בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יואב טוקר. פאריסאי

יואב טוקר לא אומר שהוא לא יחזור אף פעם לארץ. ב-20 השנה האחרונות זה פשוט לא קרה

2תגובות

גם בשבוע שעבר נחו הערפילים הסמיכים מעל ארמון האליזה וייתכן בהחלט שמתנורי הבולנז'רי בפאריס הגיחו קרואסונים נימוחים ובגטים פריכים. האם היתמר עשן חריף של סיגריות גולואז בבתי הקפה של הגדה השמאלית? כנראה שלא. ב-20 השנים ומשהו שבהן שוהה יואב טוקר ביפה בערים, נכנסו תקנות איסור העישון לתוקף גם בעיר באפור. וכך, על מנת להמשיך לדבר איתי בטלפון, הוא נאלץ לעזוב את בית הקפה החמים ולצאת אל השלג כדי להדליק סיגריה.

 בביקור ראש הממשלה יצחק שמיר בבולגריה, 91' . לא מתגעגע

"כאן יואב טוקר, פאריס", היו ארבע המלים שהכניסו את טוקר לפנתיאון הנצח של תודעת הטלוויזיה הישראלית, ובעיקר בהיגויו המיוחד ששמץ מבטא צרפתי דבק בו. הפאוזה המכוונת, בין שמו של הכתב לשמה של העיר, הפכה לימים גם לפאוזה שהפרידה בין שמו לשמם של אינספור אתרים, באירופה ובכל שאר היבשות.

"אבל יואב, מתי כבר תחזור?" שואל מנשה נוי בתפקידו כעמנואל הלפרין במערכון שהפך לקאלט של "החמישייה הקאמרית". רמי הויברגר, המגלם ברוב חן את טוקר, משיב בסבלנות ובנחרצות את תשובתו הקבועה, שהפכה בשנים שחלפו מאז לעובדה מוצקה. כשהוא אומר כיום "כאן" עדיין הוא מתכוון דווקא ל"שם", לעיר היפה, לדירתו ליד מונפארנס, לשתי האוניברסיטאות שבהן הוא מלמד, לתחנות הטלוויזיה והרדיו שבהן הוא מופיע, לחיים היפים של מי שבחר להיות אזרח כל מקום ולעולם גם כתב זר.

גילו, 61, אינו ניכר בקולו הצלול, לא בדמותו כפי שהיא מבליחה על מסך המחשב ובוודאי שלא בקצב חייו הנוכחי. הוא חי שם, אבל מרבה להגיח לביקורים קצרים בישראל שבה חי בנו איתי, סטודנט בן 22, ששב ארצה לפני כשש שנים עם אמו, פרופ' ברכה אטינגר. היא נפרדה מטוקר לאחר שנים ארוכות של זוגיות שבה גידלו בצוותא גם את בתה מנישואיה הראשונים, לנה, שחקנית ומתרגמת (שתירגמה לעברית את ספריו של וולבק). אביו המבוגר של טוקר גם הוא חי בתל אביב.

גם בשבוע של השריפה הגדולה הופיע טוקר כהרגלו בפאנל המומחים העולמיים של תוכנית הטלוויזיה "קיוסק". "זאת תוכנית ברשת הטלוויזיה הצרפתית TV5, שזה הסי-אן-אן הצרפתי הפרנקופוני. זאת תחנה שעובדת עם כל המקומות שבהם מדברים צרפתית, 350 מיליון בתי אב".

אתה מופיע שם בקביעות?

"כן. בתור עיתונאי ואיש אקדמיה ישראלי צרפתי. הפרינציפ זה שיושבים ארבעה או חמישה אנשים ממקומות או רקעים שונים ודנים בכמה נושאים שהם באקטואליה לא בהכרח לוחצת, אבל שמתקשרים לזירה הבינלאומית. סוד הקסם של המשדר זה שאין בהכרח קשר ישיר בין מי שמדבר לבין הנושא. אם קורה משהו בברזיל זה לא מחייב שיישב בפאנל ברזילאי".

זאת אומרת שבפאריס אנשים מזהים אותך ברחוב.

"כן, כן. אפילו בתל אביב, יותר אנשים ניגשו לדבר איתי ברחוב מאשר כאלה שניגשו אלי בתקופה ששידרתי לרשתות הישראליות".

אתה אזרח צרפתי?

"יש לי אזרחות צרפתית כבר 15 שנה".

עם הכובע בקרמלין

טוקר נולד ברחוב יבנה בלב תל אביב הקטנה. אמו, שנפטרה לפני שנים רבות, היתה פסיכולוגית חינוכית והגיעה לארץ כנערה מבאזל שבשווייץ. את אביו, שהגיע ארצה מליטא, פגשה בקמפוס של האוניברסיטה העברית בירושלים בסוף שנות ה-30. "הוא למד בשעתו מתמטיקה ואחר כך היה באצ"ל", אומר טוקר. "הוא למד משפטים ועבד כעורך דין ונוטריון עד לפני שנים ספורות".

טוקר הוא בן יחיד, ושפת הסתרים בבית הוריו וגם השפה שבה דיברו סביו היתה דווקא גרמנית. הרומן שלו עם הצרפתית התחיל בבית הספר התיכון. "התחלתי ללמוד את זה באופן שולי כתלמיד במגמה ריאלית בתיכון ה' בתל אביב. למדנו שעתיים בשבוע עם מורה יחסית אנטיפתית, ולמרות זאת מיד התחברתי לזה קשות. אבל אני חושב שהאירוע החשוב ביותר בנושא הזה היה בסיום כיתה י"א, כשנבחרתי למשלחת נוער לכל מיני מקומות באירופה. פאריס היתה המקום הראשון שהגענו אליו, והיינו שם חמישה ימים שהם בעיני האירוע המאז'ורי בכל ההתקשרות לצרפתיות. זאת היתה הפעם הראשונה שיצאתי מהבית באופן רציני והיה גם סיפור רומנטי. על כל פנים מרגע זה ואילך היה לי ברור שיש משהו שמאוד מושך אותי בפאריס".

את הקריירה העיתונאית שלו החל ככתב היומן בגל"צ. הוא שירת בתחנה ביחד עם דליה מזור, דורי בן זאב, יוסי שילה (היום פרופסור לגנטיקה בעל שם עולמי), שוש עטרי, ישראל וינר, אחי צביקה וכמובן אהוד גרף. כבר בתחנה התבלט בהשכלתו הרחבה ובשליטתו בשתי שפות זרות, ומיד כשהשתחרר גויס לשירות ערוץ הטלוויזיה היחיד שהיה כאן, ותוך זמן קצר הפך לכתב וגם עורך מהדורת מבט. את הקריירה המסחררת קטע כדי ללמוד.

"נסעתי לארצות הברית לעשות תואר שני וחזרתי לארץ, לטלוויזיה, ככתב ועורך בכיר. אחרי חצי שנה הרגשתי שאני מוכן לבדוק את מה שאני רוצה באמת. היתה איזו קונסטלציה שלרשות השידור ולטלוויזיה לא היה כתב בפאריס, ואני הסדרתי שאני נוסע לפאריס כדי לגמור את הדוקטורט שלי, ואמרתי שאשמח לשדר.

"זאת היתה תחילתה של תקופה מאוד ארוכה של כתבות בפאריס, שהפכה אחר כך לכתבות בכל אירופה. כשהגעתי היה משרד בבון ומשרד בלונדון ואחר כך משרד ברוסיה ואחר כך התחילו מטעמים תקציביים לסגור את המשרדים. בסוף סגרו גם את המשרד בבון וכמו שלדאבוננו קורה לעתים קרובות ברשות השידור, אז אמרו, בעצם למה צריך משרד בגרמניה, הרי טוקר יושב בפאריס, אז טוקר יעשה גם את גרמניה וגם את מזרח אירופה. וזה נמשך כך יותר מעשר שנים אחר כך.

"זו היתה התקופה הכי יפה ומשמעותית, של נפילת החומה ואיחוד אירופה והתנערות משנים של קומוניזם והעלייה המסיבית של יהודים. לרוסיה נסעתי לפחות 20 פעם".

אני זוכרת אותך עם מעיל צמר משובח וכובע פרווה בפתח הקרמלין.

"באמת בימים האחרונים היה פה מאוד קר, אז הוצאתי אותו מהארון שוב".

איזה דימוי היה לך לדעתך בעיני הציבור בישראל?

"אנשים לא שולטים על הדימוי של עצמם - ובעיקר במקרה שלי, ששידרתי מרחוק - וזה מגביר את המסתורין. בשנים היותר מאוחרות, כשהתחלתי יותר ויותר לעסוק כמרצה או כחוקר בתחום התקשורת, מצאתי יותר עניין בדברים האלה. היה מעניין לראות איך מתפתחים השערות או דימויים שנושאם זה אני. כי הטלוויזיה זה המדיום שבו פרצופך עומד לרשות הצופים, אתה בגופך שלך ניגש למלאכה. כל הזמן הייתי מופתע מאיך שאני נתפס על ידי מי שרואים אותי על המסך".

טוקר מספר, שאהב את חוסר התלות שלו ברשות השידור. "הייתי במצב שלא היתה לי שום התחייבות למעסיק שלי. לא הייתי איש רשות השידור. היה מגיע 31 בדצמבר והיה צריך לחדש את ההתקשרות של טוקר עם הרשות. זה פשוט נמשך למעלה מ-20 שנה, אבל לא היתה תחושה של מחויבות. האופן שבו עבדתי היה שונה משאר הכתבים, כי כשהייתי נוסע לפולין נניח הייתי לוקח צוות שאני לא מכיר. הייתי לוקח לווינה צוות מפראג. היתה הרבה יותר ניידות שאני הייתי במרכזה. אני החשבתי את זה תמיד כפריווילגיה גדולה".

ברור שקינאו בך. הפכת לאייקון ולדמות שמחקים אותה.

"'החמישייה הקאמרית' זה מערכון נפלא וכלל לא מרושע. אבל אף פעם לא יכולתי לדעת מה הדימוי שלי וגם היום אני לא יודע. אני לא חושב שיש לזה חשיבות".

מתי הגיע ה-31 בדצמבר שבו פתאום החוזה עם טוקר לא חודש?

"עבדתי עבור ערוץ 1 עד 2003, ואחר כך במשך חצי שנה עבור ערוץ 10. מאז, שש שנים אני לא על גלי האתר הישראליים. מדי פעם מבקשים ממני לפרשן משהו או לשוחח על משהו. באופן נקודתי. אני עושה דיווחים ורפורטז'ות לתקשורות אחרות אבל לא לישראלית".

חלומות חדשים

טוקר מחלק את זמנו בין עבודה עיתונאית לקריירה האוניברסיטאית. את הדוקטורט שלו הוא טרם סיים, אבל נושאו הוא "הקשר והגשרים בין המערכת הפוליטית לתקשורתית, בעיקר נושאים של מדיניות חוץ", הוא אומר. "אני מלמד את הנושאים האלה באוניברסיטה האמריקאית בפאריס וגם בסיינס פו (בית הספר הגבוה לפוליטיקה ויחסים בינלאומיים בפאריס). באוניברסיטה האמריקאית אני מרצה באנגלית, ובסיינס פוליטיק בצרפתית".

מתי ידעת שלא תחזור לארץ?

"אף פעם. כמו שאת מתארת לעצמך, השאלה הזאת הוצגה לי אלפי פעמים אבל אף פעם לא היתה לי עמדה ברורה בעניין, ובטח לא נחרצת. לא יצאתי מהארץ בתחושה שאני עוזב. פשוט נסעתי ללמוד בניו יורק וחזרתי מניו יורק, ואחר כך נסעתי לפאריס בלי ידיעה שאהיה שם חודשיים או 20 שנה. אני בכלל אדם שלוקה בחוסר ראייה לטווח ארוך. אני רואה בזה סוג מסוים של נכות. אולי זאת נכות שמשפרת לי את איכות החיים, אני מקווה, אבל אין לי את הכלים. זה תמיד נורא הרשים אותי, במיוחד בנשים, שיש להן את היכולת מיד לראות לטווח ארוך. זה בטח קשור לאמהות או להולדה. תמיד זה הפליא אותי משום שקשה לי לדמיין את עצמי בעוד שלושה חודשים ובטח עוד שנה או עשר או עשרים".

יש לך חברים צרפתים?

"ודאי. קודם כל זוגתי בשנים האחרונות היא צרפתייה ילידת צרפת. חוץ מזה, מהיום שאני פה רכשתי בעיקר חברים צרפתים. יש לי כמובן גם חברים ישראלים ואמריקאים ואיטלקים. זאת עיר היפר קוסמופוליטית".

אתה מתגעגע לתקופה של הנסיעות בכל העולם?

"לא. היתה איזו תקופת מעבר כזאת שנמשכה שנה-שנתיים, שהיתה גם מלווה בשינויים דרמטיים לא סימפתיים בכלל בחיי האישיים, ואני דווקא מבין את העניין הזה, שאין בי געגוע. אחרי תקופת המעבר הזאת, הדברים האלה לא חסרים לי. להפך, כשיוצא לי להגיע למקומות שיצא לי להגיע אליהם בשנות הסיקור האינטנסיביות, אז אני יכול לראות אותם אחרת. גם העולם השתנה. היום שדות תעופה זה מקום מאוד לא סימפתי. זה גם הולך ביחד עם זה שאני עושה הרבה יותר דברים באקדמיה שלוחות הזמנים שלהם זה לא רק לא מהיום לשבוע הבא, אלא מהיום לעוד שנה וחצי".

ומה החלומות שלך?

"אני עובד עכשיו על פרויקט של משדר מגזיני בתחנות האירופיות. יש לי בעיה עם גבולות ממשיים. אני חושב שזה קשור לזה שגדלתי בישראל, שלאן שאת לא נוסעת את נתקלת בגבול, וכדי לצאת צריך לטוס. ואחר כך, עברתי כמבוגר את האיחוד של אירופה. אז הפרויקט הזה אמור להביא לאותה זירה טלוויזיונית אנשים, בעיקר צעירים, ממקומות שהם מעבר-לגבול לשעבר, ובראש שלי ביום מהימים גם אנשים מהפינה המזרח-תיכונית.

"ליום שבו יפסיקו לי החלומות או דברים לעשות לא כדאי להגיע. אני לא צופה אותו, אפילו לא מעבר לשלושת החודשים של החזון האפשרי שלי". *



טוקר, פאריס 2010. אף פעם לא יכולתי לדעת מה הדימוי שלי וגם היום אני לא יודע. אני לא חושב שיש לזה חשיבות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו