בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקול הרוסי

הספרות הרוסית חיה ובועטת לא רק ברוסיה. למעשה אין היום מדינה מערבית שלא נהנית מזירה תוססת ומעשירה של מושכי עט רוסים. בישראל הם אולי המחתרת הספרותית האמיתית

תגובות

וסים, בכל מקום שבו הם נמצאים - הם כותבים. כך לפחות הם מעידים על עצמם. גם אם הם נפרדים מהמולדת, הם לא נפרדים מהספרות שלהם. כמעט כל קהילת מהגרים רוסים מפתחת תרבות גולה משל עצמה, שכוללת תמיד מוסיקאים ואמנים אבל בעיקר סופרים, משוררים, מסאים ועיתונאים.

הרבה סופרים רוסים ידועים חיו ופעלו מחוץ לרוסיה, מנבוקוב ועד סולז'ניצין. גם ב-15 השנים האחרונות, מאז התפוררות הגוש הסובייטי, חיים ופועלים לא מעט סופרים בקהילות הרוסיות במערב - בארצות הברית ובקנדה, בצרפת, בגרמניה וגם בישראל. חלק מהם ממשיכים לכתוב ברוסית, אבל רבים מהם גם מבקשים לפרוץ את ה"גטו הרוסי" ומאמצים את שפת המקום, כדי להשתלב בעולם הספרותי החדש שאליו באו.

על מה כותבים הסופרים שגלו מרוסיה בשני העשורים האחרונים? על פי רוב, אף שהם חיים הרחק מהמולדת, הם לא מפסיקים לעסוק בה. הדואליות התרבותית שלהם מעוררת עניין: מצד אחד הם כותבים על קשיי ההגירה ועל המקום החדש שאליו היגרו, ומהצד האחר הם כותבים גם על רוסיה שהשאירו מאחור ועל האנדרלמוסיה החוגגת בה. הם עושים את זה בדרכים שונות: באירוניה, בנוסטלגיה, בכתיבה פנטסטית או סאטירית - אבל כתיבתם כמעט תמיד נוגעת ברוסיה שאחרי העידן הסובייטי, ובאדם הפוסט-סובייטי. כך כותב, למשל, ולדימיר קמינר, השם החם בעולם הספרותי של ברלין היום, בספרו "מוסיקה צבאית" (שיצא בעברית בהוצאת כתר):

"ב-1967 חגגה ארצנו יובל חשוב - חמישים שנה חלפו מאז מהפכת אוקטובר הגדולה. לאזרח הקטן, שחי את החיים הסוציאליסטיים בפועל, לא היו הרבה סיבות להתגאות בארצו ובסדר הקיים בה. היו לו כמה בעיות עם הסדר הזה: בעיית הנקניק, בעיית הסוכר, בעיית החמאה ואינספור בעיות אחרות שהפחיתו מקסמה של ברית המועצות. לרומנטיקן, לעומת זאת, נראתה המציאות חיובית מאוד. בבלט, למשל, היינו מספר אחת. שום בלרינה בעולם לא היתה יכולה לקפץ כמו הבלרינות שלנו. גם את הכור האטומי הגדול מכולם היה אפשר לבנות רק בברית המועצות, וגם את האדם הראשון שלחנו אנחנו לחלל. הכלב הראשון, האדם הראשון והחללית הראשונה. להישגים המצוינים ולתוצאות המרשימות האלה הגענו בזכות מהפכת אוקטובר הגדולה".

ברלין, פאריס, ניו יורק, טורונטו

גל של סופרים צעירים, מהגרים רוסים, פועל ומשגשג היום במערב. קמינר, יהודי בן 38, היגר לברלין עם התפרקות הגוש הסובייטי. קמינר כבר אימץ את הגרמנית כשפת כתיבה, אבל ספריו תורגמו לשפות רבות. עד היום הוא פירסם תשעה ספרים, כולם הצליחו בגרמניה ומחוצה לה. היום כבר צריך לתרגם אותו בחזרה לרוסית.

בשנים האחרונות נהפכה ברלין למרכז תרבותי וחברתי גדול של מהגרים רוסים. קמינר הוא אחת הדמויות הפופולריות בחיי התרבות של ברלין, בין היתר גם בזכות מועדון ריקודים ידוע שהוא מנהל במזרח ברלין. הוא נולד ב-1967 במוסקווה להורים יהודים. די מהר נשר מבית הספר, התאהב באלכוהול, הרוויח כסף שחור מעסקאות לא ברורות והשתלב בתרבות הנוער האלטרנטיווית בעיר כחבר בלהקת רוק. בתקופת הפרסטרויקה גויס לצבא, מה שסיפק לו עוד ועוד חומרים לכתיבה. אחרי נפילת הקומוניזם היגר לברלין, שם הוא מתגורר זה 14 שנה.

ספרו של קמינר "מוסיקה צבאית" זכה להצלחה מסחררת בגרמניה ומכר כ-750 אלף עותקים. הספר מתאר את ההגירה של יהודים מברית המועצות למזרח גרמניה אחרי נפילת הקומוניזם, ומספר בהומור רב על חיי המהגרים בברלין (לא בלי הסטריאוטיפים הטובים והישנים: צוענים גנבים, רוסים שיכורים, מאפיונרים מאיימים ומהגרים שמתבררים כלא יהודים כלל). באור מגוחך גם מאיר קמינר את שנות ה-70 וה-80 העליזות בברית המועצות של המשטר הסובייטי.

בעולם הספרותי של צרפת מככב זה עשר שנים סופר רוסי גולה, אנדריי מאקין. מאקין, המשתייך לדור סופרים מעט מבוגר יותר מזה של קמינר, כותב בצרפתית, אם כי המעבר שלו לשפה החדשה היה קל יחסית: סבתו היתה ילידת צרפת והוא למד ממנה את השפה בילדותו. כך הוא כותב בספרו "האשה שחיכתה" (הוצאת מטר):

"כשנפרדנו זה מזה במטרו שבלנינגרד, הציע לי ארקדי את העבודה הזאת (...) לערוך סיור במחוז ארכאנגלסק, לכתוב סדרה של כתבות על אורחות החיים ומנהגי המקום. 'בערי השדה, אתה יודע, זקוקים תמיד לבוגר אוניברסיטה ממוסקווה או מלנינגרד. לצורך אלבום הזיכרונות שלהם. לרגל יום השנה לייסוד העיר שלהם או איזשהו חג עממי, מה-אני-יודע. סע לשם, ודאי תצליח לשרבט אי אלה שקרים על גמדי היער שלהם, אך בייחוד תמצא המון חומר לסאטירה האנטי-סובייטית שלך (...) אני עוזב השכם בבוקר, אל תטריח את עצמך לנמל התעופה'".

מאקין, שכבר זכה בפרסי גונקור ומדיסיס היוקרתיים, נולד בסיביר ב-57'. בסוף שנות ה-80, כבן 30, הוא ביקש מקלט מדיני בצרפת. אחרי שלוש שנים בפאריס ביקש לפרסם את הרומן הראשון שכתב, "בתו של גיבור", אבל אף מו"ל לא האמין שהספר של הגולה הרוסי נכתב בצרפתית במקור. מאקין לא התייאש ושלח שוב את כתב היד כאילו היה תרגום לצרפתית של ספר שנכתב ברוסית. ככזה הוא החל לעורר עניין.

הרומן הרביעי שלו, "צוואה צרפתית" (שיצא בארץ בהוצאת ידיעות אחרונות), כבר הפך אותו לסופר ידוע בצרפת. ב"צוואה צרפתית" הוא מגולל את סיפורה האמיתי של סבתו, שרלוט, צרפתייה שנישאה לרוסי ועברה לחיות אתו בברית המועצות. כדי להתגבר על אימת הסטליניזם החלה הסבתא להעלות זיכרונות מפאריס ולספר אותם לנכדה - פאריס תוארה על ידה כגן עדן רחוק של חירות ורעיונות. לבסוף הנכד, המספר את הסיפור, עוזב את רוסיה ומנסה לפתוח דף חדש בצרפת.

כמעט כל ספריו של מאקין עוסקים ברוסיה בדרך זו או אחרת. ב"מנגינת חיים" (כתר) שב מאקין לעיירות הסיביריות של ילדותו, ב"חטאה של אולגה ארבלינה" (שוקן) הוא מתאר את חייהם התלושים של קהילת מהגרים רוסים בעיירה צרפתית בשנות ה-30 וב"האשה שחיכתה" (מטר) הוא חוזר לתאר את הייאוש והדכדוך של ה"הומו סובייטיקוס". במרכז הרומן עומדת ורה, אשה מבוגרת הקופאת על שמריה ומחכה לאהוב נעוריה, שהבטיח לחזור מן "המלחמה" (מלחמת העולם השנייה), ולא שב מאז.

גם בארצות הברית ובקנדה קיימת תופעה דומה של מהגרים צעירים מרוסיה - רבים מהם יהודים - שמפרסמים את ספריהם וזוכים להצלחה. "יש היום אנשים שעזבו את רוסיה בשנות ה-20 לחייהם ומצאו דרך לכתוב בשפה שבה הם חיים", אומרת הסופרת והמתרגמת מרוסית מירי ליטבק. "הם עושים הכל כדי לצאת מהגטו הרוסי, זה עוזר להם גם מסחרית וגם להגדרת הזהות שלהם. אבל בכתיבתם הם כן עושים שימוש בזהות הרוסית שלהם".

כך, למשל, לארה ופנייר, שחיה בניו יורק וכתבה באנגלית את אוסף הסיפורים החריף "יש יהודים בבית שלי" (הוצאת סימנים). או באחיט קינגזייב, סופר ממוצא קזחי שחי בקנדה. "קינגזייב כתב רומן המתרחש ברוסיה של שנות ה-70", מספרת ליטבק. "הספר כתוב בהומור ומתאר בצורה ביקורתית וחריפה את השנים שלפני הפרסטרויקה, את המנטליות הסובייטית, את הניסיון להסתדר בחברה ולענות על מה שהחברה דורשת".

דיוויד בזמוזגיס, בן 33, הוא סופר יהודי-רוסי שחי גם הוא בקנדה. הוא נולד בריגה שבלטביה וכשהיה בן 7 היגר עם הוריו לטורונטו, שבה הוא מתגורר גם היום. בספריו, הנכתבים באנגלית כמובן, הוא מתייחס הן לחוויית ההגירה הן לחיים תחת המשטר הסובייטי. "מי שגדלו תחת המשטר הסובייטי", אמר בראיון ל-ynet לפני חודשים אחדים, "ובעיקר היהודים, בזו למשטר הזה שהזכיר להם כל הזמן את יהדותם בדרכים שליליות. הם שנאו לחיות שם ושמחו מאוד לעזוב. הם רצו לבוא למערב".

ספרו "נטשה וסיפורים אחרים" (זמורה ביתן) מתאר את כאבי ההגירה של היהודים הרוסים בקנדה. במרכז הספר משפחת ברמן, שברחה מריגה לטורונטו, עיר החלומות. לדברי בזמוזגיס, חוויית ההגירה היום שונה מחוויית ההגירה בשנות ה-70. "החברה היום קולטת את הזרים באופן שונה", אמר. "בעוד שבדור הקודם הדגש היה על היטמעות בחברה החדשה, היום צעירים רבים מעוניינים דווקא לחזור לשורשים שלהם. זה המקור של כל 'ספרות המקפים' שרווחת כיום - ספרות לטינו-אמריקאית, ספרות אפרו-אמריקאית וספרות יהודית-אמריקאית שקיימת כבר זמן רב. יש משהו שטחי בניסיונות ההתבדלות האלה, מפני שאם לא באת ממזרח אירופה ואתה לא מדבר יידיש, כמה מתוך כל זה הוא באמת המורשת שלך? אנשים צעירים כותבים על עולמות שמעולם לא חוו. הם חשים נוסטלגיה כלפי משהו שלא הכירו. בעצם הם כותבים על הסבים והסבתות שלהם".

ספרות ישראלית אלטרנטיווית

"הדבר התרחש בדיוק בסתיו שעבר, כשפטריוט ערבי תורן התנדב לפוצץ את התחת שלו כדי לחסל חמישה יהודים. בקיצור, בסתיו ההוא הם פוצצו מכל הבא ליד. אבל, כמו שכתב ספר מברדיצ'ב שתלה את עצמו במכתב ההתאבדות שלו: 'אי אפשר לגלח את כולם'".

(מתוך הסיפור "מודעה" מאת דינה רובינה, שהופיע בקובץ "רוחות הרפאים של ישראל" בהוצאת ידיעות אחרונות).

הספרות הרוסית בישראל, אולי בשונה מקהילות רוסיות אחרות במערב, היא עודנה סוג של מובלעת. זהו עולם קטן אך שוקק חיים: מאות ספרים חדשים ברוסית יוצאים לאור מדי שנה, עשרות אלפי עותקים נמכרים בעשרות חנויות ספרים ברוסית הפועלות ברחבי הארץ ומוכרות כל מה שיצא זה עתה ברוסיה או בתרגום לרוסית. לעתים קרובות מתקיימים בהן גם ערבי שירה וספרות, וסופרים מרוסיה באים לבקר בארץ.

בישראל קיים גם דור חדש של סופרים שעלו בגיל צעיר יחסית וכבר כותבים עברית - ליטבק, אלכס אפשטיין, מרינה גרוסלרנר או המשוררים גלי-דנה זינגר ונקודא זינגר. ואולם רוב הספרות הרוסית-ישראלית עדיין נכתבת ברוסית, הרחק מעיניהם של קוראי העברית. הוצאות הספרים הישראליות לא עושות מאמץ מיוחד לתרגם את הספרים הללו לעברית, כך שהזירה הספרותית הזאת כמעט אינה מוכרת לקוראי העברית.

יוצרים שרוצים לשרוד במקום אחר, אומרת ליטבק, חייבים לאמץ את השפה החדשה. "באירופה ובארצות הברית יש פחות ופחות כתבי עת ברוסית וקהילה תרבותית אינטלקטואלית. לעומת זאת בישראל זה עדיין קיים, יש קהילה והרבה פעילות. נכון שהם סגורים בתוך עצמם, אבל לדעתי זה הולך להשתנות כי המרץ והנחישות של הוותיקים ייעלמו עם הזמן והילדים שלהם כבר יתחילו לכתוב בעברית. כבר היום יש בארץ הרבה צעירים דוברי רוסית שאינם קוראי רוסית".

אחת הסופרות הישראליות-רוסיות הפופולריות היא רובינה, שמחלקת את זמנה בין רוסיה לישראל וספריה מצליחים מאוד הן בארץ, הן ברוסיה ובקהילה הרוסית אמריקאית. היא נולדה ב-1953 בטשקנט והתפרסמה עוד בברית המועצות, שם פירסמה סיפורים ונובלות, מחזות ותסריטים. בשנות ה-90 עלתה ארצה והתיישבה במעלה אדומים. בספריה הראשונים כאן תיארה את חייהם של מהגרים מחבר המדינות במדינה מזרח-תיכונית סוריאליסטית. שניים מספריה, "אינטליגנט אחד ישב על הדרך" ו"הנה בא המשיח", זכו להצלחה רבה ולפרסים ספרותיים ברוסיה.

גלי העלייה מרוסיה הביאו לישראל עוד כמה סופרים מוצלחים. אנטולי אלכסין, שכותב בעיקר לבני נוער ("לא חשוב איפה נולד הסופר", אמר פעם, "חשוב איפה מונח שולחן הכתיבה שלו"), גרגורי כנוביץ, הסאטיריקן פליקס קריבין, סווטלנה שנברון, או הסופר והמבקר אלכסנדר גולדשטיין, שספרו "פרידה מנרקיס" זכה גם בפרס ה"בוקר" הרוסי וגם בפרס הספרותי המתחרה, "אנטי-בוקר".

ספרות המהגרים הרוסית-ישראלית עדיין קשורה למתרחש ברוסיה, ועם זאת היא כבר מאמצת נושאים אקטואליים ישראליים. כמו בארצות הברית ובאירופה, גם בישראל קיים הבדל בין עולי שנות ה-70 ובין עולי שנות ה-90. דור העולים הקודם עלה מתוך תחושה שרוסיה נשארה מאחור, מעבר למסך הברזל, ולכן ניסו כותביו להגדיר עצמם מחדש כסופרים ישראלים. לעומתם ממשיכים עולי שנות ה-90 לשמור על קשר עם המולדת ומשלבים ביצירתם יסודות מכאן ומשם.

"הרבה סופרים כותבי רוסית בארץ מנסים היום ליצור ספרות ישראלית אלטרנטיווית", אומרת הד"ר אילנה גומל, שפירסמה לאחרונה את הספר "אתם ואנחנו" על יחסם המורכב של העולים מרוסיה לישראל ולתרבותה. "הם לא מרוצים מהספרות הישראלית הקיימת עכשיו, היא ריאליסטית מדי לטעמם".

הסגנון החומצתי

אלטרנטיווית או לא, נראה שהספרות הרוסית-ישראלית מתכתבת לעתים עם הספרות הפופולרית ברוסיה היום - ספרות שבעצמה מתרחקת מן הריאליזם ומתקרבת אל הפנטסיה, המדע הבדיוני והז'אנר הבלשי. "ברוסיה יש פריחה אדירה של ספרות פנטסיה וספרות פוסט-מודרנית, מה שכמעט לא היה בתקופה הסובייטית שהתאפיינה בספרות ריאליסטית", אומרת גומל. "הרבה דברים שנכתבים בישראל עכשיו הם בסגנון פנטסטי - בדומה למה שקורה לספרות הרוסית היום - והם גם מתבססים על המסורת היהודית. למשל רומנים פנטסטיים על מיתוסים קבליים. שני סופרים בולטים בקהילה הרוסית, דניאל קלוגר ויעקב שכטר, כותבים בסגנון הזה.

"ברוסיה המציאות עד כדי כך פנטסטית", היא ממשיכה, "שספרות ריאליסטית כבר לא מצליחה לשקף אותה. ציוויליזציה שלמה קרסה בכמה שנים, המשטר הסובייטי לא היה רק משטר אלא תרבות שלמה שנעלמה תוך זמן קצר. ספרות פנטסטית היא תגובה לטראומה היסטורית כי היא נותנת כלים להתמודד עם מציאות כזאת. זה תהליך רציני שקורה גם בארצות הברית - במיוחד אחרי אירועי 11 בספטמבר - וגם באנגליה ובישראל".

אחת מהבולטים בזרם הזה הוא ויקטור פלווין, אחד הסופרים הפופולרים ברוסיה (בעברית ראו אור ספריו "דור ה-P" ו"אומון רע"). פלווין, שכותב הרבה על הכאוס ואובדן הדרך ברוסיה שאחרי נפילת הגוש הסובייטי, מייצג דור שלם של סופרים חדשים שמשלבים בכתיבתם ריאליזם ופנטסיה, מדע בדיוני וגרוטסקה.

ברוסיה של היום, אומר הסופר והמתרגם מרוסית רועי חן, כבר אי אפשר להמשיך את הכתיבה הדרמטית והפסיכולוגית שאיפיינה את הספרות הרוסית הקלאסית. "הכתיבה שם הפכה להיות יותר צינית". הוא מציין ספרים כמו "דוסטויבסקי טריפ" מאת ולדימיר סורוקין, על צעירים שמשתמשים בסמים (נושא בוער, שלא לומר מעיף, היום ברוסיה) וקוראים לכל כדור הזיות על שם סופר רוסי דגול אחר; "קיס" מאת טטיאנה טולסטיה, שמתאר חיזיון בדיוני שבו רוסיה נחרבת ומוקמת מחדש, אבל תוך חזרה מההתחלה על כל טעויות העבר; ספריה של לודמילה אוליצקיה, שמוגדרים כספרות פסיכולוגית על גבול הפנטסטית, וכמובן ספרי המתח הבלשיים של בוריס אקונין, מעין בלש היסטורי שמשתמש באתוס הרוסי מהמאה ה-19 אבל מלביש עליו את רוסיה של ימינו.

הספרות הצעירה ברוסיה, אומר חן, עוסקת היום בסמים ובאינטרנט וכתובה בסגנון צ'טי. "הם קוראים לזה סגנון חומצתי. הסופרים הרוסים לחלוטין מעודכנים במה שמתרחש בעולם, הם לא נוסטלגיים בכלל. החיבה למדע בדיוני שהיתה קיימת כל הזמן בעידן הסובייטי רק התעצמה. זו היתה אז הדרך היחידה לסאטירה והיא קיימת גם היום, כי גם היום סאטירות על השלטון הסובייטי מצליחות. זה קורה משום שרוסיה אף פעם לא באמת נחלצה מהשלטון הדיקטטורי. גם ולדימיר פוטין היום נחשב לסוג של דיקטטור בתחפושת".*



רועי חן. גם היום סאטירות על השלטון הסובייטי מצליחות


אילנה גומל. ברוסיה המציאות עד כדי כך פנטסטית שספרות ריאליסטית כבר לא מצליחה לשקף אותה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו