בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חדר משחקים של ילדים מחוננים

"מדעי החלום"

תגובות

לא אתפלא אם יום אחד יתגלה שספייק ג'ונז, צ'רלי קאופמן ומישל גונדרי הם בעצם בן אדם אחד, שזהויותיו השונות אך הדומות משמשות אותו לצרכים שונים אך דומים. הגילוי הזה לא רק יפתור כמה תעלומות מתעתעות הקשורות ביצירתם של השלושה האלה; הוא גם יוכל לשמש בסיס לסרטם הבלעדי של השלושה, שממי לא בכל סרטיהם חותרים ליצירת מציאות המתפצלת למישורי זמן ותודעה שונים ומאוכלסת בדמויות שזהותן לרוב מטושטשת למדי.

רק כדי לעשות סדר בעניינים: ג'ונז ביים ב-1999 את "להיות ג'ון מלקוביץ'", שהתבסס על תסריט מאת קאופמן, שכתב גם את "המין האנושי", שביים גונדרי ב-2001, את "אדפטיישן" ב-2002, שביים ג'ונז, ואת "שמש נצחית בראש צלול", שביים גונדרי ב-2004. כעת ביים גונדרי את "מדעי החלום", לראשונה על פי תסריט שהוא עצמו כתב, וקרבתו לתסריטים שקאופמן נוהג לכתוב כה בולטת, שלפחות בחלקו הראשון של הסרט התעוררה התמיהה שהובעה בראשית הרשימה הזאת.

כשסטפאן פגש את סטפאני

"מדעי החלום" מציג את סיפורו של סטפאן מירו (גאל גרסיה ברנאל), בן לאב מקסיקאי ואם צרפתייה, שהתגורר במקסיקו אצל אביו עד למותו של זה ממחלת הסרטן. בתחילת הסרט הוא חוזר לפאריס בעידודה של אמו, שסידרה לו עבודה בחברה המייצרת לוחות שנה למפרסמים. סטפאן הוא מאייר במקצועו, שעיצב להנאתו לוח שנה שכל אחת מתמונותיו, המלוות את 12 חודשי השנה, מתארת אסון גדול אחר שאירע באותו חודש (התרסקות מטוס מעל לאוקיינוס, רעידת אדמה וכו'). אין זה מפתיע שמעבידיו של סטפאן אינם מתפעלים מהרעיון, שלא נדמה להם מסחרי, ומפקידים בידיו עבודה מכנית ומשעממת ביותר, שמבוצעת באווירה מדכאת המזכירה את זו שאיפיינה את המשרד שבו עבד גיבור "להיות ג'ון מלקוביץ'".

סטפאן הוא בחור צעיר גמלוני וביישן למדי, שבלילות חולם שהוא מנחה תוכנית אירוח טלוויזיונית משלו, המצולמת באולפן שנדמה כי עוצב מקרטונים של ביצים. הוא דן בה בנושאים כגון מהותם של החלומות ומארח דמויות מחייו, למשל, אמו (מיו מיו). הוא מתגורר בדירה הפאריסאית שבה גדל, שעודנה מאוכלסת בחפצים מימי ילדותו, ויוצר קשר עם שכנה חדשה; סטפאני (שארלוט גינסבורג), העוברת לגור בדירה שלידו, היא צעירה בעלת עולם פנימי עשיר, מגוון ובעיקר ילדותי כשלו. תחילה הוא נמשך לזואה (אמה דה קון), חברתה של סטפאני; אך בשל הקשר הנפשי שמתגלה בינו לבין שכנתו החדשה, ואולי גם הדמיון בין שמותיהם - הוא סטפאן, היא סטפאני - הוא מעביר את תשומת הלב שלו אליה, וזו נהפכת עד מהרה לאשליה של התאהבות ואז לאובססיה. היא הולכת ומתעצמת בראשו הלא כל כך צלול של סטפאן, ששמש נצחית בוודאי אינה זורחת בו.

אובדן האהבה

על בסיס כל זה יצר גונדרי סרט שהתגובה לו בזמן הצפייה נעה בין הנאה לבין תמיהה בנוגע למניעי עשייתו. ההנאה נובעת ברובה מהעיצוב של הסרט, שנע לכל אורכו, בעוצמה הולכת וגוברת, בין מציאות לחלום, וכמה מהמצאותיו החזותיות מלבבות ביותר; התמיהה נובעת מאופיו של הסרט, שלא רק עוסק בילדותיות, באינפנטיליות אפילו, אלא הוא ילדותי בעצמו.

בזה נעוץ הפרדוקס העיקרי של "מדעי החלום". הילדותיות שלו אחראית בעיקר לחן הוויזואלי. הצפייה נדמית לעתים כביקור בחדר משחקים שמאוכלס בילדים מחוננים. ואולם, הילדותיות גם מגבילה את הסרט; בסופו של דבר הוא נהפך ליצירה העוסקת בסוג מסוים של סכיזופרניה - היא עוטפת אותה במלנכוליה רכה, אך אינה מצליחה לחדור לעומקה כך שהסרט יתעצם ליותר מאשר אפיזודה כמעט חולפת בנוף הקולנועי העכשווי.

עם זאת, מהילדותיות של הסרט נובעת גם האיכות העיקרית שלו, שמבדילה את "מדעי החלום" בסופו של דבר מעבודתם של קאופמן או ג'ונז. רתיעתי לרוב מהתסריטים שכתב קאופמן, ומהסרטים שביימו על פיהם ג'ונז וגונדרי, נבעה מהתחושה שיש בהם משהו ערמומי ומחושב מדי, שיודע בדיוק כיצד לתמרן את תגובות הצופים כך שירגישו חכמים ומתוחכמים לפחות כמו היוצרים שהפיקו אותם. ב"מדעי החלום" שכתב גונדרי יש משהו פשוט יותר, נקי יותר, שהופך את הצפייה לנעימה יותר.

כמו "שמש נצחית בראש צלול", ש"מדעי החלום" מזכיר יותר מכל, עוסק סרטו של גונדרי בערגה לאהבה, בהתמודדות עם האלמנטים הפנטסטיים הגלומים בערגה הזאת ובמאבק נגד אובדנה של אותה אהבה אמיתית או מדומה בעזרת התודעה, הזיכרון והחלום. בניגוד ל"שמש נצחית בראש צלול" עושה זאת "מדעי החלום" באיזשהו תום ראשוני, שהופך את התוצאה למין שעשוע קולנועי; יותר מכל ברור לעין וללב שגונדרי נהנה מאוד ליצור אותו.

לכך מסייע בראש ובראשונה העיצוב החזותי של הסרט, שמורכב מקטעי אנימציה, שימוש בבובות ותחבולות נוספות; הן מזכירות את אלה שבהן השתמשו כמה מראשוני יוצרי הקולנוע, שביקשו להעביר את האמנות החדשה אל תחום המומצא, המדומה והניסיוני. הסרט אף מתייחס לכך: יש בו אזכור של הסרטים הניסיוניים שהופקו בברית המועצות בשנות ה-20, ואחד הדימויים שלו, המציג חללית הפוגעת בירח, מאזכר ישירות את אחד הסרטים הנודעים ביותר שביים ז'ורז' מלייס הצרפתי בשנותיה הראשונות של המאה ה-20.

נדמה שב"מדעי החלום" מנסה גונדרי לחתור לאיזושהי ראשוניות רגשית ויצירתית שאיפיינה את הקולנוע בראשיתו, והוא מתרפק עליה בהנאה, שהיא אולי צדו הנוגע ללב ביותר של הסרט. דרך הראשוניות הזאת מבקש גונדרי להגיע אל הראשוניות של האהבה עצמה, שסטפאן חווה עם שובו לאתר שבו בילה את ילדותו; וגם אם כל זה אינו מצטבר ליצירה בעלת נפח ניכר, בכל זאת הכוונה הופכת את הצפייה לחוויה שעם כל היותה ילדותית איננה טריוויאלית.

למרכיבים של "מדעי החלום" שמצליחים לגבור על מגבלותיו מצטרפת הופעתו של גאל גרסיה ברנאל; הוא מצליח להביע את ילדותיותה של הדמות שהוא מגלם בעזרת סדרה של חיוכים נצחיים המעוותים את פניו הנאות למסיכה של אינפנטיליות שהיא לעתים פתטית ולעתים מצמררת מעט. כמו הסרט עצמו, אין הופעתו של ברנאל (שזכה להכרה בינלאומית בעקבות הופעתו בסרטים "חינוך רע" ו"דרום אמריקה באופנוע") מצליחה להפיק את מלוא הפוטנציאל הנעוץ בדמות שהוא מגלם; אך יש בנוכחותו משהו שמצליח למלא את סרטו של גונדרי ברגש, וגם אם בזמן הצפייה בו אנו מתמלאים בתמיהה, התמיהה מלווה במידה של אהדה.

"מדעי החלום". תסריט ובימוי: מישל גונדרי; צילום: ז'אן-לואי בומפואן; מוסיקה: ז'אן-מישל ברנאר; שחקנים: גאל גרסיה ברנאל, שארלוט גינסבורג, אלן שאבה, מיו-מיו, אמה דה קון, פייר ואנק



גאל גרסיה ברנאל ב"מדעי החלום". מעוות את פניו למסיכה של אינפנטיליות פתטית ולעתים מצמררת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו