדיין מרגישה איזשהו קשר לבחורה שכתבה את מה שכתבת ביומנים לפני 74 שנים?

"אני מרגישה כאילו זה היה אתמול. יש לי גם זיכרון של ברזל, אולי זה חיסרון. אני לא שוכחת כלום".

בגיל 16 התחילה נעמי ללמוד בסמינר למורים בבית הכרם. גם יזהר הגיע לשם. "הוא היה גאון. לא במדעים או באנגלית, אבל בכל מה שנוגע לעברית ולספרות ולתנ"ך הוא היה משכמו ומעלה, אחר לגמרי מכולם".

מה משך אותך אליו?

"הרבה פעמים אני שואלת את עצמי. כנראה זה השוני. השוני המוחלט. אני הייתי אש להבה ומחוזרת על ידי כל הבחורים והוא היה עדיין ילד. כשהוא נסע מרחובות ללמוד בירושלים היה לו מין משחק, עגלת קרשים שהוא בנה לבד, והוא ביקש מאמא שלו שתשמור לו עליה. אני בגיל 16 כבר התפרנסתי ופירנסתי את אמי משיעורים פרטיים והייתי בעלת ניסיון רומנטי.

"מה שכן, הוא היה מבריק. הוא לא היה כזה שהתחשק לי לקחת אותו אלי הביתה ולנשק אותו, למרות שזה מה שעשיתי. הוא היה קצת עלוב, רזה, נמוך, עם אף שבור. אבל הוא היה מפתיע. הוא יכול היה לומר דברים שאף אחד אחר לא חשב עליהם. והוא כל כך נקשר אלי. כמעט הייתי אומרת שהוא כבש את פניו בחצאיתי והתעטף בה כל החיים. מבחינות הבגרות יזהר פחד נורא, אז הוא היה מגיע בשתיים או שלוש בלילה ודופק לי על החלון. אמא שלי לא היתה מרשה לאף אחד אחר לנהוג כך, אבל את יזהר היא היתה מכניסה הביתה ואני הייתי משכיבה אותו לצדי ומרגיעה אותו".

על גבול הנמלט

בתום הלימודים בסמינר עבר יזהר למושבה יבנאל שבה היה למורה ונעמי הלכה ללמד בקבוצת גבע. על אף המרחק המשיכו להיפגש בקביעות. כשהוא בא אליה הוא היה הולך עד לתחנת הרכבת בצמח, נוסע בה עד לעין חרוד ומשם הולך ברגל לגבע. כשהיא באה אליו היא היתה הולכת ברגל מגבע לעין חרוד, נוסעת ברכבת עד צמח ומשם הולכת ברגל ליבנאל. כך נהגו מדי שבוע בשבוע.

הם המשיכו להיפגש כשהם גומאים את הארץ ברכבת וברגל גם כשהיא הלכה ללמוד בבצלאל בירושלים והוא התחיל ללמד בבן שמן. מבצלאל עברה לבנימינה ובסופו של דבר נישאו ב-1941 והיא עברה גם כן להתגורר וללמד בבן שמן.

את זוכרת את החתונה?

"אפשר לחשוב איזו חתונה. במשפחה של יזהר שנאו טקסים, אז אמא שלו הלכה וקנתה רוטל בשר והזמינה עשרה אנשים ואחר כך, יחד עם רמה סמסונוב שהיתה זמרת ואשתו של יחיעם וייץ, בן דודו של יזהר, נסענו לתל אביב ושרנו בדרך ואחר כך נסענו לקיבוץ בית אורן לשלושה ימים. להתחתן עם יזהר זה לא היה כל כך בטוח ופשוט. יזהר היה כל כך מסובך, לפחות שנתיים הוא התלבט אם להתחתן או לא. הוא פחד ממסגרות כל ימי חייו, אבל מצד שני הוא גם פחד מכל שינוי. בעצם הוא פחד לעזוב את הבית אבל בדמיונו הוא היה מהנוסעים הגדולים.

"הוא לא היה איש יציב או איש משפחה, למרות שאחר כך הוא הפך לאב נהדר ולסבא יוצא מן הכלל, והילדים והנכדים כל כך כל כך אוהבים אותו. לולי (ישראל) יודע בעל פה את כל יזהר, אפילו את כל 'ימי ציקלג'. הנכד שלו כתב לו מלות פרידה. זה פשוט שובר לב לראות כמה שאהבו אותו כל הילדים, הנכדים והנינים. אבל זה לקח זמן עד שהוא הפך לאיש משפחה. הוא תמיד היה על גבול הנמלט.

"אגב, גם אחיו, שהיה גדול ממנו בחמש שנים ונהרג בתאונת אופנוע בגיל 31 וגם דודו משה היו כאלה. אני לא יודעת כמה ילדים הם השאירו ברחבי הארץ, אבל שניהם היו וומנייזרים גדולים. אני לא ממש סבלתי מזה שיזהר נראה כאילו הוא עומד להימלט כל רגע. היו לי חברים רבים תמיד. אני אדם מאוד עצמאי. היתה לי העבודה שלי והאמנות שלי והמשפחה שעשיתי לי והבית שאותו אני עשיתי. את הילדים אפשר לומר שגידלתי לבד, אבל מהעובדה שהם כל כך מעריצים ואוהבים אותו אני מסיקה שהם כנראה ראו דברים שאני לא ראיתי. מצד שני, אני קיבלתי ממנו את כל הזבנגים".

הוא הקיפוד, היא השועל

הבית ברחוב מוסקוביץ' 14 ברחובות, שבו התגוררה במשך 45 שנים, היה בשבילה גם סוג של כלא. הם עברו לגור שם משום שיזהר, שהיה קשור מאוד לאמו, חס עליה לאחר שנהרג אחיו הבכור "היפהפה והמוצלח בצורה בלתי רגילה". נעמי חילקה את הבית ויצרה לה וליזהר דירה נפרדת ואת הלול הסבה לסטודיו, "אבל אמא של יזהר התייחסה אלי כאילו היא עושה לי טובה גדולה וכאילו באתי כדי לחמוס ממנה לא רק את בנה, אלא גם את רכושה, ויזהר בשום אופן לא רצה לעזוב. כל חייו הוא פחד מכל שינוי".

עכשיו היא כותבת על התקופה שבה התפרסם סיפורו הראשון "אפרים חוזר לאספסת". "זה היה דבר גדול מאוד", היא אומרת. "פתאום היה ברור שיזהר סופר. אבל ההכרה שהוא עומד להפוך למה שהוא הפך בסופו של דבר לקחה, לפחות לי, עוד הרבה מאוד שנים ואולי עד היום לא הבנתי שהילד הרזה הזה הפך לדמות ציבורית חשובה כל כך".

נעמי איירה את מרבית ספריו. היא גם היתה הקוראת הראשונה של כל מה שכתב. במשך 36 שנה היתה מורה ידועה מאוד לאמנות בבית הספר התיכון ברחובות, ובסטודיו שהיה לול יצרה תחריטים בעזרת המכבש שקיבלה במתנה מנחום גוטמן ואחר כך במכבש שקנתה בעצמה, כשהתגוררו בארצות הברית במשך כמה שנים. כעבור שנים, כשהיתה מעבר לגיל שבעים, גם לימדה תחריט בבצלאל.

מאז תערוכת היחיד הראשונה שלה, כשהיתה בת 46, היו לה עשרות תערוכות יחיד והיא השתתפה בעשרות תערוכות קבוצתיות בישראל ובחו"ל. לאה ניקל היתה חברתה הקרובה וכמה מבכירי האמנים הפועלים כיום הם חברים טובים שלה. עבודות שלה מוצגות במוזיאונים. ואף על פי כן מעולם לא זכתה לאותה תהילה יוצאת דופן שממנה נהנה בעלה. "על אבא אפשר לומר שכמו במשל על הקיפוד והשועל, הוא הקיפוד. הוא ידע לעשות דבר אחד טוב ואותו עשה הכי טוב מכל אחד אחר", אומר זאב.

נעמי, כמו באותו משל, היא השועל. כשהיתה ילדה ונערה מחוננת היה לה כישרון מוסיקלי גדול כל כך, שאותו חרלמוב החליט ללמד אותה בחינם לנגן ולשיר. עד היום היא קוראת פרטיטורות להנאתה. היא כותבת היטב. את בית הקומתיים היפה כל כך במישר תיכננה במו ידיה. בעצמה פיקחה על הפועלים. אין חפץ בבית שלא בחרה בעצמה. "אני גם בשלנית מצוינת ויש לי כישרון לגננות".

יש לה גם כישרון ליצור לעצמה חברים חדשים כל הזמן. "יזהר לא היה כל כך טיפוס של חברים. הוא אהב מאוד לדבר לפני 300 או אלף איש, אבל כשהיה יושב עם שניים-שלושה אנשים בחדר הוא היה יכול לשתוק במשך שעות. היו לו חברים אבל הוא לא היה איש שפותח את לבו לפני אנשים. אפילו לפני לא תמיד פתח את לבו. אני אחרת, פותחת את לבי ואת ביתי בקלות".

על האמנות שלה, היא אומרת, היתה צריכה להילחם. "קודם כל יש העניין של מקום. כדי לכתוב צריך שולחן וזהו, אבל לאמנות צריך מקום, לתחריטים במיוחד. צריך גם חדר חושך וצריך חומצות שאגב הרסו לי גם את הריאות, קצת כי אני תמיד הייתי צריכה להשתמש בחומצות הכי אקסטרווגנטיות ובלי מסיכה, כי אהבתי את הריח ואת האדים. אבל אני נלחמתי על המקום שלי ועשיתי אמנות למרות שגם היתה בעיה של זמן. היו לי ילדים לגדל וכל החיים גם עבדתי ופירנסתי והיתה אמא של יזהר שהיה צריך לטפל בה".

שנים של דיכאון

יזהר סמילנסקי, שהיה חבר כנסת מהכנסת הראשונה עד השישית, רוב זמן מטעם מפלגת השלטון מפא"י ולבסוף מטעם רפ"י, זכור דווקא כאיש שמאל. "היתה תקופה שיזהר היה נוסע עם אלתרמן לשטחים בג'יפ שמשה דיין נתן להם", מספרת נעמי. "יזהר חזר משם עוד יותר שמאלני ממה שהיה, ואלתרמן חזר מיליטנטי ושונא ערבים. מאז לא נסענו לבקר בגדה או בעזה, ובמלחמת לבנון הראשונה הוא גם הלך לעמוד מול ביתו של בגין ולצעוק לו 'בגין רוצח'".

אבל נעמי זוכרת גם את הימים שבהם היה חלק מהממסד. "מנהיגי המדינה כולם, בן גוריון, אשכול, זלמן ארן ואחרים, כולם היו חברים שלנו. כולם קצת דיברו יידיש ואת יזהר זה הצחיק והם היו קצת מגוחכים בעיניו. אבל אתם לפחות היה על מה לדבר. עם כמה הוא התיידד. שמעון פרס הוא חבר עד היום. שולמית אלוני, שלמדה בבן שמן כשאנחנו לימדנו שם, חברה שלנו. שלמה הלל היה חבר מאוד קרוב של שנינו".

יזהר היה הבולט מבני דורו שגילה בכתביו רגישות ואמפתיה לגורלם של התושבים המקוריים של הארץ, הערבים הפלסטינים, ובכך גם עורר התנגדות. יחד עם זאת, מספרת אשתו, "מעולם לא היו לנו חברים ערבים. יזהר אהב מאוד את הרעיון של ערבים וכשהיה ילד גם הכיר ערבים אצל דודו משה. הוא גם היה נלווה לאחיו ישראל, שהיה רוכש אדמות של בדווים בנגב וגם עם הדוד יוסף וייץ, אבא של יחיעם, הוא נסע לרכוש אדמות. אבל האמפתיה שלו אל הערבים היתה רעיונית ולא מעשית".

כבר לאחר שהתפרסם סיפורו "אפרים חוזר לאספסת", בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת, משך יזהר תשומת לב. "יצחק למדן וברל כצנלסון מאוד התלהבו ממנו והעובדה שהיה ממשפחתו של משה סמילנסקי לא הזיקה", אומרת נעמי. תהילתו כסופר, חבר כנסת, מסאי, נואם ומחנך גדלה והלכה משנה לשנה. "יזהר לא סלד בכלל מזה שמעריצים אותו", היא אומרת. "הוא היה מוכן לכך תמיד ואמו היתה מספרת שכבר בגיל שלוש הוא היה מטפס על שרפרף ונושא נאומים נלהבים".

אבל ב-1971 לקה לפתע במה שהפך לאלם כתיבה של 31 שנים. "הוא נכנס לדיכאון. במקום לכתוב ספרות הוא כתב בענייני חינוך והתחיל ללמוד חינוך, אבל הוא היה מדוכא כל הזמן מזה שאינו כותב. אצל יזהר, בכלל, כל חדוות החיים שלו היתה קשורה לכתיבה, כל היכולת שלו לחוות את החיים. עמוס עוז, שהוא חבר טוב שלי וכשהוא גר בחולדה הוא אפילו היה הכותל המערבי שלי, אמר אז, אני אלך לדבר עם יזהר ותראי שהוא יתחיל לכתוב. הוא דיבר עם יזהר, אבל כמובן שזה לא עזר.

"הדיכאון שלו השפיע מאוד גם עלי וגם על הקשר בינינו וכל הזמן הייתי שואלת אותו, מדוע אינך קם והולך? אבל הוא כאילו היה אחוז בי בשרשרת. גם אני לא קמתי והלכתי. רציתי משפחה, רציתי את הבית שאהבתי ומעולם גם לא פגשתי שום אדם שאפשר היה להשוות אותו ליזהר. כל אחד היה מפסיד בתחרות אתו ממילא".

יזהר העריך את האמנות שלך? הוא אהב את העבודות שלך?

"מנין לי לדעת? הוא לא אמר שום דבר רע, אז אני מניחה שכן. גם לא את הכל הראיתי לו. הוא כל הזמן היה שואל אותי מה אני כותבת ביומנים. זה הטריד אותו מאוד אבל אני לא סיפרתי לו והוא ידע שאני כותבת לפעמים גם דברים אחרים, אבל בדרך כלל לא הראיתי לו".

איך קרה שהוא חזר לכתוב אחרי שלושים שנה?

"קודם כל אוהד זמורה התקשר אלינו לניו יורק ואמר שהוא רוצה להוציא מחדש את 'ימי ציקלג'. אחר כך באו אליו מעיריית רחובות וביקשו ממנו שיספר לעולים חדשים על רחובות והוא התחיל לספר סיפורים לעולים חדשים וזה איכשהו פתח לו מחדש את הסתימה והוא התחיל לכתוב. אבל בשבע השנים האחרונות לחייו שוב הוא לא כתב כמעט. הוא לימד בסמינר לוינסקי ואני הייתי משתגעת מזה שמכל הפרופסורה שלו והספרות שלו מה שיוצא זה סמינר לוינסקי. אחר כך, בשנה וחצי האחרונות הוא הפסיק גם ללמד, משום שגם הוא שם לב לעובדה שהוא שוכח. הוא גם הפסיק לכתוב במחשב ולא היה מסוגל יותר לכתוב ביד.

"עד שנת 2000 הוא עוד כתב מכתבים. בשבילו ללכת לדואר היה חלק חשוב משגרת יומו. פתאום גם לא היה לו כוח ללכת לדואר. אבל הוא המשיך ללכת אתי לקונצרטים ולקולנוע. את יודעת, כשהתחיל אצלו העניין עם השכחה, אז פרופסור גינדין שטיפל בו במשך 18 שנים נבהל מאוד ואמר לי שהוא עלול לאבד את אישיותו. אבל זה לא קרה. יזהר נשאר אותו אדם, אבל שכח כל מיני דברים לפעמים".

פתאום זה נגמר

זאב בנם עבר להתגורר במישר והקים שם יקב, ולפני 15 שנה החליטו הוריו לקנות את השטח שמאחורי ביתו. "היינו בני 75 ולקחנו משכנתה", אומרת נעמי. "באתי הנה יומיום מרחובות כדי לפקח על הבנייה. אהבתי את זה נורא והתייחסתי אל הבית הזה כאל יצירת החיים שלי. בניתי ליזהר חדר עבודה נהדר בקומה העליונה ובסוף הוא היה מאושר מחדר העבודה ומהספרייה הענקית שסידרתי לו. אחרי שהוא חלה סידרתי מעלון, מין כיסא שמופעל בחשמל ומטפס על המדרגות, כדי שיזהר יוכל להגיע לחדר העבודה, אבל יזהר, שכל החיים היה לו כבוד עצמי מאוד מפותח, סירב להשתמש בו. נראה לו מכובד יותר לזחול לאורך המדרגות והלב שלי היה נשבר. אבל הוא הרי תמיד היה חייב להעמיד פנים. לי, כמו שאת רואה, אין שום בעיה לעלות במעלון הזה. בוודאי. לפני מי אני צריכה להעמיד פנים?"

בלי קשר למחלתו הפסיקה היא לפני כשנתיים לעשות תחריטים. "זה התחיל מדלקת שהיתה לי בשורש כף היד. עשו לי ניתוח והיה לי קשה להחזיק אחר כך מכחול. אבל אני כל הזמן יוצרת, בין אם אני מציירת ובין אם אני מבשלת או כותבת או עובדת בגינה. זה לא נפסק אף פעם. אני גם חברה בכל מיני ועדות ואני גם נוהגת בעצמי לכל מקום. קשה לי קצת להיכנס ולצאת מהאוטו, אבל אין לי בעיה לנהוג. לולא הבעיה הזאת עם הרגליים, לו רק הייתי בטוחה שאוכל להמשיך להיות לא תלויה באיש, הייתי יכולה לחיות שוב מחדש. את מתארת לעצמך כמה זמן זה תשעים שנה? את בכלל יכולה בגילך לתפוס את זה?"

את מי מהסופרים יזהר אהב?

"הוא אהב מאוד את עגנון, אבל לא היינו חברים שלו כי עם עגנון אי אפשר היה להיות חברים. כשהוא היה מקדיש משהו ליזהר הוא היה מכנה את יזהר 'המשורר' למרות שיזהר אף פעם לא כתב שירים, אבל עגנון לא היה מוכן להסכים שמישהו חוץ ממנו ייקרא 'סופר'. יזהר גם התפעל מיעקב שבתאי. חוץ מהם, כלום. יותר ארוך להגיד את מי הוא לא סבל, אבל את זה אני לא אעשה. הוא תיעב את כל הספרות הווידויית ואת ספרות הנשים חוץ מאורלי קסטל בלום שהוא קצת התפעל ממנה. יחד עם זאת, כל מיני סופרות ומשוררות שהיו כותבות לו, הוא היה עונה להן יפה מאוד".

ואיזה סופרים את אוהבת?

"אין סופר עברי שאני מתפעלת ממנו, משום שלא ניתן להשוות אף אחד ליזהר. לא היה סופר כמותו בשפה העברית".

לפני 13 שנים לקה יזהר בהתקף לב ומאז סבל מאי ספיקת לב. לפני שנה וחצי החמיר מאוד מצבו והוא החל לצאת ולבוא בבתי חולים. "לא היה לו שום מושג שהוא עלול למות", אומרת נעמי. "המושג הזה של למות לא היה קיים אצלו. גם אני לא ידעתי שהוא עומד למות ורק יום לפני שהוא מת פתאום אמרתי לאגי משעול שהתקשרה, את יודעת, יזהר גוסס. אחר כך אכלתי את עצמי למה הייתי צריכה לומר שטות כזאת. מה פתאום החלטתי שהוא גוסס בכלל?

"הוא כל כך סבל בסוף. הילה בתנו ישבה לידו כל הזמן. כולנו באנו כל הזמן. הוא בכלל לא האמין שהוא חולה. ויזהר הרי כל כך לא רצה למות. זה קורע לב, קורע לב. כל המעבר הזה מהרגע שהנשמה עדיין באפו לרגע שפתאום היא אוזלת, פתאום זה נגמר, פתאום הוא מת ואני עוד לא יכולה להצטרף אליו כי אין לי זמן עדיין למות. עוד לא הספקתי כלום. עוד לא הספקתי לסדר את הירושה, עוד לא הספקתי לצייר, עוד לא הספקתי לנסוע להמון מקומות בעולם, עוד לא הספקתי לדבר עם יזהר. אני חייבת לנסוע לאנגליה עוד פעם, אני צריכה להיות שוב בפאריס, באיטליה. אבל אני חייבת שמישהו ילווה אותי והכי חשוב לי עכשיו זה הכתיבה. יש לי עוד המון דברים לכתוב. ואני בעצם עוד לא הוצאתי את יזהר מהבית. עוד יש לי כמה דברים ששכחתי לשאול אותו". *



נעמי סמילנסקי. אני לא הערצתי אותו. אני חייתי אתו. זה בהחלט מספיק


נעמי ויזהר סמילנסקי, 1970. כשהוא היה חבר כנסת כל העניין הזה קצת הצחיק אותי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו