בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גדעון לוי | אל תצפו להפתעות

נתניהו יישאר אותו נתניהו, אובמה לא יתעניין בנו וגם העם בישראל ימשיך לשבת על המרפסת. השנה הבאה תהיה דומה לקודמתה

תגובות

העורך מטלפן: מבקש שאכתוב לסוף השנה על אודות הפתעת השנה (הבאה) או אכזבתה. הפכתי והפכתי. מי עוד יכול להפתיע כאן? ומי להנחיל אכזבה? בנימין נתניהו? הוא לא יכול עוד להפתיע וגם לא לאכזב. אהוד ברק? הוא כבר איכזב, דבר לא נותר, למה שיפתיע? ברק אובמה? הבטחת ענק שהכזיבה, למה שתפתיע? אולי האזרח הישראלי? בל נטרידו בשנות התרדמת והטמטמת המתמשכות שלו.

אדם שבע אכזבות מתקשה מאוד לנבא הפתעות; רואה שחורות מושבע לא בנוי לחזות הפתעות מרעישות ובעל טור שנוכח לדעת שנבואות הזעם שלו מתגשמות בזו אחר זו, רק תמיד גרוע יותר משחזה, לא בנוי להפרחת תקוות. גורלה של מציאות קשה ומדכדכת שמתבוססת בביצתה - להיתקע. נתקעתי גם אני.

ובאמת, מי יכול להפתיע כאן, לטוב או לרע? הספר הפתוח. שירת התעתועים של נתניהו לא תיפסק עוד לעולם. נדמה שגם אחרוני תועמלניו כבר נואשו מניסיונות ההפרחה של תדמית ה"נתניהו החדש". הם הבטיחו שתי מדינות, שלום של אמיצים, החלטות של גיבורים, וכלום. שנתיים חלפו בריק מדיני מוחלט. גם הם יודעים שהשנה הבאה תהיה דומה להפליא לקודמתה. גם הם כבר (אולי) מבינים שלא יקום ולא יהיה. שמה שהיה הוא שיהיה.

על שר הביטחון, זה שפעם כתבתי עליו: "רק ברק", מוטב שלא להכביר מלים. ואובמה? הדמעות שנקוו למשמע נאום הניצחון המופלא שלו בשיקגו יבשו מזמן. נותר רק טעמה המריר של האכזבה. איך ביזבז שנתיים לשווא, איך נפל לכל מלכודת שישראל טמנה לו, איך כרע על ארבע לבקש ממנה הקפאה, אותו צעד מינימלי מובן מאליו, סורב בבוטות והתקפל; איך שכח כמה ישראל תלויה בו ובמדיניותו ולא עשה דבר לקדם את השלום במזרח התיכון, זולת המיטשליאדה האינסופית המגוחכת.

סטגנציה. הזמן שוב פועל לטובת ישראל, ישראל של הכיבוש, של הסרבנות, של הבידוד והנידוי; ישראל של נתניהו, של ברק ואביגדור ליברמן. מחזון שתי המדינות נותרה רק מדינה אחת, ממדינה אחת נותר (כמעט) רק הייאוש. דבר לא ישנה זאת גם בשנה הבאה. הנפשות הפועלות יהיו אותן הנפשות, מוגות לב, נעדרות חזון ועסוקות אך ורק בהישרדותן הפוליטית וצאן מרעיתן ימשיך להצטנף באדישותו החולנית.

"עוד תראה, עוד תראה, כמה טוב יהיה, בשנה, בשנה הבאה", כתב אהוד מנור. לכאורה היה טוב גם בזו החולפת. חיי הישראלים טובים, טובים מאלו של מרבית עמי העולם, טובים יחסית למי שיושבים על פתחו של הר געש כבוי. מזג האוויר מאיר פנים, כמותו גם הכלכלה. שקט חלקי בגבולות ושקט מוחלט בעורף, מעולם לא היה מצבנו וגו'.

הכיבוש לא מורגש, גם הנידוי כמעט ולא, זולת ביטול הופעותיהם של שניים-שלושה אמנים מחו"ל ולוטרקי, יוון, במקום הכל כלול, אנטליה. ביג דיל. הגזענות משתוללת אמנם, אבל גם היא נוגעת כנראה רק למעטים. כמותה גם הסדקים הנפערים מדי יום בשלטון החוק ובדמוקרטיה. התקשורת עושה הכל להנעים את חיינו - מעלימה, מדחיקה, מכחישה, מכבסת מלים ומפריחה תעמולה, עוטפת אותנו בשעשועיה, בשערוריות הרגע שלה ובהבליה.

למה שזה ישתנה? השינוי וההפתעה לא יבואו, אם כן, מתוך החברה פנימה. אין לה כל סיבה נראית לעין - לעין שלה - לחוללם. אין לה גם מי שינהיגה לעבר השינוי. שורת ההנהגה הראשונה מדכדכת ומי שמסתופפים בינתיים בשורות האחוריות או מסתמנים כדבר הבא, מבטיחים עוד פחות.

יאיר לפיד יביא שינוי? עמרם מצנע? נו, באמת. ובכלל, מי צריך את כל כאב הראש הזה של פינוי התנחלויות, של "ויתור" על שטחים, של זכויות אזרח לכל, אם אפשר להמשיך לחיות ב"עכשיו" לנצח? מי צריך שלום, אם הארץ שקטה בלאו הכי? לשם מה לנו כל ההמולה הזאת, עם הפגנות המתנחלים ואיומי הימניים, אם אפשר להמשיך כך באין מפריע? ואת מי זה בדיוק מעניין אם יש לפלסטינים זכויות אדם בסיסיות או לא? אם ערבי ישראל מופלים או לא? אם ה"מסתננים" גם הם בני אדם? בלאו הכי גם העולם מאבד בהדרגה את העניין שלו בנעשה כאן, רק משלם מס שפתיים, שהופך אמנם סבלני פחות ופחות כלפי שגיונותיה של ישראל, אבל גם הוא לא מלווה, בינתיים, בצעדים מעשיים, כאלו שיורגשו אצלנו.

גם הפלסטינים אמרו נואש. מחמוד עבאס רוקח אמנם קואליציות בינלאומיות להכרה במדינתו הדמיונית, אבל דניאלה וייס אומרת שממרפסת ביתה לא רואים שום מדינת פלסטינית - והיא צודקת. צ'ילה הכירה, אולי גם אורוגוואי, אבל בינתיים צריך תושב שכם להצטייד באישור מיוחד משלטונות ישראל כדי לנסוע לאדמותיו בבקעת הירדן, הכל בתחומי מדינתו המוכרת עד קצה תבל.

דור הלוחמים הפלסטינים מת - נהרג, הפך נכה או חבוש בכלא הישראלי. גם הדור הבא יודע שהמאבק האלים הסב לעמו רק נזק. המצב הכלכלי בגדה השתפר בהדרגה, הנה עוד סם הזיה שמאפשר לדמיין שניתן גם לחיות ללא פתרון מדיני אמיתי. עזה לא מעניינת איש, אלא אם היא משגרת קסאמים, וגם חיי הייאוש בתוכה יכולים להימשך לנצח. עובדה, הם כבר נמשכים 62 שנים.

ואובמה? אומרים שהיה שקוע עד כה בכלכלה ובבחירות הביניים, שנחל בהן תבוסה, והנה עוד רגע, עוד רגע קט והוא מתגייס לטפל בנו. אבל בקרוב תחל מערכת הבחירות לנשיאות, ואז הוא בטח יהיה עסוק מכדי לעשות שלום במזרח התיכון. ואחר כך תבוא אולי הכהונה השנייה. אומרים שנשיאים בכהונה השנייה אמיצים יותר. ספק. נתניהו כבר עמוק בכהונתו השנייה ודבר לא השתנה. אומץ ונחישות הם מצרך נדיר, מי שניחן בהם לא מחכה, לא לכהונה שנייה ולא לבחירות ביניים ראשונות.

עם התחלה כל כך מאכזבת של אובמה, קשה להאמין שהוא עוד ישתנה. ממילא אמריקה לא ממש עוצרת נשימה לדעת מה יקרה בין עזה לרפיח. כן, נכון, אומרים שהכל עוד יתפוצץ בפרצופנו. כן, נכון, אומרים שתהליכים היסטוריים אורכים זמן, שסופם של משטרי כיבוש, שנשענים על חרבותיהם ונתמכים על מגפיהם ליפול, שהתהליך כבר בעיצומו, שהכל שאלה של זמן. אבל למרות הכל נראה שגם בשנה הבאה "נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות".

בהרצאותיי בחו"ל אני מתבקש תמיד להפיח איזושהי תקווה לסיום. אנשים יצאו מבתיהם בליל חורף קר, או בליל שרב מהביל, והם רוצים לחזור הביתה עם שמץ אופטימיות. מה אומר להם? ש"תהליך השלום" מתקדם במהירות? שנתניהו יביא שלום? שציפי לבני עדיפה? שבישראל נרקם תהליך פוליטי חתרני שיעלה לשלטון הנהגה חלופית נועזת? שדעת הקהל בישראל רק מחכה לשעת כושר? שאובמה יטיל את מלוא כובד משקלו ללחוץ על ישראל? שאירופה לא תיתן לישראל להמשיך בשלה?

בכל זאת הם יצאו לכבודי מהבית, התלבשו והתפרכסו, לכן אני מנסה לספר להם שבמזרח התיכון מוטב להיות מציאותיים מאשר להאמין בנסים. לפעמים זה עובד. ואם לא, תמיד אפשר להוסיף שאם היינו נפגשים בשלהי שנות ה-80, איש לא היה מאמין לי אז אילו אמרתי שבתוך חודשים ספורים משטר הרשע של ברית המועצות יקרוס, שחומת ברלין עומדת להתנפץ ואפילו ימיו של שלטון האפרטהייד העריץ בדרום אפריקה נותרו ספורים. מי היה מאמין? והכל אפילו בלי שפיכות דמים? ככה, מעצמם, מריקבונם, צנחו להם זלזלי הרשע ונפלו אל תהום הנשייה.

אז מי יודע, אולי גם אצלנו תתחולל בשנה הבאה, בטח בשנה הבאה, הפתעה מרעישה, הפתעה רבתי. קטונתי והייתי פסימי מכדי לחזותה. S



צעירים בגן סאקר בירושלים. במזרח התיכון מוטב להיות מציאותיים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו