בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המהפכן

רמטכ"ל פוליטי, רודף נשים, גונב עתיקות ומי שהוביל את ישראל לאסון הגדול במלחמת יום הכיפורים. כך זוכרים היום את משה דיין, שהלך לעולמו השבוע לפני 25 שנה. אבל גם מבקריו מודים כי כמצביא מחונן, הוא הצליח להפוך את צה"ל מצבא נטול תעוזה לצבא התקפי ודינמי

תגובות

משה דיין מת השבוע לפני 25 שנה, כשהוא בן 66 - חולה, כמעט עיוור, מריר ובמידה רבה מנודה. בבחירות לכנסת העשירית, ביוני 1981, ספג דיין מכה מעליבה מהבוחר: רשימתו "תלם" קיבלה רק שני מנדטים. יותר מזה: דיין, שבימיו הזוהרים הצליח בקלות למלא אולמות גדולים עד אפס מקום, לא הצליח להביא יותר מכמה עשרות מאזינים לאסיפות הבחירות.

התמונה שנגלתה אז למביט מהצד היתה עגומה: דיין מחכה למאזינים, כמו חנווני שמחכה לקונים בימי המיתון. זאת היתה אולי נקמת האלים. ארבעה חודשים אחרי הבחירות נפטר. הופעתו הטלוויזיונית האחרונה נערכה במועד סמלי, 6 באוקטובר 1981, יום רצח הנשיא סאדאת. מי שראה אותו, נחרד. הוא נראה שכיב-מרע. עור ועצמות. אחרי עשרה ימים מת.

בדור הראשון של הצברים שהגיעו לעמדות הנהגה, היה משה דיין הדמות המרתקת והמקורית ביותר. עדות לכך היתה שפתו, שבאה לידי ביטוי בעיקר בהספדיו, ולא רק בהספד הידוע לרועי רוטברג, שנהרג במארב מצרי באפריל 1956. אחרי מלחמת ששת הימים, בעידן האופוריה, ציין המשורר יהודה עמיחי שהרוב המכריע של נאומי ראשי המדינה ביום הזיכרון לחללי צה"ל היו סתמיים, ואילו נאומי דיין היו תמיד עם זיק מקוריות.

כשדיין דיבר על המוות הוא היה במיטבו, משום שכל חייו ניהל פלירט עם המוות. עמוס עוז כתב: "בתי הקברות הם הנותנים לו את ההשראה למיטב נאומיו, והוא מתעלה למדרגת משורר, כמעט, דווקא בהספדים: מהלוויית רועי רוטברג... ועד הלוויית אריק רגב" ("באור התכלת העזה", עמוד 28. אל"מ רגב נפל בבקעת הירדן בקיץ 1968).

תחושת קרבתו למוות מסבירה פן דומיננטי באופיו. הוא היה ידוע באומץ לבו בשדה הקרב, שבא לידי ביטוי במיוחד כשהיה רמטכ"ל. הקריירה הצבאית שלו היתה יותר ממטאורית: בתוך חמש שנים (1948-1953) טיפס ממג"ד לרמטכ"ל, והיו שטענו כי ראש הממשלה דוד בן-גוריון קידם אותו מסיבות פוליטיות: הוא היה חבר מפא"י נאמן, בשעה שכל הגנרלים המהוללים היו חברי מפ"ם.

כשמונה לתפקיד נטען שיהיה רמטכ"ל פוליטי מאוד. לקראת מינויו הצפוי כתב משה שרת ביומנו: "המינוי פירושו 'מידון' המטה. כושר המזימה המופלג של הרמטכ"ל החדש יהיה שורש פורה לסיבוכים" (12 באוקטובר 1953). דיין היה אמנם רמטכ"ל פוליטי: דוגמה מובהקת לכך היתה הופעתו בפני חברי סיעת מפא"י בכנסת, כדי לשכנע אותם להתנגד לנסיגת צה"ל מסיני, הופעה שנערכה באישור שר הביטחון, בן-גוריון.

מלבד פן זה, היה זה דיין שטילטל את הצבא והפך אותו מצבא נטול תעוזה - שסמלו היה הכישלון הטראומטי בתל-מוטילה ב-1951 מול הסורים - לצבא התקפי. אריאל שרון, שהיה אז מפקד יחידה 101, כתב עליו כי "הוא היה הרמטכ"ל המהפכן הגדול שהיה לצה"ל. דמיונו קלט ועודד כל תוכנית מבצעית נועזת. הוא הפיח רוח קרב בצבא. הוא קבע את נורמות הלחימה ואת הסטנדרטים הגבוהים".

בהקשר זה ציטט שרון את דבריו הידועים של דיין, שנאמרו בזמן מבצע סיני, אחרי סכסוכו עם אלוף פיקוד הדרום, אל"מ אסף שמחוני, שהורה למח"ט 7 להצטרף לקרב בלי אישור: "מוטב להיאבק בסוסים אבירים מאשר לדחוק ולהאיץ בשוורים המסרבים". כיום, אחרי המלחמה האחרונה בלבנון, דבריו נראים כה רלוונטיים.

כרמטכ"ל הוא נתפס כמודל חיקוי על ידי שני גנרלים בולטים שהיו לראשי ממשלה, יעד שלא היה משאת נפשו. הראשון הוא אריאל שרון. במאמר ששמו הלא-מקרי הוא "את המיתוס הזה לא צריך לנתץ" ("ידיעות אחרונות", 3 באוקטובר 1991), במלאות עשר שנים למות דיין, כתב שרון: "רום קומתו של משה דיין כמנהיג טבעי שצמח מן העם, מן השורה, ממערכות הקרב, הזכיר ליריביו ללא הרף את ממדיהם הטבעיים, גם על כך לא יכלו לסלוח לו".

השני הוא אהוד ברק. כרמטכ"ל הוא ראה עצמו כממשיכו הטבעי: בכריזמה, בחוכמה, במקוריות וביכולת ההספד המיוחדת. ייתכן כי ההספד לרועי רוטברג העניק לו השראה בהספד לאלוף נחמיה תמרי, בינואר 1994.

בראשית 1958, אחרי מבצע סיני, סיים דיין את תפקידו כגיבור לאומי עטור תהילה. דוגמה לדימויו באותם ימים הם הדברים שנכתבו עליו ערב פרישתו: "אישיות הרמטכ"ל... נתקבלה על הציבור כולו ונתחבבה עליו. אותן התכונות שקירבו את משה דיין אל לבות החיילים - אומץ לב אישי, העזה, דינמיות - כבשו לו לבבות רבים גם בקרב הקהל שאינו בקי בענייני הצבא המקצועיים. אין ספק בכושר מנהיגותו הצבאית: אם היה צורך בהוכחות, מבצע סיני גילה אותן לעין כל" ("הארץ", 27 בינואר 1958).

אבל הוא היה דמות שונה לחלוטין בזירה הציבורית והפוליטית. אין טעם להגדירו כפחדן, אך יש לציין שלא עמד על עמדותיו. אפילו כשהיה בשיאו, כשהיה שר ביטחון נערץ, לא נלחם על שאלות קריטיות. למשל, הרעיון שהגה ב-1971 לנסיגה חד-צדדית מתעלת סואץ ב-10 ק"מ ולפתוח אותה לשיט אוניות. לנוכח התנגדותה של ראש הממשלה, גולדה מאיר, שדיין היה נאמן לה מאוד, התקפל דיין וזנח את הרעיון.

גם בשאלת מינוי הרמטכ"ל הוא לא נלחם. ב-1967 הוא רצה את עזר ויצמן כרמטכ"ל, אך מינה את חיים בר-לב לתפקיד, לנוכח לחצי יגאל אלון וישראל גלילי. הסיפור חזר על עצמו ב-1971 - הוא מינה את דוד אלעזר לתפקיד, למרות שלא רצה אותו.

הפן הזה היה ידוע גם לחסידיו המובהקים. עורך "הארץ", גרשום שוקן, שיחסיו עם דיין היו מורכבים ומרתקים, כתב ביום מותו: "בכמה הזדמנויות נתגלה משה דיין לאו דווקא כאיש חזק. הוא לא התמיד במאבק למען נסיגה מסף תעלת סואץ בשנת 1968. נכנע לגולדה מאיר באותו נושא בשנת 1971" ("ליד קברו של משה דיין", "הארץ", 18 באוקטובר 1981).

פן נוסף של תכונתו זאת היה ניסיונותיו להתחמק מאחריות. הדוגמה הבוטה והקשה לכך היתה בימים הנוראים של מלחמת יום הכיפורים. לפני המלחמה, דיין לא היה "סתם" שר הביטחון, הוא היה "מר ביטחון": האוטוריטה האולטימטיווית בתחום זה. למרות זאת, אחרי פרוץ הקרבות דיין לא קיבל החלטות ולא קיבל אחריות. העול הכבד של ניהול המערכה הכבדה התחלק בין מאיר לאלעזר. דיין שוטט בחזיתות, הפיץ נבואות איוב והפריח את עצותיו. הוא עצמו כינה את עצותיו "עצות מיניסטריאליות", כאילו לא היה השר האחראי, אלא יועץ חופשי.

דפוס התנהגותו באותם ימים נבע לא רק ממשבר או מטראומה. הדפוס הזה נבע מקו אופי נוסף שבא לידי ביטוי כל חייו. לדוגמה, רצונו לא להתמודד על ראשות הממשלה - רצון לא מובן בעולמנו, שבו כל אחד חייב להיות ראש ממשלה. היה לו נוח שיהיה מישהו שקיבל את האחריות העליונה - בן-גוריון, גולדה מאיר או מנחם בגין. הוא היה נאמן לכל ראשי הממשלות שעמם עבד (יחסיו עם לוי אשכול הם סיפור שונה), כולל מאיר שיחסיהם היו מעורערים לפני כהונתה, אך כשהיא נבחרה לתפקיד יחסיהם הפכו ליותר מסבירים.

פן בולט נוסף באופיו היה חוסר מוסריות. הוא היה מסוגל להפר כללים ונורמות בריש גלי ומבלי להניד עפעף, כשרבים וטובים שתקו וקיבלו את מעשיו. כך מדובר בנשים - באותם ימים המושג "הטרדה מינית" לא היה כלל במילון. ב-1959 ניהל רומן עם הדסה, אשתו הצעירה של דב ירמיה, שהיה קצין בכיר.

תחושת העלבון הביאה את ירמיה לכתוב על דיין את הדברים הצורבים הבאים: "נואף שפל וארור שכמותך... נבל מנוול שכמותך. השתמשת בחולשתה של אשה אומללה ומשכת אותה לתהום שלא תצא ממנה... ארור תהיה לעולם". ירמיה כתב מכתב כואב וזועם לבן-גוריון, שענה לו כי דיין אינו צבוע, ו"כי הוא לא מילא ולא ימלא תפקיד של מוכיח ומטיף בעניינים אינטימיים", אך במישור הציבורי דיין עשה דברים "בשליחות העם... לא רק בכושר רב אלא במסירות נפש... בקרב הלך ראשון לפני פקודיו". לכן, הציע לו בן-גוריון להבחין בין המישור הפרטי למישור הציבורי ולהתייחס בעיקר ל"אינטרס הציבורי" (הדברים מתוך שלום כהן, "העולם הזה", עמודים 103-107).

כך מדובר גם בתחום גניבת העתיקות. דיין גנב אותן תוך סיוע מלא של יחידות צה"ל ומבלי לנסות להסתיר את מעשיו. כשהעניין עלה לדיון, אנשי השלטון שהיו קשורים לכך שתקו ולא פעלו. אחד מהם היה יגאל אלון, שהיה שר החינוך והתרבות, ומאיר שמגר, שהיה היועץ משפטי לממשלה. מבחינה זאת, ניתן לראות את דיין כאבי אבות השחיתות הציבורית. אם מותר לו, מותר גם לאחרים.

לטוב ולרע, משה דיין הוא בן ארצנו, שמעשיו ודמותו רלוונטיים עד היום. ביוגרפיה על קורות חייו, שטרם נכתבה, עשויה לשפוך אלומת אור לא רק על אדם מרכזי ואניגמטי, אלא גם על דור שלם, דור הבנים הראשון, "דור ראשון לגאולה".

הכותב הוא ראש החוג ללימודי ארץ ישראל באוני' חיפה



שר הביטחון, משה דיין, ב-1973, עוקב מעל סיפונה של ספינת טילים אחרי תרגיל של חיל הים. "דמיונו קלט ועודד כל תוכנית מבצעית נועזת"


משמאל: שר הביטחון דיין עם ראש הממשלה גולדה מאיר משקיפים על העמדות הישראליות בתעלת סואץ, ב-1970; למטה מימין: דיין יוצא לארה"ב; למטה משמאל: דיין עם אריאל שרון ושלמה גזית בביקור בעזה ב-1971



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו