בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקול הלבן של השחורים והיהודים

"כתיבה היא ייסורים", אמר הסופר האמריקאי ויליאם סטיירון, "ובכל זאת, אם לא אכתוב אביס את עצמי". מחבר "בחירתה של סופי" מת בשבוע שעבר, בן 81

תגובות

הסופר האמריקאי ויליאם סטיירון ידע לקלוט בחושיו טרגדיות אנושיות. הוא נולד בדרום ארצות הברית וגדל כנער לבן פרוטסטנטי מן השורה, אבל לא היתה לו כל בעיה לכתוב ספרים - לעתים בגוף ראשון ממש - על העבדים השחורים באמריקה, או על שואת יהודי אירופה. סטיירון, שהלך לעולמו בשבוע שעבר בגיל 81, מזוהה אולי יותר מכל עם ספרו "בחירתה של סופי", שיצא לאור ב-1979. זה גם היה הרומן האחרון שפירסם.

ביחס לסופרים אחרים בני דורו, שהחלו לפרסם אחרי מלחמת העולם השנייה, סטיירון לא פירסם הרבה - קצת פחות מ-12 רומנים. למרות זאת, הוא זכה בלא מעט פרסים ספרותיים שהעמידו אותו בשורה הראשונה של הסופרים האמריקאים.

לא פעם הושוותה כתיבתו לזו של ויליאם פוקנר, גם הוא בן הדרום. "כמו לפוקנר, היתה לו היכולת ליצור מצב רוח בכתיבה שלו", אמר עליו הסופר טום וולף. "אדם יכול לקרוא עשרה עמודים של סטיירון ולמצוא את עצמו, מבלי שהוא בכלל מודע לכך, במים עמוקים מאוד. אפילו היצירות הקצרות שלו הן כאלה".

תודעה של עבד

הוא נולד בווירג'יניה, לאב שהיה מהנדס ספינות. אמו מתה כשהיה בן 13, אירוע שהותיר בו צלקות נפשיות ורגשות אשמה. במשך כל ילדותו קרא ספרים. בזמן מלחמת העולם השנייה שירת כסגן במארינס, ב-1945 הוצב באוקינאווה. אחרי המלחמה סיים את השכלתו באוניברסיטת דיוק, ואחר כך עבר לניו יורק ועבד תקופה קצרה כעורך בהוצאת ספרים.

לאחר שפוטר, ובעזרת תמיכה ממשפחתו, סיים לכתוב את ספרו הראשון, "Lie Down in Darkness". הספר, שיצא לאור ב-1951, מבוסס על חוויות הילדות שלו בדרום ארצות הברית. הוא מתאר הרס של משפחה דרומית, הסובלת מאלכוהוליזם, גילוי עריות וטירוף. הביקורת אהבה את ספרו, וקיבלה בחום גם את הספרים הבאים שכתב.

ספרו השני, ,"The Long March" פורסם ב-1957 והתבסס על חוויותיו משירותו כחייל מארינס במלחמה. ב-1960 פירסם את "Set This House on Fire", ואחריו את "וידויו של נט טרנר", שעסקו במרד העבדים השחורים באמריקה ב-1831. "וידויו של נט טרנר" זיכה את סטיירון בפרס פוליצר. הספר כתוב בגוף ראשון ומספר את סיפורו של מנהיג השחורים טרנר, שהוצא להורג בתלייה. הספר מבוסס על רשימות שהשאיר טרנר אחריו.

"וידויו של נט טרנר" מיקם את סטיירון ככוח עולה בספרות האמריקאית. ואולם, הספר גם עורר מחלוקת, בעיקר בקרב הקהילה האפרו-אמריקאית, שלא ראתה בעין יפה את העובדה שבחור לבן מהדרום מאמץ את קולו של אדם שחור. רבים האשימו אותו בכך שגבר לבן פרוטסטנטי אינו יכול להיכנס לתודעתם של עבדים שחורים. הם טענו כי הספר רק מאשר דעות קדומות של לבנים על שחורים, ומעניק להן לגיטימציה. מבקרי ספרות טענו שסופרים שחורים צריכים לייצר בעצמם את תחושת הזהות שלהם. סטיירון טען בתגובה, שזכותו של כל סופר להיכנס לתודעתה של כל דמות שירצה.

אחרי המקרה הזה, לקח לו 12 שנה לחזור ולפרסם רומן. ב-1979 פירסם את ספרו החמישי, שכל כך מזוהה אתו, "בחירתה של סופי". הספר עובד ב-1982 לסרט הוליוודי על ידי אלן פאקולה, בכיכובם של מריל סטריפ וקווין קליין, וזכה באוסקר. הרומן כתוב מנקודת מבטו של בחור דרומי הפוגש צעירה ממוצא פולני, שנאלצה לבחור בזמן המשטר הנאצי מי מבין ילדיה יומת. דרך המפגש אתה הוא לומד על זוועות השואה. את ההשראה לדמותה של סופי, כך סיפר פעם, שאב מניצולת שואה שפגש כשחי בברוקלין, ושמה סופי.

גם אחרי הספר הזה הואשם סטיירון כי מן הרקע שממנו בא אין הוא יכול להיכנס לתודעתה של ניצולת שואה. ואולם, ב-2002 העניקה לו קרן מרכז יהודי אושוויץ בארצות הברית את פרס "עד לצדק" על ספרו זה.

ב-1990 פירסם סטיירון את ספרו האוטוביוגרפי "חשיכה נראית", שבו הציג בגילוי לב את ההתמודדות שלו עם מחלת הדיכאון. שנים רבות סבל מן המחלה, עד שב-1985 אושפז בבית חולים לאחר ניסיון התאבדות. הניסיון אירע בסתיו 1985, כששהה בפאריס לרגל קבלת הפרס הבינלאומי "צ'ינו דל דוקה", פרס יוקרתי המוענק לאמן או למדען שעבודתו נותנת ביטוי לנושאים הומניים. אז הבין סטיירון, כך סיפר בספרו, כי "המאבק שאני מנהל עם ההפרעה שבמוחי... תוצאתו עלולה להביא אותי אל מותי".

הטקסט הזה של סטיירון נחשב לעדות לכך שאפשר להחלים מן המחלה. הוא תיאר בו את אזלת ידם של פסיכיאטרים, את שחצנותם, חוסר אחריותם במתן תרופות, את הכישלון הגמור של הפסיכיאטריה בטיפול יעיל בחולים בדיכאון קליני, וכמובן - את חוויית האובדן האישי שלו, מות אמו ומחלת הדיכאון שממנה סבל גם אביו.

בתנופה אחת

לסטיירון היה מעגל ידידים רחב, ובהם ביל קלינטון, ארתור מילר וגבריאל גרסיה מארקס - שאתו נסע בשנת 2000 לקובה, כדי לפגוש את פידל קסטרו. עמדותיו היו ליברליות, הוא היה מעורב בפעילות ציבוריות ולחם למען זכויותיהם של יהודים ברוסיה הסובייטית. בשנים האחרונות לחייו מיעט לכתוב, ומאז "בחירתה של סופי" לא פירסם רומן נוסף.

סטיירון, שמת בבית החולים במסצ'וסטס, סבל מבעיות בריאותיות ממושכות. הוא השאיר אחריו אשה, המשוררת רוזה בורגונדר, וארבעה ילדים. חברו הסופר קורט וונגוט ספד לו: "הוא היה דרמטי, מהנה, חזק וגאה. היתה לו דרך ייחודית להשתמש במלים".

סטיירון נהג לכתוב את ספריו בתנופה אחת, בטיוטה אחת, והתעקש על כל משפט ומשפט. "כתיבה היא ייסורים", אמר פעם, "היא שוברת את לבי ואת גבי ואת אצבעותי, והיא אף פעם לא מדויקת כפי שהייתי רוצה שתהיה. ובכל זאת, אם לא אכתוב אביס את עצמי".



ויליאם סטיירון בתמונה מ-1983. חברו הסופר קורט וונגוט ספד לו: "הוא היה דרמטי, מהנה, חזק וגאה"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו